יהודי מרוקו בישראל ובעולם-ר.אסרף


יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008

למעשה, עם החתימה על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל לבין שכנותיה, התירוץ של מצב לוחמה – אשר העניק תוקף חוקי, רשמי, לאיסור הכולל על ההגירה – נעלם. הרזידאנס, מבלי להרחיק לכת ולהעניק גושפנקה חוקית לעלייה בגלוי, הפכה אותה ל״נסבלת״ על ידי כך שקבעה לה מסגרת. הגנרל ז׳ואן, שהגיע למסקנה, שרק הסוכנות היהודית מסוגלת לעשות את הדבר ביעילות – כמובן, בתנאי ששמה לא יופיע – כרת הסכם בעל־פה עם נציגה בצרפת, ז׳אק גרשוני. הסוכנות היהודית קיבלה אישור לפעול, במסווה של פעילות בתחום התרבות והצדקה של הקהילה האשכנזית של מרוקו, ״קדימה״.

לפני שז׳אק גרשוני יצא מרבאט לפריס, ניסח את ההסכם שאליו הגיע עם הגנרל ז׳ואן במילים הבאות:

"בזאת ברצוני לסכם בשורות אחדות את פרטי התוכנית שבה עסקנו במגעינו, ואשר אתה הואלת בטובך לאמץ אותה בעיקרון.

  1. נראה שנחוץ להכניס סדר בנושא ההגירה של יהודים ממרוקו לישראל. הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אשר האחריות שלה לגבי הנושא מוכרת לך, חשה בצורך לארגון הגיוני.
  2. לא מדובר רק באינטרס של מדינת ישראל. לדעתנו, גם צרפת יכולה להרוויח מהגירה יהודית ממרוקו לישראל,בצורה של הרחבת השפעתה בכל הלוואנט, בתנאי שהמהגרים ממרוקו הצרפתית יכבדו את בעלת החסות.
  3. מבחינה מעשית, הדבר כולל את עיקרון הבלעדיות בכל הנוגע להגירת יהודי מרוקו לישראל, שתהיה בידי נציגים או גופים השייכים לסוכנות היהודית. לשם כך נקבע, שנציגי מחלקת ההגירה יתחילו בסלקציה של מועמדים על פי הנורמות הרגילות (גיל, מצב בריאותי, מצב משפחתי, מקצוע).
  4. למניעת הטעויות, הנמשכות עד עתה, יוקם בקזבלאנקה משרד, אשר תכליתו תהיה לתעל את ההגירה. המשרד יעבוד תחת כיסוי של אגודה לעזרה סוציאלית שכבר קיימת(׳׳קדימה״).
  5. כל עבודה מסוג כזה, תהיה אפשרית אך ורק בשיתוף- פעולה עם מינהלת הפרוטקטוראט.
  6. בפועל, צריך יהיה א) לתעל לרבאט את כל הבקשות האישיות לקבל אשרות יציאה מיהודים מרוקנים, אשר לגביהם ניתן לשער שמדובר במועמדים להגירה. ב) להקים עבורם מערך של ויזות קולקטיביות שתהיינה תקפות עבור קבוצות של נוסעים."

הסוכנות היהודית, במסווה של ״קדימה״, אכן פתחה משרד בקזבלאנקה, ומחנה מעבר בדרך למאזאגאן. ההסכם פעל כמעט ללא בעיות, עד זמן מועט לפני שמרוקו זכתה בעצמאות.

הסולטן לא הסכים ממש למצב זה. ניתן לשער מה היו רגשותיו, למיקרא התחקיר שהתפרסם ב-14 באוקטובר 1949 בשבועון ״ג׳ואיש כרוניקל״, ביטאונה של הקהילה היהודית בבריטניה:

״הרשויות הצרפתיות, מחשש שמא ״יציאת מצרים״ הזאת תלבש ממדים גדולים עוד יותר ותפריע לכלכלת הארץ, דרשו מן הסולטן להוציא ״דאהיר״ – צו מלכותי – שימנע מיהודים בעלי אזרחות מרוקנית לעזוב את מרוקו. הסולטן סירב בתוקף לעשות זאת. ׳היהודים הם ילדיי, כמו המוסלמים: אבות- אבותיהם היו נתיניהם של אבות-אבותיי, ואני מודע לאחריות שלי כלפיהם. אם הם יילכו מכאן – אני מתאבל על לכתם. אם יחזרו – אני אשמח על כך ואברך אותם על בואם, כמו אב שילדיו תעו בדרכם ולבסוף שבו אל בית אביהם׳״.

המיכסה החודשית הראשונה נקבעה ל־600 איש, לעומת 2,500 שביקשה הסוכנות היהודית. יתר על כן, היה מדובר רק בתושבים היהודים שבערים הגדולות, ולא בתושבים הכפריים באזור הרי האטלס, שנידונו להמתין לימים טובים יותר.

ז׳אק לאזארוס, מנהל המשרד הצפון־אפריקני של הקונגרס היהודי העולמי, ביקר במרוקו בסוף אוקטובר 1949, בסיור לשם איסוף מידע. הוא ציין שהייתה התקדמות גדולה בתחום העלייה, מאז ההכרה הרשמית בה מצד הרשויות. אך הוסיף:

ובכל זאת, העלייה איננה כי אם ״נסבלת״. יש לנקוט אמצעי זהירות כיאות, כדי שתתנהל בדיסקרטיות הרבה ביותר (אין להכניס שום מידע על כך בעתונות היהודית של צרפת ושל צפון־אפריקה).

חששות אלו היו מוקדמים מדי. באופן פרדוקסאלי, מתן גושפנקה חוקית לעלייה, במקום שתהווה אות לפרץ גדול של הגירה, דבר שמפניו חשש הגנרל ז׳ואן, אפשר לתעל את שטף היציאה עקב התאמה משונה בין האינטרסים של הרזידאנס לבין אלו של מדינת ישראל החדשה. עם חתימת ההסכם עם הרזידאנס, הדאגה הראשונה של ״המוסד״ – שנשאר אחראי לעלייה מצפון־אפריקה במסוה של הסוכנות היהודית ־ הייתה לבקש מן האוכלוסייה היהודית לדחות למועד מאוחר יותר את תוכניותיהם ליציאה. הרעיון שביסוד הדחייה הזאת היה לנצל את העיכוב הזה כדי להכין ולחנך את יהודי מרוקו לעלייה העתידית. אבידוב, נציג ״המוסד״ בצפון־אפריקה, דיווח:

"שלחנו שליחים לטאנג׳יר, לקזבלאנקה ולמרוקו המזרחית, כדי לסייע בתיעול גל העזיבות. הם נשאו נאומים בבתי-הכנסת, והסבירו למתפללים, שתורו של כל אחד מהם יגיע, אולם לפי שעה, עליהם להישאר בבתיהם ולהמתין. ההסברים הללו היו לשווא, ולעתים קרובות הביאו לאפקט ההפוך. האנשים ראו בכך הגבלה של העלייה, והסיקו מכך שהם צריכים להזדרז ולנסוע. היינו חסרי אונים…״

חודשים אחדים לאחר מכן, הגל הראשון של התלהבות משיחית דעך; הרתיעה מפני עלייה, שגילו האלמנטים המודעים ביותר, התפשטה עד כדי להדאיג את השליחים במקום. ביוני 1949, השמיעו הללו ״צפירת אזהרה״ במכתב קולקטיבי שהופנה לירושלים:

"נוכחנו לדעת, עד כמה הקהל כאן זקוק לכך ש״ייקחו אותו בידיים", ומבקש לדעת את האמת לגבי ארץ ישראל ללא כחל ושרק. בייחוד לנוכח ריבוי המכתבים המגיעים לכאן והעולים שחזרו למרוקו, שמדברים רעות על התנסותם. חייבים לערוך מסע הסברה ולספק מידע לגבי התנאים האובייקטיביים השוררים בישראל, כדי להשיב להם את האמון שעורער לאחרונה בגורלה…

בגלל הפצת השמועות הללו, כבר לא מוצאים כאן אותו הדחף שהלהיב את יהודי מרוקו לפני חודשים אחדים. אפילו הצעירים נעשו אדישים לנעשה בארץ ישראל. פעמים רבות שמענו את המתקדמים ביותר מקרבם אומרים; אנו מוכנים להשלים עם הקשיים השוררים בארץ ישראל, אבל לא עם האפליה. כאן סבורים שהארץ נתונה בידיו של "שבט שליט" אחד, זה של הי׳פולנים". לכן, במקום לעזוב את הנוחות בחייהם כאן, ולהמירה בחיים של עבודה קשה, ובנוסף לכך גם להיות מטרה לאפליה – הם מעדיפים להישאר במקומם.״

וכך, אם בתחילה המיכסה של 600 ויזות לחודש – כלומר, 7,200 לשנה, מספר שהיה נמוך מן הריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית, שהוערכה ב־ 12,000 נפש לשנה – נראתה בלתי-מספקת בעליל, הרי שבפועל לא עברו אותה עד 1954. מספר המהגרים התקרב ל-5,000 ב-1950, ב-1951 עלה ל- 7,770, ב-1952 ירד שוב ל־5,031, וב-1953 הגיע לשפל העמוק ביותר, 2,996 מהגרים, מספר שהיה ללא-ספק קטן יותר ממספר השבים למרוקו.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 – עמ'52-48

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

פרק שלישי:

עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

לאחר גל ההגירה הגדול בעל האופי הדתי החזק של השנים 1947 – 1950, העליה לישראל הואטה במידה ניכרת. המצב עמד להשתנות מכל-וכול במסגרת העימות בין התנועה הלאומית המרוקנית, לבין הרשויות הצרפתיות שהתקשו להשלים עם המעשה הבלתי־נמנע של סיום שלטון הקולוניאליזם.

הממשלות של הרפובליקה הרביעית נקטו במדיניות של זירוז הליכים כדי להציל את ״מרוקו הטובה והישנה״ ולא היססו להדיח ב-20 באוגוסט 1953, בשיא המשבר בין הארמון לבין הרזידאנס, את הסולטן מוחמר החמישי שישב בגלות עם משפחתו, במדגסקאר, ולהחליפו בשליט-בובה בשם מולאי עראפה, שנתמך על ידי הגלאואי של מרקש.

מעתה ואילך, הנתק בין המרוקנים לצרפת היה רשמי, מציאות אשר פגעה קשות בקהילה היהודית. אם פעם חלמה יהדות מרוקו על שותפות עם השלטון הקולוניאלי, ועל השתלבות בחיק המכלול הצרפתי, הרי שכעת נוכחה לדעת ששאיפה זו אינה זוכה לתגובה באותו מטבע. סירובם של השלטונות הקולוניאליים להחיל על מרוקו את הוראות צו קרמייה (Cremieux) – שאפשרו את התאזרחותם של היהודים האלג׳ירים כאיש אחד – ואכיפה מחמירה של שתי תקנות לענייני יהודים בין השנים 1940 ו־1942, פוגגו את אשליותיהם של רבים. רק מיעוט מבוטל, של אנשים שמוצאם בשכבות האמידות ביותר של האוכלוסייה, עדיין האמין ביתרונות של התבוללות ושל שותפות עם צרפת.

אולם אין זה אומר, שהיהודים המרוקנים ראו בעין יפה את השפעתה הגוברת של תנועה לאומית בעלת קונוטציות איסלמיות חזקות. נדירים ביותר היו הפעילים היהודיים של ״איסתיקלאל״. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים, באופן טבעי, לשושלת העלאווית, הרי מצאו לנכון לנקוט בזהירות, ולהתרחק מן היצרים הפוליטיים ששררו באותה עת, מחשש שמא יהפכו לכלי בידי אחד מן הצדדים בעימות.

הנייטראליות הבלתי־אפשרית הזאת גרמה להם להרגיש כנתונים בין הפטיש לסדן, וכמטרות מסומנות לכל מעשה אלימות. כך קרה ביום השנה הראשון להדחתו של מוחמד החמישי, 20 באוגוסט 1954, בכפר סידי קאסם (פטי־ז׳אן), המצוי במרחק של כעשרים קילומטרים ממקנס.

בסידי קאסם לא התקיימה קהילה יהודית סדירה; אולם סוחרים יהודים ממקנס עבדו בשוק בעיירה ושהו שם במשך ימי החול, וחזרו לבתיהם לשבתות וחגים.

בתחילת אוגוסט 1954, החוגים הלאומנים המרוקנים פתחו בשביתה, ולחצו על הסוחרים היהודיים לסגור אף הם את חנויותיהם. בפטי-ז׳אן, הרשויות הצרפתיות דרשו מהיהודים שלא לעשות זאת, והבטיחו להם תמורת זאת הגנה של כוחות הביטחון – הבטחה כוזבת, כפי שהתברר.

ב-3 באוגוסט 1954, מפגינים תקפו את החנויות היהודיות הפתוחות; הם כיוונו במיוחד לחנויות של יהודים, כפי שתיאר עד ראייה לטבח:

״כוחות הביטחון, שידעו מהו הלך־הרוחות של האוכלוסייה, ואשר אחרי הפרובוקציה שלהם נטשו את המתחם של המקומיים, כדי לצאת להגן על הרובע האירופי, השתתפו כמשקיפים בטבח, למרות קריאות נואשות לעזרה, וטענו שאין להם פקודות מרבאט ושהם ממתינים לתגבורת.

רק ארבע שעות לאחר תחילת הפרעות, לקראת 10:30, המשטרה, שהגנה אך ורק על הרובע האירופי, החלה להקים מחסום, ולירות על הפורעים, שהחלו לברוח לכל עבר; החיילים שהגיעו, 300 במספר, רדפו אחריהם. הדבר החשוד היה הכשל החמור של המשטרה, אבל יותר ממנו – המשמעת המחשידה של הפורעים, שהתקיפו אך ורק את החנויות של היהודים ונמנעו בקפידה מפגיעה בחנויות של מוסלמים, ובאלו של חברות צרפתיות וזרות – מה שהיה בל-ייאמן עוד יותר.

וכך, כאשר הגיעו אל מחסני SCAM ורצו לשרוף אותם, בדקו תחילה מי הבעלים. כשהתברר להם שמדובר בחברה צרפתית, טרחו לחוס עליה והמשיכו הלאה, לנכסים יהודיים נוספים.״

הטבח בפטי־ז׳אן תבע 6 קורבנות, שנקברו בדיסקרטיות גדולה במקנס. בתום תקופת האבל, ועד הקהילה הפיץ מכתב גלוי בבתי-הכנסת. המסר נוסח, בכוונה, חלקו בעברית וחלקו ביהודית־ערבית, היות שבאווירת הפחד שבה חיה הקהילה, היה מקום לחשש שזעקת הכאב הזאת תובן בצורה עוינת, אם תיפול בידיים זרות של צרפתים או מוסלמים. וכך נאמר בכתוב:

"אל נקמות! מי ראה זוועות שכאלה, מי שמע סיפורי עוולה! בני ישראל נרצחים ונשרפים כמו בבית-מטבחיים. איזה לב לא ייקרע! אהה! אבות ובנים נשחטו באותו היום… רוצחים רוויי שנאה, פראים ואכזרים, עינו אותם בארבע מיתות בית דין. ראה אלוהים והבט, הענש אותם כראוי להם! לנשמת אחינו היקרים והאהובים, שהוקרבו כשעיר לעזאזל על המזבח, קורבנות למען עם ישראל, למען קידוש שמך האלוקי, אך ורק מפני שהם בני העם הנבחר, עם הספר, ספר תורתך הקדושה, נשחטו, נרצחו ונשרפו בגלל היותם יהודים… אל הרחמים יושיב אותם בקרב הצדיקים בגן העדן ויקומו לתחייה בחסדו באחרית הימים!״

עד כאן בעברית, ואילו ההמשך היה בדיאלקט ערבי, והיה בעל אופי ציוני ניכר:

"אחים יקרים,

עלינו לדעת, שמה שקרה לאנשים הללו, עלול לקרות לכל אחד מאיתנו, מאחר שהקורבנות הללו לא הואשמו בשום דבר, ולא עשו דבר לא בידיים ולא ברגליים. הם נרצחו אך ורק מפני שהיו יהודים, מה שאומר, שהיו קורבנות שהוקרבו בתור כפרה לקהילה היהודית כולה. אין זה דבר של מה-בכך, לאבד שש נשמות טהורות באותו היום, משום שעבורנו, כל יהודי שווה ערך לאנושות כולה, כפי שאומר הכתוב: "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". ופירושו של דבר שאיתם איבדנו שישה עולמות. במקרים שכאלה, בקרב עמים אחרים, היו מקימים יד זיכרון מאבן. אולם אנו, בני ישראל, רואים את הדרך הטובה ביותר לשמור את זכרם לעד, בנטיעת יער בארך ישראל. ככל שהיער הזה יגדל, כך יישמר זכרם. עבורנו, זוהי הדרך הטובה ביותר להקל על משפחות הקורבנות, משום שבכך יש הן הבעת כבוד למתים, הן נחמה לאבלים, וגם שבח לכל ישראל, ובנוסף לכך קיום מצוות יישוב ארך ישראל."

פרשת ״פטי-ז׳אן גרמה לתוצאות קשות. התגברות חוסר-הביטחון והשפל הכלכלי שנגרם עקב כך, יצרו בקרב רבדים מסויימים באוכלוסייה היהודית פסיכוזה ממש, מרוב להיטות לעזוב את הארץ. כולם רצו לצאת ממרוקו, לפני שיהיה מאוחר מדי. עשרות אלפי מועמדים להגירה התנפלו על משרדי ״קדימה״. בחודש אוגוסט נרשמו 1,032 עזיבות, 1,612 בספטמבר, 973 באוקטובר, 1,662 בנובמבר ובדצמבר 1954 – 2,214. תנועה זו לא פסקה במשך כל שנת 1955, שבה היו 25,000 עזיבות. והמספרים היו גדולים עוד יותר, אלמלא ישראל, שמיתנה את התופעה עקב המדיניות שלה לסלקציה בקרב העולים.

לנוכח התנועה הזאת, שבאמת נראתה כמו הגירה המונית, הרזידאנס החלה לחשוש בכל הרצינות, עקב עזיבתם של אנשים מהסוג שנחשב לנחוץ להמשך הנוכחות הצרפתית, דבר אשר עלול היה לפגוע עוד יותר באיזון העדין הפנימי שבין התומכים בצרפת לבין יריביה. זאת, בנוסף להאשמות נגד הסוכנות היהודית בגלל מדיניות הסלקציה שלה, לפיה לקחו רק את שמנה וסלתה של היהדות המרוקנית, את הבריאים ובעלי המקצוע, והשאירו את החולים ואת המקרים הסוציאליים לנטל על הקהילות.

נוסף לכך, הרזידאנס נאלצה להביא בחשבון את אי-הנחת של ״המאחזן, ואת תלונותיהם של הלאומנים לנוכח שטף העזיבות הזה החסר-כל-תקדים. לדעתם, הדבר היה חסר-הצדקה. הנציג לאקוסט, הנתון ללחצים סותרים, זימן ב-1 באפריל 1955 את מנהל ״קדימה״, עמוס ארבל, כדי להורות לו, ללא מיתון בניסוח, שחייבים להאט את הקצב: ״אתם שולחים יותר מדי אנשים. לפי המידע שבידינו, מספר העזיבות מגיע ל-2,000 בחודש, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מספרים כאלה. אתם חייבים לחזור למיכסה שנקבעה ב-1949 – 700,600 איש לחודש.״

במקביל לפעילותם של דיפלומטים ישראליים שהיו מוצבים בפריס, הסוכנות היהודית החליטה לשלוח לרבאט את אחד השליחים המוכשרים ביותר בתחום, איש המוסד, יעקב כרוז. ראש הלשכה הדיפלומטית של הרזידאנס, בודואי Baudouy, הכחיש שצרפת, מתוך רצון לאזן, רוצה לעכב את היהודים למען האינטרסים שלה. הוא טען, שהאחריות לכך מוטלת אך ורק על הרשויות המוסלמיות, שלחצו על הרזידאנס להפסיק את העזיבות; באופן רשמי היה זה מסיבות כלכליות, כדי למנוע בריחה של אנשים ש״ניתן להטיל עליהם מסים״.

ב-7 ביוני 1955, יעקב כרוז התקבל אצל הנציג, הגנרל פראנסיס לאקוסט, ופגישתם התארכה. הנציג הסביר לשליח הישראלי, שהחליט להאט את קצב העזיבות ל-700 לחודש בממוצע, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ושפיכות דמים נוספת. לא עזר לכרוז, שהזהיר אותו מפני התגובות האפשריות של דעת הקהל בישראל ובקהילות היהודיות במערב לאיסור העלייה; פראנסיס לאקוסט לא זז מעמדתו. הישראלים החליטו ללחוץ שוב על פריס. הייתה לכך הצלחת-מה. קצב העזיבות לחודש עמד על 2,000 איש לערך עד סוף 1955, ואילו בתחילת 1956 עלה ל־3,000.

שובו של הסולטן מוחמר החמישי, שכל זכויותיו הוחזרו לו על ידי פריס, והענקת העצמאות למרוקו במארס 1956, פתחו פרק חדש בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בעת ראיון שהעניק המלך לג׳ו אוחאנה, נשיא התנועה המרוקנית הלאומית, ב-2 בנובמבר 1955, ב-לה סל סן קלו, טרח הלה להרגיע את נתיניו היהודים, בהצהירו על ביטול ה״דחימה״, וכינון שיוויון מוחלט בין יהודים למוסלמים: ״מעולם לא היה הבדל ולא ננקטה אפליה בין מרוקנים יהודים למוסלמים, ולא תהיה כזאת. היהודים המרוקנים הם אזרחים במלוא מובן המילה, ממש כמו בני ארצם המוסלמים."

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 57-52

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

הריבון חזר בחגיגיות רבה עוד יותר על אותן הבטחות, בקבלו, ב-5 בנובמבר 1955, בסן- ז׳רמן־אן־ליי, את המשלחת הרשמית של יהדות דרוקו, בראשות מזכ״ל ועד הקהילות, ז׳אק דהאן. ״לה וואה דה קומינוטה״ – קול הקהילות – הביא, בגיליון מיוחד, את הראיון ההיסטורי הזה בכתבה ארוכה:

"המשלחת, שזכתה לקבלת פנים חמה מצד הוד מלכותו הסולטן, טרחה להזכיר בהכרת תודה לריבון הנעלה, שדאגתו המתמדת והנדיבות שהפגין, גם בנסיבות הרגישות ביותר, כלפי נתיניו היהודים, הותירו זכר בל-יימחק ששום היפוך יוצרות לא יוכל לו. הפגנות השמחה הספונטאניות שהתעוררו בכל הקהילות במרוקו כאשר הוכרז על שובו של הוד מלכותו הסולטן, מהוות את ההוכחה הטובה ביותר לכך. אנשי המשלחת עמדו על כך שיחדשו את הבעת נאמנותם ויאשררו את הקשר שלהם להוד מלכותו הסולטן סידי מוחמד בן יוסף, וישתפו אותו בשאיפתם להתחיל לפעול בלהט ומתוך אמונה, תחת חסותו, לקראת המשימות הלאומיות הממתינות להם. הם גם הביעו את שמחתם באוזני הוד מלכותו הסולטן, על כך שהפגין, באותו הזמן, את רצונו הנחוש לכונן במרוקו מישטר דמוקרטי מודרני.

הוד מלכותו, שהתרגש באופן ניכר, הכריז בתשובתו שאין טעם שיזכיר את רגשותיו הפרטיים כלפי נתיניו היהודים, בתקופת הרדיפות על ידי הנאצים. הוא הביע את שביעות-רצונו מן הקשר האמיץ שהיהודים הוכיחו, הן כלפי שושלתו והן כלפיו אישית.

הוד מלכותו אישר, שמרוקו עוברת לעידן חדש, אשר בו ״כל הנתינים שלו, ללא שום הבדל ביניהם, ייהנו מזכויות שוות לחלוטין״. הוא אישר את הכוונה, שאישים מרוקנים כבר ביטאו בפומבי, לשתף את היהודים המרוקנים בחיים הלאומיים: "אתם תחיו בשיוויון מוחלט ובחירות!״

הדברים הללו נשמעו באוזניהם של היהודים המרוקנים כהכרזה על תור זהב חדש. למרות הקידמה בתקופת הפרוטקטוראט, הם נדחקו לשוליים על ידי הצרפתים ועל ידי הלאומנים כאחת, והנה הסולטן סידי מוחמד בן יוסף מכריז עליהם כעל אזרחים שווים במעלה. יתר על כן, מרוקו עצמאית, הסולטן והמפלגות הלאומניות אובדי־עצות, ונאמר להם שהארץ זקוקה לכישוריהם כדי להתפתח. היהודים, מתוך האופטימיות הנצחית שלהם, היו מוכנים ליטול על עצמם את המשימה. אוהדי-צרפת, ציונים, מסורתיים, דתיים – כולם נענו לקריאה. אבל למרות הכוונות הטובות, כל הנתונים חברו יחדיו כדי להכשיל את ההימור הזה ולהפוך את המאורע היחידני הזה לתור זהב קצרצר, של פחות משנתיים.

בתור ״מרוקנים מחודשים״, היהודים המרוקנים חשבו, ברוב תמימותם, שכמוהם גם ארצם בחרה ללא-שוב במודרניות בנוסח המערב, ושהיא מעוגנת בתרבות הצרפתית, דבר שיבטיח את ההיפתחות לעולם. תהליך הערביזאציה וההשתייכות ל״עולם השלישי״ הסבו להם תחושה של נסיגה והסתגרות. הם נתנו אמון בהבטחות שניתנו להם, וחשבו שעל אף השתייכותה לעולם הערבי, מרוקו לא תנתק אותם כליל ממדינת ישראל, שהם חשו כלפיה סולידאריות טבעית, ואשר עשרות אלפים מקרוביהם התיישבו בה. ואילו מרוקו שזכתה לעצמאות זה לא מכבר, לא הייתה מוכנה לשלם מחיר כזה על מנת לשמור על נאמנותם של היהודים שלה ולהחזיק בהם. הנתק היה בלתי-נמנע. לפחות נעשה בנוסח מרוקני – ברכות יחסית.

בתחילה גברה ההתלהבות בקרב הקהילה היהודית, התלהבות, שנאומו של הכתר מיום 18 בנובמבר 1955, האחרון שהשמיע הסולטן לפני שהושבה העצמאות, אושש:

"ביום מבורך זה, אלוהים מרעיף עלינו את חסדיו, בכך שהוא מאפשר לנו, אחרי פרידה מכאיבה, לחזור למולדתנו היקרה, לחיקם של בני עמנו, העם אשר מעולם לא הפסיק להמתין לנו, כפי שאנו מעולם לא איבדנו את התקווה לשוב אליו, ואשר פיצה אותנו ביד רחבה על הנאמנות שלנו כלפיו… הגיע הרגע לגייס את כל המשאבים כדי לבנות מרוקו חדשה. המשימה הזאת תדרוש שינוי מעמיק בהרגלים, במוסדות ובשיטות המימשל, ונגזרים מכך גם אמנסיפאציה של הפרס, הענקת ביטחון לאדם והיכולת ליהנות מכל החירויות. כך תגיע מרוקו לממש את העצמאות שלא חדלנו לדרוש, לא רק בתור זכות טבעית של כל העמים ללא הבדל, אלא גם כאמצעי הבטוח ביותר לכך שיוכלו ליהנות, הן מן ההתפתחות של העולם המודרני, הן מן היתרונות של מישטר דמוקרטי נקי מכל אפליה גזענית, השואב את השראתו מן ההצהרה האוניברסאלית לזכויות האדם. מטרתנו הראשונה היא הקמת ממשלה מרוקנית אחראית וייצוגית, הבעה מתמטית של רצון העם. נצטרך לבצע שלוש משימות יחד: 1. ניהול העניינים הציבוריים. 2. יצירת מוסדות דמוקראטיים על סמך בחירות חופשיות, שיסתמכו על עקרון הפרדת הסמכויות, במסגרת של מלוכה חוקתית, אשר תכיר בזכויות האזרח ובמימוש החירויות הפוליטיות וההתאגדותיות של כל המרוקנים בני כל הדתות. ברור שהמרוקנים היהודים הם בעלי אותן הזכויות כמו המרוקנים האחרים. 3. השלישית תהיה לפתוח במו״מ עם הממשלה הצרפתית, לגבי עצמאות המדינה…״

כבר למחרת היום, מועצת הקהילות העבירה למוחמד החמישי מסר של הכרת תודה, שבו נחשפו במידה רבה התיקוות שטיפחו היהודים המרוקנים, לרבות של הקרובים לעניין הציוני:

"הקהילות היהודיות במרוקו שמחות להביע באוזני הוד מלכותך את גאוותן ואת הכרת התודה העמוקה שלהן על המסר המיועד להן, שנמסר בנאום לכבוד "חג הכס״. אין חידוש בדבר, שהוד מלכותך טיפח תמיד זיקה כלפי קהילה אשר – לאות הוקרה על הגישה האצילית שלך כלפיה בשעות קשות – שומרת על רחשי קירבה ללא-עוררין כלפי הוד מלכותך. הקהילות היהודיות של מרוקו, בהיותן מודעות לקשיים מכל הסוגים הניצבים בפני מרוקו העומדת על סף עידן חדש, מבטיחות להוד מלכותך בזאת את מסירותן המוחלטת למטלות שיש לבצע תחת חסותך הנעלה."

ב-2 במארס 1956 התפרסמה ההצהרה המשותפת, המכירה באופן רשמי בעצמאותה של מרוקו, ״שפירושה, בעיקר, שירות דיפלומטי וצבא, וכן רצון לכבד את שלמות הטריטוריה המרוקנית ולהביא לכיבודה, בערבות ההסכמים הבינלאומיים״.

שובו של הסולטן כנושא הבשורה הטובה ב-5 במארס 1956, עורר אותה התלהבות כמעט כמו שובו מהגלות. בכל מקום נערכו הפגנות שמחה, שבהן השתתפו מתוך אחווה מרוקנית אמיתית מוסלמים, יהודים וצרפתים, שראו כעת באישיותו של הסולטן את ההבטחה הטובה ביותר לעתידם.

בנאום שנשא מוחמד החמישי ברדיו, ב-7 במארס 1956, הדגיש יותר מכל את הצורך בשמירה על הסדר הציבורי ובאחדות, ״התכונה החיונית לשלומה של המולדת״:

״כשעזבנו את מרוקו, השארנו מאחורינו אומה תחת פטרון, התוהה לגבי עתידה ושואלת מתי תתגשם ההבטחה שהובטחה לה לאחר שובנו מהגלות. היום אנו חוזרים למולדתנו היקרה ולעמנו, אשר המתין זמן כה רב, וצרפת הכירה בעצמאותה של מרוקו, בזכותה לממש את כל המאפיינים הנגזרים מריבונותה,

וכן נטלה על עצמה להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית, ולהביא לכך שיכבדו זאת. הגענו כעת לשלב המימוש שבו נוכל לנהל בכוחות עצמנו את עניינינו. וכך אנו נפעיל את הסמכות המשפטית שלנו ללא כל הגבלה, נקים צבא לאומי, ונבטיח את ייצוגנו הדיפלומטי. התוצאות הללו שאליהן הגענו פוגגו את כל הספקות ואת כל חוסר-הבהירות. הדאגה והתקווה פינו מקום לוודאות ולאמונה בארצנו ובעתידנו.״

האופטימיזם חזר להיות במקום, כפי שביטא זאת ז׳אק דהאן במאמר המערכת של ״קול הקהילות״:

״היהדות המרוקנית – שעלתה לדרגת נתינות מלאה בחסדו של הוד מלכותו הסולטן, ועל פי רצונו הדמוקרטי של העם – תדע, אני משוכנע בכך, להפגין את היותה ראויה להעלאה בדרגה.

היהודים אסירי-תודה לאלו אשר מושיטים להם יד לברכת אחים, וישקדו בלהט להיות ראויים לאמון שנותנים בהם. נאומו האחרון של הכס מסיר מעליהם את התסביכים, ופותח בפניהם אופקים של השתלבות מלאה בקהילה המרוקנית.״

בהקשר זה יש לומר, שהשאלה היהודית, שבתחילה הייתה עניין שבתמימות-דעים לגבי הצורך לשלב את הקהילה היהודית באומה, ללא כל הסתייגויות, תוך כיבוד חירויותיה וזכויותיה, נעשתה במשך הזמן אחד מאותם קלפים פוליטיים, אחד מן האמצעים החביבים ששימשו את האופוזיציה כדי לתקוף, באופן עקיף, את המשטר השליט, כאשר לא יכלה לנקוט בביקורת ישירה – על כל המשתמע מכך.

בתחילה, האופוריה שררה. דחיית הבחירות לוועדי הקהילות בערים הגדולות, שהיו אמורות להיערך בדצמבר 1955 – בגלל אי-סדרים שחוללו צעירים ב״מלאח״ של מרקש – לא אפשרה לאישים חדשים להגיע ולעמוד בראשם, והסולטן מינה חברים חדשים, תומכיהלאומנות, לוועד של קזבלאנקה, והציב בראשו את איש-העסקים דויד בן אזרף, אשר הודה בזו הלשון לשליט הריבוני ב-13 בספטמבר 1956 :

"הוד מלכותו גילה מאז ומתמיד אכפתיות כלפי נתיניו היהודים.

בהמשך להתנגדותו באופן רשמי, ב-1941, להחלתם במרוקו של חוקי מימשל וישי, הכריז הוד מלכותו למרבה השמחה, בנאומו בחג הכס ב־18 בנובמבר 1955, על כך שהיהודים הם שווי זכויות.״

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 61

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

הסולטן מילא את הבטחתו לשתף את נתיניו היהודים בענייני המדינה, ומינה חמישה אישים יהודיים, מתוך 76 החברים באסיפה המייעצת, על פי מינון מחושב ונבון: עו״ד אחד, ז׳אק אלקיים מרבאט; רב אחד, רבי בן שבת מלאראש, מן האזור הספרדי-לשעבר; נציג עצמאי: ליסיאן בן סימון מקזבלאנקה; ושני אנשי עסקים מן המטרופולין: ג׳ו אוחאנה ודויד בן אזרף.

שתי המיפלגות הגדולות, שבכך דיברו אותה שפה, התחרו ביניהן בלהט, לגבי הצורך לתרגם לשפת המעשה את הצהרותיו של הסולטן בדבר שיוויון הזכויות. המפלגה הדמוקראטית העצמאית PDI אשר בעבר הרחוק לא הצטיינה – ההפך הוא הנכון – בשאיפה לקרב את היהודים, גילתה לפתע ייעוד יהודי, והצליחה לגייס ביעילות לשורותיה מספר רב של אישים יהודיים, שנמשכו לחילוניות המוצהרת שלה.

בראיון ל״ג׳ואיש כרוניקל״ מלונדון, שהופיע במרוצת סתיו 1955, סגן המזכ״ל שלה, עו״ד בן ג׳לון, הזכיר שמיפלגתו הייתה ״הראשונה לבקש השתתפות של מרוקני בן הדת היהודית כחבר בממשלת המו׳׳מ. המפלגה מתעתדת להרגיל בכך את אזרחי ארצנו לרעיון, שלא צריך להיות בינינו שום הבדל המבוסס על שיקולים דתיים.״ מיפלגת ״איסתיקלאל״ הסתפקה בהחלטות האינטגראציה שאימצה בקונגרס המיוחד של המפלגה בדצמב־ 1955:

״רואה את היהודים המרוקנים כאזרחי המדינה מתוך כל המשמעות ההיסטורית והחוקית של המונח, וחשוב שיוכלו לנצל ולהפעיל את הזכויות ואת החירויות מהן נהנים בני-ארצם המוסלמים, מתוך שיוויון מוחלט;

רואה את האינטגראציה הזאת כמה שאין בו כדי לפגוע במימוש חופש הפולחן שלהם ולא בסטאטוס האישי שלהם; דורשת שהשיוויון בין כל האזרחים המרוקנים, ללא הבדל מעמד או דת,

יוכרז ויקודש ברמה בכל הטקסטים של החוק; מציעה לוועד הפועל של המפלגה לעודד את הקשרים בין מוסלמים לבין יהודים, לארגן ולקדם פעילויות משותפות בתחומים שונים, כדי לשרש את הדעות הקדומות האבסורדיות, וכדי לקדם כמה שיותר התקרבות אמיתית ואחווה."

״איסתיקלאל״ לא הסתפקה בדיבורים, ובפברואר 1956 הקימה ארגון לקירוב יהודי-מוסלמי, ״ויפאק״ (ההבנה), שנועד ״לעודד את רוח שיתוף- הפעולה למען האינטרס הלאומי״. עלון שהודפס בערבית, בעגה היהודית־ ערבית הכתובה באותיות עבריות, ובצרפתית הופץ ברבים והכריז:

״אנו מייחלים, יותר מכול, לבנות מרוקו חדשה, מאוחדת, חופשייה ועצמאית, מתוך שמחה והסכמה. יחד, מאוחדים בלב ובנפש, מוסלמים ויהודים, נוביל את ארצנו לעבר הקידמה, השגשוג והאושר. יחד נהפוך את מולדתנו היקרה לאומה מודרנית, מכובדת, שבה ישררו הרמוניה, סובלנות וחירות.

האגודה שלנו מתכוונת להיאבק נגד הבורות, הפלגנות והגזענות בכל צורותיה. מטרתו של ”אל ויפאק״ היא לפתח מגעים בין יהודים למוסלמים, כך שיהדקו את הקשרים בכל התחומים, ובייחוד בתחומי התרבות, הספורט, האמנות, המקצועי והחברתי. אל-ויפאק קוראת לכל המרוקנים לבוא לגדוש את שורותיה, ולתרום את תרומתם, כדי להגשים את משימתה, למען גדולתה של מולדתנו ואושרה.״

העיתונאי ויקטור מלכה זכה להיות עד למתרחש, והוא מתאר במונחים נלהבים את ״ירח הדבש״ אשר גרם ליהודים מרוקנים רבים לשקול להישאר בארץ מוצאם:

'׳חוסר-הבהירות, הציפייה והדאגה התפוגגו לרגע. כבר לא רצו להאמין בסערות. הימרו על האביב. וההתלהבות הגיעה. היהודים המרוקנים החלו להאמין שהעצמאות הלאומית… אין פירושה, בהכרח, קפיצה לתהום ומעורבות בבלתי-ידוע… היהודים המרוקנים לא רצו להגיע באיחור למיפגש עם התחייה הלאומית, כפי שקרה להם לגבי העצמאות… זו הפעם, העתיד באמת סימל את התקווה… היה מדובר ביצירה מחודשת של הסימביוזה האנדלוסית, לא פחות ולא יותר.״

מעבר לאופוריה הכנה הזאת, שררה מבוכה עמוקה לא פחות, לנוכח השטף הזה של כוונות טובות ושל החלטות ראוותניות. קשה היה ליהודים להתרגל לכך, שזו הפעם הראשונה, שלא זו בלבד שהם מתקבלים כאזרחים מלאים, כי אם נוסף לכך מחזרים אחריהם. התגובה לא הייתה הומוגנית. הרוב הגדול לא יכלו שלא לתהות בכל זאת, לגבי המחיר שיהיה עליהם לשלם בסופו של דבר עבור האמנסיפאציה הפתאומית הזאת. האם כדי להיות ראויים לה, יצטרכו לוותר על הייחודיות שלהם, לוותר על חלק מאישיותם, מותאמים ולהתאים עצמם לתבנית של הרוב המוסלמי? להפסיק לשאת עיניים לישראל, ולתרבות הצרפתית?

יורש־העצר, מולאי חסן, הרגיע בכך שהצהיר, בפני אסיפה גדולה של יהודים בקזבלאנקה, שהוא יודע שמבטיהם מופנים לירושלים, אולם רגליהם נטועות היטב בקרקע המרוקנית. ההבנה הזו לא הייתה לטעמה של קבוצת מיעוט קטנה של שמאלנים יהודים, לאומנים יותר מהלאומנים, שדנו את הציונות לכף חובה ובהתלהמות הטיפו לביטול מוחלט של המוסדות הקהילתיים שהואשמו בטיפוח ה״בדלנות״. המיעוט הקטן של שכבת האליטה – מהנדסים, כלכלנים, רופאים, עורכי-דין, אנשי-עסקים ־ הפגין יתר מתינות. הם האמינו בהתגשמותו של חזון אנדלוסיה החדשה – חזון אשר נמוג עד מהרה, עקב ההתפתחויות במזרח הקרוב.

תפנית ראשונה, מאיימת מאוד לגבי העתיד, הייתה התחדשות פעולות- האיבה במזרח הקרוב אחרי הלאמת תעלת סואץ על ידי גמאל עבדול נאצר. ב-28 באוקטובר 1956, חצה הצבא הישראלי את הגבול, כדי להסיר את ההסגר הימי שמצרים הטילה על נמל אילת. באותו יום, פריס ולונדון, בתירוץ שברצונן להבטיח את ביטחון השייט בתעלה, הציגו בפני הכוחות הלוחמים אולטימטום, ודרשו מהם לסגת מגדות מעבר המים הבינלאומי. ההצגה הזאת לא הטעתה אף אחד לגבי הקנוניה־למעשה שבין האנגלים

והצרפתים לבין הישראלים. הללו נעצרו במרחק קילומטרים אחדים מן התעלה, שעליה השתלטו הכוחות הבריטים והצרפתים ושהמצרים בתגובה, הוציאו מכלל פעולה.

הייתה זו הפעם הראשונה שהסולידאריות של מרוקו עם העולם הערבי הועמדה למבחן, מאז שקיבלה עצמאות. התגובה העממית הייתה הזדהות עם מצרים, והוקעה של התוקפנות, שלה נפלה קורבן. קרנו של נאצר, שעמד בראש המהפכה במצרים, נושא הדגל של הפאן־ערביות, הגיעה לשיאה, בעוד שזו של צרפת, שכבר סבלה עקב פרשת החטיפה של המטוס שבו טסו מנהיגי ה־FLN האלג׳ירי, הייתה בשפל מוחלט.

מתוך קנאות־יתר, קבוצה קטנה של צעירים יהודים, אינטלקטואלים מן השמאל הקיצוני, הוקיעה את ה״תוקפנות הישראלית״ בפומבי בקול־קורא. זה לא מה שמנע מן האיבה העממית להתגבש כנגד האוכלוסיה היהודית המקומית.

הרשויות נקטו את כל האמצעים המשטרתיים הנחוצים, כדי למנוע תקריות, ואילו ״איסתיקלאל״ הסבירה להמונים, שאין לבלבל בין הישראלים לבין היהודים המרוקנים. אגודת קירוב הלבבות היהודית-מוסלמית, ״ויפאק״, שהשיגה תוצאות יפות במובן זה, מאז הקמתה בחודש פברואר 1956, פרסמה קול־קורא לשמור על השקט, והסתמכה לשם כך על הצהרותיו של המלך. ליתר יעילות, העלון, שהופץ ברבים והתקבל בעין יפה, הודפס בצרפתית, בערבית וביהודית-ערבית הכתובה באותיות עבריות. וכך נאמר בעלון:

״מתוך זלזול בחוקים הבינלאומיים, האנגלים, הצרפתים והישראלים הכריזו מלחמה על מצרים. העם המרוקני כולו מתקומם נגד התוקפנות הזו ומוקיע את פעולת הלחימה המתוכננת-מראש מצד האימפריאליסטים, לצורך שעבוד העם המצרי וכדי לשלול את חירותו ועצמאותו. עלינו להעניק את מלוא תמיכתנו למצרים, כדי למנוע מן התוקפים להצליח במשימתם. עקב כך, אחים יקרים, המאורעות העכשוויים מכתיבים לנו את הצורך לשמר ולחזק את הלכידות, הידידות, האחדות וההבנה בקרבנו, מוסלמים ויהודים כאחת, שכן רק אלו יבטיחו את עצמאותה של מולדתנו…

הקולוניאליסטים ינסו לגרום למחלוקות בקרבנו, כפי שתמיד עשו, וישתמשו בכל הפרובוקציות כדי לקומם אותנו איש נגד רעהו.

כאן, במרוקו, יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים בני הדת המוסלמית, ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים.

וכל המרוקנים, ללא הבדל בדתם, חייבים לראות את עצמם כמגוייסים להבטחת הסדר והשקט. מרוקנים, אחים יקרים, היו מאוחדים ועימדו על המישמר.

עתיד ארצנו תלוי באיחוד בינינו, בעמידה על המישמר ובאמון ללא-סייג בהוד מלכותו המלך ובממשלתו. אל לכם להקשיב לאלו אשר מפלגים ביניכם, צריך דווקא להסגיר אותם! אם תתגייסו כך למטרה, תשתתפו בפעולה המפוארת ביותר האפשרית, הצלת עצמאותנו.

כל זה אינו בא אלא לאשרר את דבריו של מלכנו, ה״מ מוחמר החמישי. יחי המלך! תחי מרוקו!״

 

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'-65

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

ההתייחסות המודגשת לדבריו של הסולטן ולרוחם, היוותה נימוק יעיל. למרות סערת-הרגשות הפרו-ערבית שציינה את מלחמת סיני, לא היו לעימות במזרח הקרוב השלכות שליליות מדי על היחסים בין שתי הקהילות. אולם התפנית הפאן־ערבית של מרוקו החייתה את הדאגות הנושנות. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים למולדתם החדשה, הם היו קשורים מאוד לישראל ולהמשך הקשרים המועדפים עם צרפת. לא ניתן היה להתעלם מהמציאות: אי-ההבנה היהודית-מוסלמית החלה לבצבץ מבעד למפולת הדיבורים רצופי הרצון הטוב.

מוחמד החמישי, שזנח ב-15 באוגוסט 1957 את התואר ״סולטן האימפריה השריפית״ לטובת זה של ״מלך מרוקו״, שקד לפרק את האיום מהמשבר, בכך שקיבל את פניהם של חברי ועד הקהילה היהודית של קזבלאנקה ופרש בפניהם את תיאור המקום שהוא מייעד ליהודים במרוקו החדשה:

”לעונג הוא לי לקבל אתכם בארמוני, אשר כידוע לכם, פתוח בפני כל נתיניי, המוסלמים והיהודים. ברצוני להביע בפניכם את שביעות-רצוני לגבי היוזמה והעשייה שברצונכם לקחת על עצמכם. אולם כפי שכבר אמר נשיאכם, המקבילות הזאת בין ארגוני הצדקה המוסלמיים לאלו היהודיים אינה אלא זמנית, עד שיתאחדו. זאת מכיוון שכשם שאנו שותפים לאזרחות, עלינו גם להיות שותפים בדאגות. עלינו תמיד לפעול במישור הלאומי ולא במישור העדתי. כל המרוקנים, מוסלמים כיהודים, הם אזרחי אותה מולדת. יש להם אותן הזכויות, אותן החובות ואותן מחוייבויות. עליהם לפעול יחד במישור הלאומי. עלינו לאחד

את המאמצים ואת האמצעים שלנו, כדי לבוא לעזרת הנזקקים, ולא משנה בני איזו דת הם, משום שבעניינים חברתיים, לעוני אין דת.

נשיאכם הזכיר את התנהגותי ב־1941. לדעתי, אין צורך לחזור לאותם אירועים, משום שמה שעשיתי היה מתוקף חובתי, והייתה זו החובה של כל שלים ריבוני המודע למחוייבויותיו כלפי נתיניו. ברצוני להזכירכם, שמעבר לדת, צריך לשים קץ לכל המחסומים המלאכותיים, אם חברתיים או פסיכולוגיים,

שהפרידו בין המוסלמים ליהודים; אם נוצרו בעבר הפרדות מסויימות עקב הנסיבות הפוליטיות, הרי שהנסיבות הללו כבר אינן קיימות, והדברים המשותפים הם שאמורים לאחד בינינו. הרגש הלאומי חייב לגבור על רוח הבדלנות.

ברצוני גם לבקש מכם שתקחו על עצמכם פעולת שכנוע בחוגי היהודים המרוקנים, כדי לשכנע אותם שלא לעזוב את מרוקו, מאחר שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל ילדיה, ללא הבדל אם הם מוסלמים או יהודים. היא זקוקה לכל הרופאים, לכל המהנדסים, לכל עורכי-הדין. חייבים לשכנע את כל היהודים המרוקנים, שמחובתם לא לעזוב את מרוקו, אלא להישאר.

מרוקו זקוקה לכל בניה. עלינו לאחד את כל מאמצינו. עלינו לראות את עצמנו כמגוייסים בשירות המולדת, ולראות את אלה העוזבים את המולדת – כעריקים.

החובה הלאומית צריכה להורות לנו את הדרך, ועלינו להציב את החובה הלאומית, את האינטרס הלאומי, מעל לדאגותינו הפרטיות. אלו הן עצות אבהיות, ואני רוצה להשתמש בהזדמנות של חגכם, יום כיפור, להצטרף לשמחתכם. ידוע לי, שהמוסלמים, בני ארצכם ואחיכם, אף הם מתפללים איתכם.

חגיכם הם חגינו וחגינו הם חגיכם. כולנו צריכים לעבוד למען האינטרס הכללי, וכדי שמולדתנו תהיה גדולה, מאושרת ומשגשגת.״

ההצהרה הארוכה הזאת סיכמה את התפתחות חשיבתו של מוחמד החמישי באשר למקומם של היהודים במרוקו החדשה, העצמאית. הנסיגה היחידה, והיא הייתה רבת משמעות היות שתוצאותיה היו קשות, נגעה לתחום של חירות ההגירה.

אם ב-1949 הסולטן אמר שהוא מצטער על העזיבות הצפויות, אולם אינו רוצה לאסור עליהן, מוחמר החמישי קבע כעת שברצונו, מתוך ראיית האינטרסים של המדינה, להחזיק ביהודים, והרחיק לכת עד כדי כך, שראה במועמדים לעזיבה ״עריקים״. אמירה, שצריך בכל אופן להבין אותה בפרופורציה הנכונה. בשלב ראשון, בעיית ההגירה לישראל זכתה לפיתרון הומאני יותר מאשר פוליטי, למרות הלחצים שהופעלו על ידי ביטאוני התקשורת של ״איסתיקלאל״. בלתי-אפשרי היה לעצור תנועה כזאת. בעת העצמאות, קרוב ל-60,000 מועמדים לעזיבה היו רשומים במשרדי ״קדימה״, ו-20,000 מתוכם היו אפילו מצויידים בדרכונים שהנפיקו רשויות הפרוטקטוראט-לשעבר. הממשלה סירבה לבטל את תקפותם של הדרכונים, למרבה כעסו של היומון ״אל ראי אל עם״, שתבע, בשם הסולידאריות הערבית, הפסקה כוללת וגמורה של ההגירה המאורגנת:

"לא נוכל לסבול, שהציונים האימפריאליסטיים יגייסו את הקולוניזאסורים העתידיים של אדמה ערבית השייכת לפלסטינים, מקרב היהודים המרוקנים, אזרחי הממלכה. לא נוכל להיות שותפים־לפשע בעוול הזה. לכן שר הפנים חייב לנקוט את הצעדים המיידיים המתבקשים: שלא להעניק יותר דרכונים קולקטיביים ליהודים, ושלא לאשר עזיבה של אלו שרוצים להגיע לישראל.״

מחנה המעבר בדרך למאזאגאן, שם ״קדימה״ ארגנה את המועמדים לעלייה בקבוצות לפני צאתם לדרך, המשיך לתפקד ללא תקלות אחרי ההכרזה הרשמית של העצמאות, ב-2 במארס 1956. אולם, בסוף מאי, הרשויות הכריזו על כוונתן לשים קץ להגירה המאורגנת, ולסגור סופית את המחנה בדרך למאזאגאן אותה ״מדינה בתוך מדינה״.

שוטרים הוצבו מייד בכניסה, כדי לעצור את שטף הבאים, שגבר ככל שהתפשטו השמועות על האיסור הקרוב על הגירה. באותה עת, המגורים המאולתרים שנועדו לאכסן 1,500 איש, קלטו 9,000 מועמדים לעלייה, בתנאי היגיינה איומים. הרשויות ניסו, לשווא, לפזר אותם; ניסו לשכנע אותם לחזור לבתיהם – תחילה באמצעות דיבורים, לאחר מכן באיומים.

כעת ניצבה דילמה בפני הרשויות המרוקניות: מה לעשות באלפי המועמדים לעזיבה הללו? הבעיה הייתה מורכבת, והיו לה כמה וכמה היבטים בינלאומיים. האם מרוקו, שאך זה זכתה בעצמאות, יכולה להרשות לעצמה להפר את עקרון חופש התנועה, המופיע בהצהרת זכויות האדם שאך זה חתמה עליה, ולהפר את התחייבויותיה?

משא ומתן חשאי נערך עם ג׳ו גולן, נציגו של ״הקנגרס היהודי העולמי״, ובאמצע יוני 1956 הגיעו להסכמה סבירה, שעל פיה המחנה יפונה תוך שלושה חודשים.

כל אלו המצויידים בדרכונים שבתוקף, היו אמורים לצאת את הארץ באופן דיסקרטי בלילה, מחוץ לשעות העבודה הרגילות בנמל ובנמל-התעופה של קזבלאנקה. הסולטן, שהשתתף באופן אישי במו״מ, קיבל את ג׳ו גולן לראיון והודה בפניו, שהוא מאשר את העזיבות בלב כבד, משום שלדעתו מקומם של היהודים הוא במרוקו. הוא הטיל אחריות חלקית לכך על גלותו במדגסקאר, אשר לא אפשרה לו להיות קרוב יותר לנתיניו היהודים, כדי להכין אותם לקבל את העצמאות של ארצם.

היישום המעשי של אותו הסכם סודי נתקל בקשיים בלתי-צפויים, בעיקר בהתנגדות מצדם של שרים אחדים מטעם ״איסתיקלאל״, ועקב חידוש המתיחות במזרח התיכון עם הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר בסוף יולי 1956. לנוכח המבוי הסתום שנוצר, סידי בקאי העלה את העניין בפני ישיבת הממשלה, ב-20 בספטמבר 1956. הסולטן, מודאג מאוד לנוכח הבעיה הזאת, שחשש שתפגע שלא בצדק ביוקרתה של ארצו, דרש שבוע קודם לכן ממנהיגי קהילת קזבלאנקה, לשכנע את בני עדתם שלא לעזוב את מרוקו. אולם לשכנע אין פירושו לאלץ.

כמו כן, לאחר ששאל את השרים, האם יש להם התנגדות להסכם, ואחרי שאיש מהם לא הביע כל התנגדות, מוחמר החמישי סיכם, לנוכח שתיקתם, את הדיון בנוסח מפייס: ״היהודים גם הם בניי ואני אוהב אותם. אינני יודע מדוע הם רוצים לעזוב, אבל אם זה רצונם, שאלוהים יסלח להם!״

בכל אופן, מפקד שירות הביטחון הלאומי, שהיה ידוע דווקא כאדם נמרץ ומחמיר, סלח להם ככל הנראה, מאחר שלמרות הפיקוח המישטרתי – או בגלל חולשותיהם של השוטרים – קרוב ל-4,000 מועמדים לעזיבה נוספים הסתננו לתוך המחנה, ככל שהלך והתרוקן. הרשויות עצמו את עיניהם לגבי ההגעות הבלתי-צפויות הללו, מתוך גישה הומניטארית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 68

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

המשבר הראשון של ההגירה הגיע, אם כן, לפיתרון הומניטארי היאה למזגו של מוחמר החמישי. הפן הפוליטי נותר בעינו. עבור 220,000 היהודים שנשארו במרוקו, בעיית חופש ההגירה הפכה להיות הנושא העיקרי לדאגה למשך שנים, ועבור המיפלגות המרוקניות – אחד מן הנושאים במאבקיהן. בעיה זו הרעילה את היחסים בין יהודים למוסלמים, עד למותו של מוחמד החמישי.

ה״קונגרס היהודי העולמי״ – שמינה את עצמו לבן־שיח מועדף של הרשויות המרוקניות הצעירות, לאחר שתמך בהן בעת המאבק לעצמאות – בחר בפיתרון נועז, אולם נדיב: הסתמכות על אמנת זכויות האדם, המבטיחה חירות ללא־עוררין של תנועה חופשית והגירה לכל ארץ בה בוחרים – כולל לישראל.

כבר בנובמבר 1955, ״קול הקהילות״ פרסם בהרחבה את ההצהרות ברוח זו, שהצהירו הנציגים המוסמכים לכך מטעם שתי המיפלגות המרוקניות הגדולות בשני העתונים היהודיים הגדולים של לונדון. עו”ד עבדרחים בואביד, נציגה הקבוע של ״איסתיקלאל״ בפריס, וחבר במועצה הפוליטית העליונה של מיפלגתו, אמר לכתב של ה״ג׳ואיש אובזרוור״ כך:

״הזכות לעבור ממקום למקום בתוך הארץ, ולעזוב אותה, היא אחת החירויות האישיות שצריכות להיות נחלתם של כל האזרחים המרוקנים, מלבד בנסיבות יוצאות-דופן, כגון בתקופת מלחמה… אני אישית לא רואה שום מניעה לכך שהיהודים המרוקנים יקיימו קשרים משפחתיים, תרבותיים ורוחניים עם אלו (מבין אחיהם) שהתיישבו בישראל. אנו מקווים ומייחלים לכך שהשלום יחזור למזרח התיכון, כדי שהקשרים בין מוסלמים, נוצרים ויהודים יחזרו לתקינותם.״

ואילו מזכ״ל הביניים של PDI, עו”ד בן ג׳לון, הרגיע את הכתב הפריסי של ה״ג׳ואיש כרוניקל״:

״כבר אישרנו באוזניך, שאנו דוגלים בחופש התנועה של בני- האדם, ואנו מוצאים לנכון, ששום אזרח, תהי דתו אשר תהי, אינו צריך להיות משולל זכות זו, ומעולם לא התכוונו לשלול אותה מבני ארצנו היהודים, ולא להתנגד לחירותם בתחום זה. אנו סבורים שההגירה של היהודים המרוקנים לישראל מקורה באופן חלקי בחוסר-אמון בעתיד, ולדעתנו ישנם המעודדים את ההגירה הזאת באמצעות תעמולה מזיקה… אנו עומדים על כך שהקריאה שלנו כנה, ובזכות זאת מבקשים לשכנע אותם שכל התחומים בחיי מרוקו היו נגישים בפניהם, ללא כל הגבלה, וכי שיקול זה היה אמור לעודד אותם להישאר בארצם…״

בתנאים כאלה, מובן כיצד הנציג של ״הקונגרס היהודי העולמי״, ג׳ו גולן, הגיע עם ראש שירות הביטחון, מוחמר לאגזאואי, להסכם שאשרר את זכות התנועה החופשית, תוך שהוא אוסר על הההגירה המאורגנת. ההסכם קבע למעשה, שהיהודים המרוקנים שרצונם בכך, יכולים להמשיך לעזוב באופן פרטני את המדינה, באמצעות דרכונים שבתוקף, אשר יונפקו, ללא הערמת מכשולים, על ידי משרד הפנים.

בפועל, ראש שירותי הביטחון נתץ פרשנות מוגבלת מאוד להסכם הזה, משום שלא רצה לשלול ממרוקו את האנשים החיוניים לה בשלב זה של בניית הארץ מחדש. הוא עשה הכול, כדי שחופש התנועה יישאר על הנייר בלבד. כדי לשכנע את היהודים, שמקומם הוא במרוקו, האמצעי המוצלח ביותר הוא מניעת עזיבתם, בקבוצות או כיחידים, נכון?

וכך, ראש שירותי הביטחון העביר ב-27 בספטמבר 1956 למושלי הפרובינציות הוראה, שנועדה להישמר בסודיות, צו 424: ״האוסר על היהודים המרוקנים לנסוע לפלסטין, ועל אלו שנסעו – לחזור למרוקו״. היות שלא ניתן היה לחדור למחשבותיהם של המגישים בקשות לדרכון, הצו הובן ויושם בתור איסור כולל להעניק דרכונים ליהודים, ללא הבדל ביעד. צעד זה הביא לתוצאה מנוגדת לזו מראש שהרשויות ביקשו להשיג. בכך שרצו להחזיק את היהודים בכוח, כדי ״למנוע את יציאתם לישראל״, לא יכלו אלא ליצור בהלת עזיבה. ה״דרכוניטיס״ החלה לעשות שמות. אפילו אלו שלא הייתה להם כוונה לעזוב, רצו דרכון. המועמדים לנסיעה לישראל הפגינו להיטות פחותה יחסית. הם ידעו שעם הקמת רשת להגירה מחתרתית, לא יהיה להם צורך לפנות לקבלת דרכון.

הקהילה היהודית הרשמית הוכיחה נחישות רבה. ב- ביולי 1957, לאחר שהכינו תיק מרשיע, המזכ״ל החדש דויד עמר, חבר ב-PDI [[ Parti démocratique de l'indépendance פנה להתקבל לראיון עם שר הפנים, במטרה למחות בחריפות נגד החוזר הידוע, שהיווה עבורו פגיעה אופיינית בחופש התנועה. המשלחת התקבלה על ידי ראש האגף לעניינים פוליטיים במשרד הפנים, מר חאמיאני. במשך הפגישה עובד הציבור רם־הדרג פלט דבר־מה אומלל, אך מסגיר: ״בסופו של דבר, אני חשבתי הרבה על העניין, ושאלתי את עצמי, האם מוצדק יותר לפעול נגד שבעים מיליון ערבים או נגד 240,000 נתינים יהודים״. בישיבה במשרד (הקונגרס היהודי העולמי) בקזבלאנקה, דויד עמר שיתף את מנהיגי הקהילה בתגובתו. הוא ענה לאיש:

"ידוע לנו שאנחנו אזרחים: אתה אמרת וחזרת ואמרת זאת. הוד מלכותו אמר לנו זאת, הממשלה אמרה לנו זאת. אז תן לנו דרכונים. או שאנחנו אזרחים, או שאנחנו לא, אז שיגידו לנו ככה… החלטנו ללכת עד הסוף בעניין הזה."

דויד עמר הסביר שהוא אף המשיך ואמר לאיש שיחו, ״יהיה עלינו להתייחס לתקופה הזאת ממש כמו אל זאת של גרמניה בתקופתו של היטלר״, וכי נחישותו השתלמה בסופו של דבר, מפני שמנהל האגף לעניינים פוליטיים סיים את שיחתם בנימת פיוס.

השוואתה של מרוקו, שמלכה הגן על נתיניו היהודים בעת המלחמה, לגרמניה הנאצית, לא הייתה במקומה. היא העידה על הרגישות הקיצונית של היהודים בעניין חופש התנועה האישי, שהיה חיוני עבורם. המועצה החליטה: ״אם תוך 10 ימים לא תבוא תגובה מספקת לתביעה זו, יעלו את הפרשה בפני המלך״. במקרה של כישלון, כל נשיאי הקהילות היו אמורים למסור את התפטרותם כאיש אחד ב-14 ביולי 1957. לא היה צורך להגיע לקיצוניות הזאת. המרד הבלתי-צפוי הזה נשא פרי: ניתנו הבטחות להקלה, שקוימו בחלקן.

דרכונים הוענקו ביתר חופשיות, לפחות לאלו אשר יכלו להוכיח, שאין להם כוונה לנסוע לישראל. אולם לא נמצא פיתרון עבור אלפי המועמדים לעלייה, ששאפו לכך עקב המצוקה הכלכלית, ובייחוד בגלל תקווה משיחית. עתה, כשהשער נסגר, ההגירה המחתרתית שאורגנה על ידי המוסד, שבה ותפסה את מקומה. זו הדאיגה את הממשלה המרוקנית שלא הצליחה להפסיק אותה, עד כדי כך שעירבה את מנהיגי היהדות המרוקנית כדי שינסו לעצור אותה.

משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויירת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'71

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויידת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.

מטרתה של המשלחת הייתה לשכנע את הארגונים היהודיים הבינלאומיים ללחוץ על ממשלת ישראל, כדי שתפסיק את העלייה המחתרתית ״כדי לאפשר את הסדרת הבעיות הפנימיות מתוך רצון טוב ובאווירה של אמון אל מול הרשויות המרוקניות״. זה היה צעד חסר-תקדים. אפילו אדם כמו המנהל הפוליטי של ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, שגילה אהדה כה רבה כלפי הרשויות המרוקניות, היה המום ממנו. הוא עמל לשכנע את אנשי המשלחת, שפניהם מועדות לכישלון מוחץ, אם יתעקשו ויסעו לניו יורק כדי לשטוח את תביעתם המפוקפקת.

השגריר הישראלי בפריס, כשקיבל את המשלחת, רוקן את השיחה מתוכן, כאשר העמיד פנים, שלא מדינת ישראל ולא הסוכנות היהודית, אינן מעורבות בשום צורה שהיא בתנועת ההגירה ה״ספונטנית״ הזאת. לדברי הדיפלומט הישראלי, האחריות רבצה אך ורק על הממשלה המרוקנית, והייתה זו תגובה לכך שהפרה את הזכות החיונית של חופש התנועה האישי.

מנהיגי ״הקונגרס היהודי העולמי״ הציעו, כדי לבחון שוב את רצונן הטוב של הרשויות המרוקניות, לעצור באופן זמני את ההגירה המחתרתית. המנהיגים הציונים לא ראו זאת כך. הם דגלו במקום זאת בעידוד ההגירה המחתרתית, ולא הסתירו שברצונם לנצל לשם כך את ביקורו הראשון של המלך המרוקני בארה״ב – ביקור אשר היה בעל חשיבות רבה למרוקו – כדי לארגן מסע הסברה נרחב להגברת המודעות בקרב דעת הקהל בארה״ב.

נשיא ״הקונגרס היהודי״, נחום גולדמן, התנגד בתוקף לתוכנית להוציא, בעת הביקור המלכותי, את חברי תנועות הנוער הציוניות להפגין ברחובות ניו יורק למען חירות ההגירה של אחיהם, היהודים המרוקנים. הוא העריך, שלא כדאי יהיה לפגוע במלך בצורה כלשהי, משום שרצונו הטוב לא היה מוטל בספק, ורחשי הידידות שלו כלפי היהודים היו ידועים.

נחום גולדמן, בצטטו דוח של שגריר ארה״ב ברבאט, דייוויד פורטר, העיר שהעלייה המחתרתית לא התנהלה בדיוק במחתרת. היא המשיכה להתנהל, משום שהרשויות המרוקניות הואילו בטובם לעצום את העיניים. השגריר אישר למעשה: ״שאילו המשטרה המרוקנית הייתה רוצה בכך באמת ובתמים, יכלה לעצור את כל הפעילים הציונים תוך לילה אחד, ולהפסיק, אחת ולתמיד את העלייה המחתרתית״.

לבסוף, הצדדים הנוכחים בחרו בדרך ההסכמה הדיסקרטית. המלך קיבל בניו יורק את פניהם של נציגי הקהילות היהודיות האמריקניות, ואשרר בפניהם את העובדה שאין כל אפליה כלפי נתיניו היהודים. הנשיא אייזנהאואר וחברי הקונגרס אף הם העלו את העניין, ומוחמד החמישי שב ואשרר את עמדתו זו לנוכח כל אנשי שיחו האמריקנים. יתרה מזו, הוא יידע באופן דיסקרטי את אנשי שיחו מן ״הקונגרס היהודי העולמי״ שהוא יפקח על הסרת ההגבלות, אפילו לגבי ההגבלות הזמניות, להענקת דרכונים.

ואכן, ב-28 בנובמבר 1957, עוד לפני שמוחמד החמישי חזר מניו יורק – שם נשא מעל לדוכן הנואמים באו״ם נאום שמתינותו זכתה להערכה רבה – שר הפנים פרסם ברבאט תזכיר, שאישר ביטול כל אפליה בין המרוקנים, ואת העובדה שכל היהודים שרצונם לעזוב את מרוקו עם משפחותיהם, רשאים לעשות כן, וזאת על פי רצון המלך.

עם שובו של המלך למרוקו, ב-12 בדצמבר 1957, ראש שירותי הביטחון שלח צו סודי נוסף למושלי הפרובינציות, ובו בוטל הצו הקודם:

״הממשלה המרוקנית החליטה לאחרונה, שלא להפלות בין היהודים למוסלמים בכל הנוגע למתן דרכונים, עקב הזכות של כל אזרח לחופש תנועה בתוך המדינה ומעבר לגבולותינו, ולהיענות בחיוב לכל בקשה לקבלת דרכון או תעודות זהות.

צעד חדש זה ייושם לגבי כל האזרחים המרוקנים. הממשלה החליטה כך, כדי שלא להעניש את החפים מפשע במקום את האשמים. אולם אין פירוש הדבר שהציונות תוכל להמשיך את פעילותה, ולהגביר את התעמולה שלה בתוך הארגונים היהודיים. חייבים ליידע את החברים ואת המנהיגים של התנועות הציוניות בכל הזדמנות אפשרית, שפעילותם מנוגדת לאינטרסים של המדינה ועלולה להביא לתביעה משפטית…״

אולם הייתה זו הפוגה בלבד, משום שהבעיה האמיתית, זו שעסקה דווקא בהגירה החשאית, המכוונת לישראל – לא טופלה. הגם שעקרון חופש התנועה אושרר, הרי שהתלוותה אליו הסתייגות כבדת-מישקל: אל לו להביא תועלת ״לאויב״ הציוני. בעיית התנועה החופשית אשר נפתרה לעת עתה, לא איחרה לצוץ שנית עקב השפעה משולבת של ההתקרבות לפאן- ערביות של נאצר ושל אי-ודאות פוליטית מבית.

בעיית הדרכונים וההגירה היהודית הייתה, למעשה, אחד מן האמצעים ששימשו את האופוזיציה משמאל, בהנהגת מאהדי בן בארקה, למתוח ביקורת על הממשלה המרוקנית. בסתיו אורגן משפט גדול בטאנג׳יר, שנועד לרפות את ידי הציונים ולדכא את רוחם, נגד קבוצה של מהגרים אומללים שנעצרו כאשר התכוננו לחצות את הגבול סמוך לסאוטה. גזר-הדין היה רחום למדי, בסופו של דבר, אולם הנזק הפסיכולוגי שנגרם עקב המישפט היה עצום.

היות ש״קול הקהילות״ לא הופיע יותר, היה זה ״לאנפורמאסיון ז׳ואיב״, (L’Information Juive) מאלג׳יר, שעסק באופן האינטנסיבי ביותר בבעיותיהם של יהודי מרוקו. בגיליון מנובמבר 1958, העתון הזהיר את האנשים מפני ״פסיכוזה של פחד, שללא ספק חסרת-היגיון, ולבטח מוגזמת, השוררת בימים אלו בחוגים היהודים המרוקנים״ והקדיש מקום בטוריו לקרלוס דה נקרי.

במאמר ארוך מאוד שהוקדש למשפט הזה, ולאחר ששאל את עצמו ״אם לא טעה כאשר יעץ לאחיו להמר על מרוקו״, קרלוס דה נסרי סיכם בנימה שהייתה אופטימית למרות הכול, בהללו את הסניגור של הנאשמים:

״עו׳׳ד בן ג׳לון הוא התגלמות עורך־הדין והמנהיג הדמוקרטי כאחת. הוא טוען במקביל לטובת עניינם של היהודים הכלואים ולעניינה של החירות. הוויכוח מתעורר. הבעיה האמיתית מוצגת בכל חריפותה, ללא ערפול וללא ניסוחים מליציים: חופש התנועה של היהודים המרוקנים. הוא מוכיח שאין חוק האוסר על היהודים לעזוב את הארץ, ולכן עד כמה הייתה שרירותית ההתנהלות האדמיניסטרטיבית שהערימה קשיים בפני העזיבות, ובייחוד כמה היה בלתי- צודק בעליל – לעצור את העוזבים, ולרצות להרשיעם , על סמך טקסטים שאינם קיימים.

הוא מזכיר את המדיניות הליברלית שהממשלה המרוקנית הראשונה נקטה – ממשלה שהוא היה חבר בה בתפקיד שר האוצר – מדיניות שיושמה כאשר הניחו לכל יושבי מחנה אזמור לצאת, ומלין כלפי הממשלות שבאו בעקבותיה, על כך שלא המשיכו ללכת בדרך היפה כל־כך ההיא. הוא מזכיר את ההצהרות השיוויוניות מפי המלך… אם כן, לא הכול אבוד עבורינו, עבור כולם. ובאולם השרוי במתיחות, שבו יושבים דחוקים בני המשפחה, הידידים, הצופים, שבו הנאמנים האחרונים לצדק באו להיווכח מה יעלה בגורל הצדק המרוקני, חולף אז רחש של תקווה.״

התקווה הזו לא התגשמה. ממשלת באלאפרג׳ התפטרה ב-25 בנובמבר 1958, וב-24 בדצמבר 1958 מוחמר החמישי הטיל על מנהיג האיגודים המקצועיים, עבדאללה איברהים, שהשתייך לאגף השמאלי של ״איסתיקלאל״, להקים את הממשלה הרביעית תוך שנתיים, מאז העצמאות.

ראש הממשלה החדש, עבדאללה איברהים – מנהיג של האיגודים המקצועיים, אשר עשו ״חיים קשים״ לחברם למפלגה, אחמד באלאפרג׳ ־ היה האיש המתאים לרוטציה. הוא נקט, בכל הרמות כמעט, עמדה הפוכה לזו של קודמו השמרני, וביקש לשלב את מרוקו, הן במישור הכלכלי והסוציאלי, והן בזה הדיפלומטי, במסלול הערבי, של העולם השלישי, של זה הנייטראלי והבלתי-מזדהה. הוא דגל בגישה של התערבות המדינה וולונטריסטית, ונטה יותר לדגמים של סין ויוגוסלביה מאשר למודל המערבי. לכן ניסה להשתחרר מן התלות הבלעדית בצרפת, לזרז את החזרת אדמות הקולונים האירופים, לקדם את רפורמת הקרקעות ואת ההלאמות במיגזרים החיוניים, ולצאת מן המודל של תת-התפתחות, על ידי החלת תוכנית חומש שאפתנית, שביקשה לשנות את המבנה של דגם ההתפתחות שהוריש הפרוטקטוראט.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'75

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

האנטי-אימפריאליזם של עבדאללה איברהים גלש, בירידה טבעית במדרון, והגיע לידי קסנופוביה גלויה. שנאת הזר, ה״מערבי״, שלו, לא נרתעה מפני הגיחוך. וכך למשל, אסר על קיומם על אדמת מרוקו של שני אירגוני סיוע צרפתיים, שלא היה בהם משום איום של ממש, ״אגודת אלמנות המלחמה״ ו״אגודת העיוורים״, אך ורק מפני שהיו צרפתיים!

במישור הערבי, ממשלת עבדאללה איברהים כוננה יחסים מועדפים עם מצרים, וביקשה לבסוף להתקבל רשמית ל״ליגה הערבית״, מה שאושר פה אחד ב-1 באוקטובר 1958. כתוצאה ישירה מיידית להחלטה הזאת, מרוקו הצטרפה כחברה לאירגוני-בת של הליגה הערבית, וקודם כול, ל״איחוד הדואר הערבי״ ול״משרד החרם הערבי״ נגד ישראל, שמושבו היה בדמשק.

על מנת להעניק יתר תוקף למגמה החדשה, מוחמר החמישי ערך ביקור ממושך בן חודש במזרח התיכון, בחודשים ינואר ופברואר 1959. ביקורו הראשון היה כמובן במצרים, שם השתתף, לצד ראש הממשלה שלו, עבדאללה איברהים, בטקס חנוכת סכר אסואן, יצירה בממדים פרעוניים של נאצר. לאחר מכן נסע לפרובינציה השנייה של ״הרפובליקה הערבית המאוחדת״, סוריה, ולאחר מכן לירדן ולערב הסעודית, ללבנון, לכוויית ולעירק. במשך ביקורו בירדן התרחשה תקרית, המשתייכת יותר לתחום האגדה מאשר להיסטוריה, אולם כזו אשר חושפת, שגם אחרי שעזבו את מרוקו, היהודים בני אותה הארץ עדיין רחשו אותם רגשות עזים כלפי המלך, על אף הנסיבות המדיניות של אותם הזמנים. באותה עת הפרידה חומה בין שני חלקי ירושלים – החלק המזרחי שסופח על ידי ירדן, והחלק המערבי, בירת מדינת ישראל. המתיחות הייתה רבה, והתקריות לאורך הגבול – שחצה רחובות ולפעמים אף בתים ־ היו כמעט יומיומיות. כדי לזכות לראות את עיר העתיקה, ולנסות להבחין, ולו רק בצלליתו של הכותל המערבי, המקום הקדוש להם ביותר, אשר למרות הסכמי שביתת־הנשק, לא הייתה להם גישה אליו, הישראלים – והיהודים – נאלצו לעלות לתצפית שהייתה חשופה לירי מצד הליגיונרים הירדניים שעל הר ציון.

בני מרוקו, אשר העבירו אל קבר דוד המלך שעל הר ציון את הלהט האגדי שלהם לעלייה אל קברי צדיקים, היו, כרגיל, רבים במיוחד במקום התצפית באותו היום. לפתע, עולה-רגל אחד החל לזעוק, כשהוא מורה באצבעו על חומת העיר העתיקה: ״ראיתי אותו, זה הוא, זה סידנא, הסולטן של מרוקו!״

מיד, כל חבריו טיפסו אל ראש התצפית, מבלי לחשוש מפני היריות, שבדרך כלל הפחידו, מצד חיילי הליגיון הערבי, והחלו לברך בצהלה את מוחמר החמישי. הוא, מעברו השני של הגבול, זיהה אותם על פי התלהבותם, והחזיר להם את ברכתו כאילו היו ילדיו. במבוך גדרות התייל שהפריד אז את עיר הקודש לחלקיה, מחזה שכזה היה בלתי-אפשרי מבחינה טופוגראפית, אולם האגדות מזלזלות בעובדות, והסיפור התמים, שמספרים אותו כאותנטי, לא איחר לעבור במהירות בכל הריכוזים של יוצאי מרוקו בישראל, ולשוב ולהופיע באופן מסתורי, למרות ניתוק יחסי הדואר, במלאח׳ים במרוקו!

אגדה, שהייתה עוד פחות אמינה משום שבאה בד-בבד עם ניגועה של דעת-הקהל המרוקנית בתעמולה הארסית ביותר נגד ישראל, בעקבות ההתקרבות לקהיר ולהאזנה בשקיקה מצד ההמונים ל״קול הערבים״.

מיפגש שרי החוץ של ״הליגה הערבית״ שנערך זו הפעם הראשונה במרוקו, בספטמבר 1959, וביקוריהם של המלך חוסיין מירדן, ופייסל מערב הסעודית, הביאו להתפרצות של תעמולה אנטי-ציונית, שעטתה – דבר שהפך להרגל – גוון אנטישמי בעליל.

הצטרפותה של מרוקו, ללא כל הסתייגות, לאנטי־ציונות המיליטאנטית ביותר, והאיסור על ההגירה, הפכו את אי-הנוחות לדאגה, ואת הדאגה – להתחלה של בהלה. לא שיהודי מרוקו לא הבינו ולא קיבלו את העובדה, שיש לארצם מחוייבות לגיטימית כלפי ארצות ערב אחיותיה. מה שזעזע אותם, היה ההתלהבות שהופגנה, הבחירה, מבין כל האפשרויות בקיצונית ביותר, ומיעוט תשומת הלב שהוקדשה לקיומם, למצבם ולרגשותיהם. ניתן היה, במידה מסויימת, להבין את הקשיים אין ספור לצורך קבלת הדרכונים, ואת החקירות שהבקשה הפשוטה הזאת גררה אחריה, אולם הקש ששבר את גב הגמל היה ההפסקה הפתאומית, מיום אחד למשנהו, של היחסים בתחום הדואר עם ישראל.

קשה היה, אפילו עבור בעלי הרצון הטוב ביותר, להבין, במה מכתב תמים שמחליפים עם בני משפחה, עלול לסכן, לא את מרוקו בלבד, כי אם את כל העולם הערבי האדיר! חוסר-האנושיות שבצעד הזה, יחסית ל״יתרון״ שבו, היה בוטה מדי. משום שניתוק יחסי הדואר נגע ישירות כמעט בכל המשפחות. כי למי לא היו קרובים ״בארץ׳? הם אפילו לא העזו יותר לבטא את המילה ישראל.

יהדות מרוקו בותרה באכזריות לשניים. נציג ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, הזכיר לרשויות באחד מביקוריו הדיסקרטיים במרוקו, שאפילו בין מדינות בלוחמה, יחסי הדואר אינם מנותקים לעולם לגמרי: ״הצלב האדום הבינלאומי״ נוטל על עצמו, בדרך כלל, להעביר דברי דואר.

עבדראחים בואביד ויחד איתו אחדים מבין השרים, שהיו ערים לאופי הבלתי-אנושי, הבלתי-נחוץ, של הפסקת העברת דואר, הסכימו תחילה להצעתו של איסטרמן. אולם היה עליו לסגת, מחשש לתגובות הדמגוגיות של ״איסתיקלאל״. היהודים שילמו, פעם נוספת, את המחיר של המאבקים המפלגתיים. בפריס, הסניף המקומי החזק של ״ההתאחדות הלאומית של הסטודנטים המרוקנים״ שנטה לשמאל, אימץ – בעקבות לחץ מצד חבריו היהודים – הצעה להעביר את הדואר באמצעות ״הצלב האדום הבינלאומי״, ולאחר מכן הסיר אותה, מחשש שיואשמו ב״ציוניות״ מצד האגף הימני של המפלגה!

מישראל, ״המוסד״, בשם ״הסוכנות היהודית״, נטל על עצמו את התפקיד וארגן רשת מחתרתית חלופית של העברת הדואר דרך צרפת, אשר על פי השמועה ידעה הצלחה רבה, ואילצה אזרחים שלווים להפר, באופן קולקטיבי וסדיר, את חוקי מדינתם.

בעקבות ביקורו בארה״ב, בסתיו 1957, מוחמר החמישי הורה לשר הפנים לשוב ולהעניק דרכונים ללא אפליה. אולם לנוכח זרם הבקשות לדרכונים, בצירוף להחלטות רבים לעזיבת הארץ, הרשויות המבוהלות לא איחרו לחזור להגבלות הקודמות, וגרמו, כתגובה לכך, להחמרה של מגפת ה״דרכוניטיס״.

באפריל 1959 נעצרה קבוצה נוספת של כארבעים מהגרים בלתי-חוקיים, ליד נאדור, ועוד קבוצה ליד מלילה, דבר שהחמיר עוד יותר את ההרגשה הרעה.

ב־7 באפריל 1959, היומון ״לה מונד״ פרסם מאמר גדול תחת הכותרת ״מנהיגי הקהילה היהודית, והממשלה השריפית משתדלים להפיס את הרוחות״. העתון ציין: העזיבות מוגבלות מאוד במספרן כעת, בין אלפיים לשלושת אלפים לשנה לערך. אלו נגרמות בדרך כלל עקב מצב כלכלי המשפיע באופן מקומי על קהילה זו או אחרת, שפעילותה מאבדת לפתע את הבסיס שלה – זו אחת התוצאות שהיו להלאמת שוק התה, למשל. הכרזה על נקיטת צעד מינהלי כלשהו, מעלה תכופות אל פני השטח חוסר-שביעות-רצון שלא מצא לו ביטוי. וכך, ממש לאחרונה, עצם האפשרות ש׳׳רדיו מרוקו" עתיד לבטל את שידורי התוכנית היהודית בשפה הצרפתית, עורר התרגשות סימפטומאטית בקרב הקהילות היהודיות.

המצפון הקרוע והמפוכח של היהדות המרוקנית, קרלוס דה נסרי, כתב ב״אנפורמאסיון ז׳ואיב״ של אלג׳יר ביוני 1958 :

"על שפת ים סוף המתנו, אי-אז בלילה אביבי תנ״כי, לנס. על שפת ים סוף החדש הזה, כפי שמצרי גיברלטר והים התיכון הפכו להיות עבור חלקנו – "מארה נוסטרום" הפתוח אך ורק לנבחרים – מספר רב של יהודים מרוקנים ממתינים כיום לנס דומה, לא פחות טראנסנדנטי… על פי ידיעות המגיעות מן האזור שבו בוצעו המעצרים הללו, מספר האסירים מגיע לשלושים או ארבעים. אותן ידיעות מדברות על מעשי אכזריות שהיו מנת חלקם של אותם חולמים מן הגטו, קורבנות של עלייה מוכת גורל.״

ככל שמרוקו התקרבה למצרים, כך המאבק נגד הציונות עטה ממדים גרוטסקיים יותר, והשרה אווירה מכבידה של אי-ודאות. וכך, ערב התכנסותה של מועצת שרי החוץ של ״הליגה הערבית״ בקזבלאנקה, בספטמבר 1959, המשטרה עצרה במקנס סוחר, מר בן עמרם, אדם מכובד ומוכר, לאחר שגילתה במחסן הסוכר שלו לוח שנה של ״הקרן הקיימת לישראל״, משנת 1956/7 ! הוא הודה בכנות שקנה אותו בזמנו ברחוב, תמורת פרנקים אחדים, כאשר מכירתו הייתה חוקית, וכי מאז נעלם מתחום ראייתו.

המשטרה, שהסתמכה על העובדה, שבצד האחורי של הלוח הופיעה הפנייה הרגילה לגלות נדיבות בשם האחדות היהודית, שלחה אותו לבית- משפט לפלילים. שם האשימו אותו כמי שנתפס בקלקלתו, ודנו את המסכן, בו-במקום, לשמונה-עשר חודשי מאסר בפועל! פסק-הדין הבלתי-מובן הזה היכה את כל הקהילה בתדהמה. כל אחד השתדל לוודא שאין לו במקרה מסמך ״מרשיע״, ואנשים שרפו כל חומר כתוב שהיה לו קשר כלשהו לישראל, או שהיה כתוב עברית!

ההרשעה אומנם בוטלה בערעור, שבועות אחדים לאחר מכן, אולם הנזק היה בלתי-הפיך. יהודים רבים קיבלו רושם מכאיב, שהממשלה כבר אינה רוצה בהם, אך מבלי שתניח להם לעזוב! מדיניות הסובלנות נדמתה מרוחקת מאוד, בעוד שהמצב מבית התדרדר באופן מדאיג.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'79

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

התקופה האחרונה של מלכותו של מוחמר החמישי התאפיינה בעמימות רבה בפוליטיקה המרוקנית כלפי ההגירה של היהודים. המלך, שבאופן טבעי נטה לגישה מיטיבה בנוגע לעניין, הכפיל ושילש את מחוות הרצון הטוב ואת הפתיחות כלפי אנשי שיחו הרגילים. וכך, נציג ״הקונגרס היהודי״, איסטרמן הגיע למרוקו במרוצת קייץ 1960. בעת מיפגשים סודיים עם הנסיך מולאי חסן, לימים המלך חסן השני, קיבל הבטחות להגמשה לגבי הענקת דרכונים.

הרצון הזה לפיוס התגלם באופן סמלי בזוהר, שאפף את הבעת האיחולים המסורתית לקהילה, לקראת יום הכיפורים. היות שיורש העצר התעכב בישיבת המליאה של או״ם ולא יכול היה להגיע, מסר לקהילה את האיחולים הרשמיים בשם הממשלה, עבד חאלק טורס, ממלא מקום סגן ראש הממשלה, שאך זה חזר מכהונתו כשגריר מרוקו בקהיר. הוא נשא נאום קצר ובו שב והשתמש בנימת הדברים מן הימים היפים של העצמאות, דבר שבנסיבות של אותה תקופה היה פתטי למדי:

״אחיי היקרים, כולכם יודעים באיזו דאגה הוד מלכותו המלך נוהג בכם, ומכירים את העניין המיוחד שיש לו כלפיכם. היהודים מהווים חלק בלתי-נפרד מן האומה הזאת, ואיש אינו מתכוון לגזול מכם את זכויותיכם כאזרחים. באדמה הזאת קבורים הוריכם. על האדמה הזאת ייוולדו ילדיכם. לכם יש זכויות באותה מידה כמו לנו בארץ הזאת. ביום זה, שעבורכם הוא יום הסליחה והכפרה, אני מבקש לשוב ולהזכירכם, שמדיניותו של הוד מלכותו המלך בקשר לבעיותיכם עומדת בעינה: אתם נתינים במלוא מובן המילה. המשיכו לעמול לטובת האינטרסים של הארץ הזאת, שהיא מולדתכם היחידה. אל תחשבו על מולדת אחרת. זוהי ארצכם היחידה, וכל מחשבותיכם צריכות להיות מופנות אליה.״

ועד קהילת קזבלאנקה מצדו – בראשות נשיאו מאיר עובדיה, המקורב ל״איסתיקלאל״ – אשר אזר עוז עקב מחוות הרצון הטוב החדשות הללו, פרסם, לכבוד יום כיפור, קול-קורא בנימה שונה, שהעז לכנות את הדברים בשמם, בקשר לנושאים שבאופן רשמי היו בגדר טאבו עד אז:

״ברצוננו לעדכן אתכם קודם כל בהליכים שנקטה מועצת הקהילות אצל הממשלה, בעניין חופש התנועה, בעניין התכתבות עם בני משפחה השוכנים מחוקי למרוקו, ולגבי כל השאלות הנוגעות לנו. יזמנו בעצמנו אצל המושל שלנו הליכים חדשים הנוגעים בעיקר לעניין הענקת הדרכונים, לחירויות האישיות ולקשיים שמתעוררים בנושא זה.״

אווירת השלווה החדשה לא החזיקה מעמד, למרבה הצער, לנוכח הלהיטות של הדיפלומטיה המרוקנית אחר אקטיביזם אנטי-מערבי. דרך זו הגיעה לשיא עם הקמתה של קבוצת קזבלאנקה. ב־3 בינואר 1961, מוחמד החמישי פתח את המושב של הוועידה הראשונה בפיסגת המדינות האפריקניות הרדיקליות, שבה השתתפו ראשי המדינות של הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע״מ), של לוב, של גאנה, של גיניאה, של מאלי, וכן הממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג׳ירית.

על סדר היום של הוועידה נמנו קונגו, המאבק נגד החדירה הישראלית לאפריקה, והתמיכה בעם הפלסטיני. בכל הנקודות הללו, משתתפי הכנס אימצו החלטות אנטי-אימפריאליסטיות ללא סייג. משקיפים היו מתקשים לזהות, בנוסח הדיבור של מהפכן מיליטאנטי, את התבונה וההגות הרגילים האופייניים למוחמד החמישי. אולם הדבר פעל במשנה עוצמה לגבי האוכלוסייה היהודית, אשר הייתה שרויה בטראומה ממילא, עקב הכלים התנהגות שלוחת רסן שאפיינה את שהותו של גמאל עבדול נאצר בקזבלאנקה לכבוד הוועידה ההיסטורית.

ביקור הניצחון של ה״ראיס״ המצרי החל בכי-רע עבור הקהילה היהודית. התוצאה הראשונה שהייתה לאווירה הכללית האנטי-ישראלית החריפה, הייתה סטייה מדאיגה מכללי הטכס. בניגוד למסורת, הרב הראשי ונכבדים מן הקהילה היהודית של קזבלאנקה, לא הוזמנו לטקסים הרשמיים, שציינו את הגעתו של הראיס המצרי לשדה-התעופה של קזבלאנקה, ב־2 בינואר 1961. כעס על ההיעדרות הזאת, שהאחריות לה הייתה מוטלת על הרשויות בלבד, הופנה נגד הקהילה היהודית, אשר הואשמה על ידי העתונות של השמאל כמי שמחרימה את ביקורו של נושא דגל הערביזם. השקר היה כה גדול, עד ששלושה ימים אחר כך, העתונים שהפיצו גירסה זו, נאלצו לפרסם הכחשה רשמית מטעם הקהילה שנפגעה. אבל ברור מה ערכן של הכחשות, בייחוד כשהן באות מאוחר מדי.

ההפרה הראשונה הזו של כללי הטכס הוחמרה עוד יותר על ידי גישתם של האחראים מטעם שירותי הביטחון המצריים שבאו כחיל חלוץ למקום. הם נבהלו כשמצאו בקזבלאנקה אוכלוסייה יהודית רבה, גאה וחופשייה לחלוטין בתנועותיה. עקב התעמולה שלהם, היו רגילים לבלבל בין יהודים לישראלים, ולכן האחראים הללו פסקו, שבתנאים שכאלה אין ביכולתם לאבטח את ה״זאים״ במה שכינו ״עיר יהודית לכל דבר״.

גם אנשי שירות הביטחון המרוקני, המבוהלים לנוכח גודל המשימה העדינה שהופקדה בידיהם, הפגינו עצבנות קיצונית, וראו בכל יהודי ־ חשוד. נערכו עשרות מעצרי־מנע ולשם כך השתמשו בתירוצים דימיוניים. רב אחד בעל נתינות שווייצרית, שהלך בשלווה לישיבה שלו עם 25 תלמידיו הצעירים, נעצר יחד איתם באשמה של ״ארגון הפגנת איבה״.

הרב ואניקוף הושלך לכלא, עונה, זקנו גולח וחלק משיניו נעקרו, ואילו תלמידיו אף הם היו נתונים ליחס קשה, ואחדים אף אולצו לחלל את השבת בהדלקת אש על פי פקודה. כאשר יומיים אחר-כך המשטרה רצתה לשחרר את הרב, בעקבות התערבות נמרצת של הקונסוליה השווייצרית, סירב הלה לנטוש את תלמידיו, ונשאר איתם בכלא עד לשחרורם.

שוטרים היכו ילדים שחבשו כיפות בצבעי כחול ולבן, כצבעי דגל ישראל, או בצבע שחור (שפורש כסמל לאבל) או שלקחו אותם למעצר, וקראו לעברם: ״יהודים מלוכלכים! נעשה מכם סבון, חכו, חכו שנאצר ייסע!״

שמש, שקרא כהרגלו למאמינים לתפילה, הואשם שהשמיע סיסמאות הקוראות למות לנאצר . סערת הרוחות האנטי-יהודית כבשה את הרבדים העממיים. בבית-קולנוע בקזבלאנקה, סרט שעסק במעשי-הזוועה של הנאצים, התקבל במחיאות כפיים, ובהבעת צער קולנית על כך שהיטלר לא סיים את מלאכתו. בעת ועידת קזבלאנקה נערכו מדי פעם ביקורות – ללא דיסקרטיות מיוחדת – סביב בתי-הכנסת, כדי לוודא שהמתפללים אינם נושאים תפילות לשלום ציון.

בעתונות, התחרות האנטי-ציונית בין שמאל לימין, שזו הפעם היו מאוחדים בדעתם, גרמה לאוכלוסייה היהודית, שהתחפרה בביתה, לחשוש מפני התפרצויות ותקריות רחוב. הדבר לא אירע, למרבה השמחה, אף כי היו קרובים לכך מאוד. התקריות המצערות שהתרחשו בקזבלאנקה לא התפשטו לרחבי הארץ, מה שהוכיח את האופי שלהן כמעידה מקומית.

אם באותה עת התגובה למאורעות הייתה כה טראומטית, לא היה זה בגלל חומרתם האובייקטיבית – שהייתה בסך הכול מוגבלת בזמן ובמקום – אלא בגלל היותם בלתי רגילים, מנוגדים לרצון הטוב המסורתי של השלטונות. מאז העצמאות, היהודים לא חוו מאורע כה מעורר-דאגה. האם היה מדובר בתפנית, או במעידה חד-פעמית?

למרות שנשיא הקהילה של קזבלאנקה, מאיר עובדיה, לא הצליח להתקבל אצל מושל העיר, הרי שהדוקטור בן זקן, שהפעיל את מלוא יוקרתו בתור שר-לשעבר, הצליח להניע את יורש העצר וסגן־ראש הממשלה, יתן את הפקודות הנחוצות כדי להפסיק את ההטרדות וההשפלות. השקט הושב עד מהרה על כנו. שום דבר לא השתנה במדיניות הרצון הטוב של הכתר כלפי נתיניו היהודים. אפשר היה לחשוב שהשקט עתיד לחזור לתמיד, כאשר התרחשה הטרגדיה של ״פייסיס״.

במלחמה שמאחורי-הקלעים, אשר עימתה את מארגני ההגירה המחתרתית עם המשטרה ועם השירותים החשאים המרוקניים, מוצו כבר דרכי הבריחה הקלאסיות: הוצאת דרכונים מזוייפים ומעבר דרך השטחים בשלטון ספרד, סאוטה ומלילה, בעזרת מבריחים מקצועיים ובהסכמה מצד שלטונות מדריד מטעמים הומניטאריים.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

עמוד 83

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

כעת נאלצו להסתכן יותר: לעלות לסיפון בלילה, ולהפליג מן החופים הים־תיכוניים של מרוקו. שולת-מוקשים בריטית ישנה ממלחמת העולם השנייה, ששמה היה ״פייסיס״ – מזל דגים, ושמה בישראל נקרא ״אגוז״, שופצה לצורך הסעת כארבעים נוסעים בכל הפלגה בין אל חוּסֶמאס לבין מחנה המעבר שנפתח בגיברלטר מזה כמה שנים, בהסכמת הרשויות הבריטיות האוהדות. בדרך כלל, ההפלגות היו נפסקות בחורף, כדי שלא להיות לטרף למיפגש בין הגלים מן האוקיאנוס האטלנטי ואלה מן הים התיכון, שעלול להיות קטלני עבור כלי-שייט קטנים.

אולם כדי לשפר את מצב-הרוח של המועמדים ליציאה אחרי ההצלחות האחרונות של המשטרה, עם תפיסת השיירה האחרונה של מהגרים מחתרתיים, ועם התקריות שציינו את ביקורו של נאצר, החליטו המארגנים להמשיך בהפלגות למרות ההסתכנות בסערות פתאומיות ועזות בעונה זו של השנה.

באותו לילה בהיר וקר שבין 10 ל-11 בינואר 1961, ״אגוז״ עמדה בהפלגה השלוש-עשרה שלה. העלייה לסיפון של 43 הנוסעים, תוך התגנבות, במפרצון שומם, עברה ללא תקרית. הים היה שקט, ושום דבר לא יכול לרמוז לטרגדיה הממשמשת ובאה. אולם, במרחק מילים אחדים מן החוף, פרצה סערה פתאומית ותוך רגעים ספורים כלי־השייט החלש, העמוס יתר-על- המידה, שקע, אחרי ששידר כמה אותות מצוקה. הקברניט, ימאי ספרדי, וחתנו, לקחו את סירת-ההצלה היחידה – לא ברור בדיוק איך ולמה – והצילו את חייהם. כל יתר הנוסעים: 7 משפחות עם 21 ילדים בין הגילים, מינקות ועד 16, 3 רווקים, המשדר, סוכן המוסד הישראלי ממוצא מרוקני ומלח ספרדי, בסך הכול 45 איש, גוועו מקור במים הקרים כקרח של המיצר, לפני שעזרה הספיקה להגיע.

הידיעה, שהופצה עד מהרה בתחנות הרדיו הזרות, התפשטה כמו ברק בכל המלאח׳ים, וזרעה תדהמה וצער בקרב אוכלוסייה שלא הייתה מורגלת באפופיאות הרפתקניות מסוג זה. בישראל וברחבי העולם היהודי שררה התמרמרות, שכבשה גם את דעת הקהל העולמית. היומון ״לה מונד״ גילה פתאום את קיומה של ״בעיה״ יהודית במרוקו, בעוד ש״ל׳אורור״ יצא עם הכותרת ״אקסודוס החדשה״, והשבועון ״פארי מאץ׳״ הצמיד את הכיתוב הבא לתמונות מעוררות-החלחלה של גוויות מוטלות על החוף: ״הם כבר לא יגיעו לארך הקודש״.

בכל ארצות המערב, העתונות עסקה באותם נושאים, והדגישה את האחריות הישירה של המימשל המרוקני בטרגדיה זו. בפריס, הסטודנטים היהודיים ממרוקו העזו, זו הפעם הראשונה, להתאגד מחוץ ל-UNEM, ה״התאחדות הלאומית של הסטודנטים המרוקנים״ רבת העוצמה, וזאת כדי לשלוח למלך מוחמד החמישי עתירה, שבה דרשו ממנו, בכל הכבוד, להחזיר את חופש התנועה על כנו.

הממשלה המרוקנית, שהושבה על ספסל הנאשמים ונדונה לכף חובה פה אחד, הגיבה בעצבנות בלתי רגילה מצדה, מה שהסגיר את מבוכתה. היות שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, הטיל בעת מסיבת עיתונאים את מלוא האחריות לטרגדיה, על הארגונים הציוניים. הוא טען שלא טביעתה של אגוז היא שעוררה את מתקפת העיתונות נגד מרוקו, כי אם הוקעת האימפריאליזם הישראלי באפריקה, בעת ועידת קזבלאנקה:

״מקומו של יהודי מרוקני הוא במרוקו, ולא במקומו של ערבי מפלסטין. העזיבות לישראל מהוות מעשה בגידה ועריקות. אין לאדם זכות לעזוב את ארצו, הוא חייב להיות קשור אליה, מפני שהגורלות תמיד היו משותפים, ושתי הקהילות חיו מאז ומתמיד בצוותא, עד כדי כך שקשה להבחין, ובייחוד בהרי האטלס הגבוה, בין יהודי לבין מוסלמי… מחרחרי השנאה הציונים חייבים לשאת בתוצאות של מסעות התעמולה שלהם.״

כאן הופיעה פרשנות בלתי-צפויה לעקרון שמירת האמונים למדינה. במקום שיפייס את דעת הקהל, זרע הדבר דאגה מתגברת לגבי גורלם של היהודים המרוקנים, שהושפלו לדרגת בני־ערובה, הנידונים להישאר מחוברים בכוח לארצם, בניגוד להצהרת זכויות האדם אשר מלך מרוקו תמיד העלה על נס. היומון הפרו-ממשלתי בשפה הערבית, ״אל פאז׳ר״, העלה את קרנו בהתקוממו נגד מה שכינה ״הסתננות ציונית למרוקו״:

״הענקנו ליהודי מרוקו שיוויון זכויות, אף כי הם לא הקריבו אותם קורבנות בעת המאבק לעצמאות. ההפך הוא הנכון, בשותפות-לדבר-עברה מצד הרשויות הצרפתיות, הקימו מוסדות ציוניים, והפיצו את התעמולה הציונית. הם הסתננו לשורות הפקידות, ותפסו משרות חשובות, מה שאפשר להם נגישות לסודות מדינה, שאותם חשפו. במקום להצטרף למאבק הלאומי, הארגונים היהודים הפכו להיות משרדים לריגול ולחבלה, שהעמידו בסכנה את בטחון המדינה. המצב חמור בהרבה מכפי ששיערנו. לכן, כדאי לשוב ולבחון את השאלה היהודית, ולנקוט צעדים מתאימים נגד אלו הדורסים ברגל גסה את יוקרתה של המדינה, מפרים את חוקיה ומסכנים מוסדות מקודשים.״

ואילו היומון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, קרא ליהודים ״הטובים״ להתרחק מן הציונות: ״הגיע הזמן שהיהודים, או לפחות אלו המדברים בשמם, יוקיעו את הפעילות הציונית של ישראל במרוקו. חובתם היא לעקור מן השורש את האמונה התמימה של ההרפתקנים שבקרבם.

בכך יוכיחו, שרוב היהודים שרוצים לחיות בשלום במרוקו, לא ייגררו לעמדות קיצוניות על ידי אותם הרפתקנים חסרי- אחריות.״

מנהיגי הקהילה היהודית היו משוכנעים, שההגזמות הללו אינן משקפות, לא את העמדה האישית ולא את העמדה הרשמית של ראשי המדינה בדרגים הגבוהים. הם ביקשו להתקבל אצל סגן ראש הממשלה, הנסיך מולאי חסן, שהסכים לכך ללא שהות, וב-13 בינואר 1961 קיבל, יחד עם שר הפנים סידי בקאי, משלחת של מועצת הקהילות בראשות המזכ״ל דויד עמר, שאותה תגברו הדוקטור בן זקן והרב הראשי של מרוקו, שלום משאש.

יורש העצר מולאי חסן הכיר בנפש חפצה בכך, שהמשטרה בקזבלאנקה חטאה בהגזמות מצערות אשר אביו הוקיע אותן באופן רשמי, והבטיח שבעתיד לא תקרינה שוב תקריות כאלה. הבעיה, הבוערת מדי, של טביעת ״אגוז״ כלל לא הועלתה.

הפגישה כוסתה בהרחבה באמצעי התקשורת הלאומיים, שהציגו אותה בפשטות בתור דבר-מה שאפשר ״הזדמנות נוספת למנהיגי הקהילה היהודית, לחדש את הבעת רגשות הנאמנות מצדם כלפי הכתר". אנשי המשטרה שביצעו מעשים בלתי־הולמים, הורדו בדרגה או הועברו מתפקידם בחשאי. לאות רצון טוב, נציגי הקהילה היהודית הוזמנו ־ בסודיות – לנסוע לאל חוסמאס ולערוך קבורה דתית לגופותיהם של 22 טבועים שנמשו מן הים, או שהוטלו אל החוף; הנותרים שקעו לנצח במצולות.

טקס הקבורה נערך על פי ההלכה הדתית על ידי חברי ה״חברא קדישא״ של טטואן, בנוכחות הרב הראשי של אותה עיר, רבי אברהם ביבאס, וזו של נציג מועצת הקהילות, יצחק חאליווה תושב סאלה. החלקה בבית-הקברות הנוצרי שם נקברו גופות הטבועים, הוקפה לאחר מכן בחומה והגישה אליה נאסרה.

הפרשה יצאה לאור שלושה עשורים מאוחר יותר. במשך כל אותה התקופה, הטרגדיות שידעה תנועת העלייה המחתרתית, ובייחוד הדרמה של ״אגוז״, היוו נושא בל-ידובר, הן בישראל והן במרוקו. בישראל, המוסד כפה חרם קפדני על כל פרסום ביחס להגירה המחתרתית מצפון־אפריקה. היה זה נושא אסור, מצב שאותו נשאו בכאב רב כל אלו אשר איבדו את יקיריהם במרוצת הפרק הזה בהיסטוריה. לא זו בלבד שלא יכלו לעבד את אבלם, ולא לעלות על קברי קרוביהם, אלא שנמנעה מהם כל עזרה, נפשית או חומרית, מטעם הסוכנות היהודית ואף מטעם התאחדות יוצאי צפון־אפריקה, ששמרה על דיסקרטיות קיצונית.

במרוקו עצמה הדבר היווה טאבו, הן מצד פקידי הרשות והן מצד הקהילה היהודית, שחרדה לשוב ולפתוח תיק מכאיב, שעלול היה לסכן את הגישה האוהדת מצד הרשויות.

השתיקה הייתה כה מוחלטת, שהיה צורך להמתין עד תחילת שנות התשעים, כדי שהממשלה הישראלית, בעקבות עתירתו של הפרופ׳ שמעון שטרית, ממוצא מרוקני, אישרה פרסום חלקי, 32 שנה לאחר מעשה, של דוח החקירה הרשמית. עד ימינו, בשנת 2008, לא אושר עדיין פירסום הדוח הזה במלואו.

עם זאת, כאשר הליכוד עלה לשלטון, מה שהיווה במידה מסויימת, את ״נקמתם״ של המזרחים במימסד האשכנזי, אישים אחדים ממוצא מרוקני יצאו למסע הסברה כדי להביא לכך שהעלייה המחתרתית של יהודי צפון־ אפריקה תוצג בתור אחד הפרקים היותר משמעותיים ומחוללים בהיסטוריה של המדינה הצעירה.

נציג סיעת-המרכז הקטנה, ד״ש, שמואל טולדנו, אשר משפחתו, שמוצאה היה ממקנס התיישבה בטבריה באמצע המאה התשע-עשרה, יצא למסע הסברה ברוח זו בדצמבר 1980. הנושא היה מוכר לו היטב, מאחר שהיה קשור למבצע ״יכין״ מקרוב, בתור האחראי, בתוך המוסד, להגירה של ״יהודים במצוקה״.

שמואל טולדנו רכש את תמיכתו של דוד לוי. ב-19 בינואר 1981 ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הסיר את ההגבלות שהוטלו על פירסום מידע לגבי העזיבה במחתרת את מרוקו, ועשה את כ״ג בטבת, תאריך טביעתה של ״אגוז״, ליום זיכרון שנתי לעלייה המחתרתית מצפון־אפריקה.

משנת 1981 ואילך, מציינים מדי שנה את היום הזה בקיום טקס אזכרה לפני יד הזיכרון שהקימה עיריית אשדוד לזכר נוסעיה של ״אגוז״, בנוכחות שרים ונציגים של חיל הים הישראלי, וכן עורכים ימי לימוד, אשר העבודות הנכתבות בהם מתפרסמות באורח סדיר בהנחיית מאיר כנפו, אחד מראשי ארגון ״ותיקי העלייה המחתרתית מצפון־אפריקה״.

נותר עוד להסדיר את עניין העלאת עצמותיהם של הטבועים, שנקברו בחלקה הנוצרית בבית־הקברות באל חוסיימה, בצפון מרוקו. ראש ההתאחדות ליוצאי מרוקו, סאם בן שטרית נסע למרוקו ב־1983, וקיבל אישור לבוא, בדיסקרטיות הרבה ביותר, לאל חוסיימה, שם יכול היה לפקוד את קברם ולהתייחד עם זכרם של הנוסעים האומללים.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

עמוד 87

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

הקשרים שיצר אז, הודות להתערבותי, עם השלטונות המרוקנים, אפשרו למצוא פיתרון לבעיה הכאובה הזאת. המלך חסן השני, ברוב אנושיותו, נטה להרשות את העברת הגופות לישראל, וזאת בשני תנאים: האחד, שהחלטה זו – שהוצגה בתור מחווה הומניטארית ודתית, ללא משמעות פוליטית כלשהי – תישמר בסוד גמור, והשני, שיחכו לרגע המתאים לעשות זאת. מו״מ חשאי נפתח אז באמצעות דויד עמר, המזכ״ל של הקהילות היהודיות במרוקו, איתו פעלתי באותה התקופה.

מאחר שכותב שורות אלו נטל על עצמו להמשיך ולעסוק בתיק ההוא, אשר שנים אחדות נדרשו כדי להביאו לידי גמר, הוא מרגיש, מטבע הדברים, רתיעה מסויימת להזכיר את התפקיד שמילא בו, אף כי הנ״ל צוין על ידי היסטוריונים אחדים, ולכן גם הפך לנחלת הציבור, מבלי שהוא עצמו ירצה בכך. הוא יכול להעיד על כך שחסן השני שיווה חשיבות מרובה לפעולה ההומניטארית הזאת, עד כדי כך שהחליט שהגופות תוטסנה לישראל במטוס שנחכר לשם כך במיוחד על ידי המלך המרוקני ועל חשבונו. מחווה של רגישות אין־קץ, אשר כאשר נודעה ברבים, ריגשה עד מאוד את יוצאי מרוקו במקומות מושבם בישראל ובארבעת קצווי תבל.

כדי להדגיש את האופי יוצא-הדופן וחסר-התקדים של מחווה זו, די בכך אם נזכיר שהממשלה הבריטית מעולם לא טרחה לבטא שום אחריות לטביעתן של ספינות כגון ה״סטרומה״, אשר טבעו כשניסו לפרוץ את המחסום הימי, שהוקם על ידי רשויות המנדט והתקיים בין השנים 1939 ל- 1948. יותר מכל דבר אחר, עובדה זו נראית לי כרבת-משמעות לגבי האופי המיוחד של הקשרים בין מרוקו ליהודיה.

על מנת להדגיש את האופי הדתי של המחווה הזאת, חסן השני עמד על כך שהוצאת השרידים מקבריהם תיעשה תחת חסותה של ה״חברא קדישא״ של קהילת קזבלאנקה, ועל ידי רבנים מרוקנים, ללא התערבות מצדם של אישי דת ישראלים. המלך, ברוב נדיבותו, עצם עיין לנוכח העובדה שב־1 בדצמבר 1992, השתתפו רבנים בצה״ל בטקס המצמרר הזה. בין הרבנים הצהליים נמנו קצינים ששירתו תחת פיקודו של הרב הראשי לצה״ל, גד נבון פחימה, יוצא נאקורה, וכן נכח בטקס סאם בן שטרית, שהגיע לשם כך במיוחד מישראל.

השרידים שהוצאו מקבריהם הוטסו במטוס שחכרה הממשלה המרוקנית. המלך הפקיד בידי את המשימה, לטפל בחכירת המטוס ובכל העניינים הלוגיסטיים בקשר לטיסה הזאת, שאותה עברתי יחד עם סרז׳ ברדוגו, שאירח לי לחברה, במשך הטיסה הבלתי-רגילה הזאת.

נחיתתו של המטוס לא יכלה לעבור בשתיקה, והיו הדלפות בעתונות הישראלית כאשר ממשלתו של יצחק רביץ החליטה לחלוק לשרידים הארציים של נוסעי ״אגוז״ כבוד בצורת טקס קבורה לאומי בבית-הקברות בהר הרצל בחלקת ״גדולי האומה וגיבוריה״.

מאחר שהסוד נשמר עד ליציאת המטוס ממרוקו, חסן השני לא נפגע כלל מהפרת ההסכם שהתקבל קודם לכן, וביקש ממני לשוב ולצאת לישראל שבוע לאחר מכן, כדי לייצג, יחד עם סרז׳ ברדוגו, את מרוקו. הטקס נערך בנוכחות נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרי ממשלה רבים, יו״ר הכנסת ואישים אזרחיים וצבאיים רמי דרג ביותר, וכמובן, בנוכחותם של בני משפחות האבלים ושל עשרות אלפים מיוצאי מרוקו.

למחרת, בעת ישיבה מיוחדת של הכנסת, שבה היה לי הכבוד להשתתף בתור נציגו של המלך המרוקני, ראש הממשלה יצחק רבין נשא נאום ובו ביטא רחשי כבוד ־ לא רק כלפי טבועי ״אגוז״, כי אם גם כלפי יהדות מרוקו, שהוא הדגיש בדבריו את תפקידה בהקמת המדינה היהודית הודות לעלייה של חלק הארי מחבריה.

איזכור הטקס ההוא יסיים את החלק המוקדש בספר זה, להגירה של יהודי מרוקו לישראל, לפני ומאז קום המדינה הזו, ואין מתאים מכך לכבד את המציאות ההיסטורית, ולהביע רחשי כבוד כלפי המלך חסן השני, הראוי להם. זהו פרק מפואר בהיסטוריה, שלא נגרע ממנו חלקן של התיקוות, של השמחות, אולם גם של דרמות וטרגדיות; פרק המסמל את החיבור לאורך מאות שנים בין היהודים המרוקנים לבין ציון.

למחרת הטרגדיה של הספינה ״אגוז״, ההפוגה שביקש להשיג המלך, לא שכנעה את הקהילה על כל שכבותיה; מה גם שאנשי הארגון הציוני המחתרתי להגנה עצמית חילקו, בלילה שבין ה־8 ל-9 בפברואר ברבעים היהודיים, עלון שקרא לשמור על שתי דקות דומייה לאות מלאת שלושים לאבל, חודש אחרי טביעתה של ״אגוז״. זאת, כדי לשפר את המורל הרעוע של חבריו. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודים נזקקו לצורה כזאת של ״מאבק״, המנוגדת כל-כך למורשת האזרחות הטובה והצייתנות שלהם. היוזמה הייתה עלולה להיראות כהתרסה כנגד הרשויות. אולם, זו הפעם, הן הסוכנות היהודית והן ממשלת ישראל היו נחושות בדעתן להביא את הבעיה למודעות של דעת הקהל העולמית, כדי ללחוץ על ממשלת מרוקו, ולגרום לה לשנות את עמדתה לגבי בעיית ההגירה. העלון, שהודפס באלפי עותקים, נזהר בקפידה שלא לתקוף את הארמון ואת המלך עצמו – דבר שגם ברגעים המכריעים הללו עלול היה להרתיע לא רק את אלה שלהם יועד, כי אם גם את הקהילה היהודית. אולם למרות זאת לא היה פחות קשוח כלפי ״אלו שזממו מזימות נגד היהודים״. וכך נכתב בו:

"לאחינו היהודים במרוקו –

ארבעים־וארבעה מקרב אחינו, שחשו שאיפה עזה לחיות בארך הקודש, והיו מלאי תקווה לעתיד, נעלמו בים. רק אחדים מהם נקברו כהלכה. האחרים נבלעו במצולות; משפחותיהם, כל עם ישראל ואנו עצמנו, בוכים על אובדנם.

תקווה נושנה בת שנות אלפיים היא זו הדוחפת את היהודים לצאת למסע בכל האמצעים ובכל הדרכים בדרכם לציון וירושלים. הוודאות למצוא מקום במרוקו העצמאית אינה קיימת. ייתכן שהארמון איננו מעורב בגל האנטי-יהודי המתנחשל כעת. ידוע לנו גם שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האיסלם. אבל קיימים גורמים, שהחליטו לרדוף אותנו ולהשפילנו. עליהם לדעת, שסופם יהיה רע ומר. מעמלק והמן ועד היטלר ואייכמן, ניתן למנות רשימה ארוכה ארוכה של אלה שסבלו מיד הגורל.״

והטקסט של העלון נמשך כך:

"איננו לבד.

כל הקהילות של עם ישראל בעולם מבכות את מתינו ונאבקות למען זכויותינו וחירויותינו. די לראות איזו סערה התחוללה בכל עתוני העולם, בארגונים היהודיים ובאלו שאינם יהודיים, בפרלמנטים. מחר, ביום השלושים לאבל, הבה נתאחד בצהרי היום למשך שתי דקות, כדי להתחבר למחשבתם. זוהי הפגנתנו הראשונה.

אל ייחת לבבכם. הישארו חזקים ונחושים!

המאבק למען זכויותינו וחירותנו נמשך!"

בניגוד להוראות, קבוצה של צעירים מיליטאנטים ממקנס נהגה בחוסר- זהירות, והם החלו לחלק את העלון לפני רדת הלילה, והדביקו עותק ממנו על קיר… של תחנת משטרה! מעצרם אפשר למשטרה לפרק תוך כמה ימים חלק מרשת המחתרת, ולהמשיך בעקבות זאת לגל מעצרים בפס, ברבאט ובקזבלאנקה. 21 החשודים הובאו לבית-הכלא של מקנס, שהיה ידוע בהתנהלות המחמירה שלו.

מציאת אקדח בידי אחד הנאשמים, גרמה למשטרה לחשוב, שהנה הניחה יד על מחתרת טרור מסוכנת. היא ניסתה, באמצעות עינויים, לדלות וידויים מפיות המיליטאנטים הכלואים. אחד האסירים, רפי ועקנין, אף מת עקב כך מספר שבועות לאחר מכן, בפריס, לשם נשלח לטיפול חירום. כל האחרים שוחררו לאחר מכן בחשאי, מבלי לעמוד למשפט.

בקרב כלל הקהילה, המבוכה והמצוקה היו כה גדולות, שאפילו סופר העצמאות, זה אשר קרא לאחים להמר על מרוקו, קרלוס דה נסרי, השמיע הד לכך במאמר מכה גלים ב״קול הקהילות״, במארס 1961. הביטאון חזר להתפרסם אחרי ארבע שנות שתיקה, והעורך הראשי היה ויקטור מלכה. במאמרו, קרלוס דה נסרי כתב כך:

האם עלינו לעמעם את תפילותינו המשיחיות, כמו אי-אז, בביזאנטיום, ולסלק מן הטקסטים הליטורגיים שלנו כל איזכור לשובו של אלוהים עלי-אדמות?… כך או כך, במשך ימים אחדים חשנו שאנו חיים מחדש אירועים הטמונים בנבכי הזיכרון האטאוויסטי שלנו.

כתוספת לבלבול ולמחלוקת, קבוצה של מיליטאנטים קומוניסטים ושמאלנים, ביניהם אברהם צרפתי, יוסף לוי, סימון לוי, יהודה אזואלוס, פרסמו, ביומון ״אל תחריר״ של unfp, קריאה לאוכלוסייה המוקיעה את הציונות ואת סוכניה במרוקו:

בערים מסויימות במרוקו חולק עלון ציוני, שבו נמתחת ביקורת על מרוקו. מטרתו של העלון הזה היא לעורר תחושת אי-נוחות,שהחלה לרחוש עוד לאחר מסע התעמולה בעיתונים, ב״אל פאז׳ר״ וב׳׳אל אומאל" בעיקר. אנו, יהודים מרוקנים החתומים מטה, מוקיעים בזאת את הציונות כמכשיר של הקולוניאליזם,

וכנשק ליצירת מחלוקת שבו משתמשים נגד העם המרוקני. אנו מוחים נגד פעילותם של הציונים, שרוצים לאלץ את היהודים המרוקנים לעזוב את ארצם.

מוסלמים ויהודים גם יחד, עלינו לצרף יחדיו את מאמצינו, כדי להביא את עצמאותנו לשלמות, וליצור תנאי חיים טובים, שיהוו ערובה לדמוקרטיה ולביטחון לכול. היות שההגנה על ארצנו עומדת בראש מעיינינו, אנו מוחים נגד התימרונים הקולוניאליסטיים, העלולים ליצור במרוקו אווירה של בהלה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

עם ההאשמות הרשמיות כלפי מנהיגיהם, תושבי המלאח׳ים חשו מידה של גאווה מהולה בתמיהה לגבי האומץ של מפיצי העלונים, אך הם הכירו טוב מדי את כללי המשחק השוררים במרוקו מכדי שיבססו את תיקוותם על צורת פעולה זו. הם לא התייאשו מדרכים מסורתיות יותר של דו־שיח דיסקרטי של יהודי החצר עם הרשויות. ואכן, נציגי מועצת הקהילות התקבלו יומיים אחר-כך, ב־5 בפברואר 1961, אצל שר הפנים, סירי בקאי, שהבטיח להם בכל לשון של הבטחה, להסיר את כל ההגבלות והמכשולים לגבי הענקת הדרכונים. הוא הוסיף, שהנחיות ברוח זו עתידות להישלח למושלים, כדי שלא תתקיים יותר שום אפליה כלפי היהודים, ושאם בעבר ניתן היה להתלונן על איטיות בירוקראטית מסויימת, הרי שבעתיד ההליכים הרשמיים עתידים להיות מואצים.

סידי בקאי שיקף, בוודאי, את העמדה המלכותית גרידא, אולם גם אם הבטחותיו היו מרגיעות, הנסיבות גרמו לכך שאמינותן תהיה, בלשון המעטה, מוטלת בספק. לשינוי האווירה היה נחוץ זעזוע פסיכולוגי, וזה יכול היה להתבצע אך ורק במיפגש עם הערכאה העליונה, עם ״אבי האומה״, בשעה הדרמטית הזאת.

למרות שמוחמד החמישי סבל מבעיות שמיעה הולכות ומחמירות, התעקש לקבל, ב-18 בפברואר 1961, פני משלחת של הקהילה שבראשה עמדו ד״ר בן זקן ודויד עמר, שמסר לו תזכיר, שבו הוקרת התודה והתקווה, אך גם עם הדאגה וחוסר־האמון. הנושא של הטרגדיה של ״אגוז״, שעדיין היה בגדר טאבו, לא הועלה בו. בתזכיר נאמר כך:

 ״מעלת כבודו

מאז שהוד מלכותו עלה על הכס, המרוקנים בני הדת היהודית חשו שהוד מלכותו מהווה עבורם בן־ברית טבעי, בהמשך למסורת הנדיבה של השושלת העלאווית, ולפיכך הפגינו כלפיו את נאמנותם הנלהבת. העקביות הראויה לשבח שבה הוד מלכותו השגיח על מוצאותיהם ומבואותיהם ועל האינטרסים המוסריים והחומריים שלהם, העמידות הבלתי-מעורערת שהוד מלכותו הוכיח בתקופה החשוכה של חוקי ההוצאה-מן־הכלל, יכולה רק לחזק את רגשות הכרת התודה והאהבה.

עם חזרתו מן הגלות של הוד מעלתו, המחשבה הראשונה והמילים הראשונות שלו באו להכריז על כך, שהיהודים צריכים להיחשב לאזרחים מרוקנים על כל המשתמע מכך… כל אלו חקוקים לעומק בזיכרון ובלב של כל יהודי, עד כדי כך שלא משנה מה היו ומה יהיו המעלות והמורדות בפוליטיקה בארצנו, הוד מעלתו הפך להתגלמות האומה ולערב ליציבותה. האוכלוסייה היהודית חשה ביטחון מוחלט, ועם הכרזת העצמאות המשיכה ליטול חלק בעבודה המשותפת, בפרץ של התלהבות.

ובכל זאת, מ-1956, ננקטו צעדים מסויימים שנגדו את ההתלהבות הזאת, ועוררו את החששות הראשונים. המכשולים שנערמו לגבי חופש התנועה היכו בתדהמה את האוכלוסייה היהודית, הקשורה בלב ונפש לזכות זו, שבה ראתה את התשתית לחירותה.

עוד צעדים נוספו להגבלה הזאת; ולמרות הכול, היהודים המרוקנים גילו הבנה כלפי צרכים פוליטיים מסויימים של המדינה, ולא נסוגו מאמונם. לרוע המזל, התקריות החמורות שהתרחשו בעת ועידת קזבלאנקה, ואשר הובאו לידיעתו הנעלה של הוד מלכותו, שינו את המצב במידה ניכרת. מסעות התעמולה של העתונות סביב הוועידה ובעקבותיה, הדמגוגיה שנוקטים ארגונים מסויימים, שעבורם הבעיה היהודית הפכה להנמקה אידיאלית ביריבויות הפוליטיות שלהם, העכירו את האווירה באופן מסוכן, ויצרו תחושת בהלה בקרב כל החוגים היהודיים, ללא יוצא־מן־הכלל. מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו ביקשה ראיון זה מהוד מלכותו, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ולהביא לתשומת לבו הנעלה צעדים שעשויים להחזיר את השקט ואת האמון אל כנם.״

התזכיר מנה לאחר מכן את ארבעת הנושאים שעוררו דאגה בקרב הקהילה: המהמורות המוצבות בפני חופש התנועה; החטיפות של נערות צעירות, והמרת דתן לאיסלם, שהחלו כבר בסוף שנת 1959 ; הסחטנות המשטרתית; והמעמד המשפטי של מועצת הקהילות.

לגבי הנקודה הראשונה, המלך אשרר בו-במקום את האמצעים להגמשה שנקט שר הפנים שלו, אולם הוסיף בכנות כאובה, שקשה לו להבין מה יכול לגרום לאזרחים מרוקנים נאמנים, לסכן את חייהם כדי לעזוב את ארצם, אולם, שאם זה באמת רצונם, לא בא בחשבון להחזיק בהם בכוח.

לבד מזאת, ניתנו הנחיות לכל השגרירויות והקונסוליות בארצות חוץ, להסדיר את מעמדם של האזרחים היהודים בחו״ל, והדלתות פתוחות עבור כל מי שרוצים לחזור למולדתם. מוחמד החמישי הדגיש את הדינאמיות של הקהילה היהודית, ודיבר על לב אנשי שיחו לנסות ולשכנע את בני עדתם, שמקומם הוא במרוקו, וכי יש להם תפקיד חשוב למלא בהתחדשותה של הארץ.

לגבי הנושא השני, המרת דתן של נערות קטינות, נאמר בתזכיר כך:

״מועצת הקהילות המרוקניות מבקשת את תשומת לבו הנעלה של הוד מלכותו לנושא חמור ועדין ביותר, שיכול לרגש לב כל אם, ללא הבדל דת: מדובר בנישואין ובהמרת דת של נערות קטינות, עניין שקיימת בו אפליה ממשית ומזיקה כלפי היהודים המרוקנים, כפי שקל להבין. האב המרוקני היהודי לנערה קטינה, יכול בהחלט לסרב לתת את ידה של בתו לבן עדתו. אב כזה מוצא עצמו חסר-ישע לחלוטין כשבתו הקטינה ממירה את דתה ומתחתנת. אב כזה, אילו היה בעל אזרחות זרה, לא היה מגיע בכלל למצב שכזה. לכן מדובר כאן בעניין שנוגע אך ורק למתקנים היהודים, שכן בכל הנוגע להלכה היהודית ולפעולות הנוגעות לאורחות החיים האזרחיים, גיל הבגרות הוא 21 שנים מלאות. מבחינה הומניטארית, מכאיבה ביותר העובדה שבת קטינה עוזבת את בית אמה ואבודה לנצח למשפחתה."

המלך הבטיח לבחון מתוך אהדה גם את הבקשה השנייה הזו. המשלחת הייתה שבעת רצון גם ממה שנאמר לגבי ההתנהגות המשטרתית המחפירה, שתואר בתזכיר כך:

״היהודים המרוקנים הזדעזעו מהאכזריות הרבה שננקטה כלפי אחדים מבין בני עדתם בעת ועידת קזבלאנקה האחרונה. וכן בגלל העובדה שדי בחשד קל כדי לגרום למעצרים ולמאמרים שרירותיים, הכוללים גם התנהגויות קשות. מדובר כאן במעשים שעשו אנשי משטרה מסויימים שלא היו מודעים לאחריות החוקית שלהם.״

כדי לפתוח, כביכול, פתח לקראת העתיד, ולא לדוש שוב ושוב בטינות, המשלחת ביקשה את הסדרת מעמדם החוקי של ועדי הקהילות.

״ועדי הקהילות היהודיות כפופים עד עצם היום הזה לדאהיר מ־24 ג׳ומאדה 1364 (7 במאי, 1945). בסעיף 4 של הדאהיר ההוא, נאמר שוועדי הקהילות יתמנו מדי 4 שנים באמצעות בחירות, והדבר יתבצע בדרך של רענון המחצית כל שנתיים. והנה, מאז 1953, לא נערכה שום התייעצות בדרך של בחירות לגבי זה, עד כדי כך שישנם ועדים שמורכבים מחברים הממונים על ידי מושלים, ואילו אחרים סובלים מהקטנת מספרם, עקב עזיבתם או התרחקותם של חלק מחבריהם. מצב שכזה גורר אחריו פגיעה קשה, מוסרית וחומרית, באוכלוסייה היהודית. הפעילות החברתית של הוועדים, וארגוני הצדקה התלויים בה, נפגעים קשות עקב כך, והיהודים תמהים בעיקר על כך, שממשלת מרוקו העצמאית לא פרסמה דבר המתייחס לארגון מחדש של מוסדותיהם. בהזדמנויות אחדות כבר הובאו יוזמות שונות לידיעת השירותים הנוגעים בדבר, והועלו הצעות קונקרטיות בפני הוד מעלתו שר הפנים. האוכלוסייה היהודית מבקשת בכל לשון של בקשה שהממשלה של הוד מלכותו תיענה להצעות הללו. אין ספק, שהארגון־מחדש של מוסד זה יהווה עדות ניצחת לעניין המיוחד ולדאגה הכנה של הוד מעלתו כלפי נתיניו היהודיים, ויעניק להם גורם חדש ויקר-ערך למתן אמון.״

שבוע לאחר מכן, הבטחותיו של המלך החלו להתממש בשטח. ב־23 בפברואר שר הפנים, סידי בקאי, אכן הצהיר בראיון שנתן ל״ניו יורק טיימז״ הנחשב, אשר צוטט בהרחבה בעתונות המקומית למחרת היום, שהיהודים יוכלו מעתה ואילך לקבל דרכונים באותם התנאים של בעלי האזרחויות האחרות. האזרחים היהודים זכאים, כך הוסיף, לעזוב את מרוקו בכל עת שירצו, לכל ארץ, פרט לישראל.

הוא סיים בכך שהזהיר את כל אלה, אשר למרות הדברים הללו יסעו לישראל ״שיהיה עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם, כלומר אובדן אזרחותם המרוקנית ורכושם במרוקו״. ואילו שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, שב ודש בנושא הנושן, ודן לכף חובה את המזימות הציוניות, והתרה, שמרוקו לא תתיר הגירה של המונים לישראל.

האם היה בהכרזות הללו הסלמה, בעוד שהממשלה, על פי הנחיות המלך, פעלה להשקטת הרוחות? באופן פרדוקסאלי, הן בסך הכול אשרו את הרצון בהפוגה. נימת הדיבור הנחושה נועדה, קודם כול, לפרוק מנשקן את הביקורות מצד האופוזיציות משמאל ומימין, שהיו נכונות לראות בהשבת הזכות הבסיסית לקבלת דרכון על כנה, כשל חמור בחובה כלפי הסולידאריות הערבית.

ואכן, הוחל במגעים רציניים, במטרה לדון עם הארגונים היהודיים ־בינלאומיים למצוא, אחת ולתמיד, פיתרון ראוי לבעיה המציקה של זכות ־תנועה.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מותו  של המלך מוחמד החמישי

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

רצה הגורל, ומוחמד החמישי לא הספיק לסיים את הפרוייקט הזה, משום שמת בעת ניתוח, ב־26 בפכרואר 1961.

ההודעה על ההיעלמות הפתאומית שלא ניתנה לצפייה מראש, של השליט שהיה בן 52 בלבד, הכריעה אפיים ארצה את העם כולו, אשר חש לפתע כיתום. רגשותיה של הקהילה היהודית היו עזים עוד יותר, אם ייתכן כדבר הזה, משום שלאבל הכללי, לכאב שהיה מנת חלקם של הכול, נוסף אצלה החשש מפני אובדן ״ביטוח החיים״ שלה. היא סבלה טראומה עקב המאורעות האחרונים בתקופת השלטון, ועקב מאות שנים של ניסיון – יותר מכל גורם אחר באוכלוסייה – חרדה מפני כל חילופי מימשל. היא ידעה מה איבדה, וחרדה מפני העתיד הבלתי-ידוע.

הן הפחד מפני העתיד והן הכאב הממשי, הכן, העניקו לאבל היהודי ביטוי עמוק עוד יותר. ההתרחשויות האחרונות, אשר העכירו במקצת את סוף תקופת שלטונו של מוחמד החמישי נשכחו, ונותר רק זכרו של האדם משנת 1941 שהגן עליהם בעת מבחן, הכאב על גלותו, זה שבישר את האמאנסיפאציה ב-1956, אשר הפך לעובדה את שוויונם של היהודים, שהעלה את קרנם כשמינה יהודי לשר, זכר הריבון המיטיב, אוהבם של בני ישראל. באופן ספונטאני, מבלי להמתין להוראה, המוני היהודים בכל הערים נתנו דרור לסנטימנטאליות הטבעית שלהם, ואבלם עטה אופי פומבי אך בנוסח הפולחן היהודי.

במקנס התארגנה תהלוכת אבל ובראשה הרבנים הראשיים, יצאה מן ״המלאח החדש״ והתקדמה לעבר ה״מדינה״, מרכז העיר, בליוויית תקיעות שופר, והמשתתפים קראו בקול פרקי תהילים, כמו בהלוויה של צדיק. ההמון המוסלמי, נדהם והלום־צער, שעדיין לא ידע כיצד להביע את כאבו, והתרוצץ ללא-מטרה לכל עבר, התרשם עמוקות מן האצילות שבתהלוכה היוצאת-דופן הזאת. מעולם לא העזו לחדור כך לסימטאותיהם; ההמון המוסלמי, שכֵנותם של האבלים נגעה ללבם, הצטרפו וצירפו את תפילותיהם לאלו של בני ארצם היהודים. בסופו של טקס ההלוויה הסמלי הזה, חזרה התהלוכה, ללא כל תקריות, למלאח', ואנשיה עצמם היו מופתעים מתעוזתם שנבעה מחששם כמו ממצוקתם הכנה.

הפרופסור אלהרר-הררי סיפר בספרו תולדות יהודי המאגרב, שברבאט: "גברים לבושי שחורים מכף וגל ועד ראש יצאו בתהלוכה ברחובות הבירה, כשהם קוראים תהילים בנגינה עצובה קורעת לב כל אדם, אפילו הקשוח ביותר. הדמעות החמות שזלגו מעיניים רבות, לא הותירו כל ספק באשר לכנות האבל על אובדנו של מגינם. הנשים והילדים שהצטרפו לתהלוכה, עוד הוסיפו לרגשנות המחזה. כשהנשים המוסלמיות שמעו את בנות ארצן מקוננות במקהלה את שבחיו של הנפטר, רבות מהן יצאו מבתיהן והצטרפו לתהלוכה, ובעקבותיהן יצאו גברים רבים שאף הם שפכו דמעות. משקיף חיצוני היה יכול לטעות ולחשוב שלפניו תהלוכת הלוויה של אחים ואחיות ממש, המבכים את מות אביהם המשותף. אבלם של היהודים היווה קינה אמיתית שיצאה מעומק הלב, ולא היה בה שום דבר מלאכותי או מאוץ…"

התגובה הרשמית לא הייתה מכובדת פחות. הערכאה הדתית העליונה. הרב הראשי. נשיא בית-הדין הרבני העליון, שאול אבן דנאן, פרסם מסר מרגש של תנחומים:

״בשם האל החומל והרחום, בשם הרבנות הראשית של הקהילה היהודית ובשמי, הנני להביע בעצב עמוק את תנחומיי לבני ארצי המוסלמים היקרים על המכה הקשה שניחתה עליהם, האבל האכזרי והבלתי-צפוי הזה. ביום המר ונמהר הזה ניחתה עלינו המכה, נלקח מאיתנו מה שלעולם לא יוחזר, חשכו עינינו, נפלה עטרת ראשינו, מקור גאוותנו בו עלזו לבותינו: שליטנו היקר מוחמר החמישי, אהוב לבנו, עלה לשמיים ברצון אדון העולמים. מי ייתן ומסירותו ללא-לאות בשירות העם המרוקני, צדקתו האדירה והקרבתו הרבה לאין־שיעור ילוו אותו במלכות השמים, שם יישב בשבת צדיקים.

אנו מעלים תפילה לכול-יכול שיעניק ניחומים למשפחה המלכותית הנעלה ולכולנו. נודה לו אשר ברוב חסדו נותר לריבוננו זכר ויורש לתפוס את מקומו ולהמשיך בדרכו; ואני מתכוון לבנו האהוב, חסן השני, ישפיע עליו אלוהים תהילה ויטה לו עזרה. אנו מייחלים יותר מכול לכך, שהוד מלכותו חסן השני יהווה ברכה משמיים עבור מולדתנו היקרה ועבור כל העם המרוקני. כמו כן, אנו מאחלים לו מעומק נשמתנו, אושר, שגשוג ואריכות ימים. אמן.״

המזכ״ל של מועצת הקהילות היהודיות, דויד עמר, פרסם מצדו הודעה ״שמית, שניסוחה הנמלץ הביע זו הפעם כנות גמורה, שלא היה לה ולא כלום עם דרישות הטכס. הנוסח נכלל בשלמותו וצוטט כלשונו, בעמוד הראשון של ביטאון הקהילות ״קול הקהילות״ בגיליון מ-6 במארס 1961 :

"האוכלוסייה המרוקנית כולה הזדעזעה עד עמקי לבה עם ההכרזה על האסון הלאומי. המלך מוחמר החמישי איננו עוד.

לבנו שותת דם ורוחנו מקוננת עם הזכרת האבדה האכזרית של מלכנו האהוב. אין מקום לשבחים כאן, שכן הוד מלכותו היה מעל ומעבר לכל התשבחות. אין טעם במילים, והניסוחים ריקים מתוכן, כשבאים לבטא את גדולתו ואת רוחו הדגולה, את סמכותו האבהית, את גדלות רוחו הפתוחה לכל התחומים, את העקביות הראויה לציון של אופיו, אל מול כל המבחנים שעמדו בדרכו במשך קיומו קצר-הימים. נדיר הוא לראות מלוכה המוקפת בהילה של אהבה וחיבה מצד עם מכיר-תודה, כפי שהייתה מלכות זו. מוחמר החמישי, תהא נשמתו צרורה בחיק אלוהים, ויושיבו לימינו בין צדיקים, ימשיך להיות המשחרר,ואבי התחייה הלאומית המתחדשת. אם שבים לאחור בתולדות מלכותו, רחוק עד כמה שניתן בעבר, שבים ומגלים בהתרגשות את הוכחות החיבה הנלהבת והבלתי-פוסקת שהשיב הוא לעמו, ובמיוחד ליהדות מרוקו. אנו מעלים בהכרת-תודה את זכר המאבק הנמרץ וחסר-הפשרות שניהל נגר החלת חוקי האפליה במרוקו. לעולם לא נשכח שהוא זה, אשר למן שחר העצמאות הצהיר שהיהודים יהיו אזרחים מרוקנים במלוא מובן המילה, בעלי שיוויון־זכויות מוחלט כמו בני-ארצנו המוסלמים. לפני עשרה ימים בלבד אשרר באוזנינו בתוקף, שהדבר הוא אחת מאושיות הפוליטיקה המרוקנית. הוא דיבר איתנו על הצורך באחדות ובלכידות בקרב האומה, שאנו מהווים חלק בלתי-נפרר ממנה. קולו אומנם נדם לנצח, אולם בלבות נתיניו יינון לנצח זכרו המפואר, ודבריו יהדהדו באוזנינו לעד.

בשם מועצת הקהילות ובשם כל יהודי מרוקו כולם, אנו נושאים תפילה למען מנוחת נשמתו, ושוטחים תפילה לוהבת לא פחות בפני ריבון העולמים, שיעניק חיים ארוכים ומלוכה ממושכת להוד מעלתו חסן השני. מי ייתן ותקופת מלוכתו תהיה מפוארת כמו זו של אביו הנאדר והמהולל."

מוחמר החמישי שאך זה הלך לעולמו הפך לחלק מעולם האגדה,והקהילה היהודית לא הייתה האחרונה לאשר שמועות מסויימות, אשר לפיהן המלך הנפטר הופיע לפני בנו בחלום, ונתן לו הנחיה אחרונה؛ ״שמור היטב על היהודים, הם נתונים לחסותך!״

יורש העצר, מולאי חסן, סגן ראש הממשלה, עלה על כס המלוכה ב-26 בפברואר 1961. השליט החדש, שבחר בשם חסן השני, החל אז בתקופת מלוכה שעמדה להימשך שלושים ושמונה שנים וארבעה חודשים, עד לפטירתו ב-23 ביולי 1999.

עלייתו של מלך חדש על הכס, הביאה תקופה של הרווחה ליהודי מרוקו, שהיו נתונים לטראומה של פרשת ״אגוז״. בתחום מדיניות החוץ, חסן השני נקט בתחילה אותה הנטייה לעולם השלישי, שאומצה לקראת תום שלטונו של אביו, ובהמשך שינה אותה בהדרגה, כדי שלא לעורר זעזועים שלא- לצורך. וכך דחה, באופן דיפלומטי, מבלי לנקוב בתאריך, את ביקור הנימוסין במוסקבה, שלו התחייב מוחמד החמישי, אחרי ביקורו של ליאוניד ברז׳נייב ברבאט. כמו כן ביקש מן הנשיא גמאל עבדול נאצר לדחות את ביקורו שהיה מתוכנן למארס 1961.

אולם באותו החודש, מזכ״ל הליגה הערבית, עבדול קאדר חסונה, הגיע לרבאט כדי לוודא, שלא יבוא שום שינוי בעמדה המרוקנית לגבי ההגירה היהודית וישראל. הוא שב למקומו שבע-רצון, ככל הנראה. ובכל זאת, למן חודש מאי 1961, מבלי להכריז קבל עם ואומה על חנינה רשמית, חסן השני שחרר בערבות את הפעילים הציוניים הצעירים שהיו אסורים, אשר הזדרזו לעזוב את המדינה, מבלי שהמשטרה התערבה למנוע זאת מהם.

בעניין הענקת הדרכונים, שררה גמישות גדולה יותר; עד כדי כך שבקזבלאנקה, המשרד הארעי שהוקם לשם כך, היה מוצף בבקשות. באוגוסט 1961 -ייתכן שמתוך ניסיון לרסן את שטף העזיבות – ועד הקהילה המקומית הפיץ בכל בתי-הכנסת קול-קורא ובו אושר שהענקת הדרכונים אכן תימשך ללא מכשלה, ונכללה בקשה – שאלו שאינם זקוקים למיסמך זה לשימוש מיידי, מתבקשים שלא לצור על לשכות משרד הפנים, כדי לאפשר לאחרים שחייבים לנסוע בכל מחיר, לקבל שירות ראשונים.

למעשה, המועמדים לעזיבה לא ידעו דבר לגבי המגעים החשאיים שהתנהלו בין המוסד לבין חסן השני, שנועדו להגיע להסכם בקשר להגירת היהודים המרוקנים לישראל. את המו״מ ניהל אלכס גתמון (אולק גוטמן), שהתמנה אז לראש ה״מסגרת״ – אותו ארגון מחתרתי, שלוחה של המוסד, שעסק בהגנה עצמית לקהילה היהודית ובהגירה החשאית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מותו  של המלך מוחמד החמישי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר