נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

עמוד 1 מתוך 3123

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום ומאמרים

 

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

מייל ממר נהוראי שטרית אל אלי פילואימת החלום

 אל הקורא

כיום, בעשור הרביעי לקיום מדינת־ישראל, מתוך פרספקטיבה של שנות דור, יש ביכולתנו להעריך נכונה את משמעות עלייתם ההמונית של יהודי צפון־אפריקה בכלל ושל יהדות־מרוקו בפרט. מפעל עליה זה, שהתנהל בתקופה שלאחר קום־המדינה, הוא ללא ספק אחד הגדולים והנועזים מבחינת היקפו. תוך שנים מעטות עלו ממרוקו לישראל למעלה ממאתיים אלף נפש והקהילה היהודית שבאותה ארץ הצטמצמה לממדים קטנים ביותר.

מפעל זה היה כרוך בקשיים רבים, בסבל רב, בתקלות חמורות, שחלקן נגרמו בשל מחדלים ורשלנות מצד המוסדות והגורמים הלאומיים שטיפלו בעלייה זו, חוסר הבנה ואולי אף אדישות. הבעיות המיוחדות של שבט יהודי גדול ומפואר זה, אורח חייו המסורתי, קשריו העמוקים לארץ גלותו, כל אלה הכבידו והיו גם קרבנות בנפש ממש.

אבל, אם נסקור את מפעל עלית־יהדות־מרוקו במבט כולל מבחינת האינטרס הלאומי היהודי העליון, הרי בגאולתה של האומה מוצא גם כל אחד מבניה את ישועתו. נוכל לקבוע במצפון שקט כי: עלייתם של יהודי מרוקו מהווה אחד הפרקים המפוארים בתולדות העלייה שלאחר קום־המדינה. מפעלי־ההתישבות שהקימו יהודי־מרוקו, תרומתם לביסוס הכלכלי והתרבותי של רוב עיירות־הפיתוח, חלקם של העולים בכל עגפי החיים במדינה, הצטיינותם בשורות צה״ל, כל אלה הם עדות חיה לטיבה, לערכה ולתרומתה הלאומית של עלייה זו. לנוכח עובדות אלה מחווירים הקשיים, העיוותים והמחדלים, וייסוריה, ככל שהיו גדולים, לא היו אלא יסורי־גאולה.

המחבר                     

  אימת החלום

נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

גוראמה שוכנת במרכזם של כעשרים כפרים הפרושים ממזרח וממערב, בהם מתגוררים למעלה מעשרים אלף תושבים ערבים, החיים על חקלאות וגידול צאן ובקר. העיירה הוקמה ביוזמת הצרפתים בשנת 1912, עת הסתיים כיבוש מרוקו, והצבא הצרפתי החליט להקים מחנות למטרות פיקוח על המעבר בין שתי ארצות מוסלמיות, אלג'יריה ומרוקו.

בעקבות הקמת מחנות הצבא, נקראו היהודים לבוא לבנות בתיהם ולבסס עשקים בעיירה. יהודים אלה התרכזו עד אז, במשך מאות שנים, בשני כפרים ערביים : " תולאל "במזרח ו , איית תיטנעלי " במערב והיו חלק בלתי נפרד מהנוף הכפרי האופייני. הם עסקו במסחר, במלאכות שונות וחלקם עסק גם בחקלאות.

במשך מאות בשנים הללו נהנו היהודים מחופש מוחלט ומשיתוף פעולה מצד שכניהם, מארחיהם הערביים, ובמקרים רבים אף נהנו מהגנה מפני שודדים שבאו ממקומות אחרים. מה שהפריע להם, הייתה דווקא היריבות בינם לבין עצמם. בני תולאל התנהגו כלפי תושבי תיטנעלי בעליונות, והאחרונים, כמובן לא קבלו זאת. מועטים היו הביקורים ההדדיים בין בני הכפרים היריבים, שהמרחק ביניהם היה כשלושים קילומטר בלבד.

במשך שנים לא נשאו בחורי תולאל את בנות תיטנעלי לנשים וכאשר, למרות הכול, נמצא זוג צעיר, שהחליט להתחתן, בניגוד לרצונם של ההורים היריבים, היה צורך בפעילות קדחתנית לשם פיוס והכשרות הקרקע למען הצלחת הזיווג.

איש מבין היהודים בכפרים אלה, קודם בואם לעיירה גוראמה, לא ידע מעולם איך ומאין הגיעו אבותיו, וכל מה שהיו מסוגלים לספר הוא דבקותם ביהדות ובמצוותיה.

המושל הצרפתי הראשון בעיירה גוראמה, היה בדרגת סגן והוא אשר תכנן את העיירה על רחובותיה, מוסדותיה, צורת המגורים בה וכל הכרוך בכך. לפי התכנית של המושל " לו " חולקו השטחים ליהודים לבניית בתי מגורים והם בעצמם דאגו לבניה בעזרת חבריהם הערביים.

מגורי היהודים נבנו בצורה מסודרת כאשר רחבה גדולה הפרידה בינם לבין בניין העירייה ומגורי המושל. בקרבת העירייה נבנו מגורי הצבא שעד כה היו במחנות אהלים ולא רחוק מהם, בשורה ארוכה אחת, נבנו מוסדות העיירה, מרפאה, שיכוני פקידי העירייה, בית קפה ומרכז מסחרי ובו למעלה ממאה חנויות.

החנויות חולקו בין יהודים לפי המקצועות השונים, וכן רוכזו המסחר והמלאכה במקום אחד ומשכו אליהם את הלקוחות הערביים פעמיים בשבוע, ביום השני וביום החמישי.

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום ומאמרים

באדיבותו של מר נהוראי-מאיר שטרית 

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

 

לידתה של עיירה.אימת החלום

המושל לו ופיקודיו השקיעו מאמצים רבים להשליט סדר, אשר תושבי האזור סרבו לקבלו, שלא כמו באזורים אחרים במרוקו. בני שבט הנוודים " איית מסרוח " מרדו וסירבו לקבל את שלטון הכיבוש הצרפתי, והה צורך בקטל רב עד אשר נכנעו הנוודים העקשניים והתפרקו מנשקם. לצבא הצרפתי היו הרוגים רבים אך רובם היו " שחורים " ממדינות סנגל, סודאן,  אלג'יריה ומיעוטם היו קצינים צרפתים טהורים.

הוקם להם בית קברות מסודר ונערכו להם טקסי קבורה צבאיים על כל גינוני הטקס האופייניים לצרפתים השקדנים והמסודרים להפליא. בית הקברות היה סמוך לבית העלמין היהודי ורק בית המטבחיים ביהודי הפריד ביניהם.

כמי שבא להשליט סדר, חוק ומשפט, דאג המושל לו לבניית בית משפט של ממש במרכזה של העיירה, ליד המרכז המסחרי, קיומו של בית המשפט הזה השפיע השפעה פסיכולוגית רבה על תושבי העיירה והאזור כולו. לכאן היו מובאים שודדים, רוצחים, גנבים ומפירי חוק וסדר, כשהם כבולים וכפותים ברגליהם ובידיהם ונגררים על ידי הנוטרים החמושים שבשרות הצרפתים.

כדי להתגבר על עבודתו הרבה והקשה להשליט סדר בכפרים הפזורים בכל האזור וההרים, מינה המושל לו 17 " קאיידים ", שייחים ערבים שהיו ממונים על תושבי האזור כולו. הבולטים שביניהם היו, מוחה או זאייד מתולאל, חמו אווסאף מבקנו, השייח חמאד על תיטנעלי, אידיר אוחדאן על שבט הנוודים הצפוני ועל היהודים מינה המושל לו את דודו ישועה היהודי.

דודו ישועה היה אדם חכם, עשיר, בן למשפחה ענפה ומכובדת בקרב היהודים כמו גם בקרב הערבים. למשפחת ישועה היו בנים רבים ובתוכם רבנים, תלמידי חכמים, סוחרים ובנות יפות תואר.

דודו ישועה נשא בחייו שלוש נשים, הוא נהג לבחור באשה חדשה, לפני שגירש את הקודמת. משלושתן נולדו לו שלוש בנות ובן. אשתו האחרונה הייתה יקוט בת דוד לחיאני אשר ילדה לו בת ושמה אסתר. אסתר היפה זכתה לפינוק רב מידי אביה ואימה כאחד.

במקרה או לא במקרה, איש לא חשב ולא חישב שהעיירה גוראמה שזה לא מכבר קמה, לכודה בין ארבעה בתי קברות מגוונים מבחינה לאומית. במזרח העיר שכן בית העלמין היהודי ובמרחק כמה מאות מטרים ממנו, צפונה, בית הקברות הנוצרי. ממערה היה בית הקברות הערבי ובמרחק של שני קילומטרים ממנו, דרומה, בית עלמין יהודי עתיק. הלוויות רבות זרמו מהעיירה לכיוון בתי הקברות אלה בתקופות מגיפות הטיפוס, הרעב והעוני.

כשנתבקשו היהודים לעזוב את מגוריהם בכפרים הערביים ולבוא להתרכז בעיירה אשר תוכננה עבורם, חקרו אותם תחילה המושל הצבאי וצוות עוזריו בניסיון להבין מתי וכיצד הגיעו למקומם. את יחסיהם על הערבים שבקרבם התגוררו וכיצד הצליחו לשמר את יהדותם. תשובה לא הייתה בפי היהודים על שאלותיו של המושל, כל שנאמר לו היה שהם נולדו וגדלו במקום זה. איך הגיעו אבותיהם לכאן, הם לא ידעו דבר. יהודי זקן אחד טרח להסביר לקצין הצרפתי כי " אנחנו יכולים לספר לך רק על התורה שלנו אבל על ההיסטוריה איננו יודעים מאומה.

האגדה מספרת שהיהודים הגיעו למקומות אלה אחרי חורבן בית שני. זקני המקום ידעו לספר שאבותיהם שיננו להם שזה מאות בשנים שהגיעו יהודים מצאצאי הגולים שלאחר חורבן בית שני, ובקץ נדודיהם נקלטו בכפרים ובמערות שלאורך דרום מרוקו. דרום מרוקו משתרעת מגבול מאוריטניה, נמשכת לאורל הסחרה הספרית ועד גבול אלג'יריה. האגדה מספרת עוד, שיהודים אלה היו ראשוני " המתנחלים " במדינה זו. וביניהם היו רבנים גאונים אשר התיישבו בכפר אופראן שבקרבת העיר אגאדיר.

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום ומאמרים

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

קברותיהם של קדושים אלה קיימים עד עצם היום הזה ב " אופראן " המכונה " מערת אופראן המסוכנת ". איש אינו מעז להתקרב לקברות הקדושים הטמונים בה, וכל העובר על כך מתחייב בנפשו.

לעומת יהודים אלה אשר שמרו על צביונם היהודי באדיקות יתרה, מספרת האגדה, שכל שאר היהודים שבערי מרוקו, מקורם בגירוש ספרד. זמן רב אחרי חורבן בית שני. עדות לכך על פי אותה אגדה, היא בכל אבות היהודים חיו בערי החוף של מרוקו הגיעו לשם דרך הים.

מנין באו יהודים אומללים אלה, שאל עצמו המושל הצרפתי, אשר עם השלמת כיבושו של אזור דרום הרי הברברים, בו הסתתרו המורדים, בא לבקר בכפרים ולבקש מהיהודים לבוא לגור בעיירה שתכנן עבורם. הוא חיפש בספרים המועטים של מרוקו שנכתבו על ידי חוקרים מתנדבים, למד ומצא שהיהודים הגיעו למרוקו לפני מאות בשנים. אולם מאין מקורם ?.

התשובות על כך היו רבות והצביעו על אפשרויות שונות ומשונות ובהן האפשרות שאלו הם שרידי מגורשי ספרד ופורטוגל. מכל מקום, היהודים כאן ומיעוטם, זה שנמצא בכפרים אלה, זקוק לטיפול והשגחה. המושל הצבאי הצרפתי התפעל מאוד מצביונם הדתי חברתי אשר עליו שמרו מכל משמר במשך כל שנות נדודיהם וסבלותיהם הרבים.

סבלם היה רב והרדיפות היו מנת חלקם יום יום, שעה שעה ולילה לילה. הם נדדו מעיר לכפר ומכפר לעיר, חצו גבולות, חזרו על עקבותיהם ושוב גורשו לים, שבו ושוב סולקו. הם הסתתרו במערות, בכפרים, בוודיאות, בהרים ובכל מקום שלמו תמורת מקלט ברכושם ובחייהם. הם בלטו בחזותם, בלבושם, בהתנהגותם, באורח חייהם ובמנהגיהם. בכל מקום בו דרכה כף רגלם, הותירו אחריהם את קברות אחיהם, אשר לא עמדו במאמץ ובסבל הרב ומתו בנדודיהם.

באום זמנים לטשו עין אומות רבות על מרוקו, ושאפו לכובשה ולהשתלט על אוצרותיה הרבים, כאשר מגמתם הייתה לשעבד את תושביה ולהפכם לכורים ולפועלים. ניסיונות הכובשים היו תכופים, וכל מי שכוחו רב יותר הינה מסלק את אויבו ומשתלט על המדינה. בתווך, היו היהודים אשר על כל כיבוש חדש היו עומדים בפני הברירה : להצטרף לכובש החדש או להגן על הנכבש, ששלט עד כה במדינה. ההחלטה הייתה תמיד קשה, ולעתים קרובות, ככל שתכפו הכיבושים על מרוקו, נחלקו היהודים בדעותיהם, וכך מצאו את עצמם משני צידי המתרס, כשהם נלחמים אלה באלה.

בשנת 789 כאשר הגיע אידריס הראשון הנקרא בפי כל, מולאי אידריס, שהוא מצאצאיו של הנביא מוחמד, הייתה, לכאורה, שמחה רבה, בכל ארץ מרוקו. אולם כיבושין של אידריס הראשון היו מלווים בכפיית האסלאם על תושבי המדינה השונים. היהודים שהסכימו לכל מה שנדרש מהם ובלבד שלא ימירו את דתם, מצאו עצמם בפני בעיה חדשה וקשה ונאלצו להתחיל במסע נדודים חדש. שוב מהכפר לעיר, ומהעיר לים ובחזרה, כאשר בכל מקום  השאירו חללים ורכוש רב. גם אידריס השני המשיך בדרכו של אביו, למעשה, השלית את מלאכת השלטת היסלאם ברוב הערים הגדולות של מרוקו. ראשים רבים של יהודים  ולא יהודים, הותזו בחרב על ידי נאמני המלך, כשסירבו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את האסלאם כמצווה מטעמו.

אחר האידריסים קם במדינה גזע חדש של שליטים, שעלה באכזריותו על קודמיו ולא ידע פשרות או ויתורים בתביעתו מכל תושבי המדינה להתאסלם. שליטים חדשים אלה " המואחדין ", חיסלו כמעט כליל את כל היהודים. המעטים שנותרו נמלטו על נפשם וחיפשו מקומות מסתור אצל ידידם בכפרים ובהרים ובתמורתה שילמו היהודים ברכוש גדול ובביצוע מלאכות, בהן היו מוחים.

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום ומאמרים

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

עם חלוף השנים, כאשר שלטון המואחדין הלך והתחזק, התעוררו ספקות בליבותיהם של יהודים רבים, שהיו מוגדרים כאנוסים על ידי השלטון. אנוסים אלו היו מעמידים פנים שהם מוסלמים, ואף היו מבקרים לעתים במסגדים, ואולם במסתרים  היו מקיימים את מצוות היהדות. בצר להם , פנו אל אחד מרבניהם המפורסמים שאיש אינו זוכר היום את שמו, וביקשו ממנו עצה כיצד עליהם לנהוג במצב הלחץ המופעל עליהם על ידי מעקב והטרדה בבתיהם מצד נאמני המלכות.

הרב החכם, שהיה חסיד גדול וקנאי, השיב להם, שכל יהודי חייב להרג על קידוש השם ולא להכיר במוחמד כנביא האלוהים, כפי שדת האסלאם דרשה מאמיניה. הוא הודיע ברבים, שיהודי שמקבל עליו את האסלאם אף למראית עין בלבד, אין לו חלק בישראל. הוא פסול לעדות  ולצירוף למנין בתפילה.

תשובתו של רב זה גרמה לכך שיהודים רבים, שזנחו את היהדות מאונס, נואשו מלשוב לחיק היהדות והפכו למוסלמים לכל דבר. רבים העדיפו לנתק את קשריהם עם היהדות כליל, ולא להפוך קורבן לזעם השלטון.

באותה תקופה ישב הרמב"ם במרוקו, בעיר פאס. כאשר הגיעו לאוזניו שמועות מרות אלו, נחרד חרדה גדולה ונזדעזע עד עמקי נפשו. הוא הרגיש בסכנה הצפויה ליהדות הנובעת מהוראתו של הרב הקפדן אל האנוסים. לפיכך החליט לחבר איגרת שבה התנגד לדעתו של אותו רב, האשימו בכך שאינו מבין את מצבם של יהודי מרוקו. הרמב"ם הביא באיגרתו דוגמאות מתקופות שונות, בהן היו היהודים נתונים לשלטון זר ועוין, שכפה עליהם לקבל את השלטת במדינה, אך הם שמרו בסתר אמונים לדתם היהודית.

הרמב"ם ביסס את דעתו על הנביאים ועל חכמי התלמוד. בניגוד לדעתו ולעצתו של הרב האלמוני יעץ הרמב"ם ליהודי מרוקו האנוסים להמשיך, למרות הסכנה, בקיום מצוות התורה בסתר, והרגיעם, שמצווה אותה מקיים יהודי אגב סכנה, מכפיל הקב"ה שכרו, ואין שכר זה דומה לשכרו של מי שמקיים מצווה מתוך רווחה בלא פחד מסכנות.

איגרת הרמב"ם שהייתה כתובה בלשון ערבית, במדוברת בפי תושבי הארץ, עודדה את רוחם של האנוסים, שהוסיפו להחזיק ביהדותם בסתר.  בין היתר כתב הרמב"ם באיגרתו : והעצה שאני יועץ… לאהובי ולכל מי שמבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום תורתו בלא אונס ובלא פחד, יעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו – כי דת ה' שהנחיל אותנו, גדולה וחיובה קודם לכל המקרים. וכן מצינו באברהם אבחנו, עליו השלום, שמאס משפחתו ומקומו ובכל לנפשו להינצל מדעת הכופרים. וילך ביום ובלילה עש שימצא מקום שיהא יכול להמיר דתו והעולם גדול ורחב. 

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום ומאמרים

באדיבותו של מר נהוראי

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

==============================================

ואכן רבים מן האנוסים ברחו ממרוקו, אחרים המשיכו לשמור את יהדותם בסתר, אך היו גם רבים מהאנוסים אשר שקעו בדת האסלאם ושוב לא הייתה אפשרות להחזירם לחיק היהדות. איגרתו של הרמב"ם נפלה לידי נאמני המלך והם החלו לחפש  אחר מחברה. האגדה מספרת, שהרמב"ם נמלט ממרוקו, ברגע האחרון ממש, כאשר נשקפה לו סכנת מוות אחר שהיה עד להוצאתו להורג של מורו ורבו, רבי יהודה אבן שושן, שהיה בין האנוסים והמשיך לקיים את מצוות היהדות בעיר פאס, על אף שהצהיר  שהוא מוסלמי. ברם, השלטונות העמידו בפני רבי יהודה אבן שושן את הברירה המרה, להיות נאמן לאסלאם או למות, רבי יהודה בחר למות על קידוש השם ורבים מיהודי מרוקו האנוסים הלכו בדרכו. לרמב"ם לא נותרה ברירה, אלא לברוח ממרוקו. עזר לו בכל ידידו הערבי, המשורר אל ערב אבן מישא.

הרמב"ם התיישב בפאס, העיר הקדושה של האסלאם במרוקו, עירו של מולאי אידריס ומקום קבורתו, מרכז החכמה והמדע מדורי דורות. לרשותו הועמדה דירת פאר. על גג ביתו בנה מתקן מפחים , שימש לו לקביעת שינויי הזמן בום ובלילה, כדי לשמור על זמני כניסת השבת והחגים. מתקן זה, הידוע בכינויו " מתקן הרמב"ם " כונה בערבית " בו סטילת " ( פחיות ).

הרמב"ם עסק בתורה וגם לימד קבוצת תלמידים מקרב שני העמים : היהודים והערבים. לפני תחילת כפיית האסלאם, דאגו השלטונות שלימודיו לא יופרעו ואף סילקו את המזבלה, שהייתה בקרבת הבית לפני שהרמב"ם השתקע בו. עם בריחתו ממרוקו נשמרה צורת הבית ו " ששעון" הפחיות עד עצם היום הזה. ביתו של הרמב"ם הפך מאז ועד היום למדרשה ערבית, הנושאת את השם " אלבוענניה ".

אגדות רבות מהלכות על ביקורו ושהותו של הרמב"ם במרוקו. אף הערבים מספרים ביראת כבוד על הרב הדגול הזה ומצטערים, שלא נשאר בארצם, אלא שהה בה זמן קצר בלבד ועזב. בתקופה שלאחרי שבתו של הרמב"ם בפאס, במשך עשרות רבות של שנים, היו שכיחים באותה עיר שמות יהודיים אופייניים כגון : כהן, יונס, אלפאסי, אלקיים, קסוס, שוקרון, בן חמו, בן מוחה, בן וואליד, טולידאנו ועוד, אותם נשאו יהודים וערבים כאחד.

איש אינו מסוגל לקבוע בוודאות, מאין באו שמות אלה הקיימים עד היום, הדבר היה ונשאר תעלומה.

רדיפות היהודים נמשכו עשרות בשנים, וכל בוקר היה היהודי התמים שואל את עצמו האם נדון הוא להיות בזוי בקרב האומות והגזעים ? ומדוע נחרץ גורלו כך כיהודי ? תשובה לא יכול היה לקבל, והוא המשיך בדרכו, כשהוא מקבל עליו כל גזרה ובלבד שלא תאבד לו זהותו שהיא בשבילו מקור החיים מצד אחד, והסבל, השנאה, הבוז וההשפלה מצד שני.

אם לא היה די בכך באו על היהודים עוד צרות רבות וקשות מאלה שידעו בעבר. אחרי מלכות המואחדין, קמה שושלת מלכים אכזריים חדשה, ה " פילאלים ". מוצאם של הפילאלים הוא מהעיר תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו, ובגבול אלג'יריה. העיירה גוראמה נמצאת במרחק של מאה קילומטרים מתאפילאלת.

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום ומאמרים

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

 באדיבותו כי רבה היא של מר נהוראי שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

=============================================

המלכים הפילאלים נמנו עם העילית האיסלאמית של מרוקו וכונו " השריפים " ( שורפא ). הם מלכו בעת ובעונה אחת על חלקים שונים במדינה, ואכזריותם כלפי כל התושבים לא ידעה גבול. מלכים, שריפים, אלה, שלמעשה שלטו רק באזורים מסויימים של הארץ, לא התחשבו כלל בשלטון המרכזי של המדינה, שמקום מושבו היה לסירוגין , פעם במראכש ופעם בעיר אחרת. השריפים, האצילים, הפיללים השתלטו על אזורים שונים במדינה ולמרבה הפלא נמשך שלטונם השבטי בעזרת תומכים נלהבים, ממש עד לכניסה הצרפתים למרוקו.

אחרון מלכי הפילאלים החליט יום אחד להוציא להורג, בין היתר גם יהודי אחד. הוא התעניין ביהודים ודרש מיועציו לבחור ביהודי הטוב, המכובד והבולט ביותר באזור תאפילאלת, שתחת שלטונו, הבחירה נפלה על הרב הגאון " באבא דו ", הלא הוא הרב הגדול, רבי דוד אבוחצירה, נצר למשפחת הרב הגאון רבי יעקב אבוחצירה, המפורסם בכל העולם היהודי, שמקום קבורתו הוא בדמנהור שבמצרים.

השליט הפיללי החליט להוציא להורג את הרב לעיני כל היהודים, אנשי המלכות וקהל רב. דווקא ביום שבת. זאת עשה, כדי לתת פומבי לשנאתו העמוקה ליהודים וכדי להגדיל את אבלם דווקא ביום הקדוש, כדי לחללו. הוא הורה לחייליו להרוג את הרב ביריית תותח, בו השתמשו במלחמות הכיבוש שלו באזור הגדול הזה.

אבל כבד ירד על הקהילה היהודית במרוקו ובאזור תפילאלת חרדו היהודים לגורלם ושקעו בדיכאון ופחד למשך שנים רבות.

לפני הוצאת הרב הקדוש להורג, התחננו היהודים בפני השליט האכזר שיבחר מתוכם עשרה יהודים ויהרוג אותם ובלבד שלא יפגע ברב " באבא דו ". אולם, השליט האכזר דחה הצעה זו על הסף ונתחזקה דעתו, כיוון שבחר לקורבן האיש היקר ביותר ליהודים.

רדיפות היהודים הלכו וגברו מיום ליום. הם מצאו את עצמם בין כיבוש לכיבוש לעתים בין מלחמות של מלכים על ירושות ועל שטחים במדינה. בתקופה אחת, היו שלושה מלכים נלחמים זה בזה והיהודים נדדו מאזור לאזור בחפשם אחר מעט שקט והפוגה בסבל ובדיכוי. בתקופה אחרת, נלחמו שני בניו של מלך, אשר זה עתה מת, והמאבק על ירושת המלכות ניטש זמן רב עד ניצחון אחד מהם. היהודים נדרשו לממן מלחמות אלה וכשאזל הרכוש והכסף, הם נדרשו לעבוד עבודות פרך ולעסוק במלאכות השונות הדרושות לכל צד במלחמתו נגד אויבו.

זה קרה במרוקו אחרי חורבן בית ראשון ושני, זה קרה אחרי הגירושים מספרד וממדינות אחרות. בשום מקום לא מצאו היהודים מנוחה ונחלה. על כך כתב רבי חיים בן עטאר " ואם באת לראות, הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם, ומאכילים אותם ומלבישים אותם – והן גלות ישמעאלים לא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו, מצוד והבא, ועוד אדם נגזל במה שיש לו, והם תובעים ממנו מה שאין לו "

מוסיף הרב הדגול וכותב " כל איש ישראל מאנה הינחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה, למה דומה – למצרים ? ארבע מאות שנה. לבבל ? שבעים שנה, לשניהם יחד ? ארבע מאות ושבעים , והן היום אלף ושש מאות ושבעים ושתיים שנה ! מה אייחל עוד ? ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבוד !! ".

הרב הגאון לא יכול היה עוד לראות בצער אחיו היהודים במדינה וכם לא יכול היה להתמסר בכל לבו לתלמוד תורה, והוא ברח בדרך הקשה ביותר לארץ ישראל. אולם רוב היהודים היו משוכנעים שהצרות הרבות שירדו עליהם במשך דורות רבים במרוקו, לא היו מכוונות דווקא נגדם, אלא שזה נבע ממציאות של מלחמות כיבוש תכופות שהתנהלו במדינה, וכתוצאה ממלחמותיהם של השליטים בינם לבין עצמם בכל התקופות.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

 

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית אימת החלום

לא כל המלכים הפיקו תועלת משאיפותיהם המופרזות ממלחמותיהם. היו ביניהם כאלו, שיומרותיהם המיטו עליהם צרות לא מעטות ובימיהם רווח מעט ליהודים המדוכאים. מלכים אלו היו עסוקים יותר מדי במלחמות קשות, בכיבוש שטחים נרחבים ובהחרמת רכוש עצום. הם המליכו את עצמם ונחשבו בעיני רבים כראשי שבטים רודפי בצע, תאווה וגדולה.

עשרות שנים עברו והמיעוט היהודי התאושש קמעא, פרה ורבה, הרחיב את עסקיו וקיים קשרי מסחר רחבים, יהודים רבים הפכו ליועצים, שרתים ושליחים של בית המלוכה. יום אחד קם מלך חדש, נועז ונוקשה, ושמו מולאי ארראשיד והוא בנה ערים, חומות מגן ונמלים. אחריו קם מלך אכזר מאין כמוהו אך מצליח יותר מכולם. שמו היה מולאי איסמאעיל, והוא בנה עיר חדשה ענקית ומבוצרת בחומה גדולה. מלך זה הצליח להכניע את רוב הברברים אשר עד כה סירבו להיכנע. ממלכתו השתרעה מהסחרה בדרום ועד למזרח ולצפון בגבול אלג'יריה.

מאבקם של היהודים, אשר היו שרויים בתוך ערבוביית המלחמות של המלכים, התמקד בתחום אחד ויחיד : לשמור על זהותם היהודית ולקיים את דתם כהלכה. לכל מלך הייתה צורת שלטון ובגנון התנהגות משלו כלפי היהודים. אחד הטל עליהם מסים כבדים והשני דרש מהם להמיר את דתם. אחד השתמש בהם ליישוב סכסוכיו הפנימיים על ידי השפלתם בחוצות והפקרתם לאספסוף, ועריץ אחד גירש אותם מחוץ לתחום שלטונו. וכאשר קם מלך נוקשה והצליח להשליט סדר ושקט במדינה וגם פרש על היהודים את חסותו, היו היהודים קמים ומתפללים בבתי כנסת לשלומו ולהארכת ימיו של המלך. ובכך הם קיימו את הכתוב " הייה מתפלל בשלומה של המלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו ".

הכאב והצער של היהודים בא לידי ביטוי ופורקן ביום ט' באב, וכאשר היו יושבים ואפר על ראשם, בוכים ומתייפחים כשהם צמים ומתענים כל היום בבית הכנסת, היו עושים זאת לא רק על חורבן בית המקדש, אלא גם כתגובה המוצאות אותם במדינה זו במשך מאות בשנים. ובתום היום הארוך הזה, היה הרב המנחה מסיים תפילת אבל זו בצטטו מן התנ"ך " רק אתכם ידעתי מכל משפחת האדמה, על כן אפקיד עליכם את כל עוונותיכם " וכי במה חטאנו לאלוהים ? שאל עצמו היהודי הנאמן לדתו ולמורשתו היהודית חרף סבלו הרב.

אלא שהרב המנחה את תפילת יום אבל זה, היה מנחם את שומעיו באומרו שלא חטאינו אנו, אלא חטאי אבותינו אנחנו משלמים , ובכדי להרגיע את רוחם, היה מוסיף את הבטחת האל לעמו, " כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף ". לאחר יום אבל כזה היו כולם מתפזרים כשהם ממלמלים לעצמם את הפשוק המסורתי החוזר על עצמו בכל השנים אחרי כל חג ותענית " לשנה הבאה בירושלים ". כוח האמונה היה רב ועוצמת התקווה, אדירה.

בשנת 1727 הקיץ הקץ על מלכות רבת האכזריות וההישגים כאחד ומרוקו נכנסה שוב לתוהו ובוהו. המלך החזק מולאי איסמאעיל מת ומלחמות השבטים ובני השבטים החלה מחדש במלוא עוזה. כולם נלחמים זה בזה וכולם הורגים זה את זה. האגדה מספרת על מלך מולאי איסמאעיל, שבעת בניית העיר מכנאס, נתן הוראה לבנאים לקבור את מתנגדיו בתוך החומות שהיו בונים מסביב לעיר.

מלכים רבים קמו ונפלו בזה אחר זה לאחר מותו של מולאי איסמאעיל. כולם קמו בעזרת החרב וכולם נפלו בחרב. שושלת יוחסין של מלכי מרוקו עוברת ממולאי עבדאללאה ועד מולאי חפיד.

מולאי חפיד היה המלך האחרון בשושלת מפוארת וארוכה זו והוא אשר חתם על הסכם עם הצרפתים בדבר שלטונם במרוקו לתקופה של ארבעים שנה. זה היה בשנת 1912, וכך נפתח עידן חדש מלא תקווה להפסקת המלחמות אשר התחילו במרוקו מאז הגיע אידריס הראשון, אלף ומאתיים שנה קודם לכן.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

באדיבותו של מר נהוראי-מאיר שטריתאימת החלום

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

================================================

במשך כל אותן מאות בשנים, היה מצבם של היהודים נתון לעליות ומורדות. זאת בהתאם לסוג וסגנון שלטונו של כל מלך בתקופתו. הקהילה היהודית לא החמיצה שום הזדמנות לחזק את עצמה מבפנים כאשר הנסיבות אפשרו לה זאת. הדבר נעשה באמצעות לימודים ב "חדר " בחברות ה " זוהר ", דרשות בבתי כנסיות וישיבות, ומעל לכל שקדו היהודים על מנהגיהם ומסורתם היהודית. סייעו במלאכה זו גם שליחים מארץ ישראל וכוללים רבים שהיו מגיעים לאסוף כספים עבור הישיבות בירושלים, חברון, טבריה , צפת ובמקומות רבים אחרים.

הקשר היה רצוף ככל שנתאפשר עקב הנסיבות. אחד השליחים המפורסמים, רבי עמרן בן דיוואן נפטר במרוקו ונקבר בעיר " וואזאן ". קברו הפך מוקד משיכה להמונים, שהיו עורכים בו מידי שנה הילולות ושמחות גדולות.

אחריו היה רבי יחיא לחלו שנפטר תוך כדי סיורו בתאפילאלת ונקבר בעיר " קסר שוק ". גם על קבר זה עורכים היהודים הילולה מדי שנה, ואלא חסרים ערבים שבאים להשטחח על קברו ולבקש מרפא למכאוביהם.

אולם התנועה של רבנים ושליחים לא הייתה רק מארץ ישראל למרוקו, אלא גן בכיוון ההפוך. רבים הרבנים שעלו לארץ ישראל לאורך כל המלחמות, שהעולם היה שרוי בהן. מדינות העולם בארבע כנפות תבל, נלחמו ביניהן ונאבקו על אדמות ועל שלטון. היהודים לא מצאו מנוח בשום מקום בעולם והם היו נתונים בין פטיש הגלות לבין סדן המלחמות. הם שירתו את מדינותיהם בנאמנות ולא אחת נלחמו בתוך הצבאות השונים של המדינות בהן חיו. מדינה משלהם לא הייתה קיימת ואיש מהם לא חלם על אפשרות שתתממש אי פעם.

אחד הרבנים שעלה לארץ ישראל, היה הגאון רבי חיים בן עטאר, שפירושיו לתנ"ך מוכרים בשם " אור החיים ". הוא עלה לארץ הקודש בעקבות אחרים שעשו זאת לפניו. תלאות, סבל וקשיים בל יתוארו עברו על רבי חיים עד שהצליח להגיע לארץ ישראל, בה קיווה ללמוד וללמד תורה.

רבים ממלכי מרוקו פרשו את חסותם על היהודים והגנו עליהם מפורענות האספסוף אשר היה רגיל לכך במשך דורות. הודות להגנת המלכים אלה על היהודים, ולמרות הסבל הרב בכל התקופות, נשארה קהילת יהודי מרוקו חזקה וגדולה כמעט יותר מכל קהילה אחרת בכל מדינות האסלאם.

דבר זה נתאפשר, בראש וראשונה, בזכות עקשנותם ודבקותם של היהודים בדתם. הקהילה היהודית שקדה על הדאגה לנצרכים שבקרבה. היא עשתה זאת באמצעות מוסדות צדקה רבים בכל עיר ובכל כפר, אשר הפכו למסורת בחיי החברה היהודית.

המושג מללאח במרוקו מוכר וידוע לכל יהודי. סיפור המללאח התחיל כאשר אחד המלכים החליט לבנות ליהודים שכונות צפופות ומוקפות בחומות. הייתה זאת דרך אחת כדי לשמור על היהודים מפני שוד וביזה שהיו מנת חלקם יום יום.

מאידך, הייתה עוד מטרה בהקמת המללאח, לשוות ליהודים צביון נחות מאשר תושבי המדינה המוסלמים. האגדה מספרת שבמללאח הראשון בעיר פאס, הועסקו היהודים בהמלחת ראשיהם הערופים של מתנגדי המלך. ראשים אלה ניתלו על ידי נאמני המלך על חומת המללאח במגמה להרתיע מתנגדים אחרים למלך. כל נולד השם מללאח מלשון מלח, לשכונות היהודים בערי מרוקו.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

            ========================================

מלכי־מרוקו האמיצים גברו בכל התקופות על נסיונות הצבאות־הזרים לפלוש למדינה ולכבוש אותה. מלכים אלה עשו זאת בהצלחה רבה חרף מלחמות־אחים רבות במשך מאות בשנים. הם הדפו פעם אחר פעם את הפורטוגזים, הספרדים, האיטלקים והצרפתים. מדינות אירופה אלה הספיקו לכבוש את כל היבשת השחורה, את המזרח־התיכון שבחלקו נכבש על ידי האנגלים ואת צפון־אפריקה, פרט למרוקו כמובן. אפשר לראות עד היום שרידי־מחנות־צבאיים של הפורטוגזים, הספרדים והצרפתים מסביב לגבולות מרוקו. עדות־היסטורית לכך שמעולם לא הצליח שום צבא זר לנצח את המרוקנים האמיצים ולחדור לתוך תוכה של מדינתם. כיבוש־הצרפתים בוצע להלכה רק לאחר שהמלך מולאי חפיד חתם מרצונו על מסירת־השלטון לצרפתים. מולאי חפיד עשה זאת במטרה לשקם את המדינה השסועה מלחמות בנות אלפי שנים, ולבנות את הריסותיה הרבות.

המלך חפיד קיווה שהצרפתים יגברו על הברברים המורדים, שאף מלך עד כה לא הצליח להכניעם לחלוטין. הברברים שלטו באכזריות בהרי־הריף, הסחרה, באזור־תאפילאלת ובמקומות אחרים.

הצרפתים נכנסו למרוקו משני כיוונים: מכיוון הים עם צבא־רב וציוד עצום, ומכיוון אלג׳יריה ביבשה, אותה כבשה צרפת תשעים שנה לפני כן. אכן, חיש מהר הסתבר לצרפתים שלא די היה בחתימת־המלך חפיד, והם נאלצו להילחם במורדים, שודדים וברברים, למעלה מעשר שנים.

בהרי ״הריף״ של צפון־המדינה, קם מנהיג ברברי מוכשר ואמיץ בשם עבד־אלקרים והמריד את כל תושבי־האזור נגד צרפת וספרד כאחד. הספרדים שלטו כמה עשרות שנים בחלק מצפון־מרוקו. כל נסיונותיהס של הספרדים להכניע את עבד־אלקרים עלו בתוהו. הם הציעו לצרפתים שיתוף־פעולה נגד עבד־אלקרים כדי להכניעו. היה צורך, איפוא, בצבא של רבע מיליון חיילים — צרפתים וספרדים — כדי לצאת למלחמת־חורמה נגד מנהיג־הברברים עבד־אלקרים. קרבות מרים בשטחים הרריים ובתנאים קשים ביותר, התנהלו נגד עבד־אלקרים, אשר הנהיג צבא פרימיטיבי, בלתי מאומן, ורק כעבור למעלה משש שנים הוכנע עבד־אלקרים. הצרפתים נדהמו מכושר מנהיגותו ואומץ־לבו, ואילו הוא — עבד־אלקרים עצמו, נכנס להיסטוריה המרוקנית, כמנהיג וכחייל מוכשר ואמיץ.

כך החל השלטון הצרפתי במרוקו, והוא הורגש היטב בכל עיר ובכל כפר, בצפון כמו בדרום, בדרכים ובגבולות. הם הכינו תוכניות־פיתוח גדולות והחלו בהנחת מסילות־ברזל, בבניית־מפעלי־תעשייה, בסלילת־כבישים ובבנין־ערים גדולות. הם הסתערו על אוצרות הטבע הרבים והמגוונים של המדינה והחלו בניצולם בכל המרץ והמאמץ. בקצב מדהים וחסר־תקדים, הפכה מרוקו, תוך שנים מעטות בלבד למדינה עשירה ומפותחת בתעשיה ובחקלאות. סכר המים ״בין אלווידאן״ היה המפעל הגדול להפקת כח־החשמל לחלק גדול משטחה של המדינה.

ערים גדולות פותחו, הורחבו ורושתו במערכות־תחבורה, מסחר, תעשייה ונמלים. המרשל ליוטי המהולל הצליח מאוד במש מה עצומה זו שהוטלה עליו. לאות־הוקרה על פועלו, נהנה המרשל הישיש, שהיה הנציב־העי ין הראשון של צרפת במרוקו, מאהדה רבה של ממשלת־צרפת ושל תושב ׳־המדינה. נבנה נמל על שמו ״נמל ליוטי״ והוא זכה לתהילה בכל רחבי־הארץ.

היהודים, שאך חשו בחופש ״הצרפתי״, החלו בנהירה־המונית מהכפרים לערים. הם פיתחו מסחר משגשג והפכו בחלקם הגדול לפקידים בכירים בשרותי־המדינה בכל התחומים. אולם, היו גם כאלה שלא רצו לעזוב את כפריהם ונשארו בהם למשך זמן רב.

שם, בכפרים הערביים הפרימיטיביים והנידחים בדרום־מזרח מרוקו, חיי היהודים בשכנות לערבים וקיימו חיי־קהילה ודת באין־מפריע. גוראמה שקמה במרכז כפרים אלה, מרכזת בתוכה את אחת הקהילות שנשרדו בכוח־דבקותם לדתם היהודיה. הם נענו לקריאת המושל־הצבאי־הצרפתי, ובאו להתיישב בה. כמוהם עשו רבים באזורים אחרים על פי תוכנית־אב של הצרפתים להקמת מרכזים עירוניים בכפרים ערביים, ובהם יתגוררו היהודים. בין העיירות שהוקמו לפי תוכנית זו היו ״ריש״ בדרום, ״תאלסינט״ במזרח, ״בודניב״ נ גבול אלג׳יריה, ״מיסורי׳ בצפון ועוד, למודי־נסיון מר ורב, פקפקו היהודים ביכולתם של הצרפתים להאריך שלטונם במרוקו, והם החליטו שלא לנתק את הקשר עם מקומותיהם הקודמים ושמרו לעצמם את בתיהם ושדותיהם בכפרים הערביים.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

================================================

הם עברו לעיירה החדשה עם עסקי־המסחר והמלאכה שלהם, על משפחותיהם וכל אשר להם, ואת בתי־הכפר והשדות השאירו על שמם בפיקוחם של ידידיהם הערביים. הם סירבו למכור אותם מחשש לעורר חשדות וגם רצו להבטיח המשך הקשר שהיה בינם לבין ידידיהם הערביים. כדי להבטיח ליהודים את תנאי־הקיום הנאותים דאג המושל לו בכל יכולתו לפיתוח העיירה גוראמה. הוא הקצה שטחי־בנייה לכל אלה שביקשו לבנות אורוות, מכלאות, מחסנים וסתם חדרים בנוסף לדירות והמדרכות שכבר נבנו. במשך שנה עמדה העיר על תילה והתקדמה יפה. כולם ראו ברכה בעמלם. אזור העיירה כולו היה עשיר במים והמושל הצבאי הורה לקדוח בארות בעזרת פיצוצים תת־קרקעיים. לא היה צורך בהרבה חומר־נפץ, כיוון שהמים היו ניבעים אחרי מטרים ספורים של קידוח. נקדחו בארות־מים בכל רובעי־ העיירה, ליד בית־המטבחיים של היהודים, ורבים חפרו לעצמם בארות־מים בתוך חצרותיהם. בכפרים היו כולם רגילים למי־הנהר והמעיין שבהם נתברך האזור בשפע. הצרפתים הזריזים, הקימו סכר בחבל ״תולאל״ על מנת לנצל את המים הרבים ולהקל על הכפריים לפתח את החקלאות. ברכה גדולה היתה לא רק בחקלאות אלא גם בגידול צאן ובקר ואלפי־ראשים רעו באזור בין הכפרים הרבים.

המושל לו נהנה מיוקרה ואהדה מצד תושבי־האזור והצלחתו ניכרה בכל השטחים ובעיקר בשקט ובסדר ששרר בקרב התושבים. אולם רבים שנהנו מחסדי־המושל סרבו לקבל את מרותו ואת חוקיו החדשים. היהודים שמטיבעם מסתגלים למצבים משתנים לאור הנסיבות, היו שומרים על הסדר ומשתפים פעולה עם הכובשים החדשים. עובדה זו הרגיזה את ידידיהם הערביים ונוצר יחם חשדני בן שני העמים שחיו זמן רב באחווה ובשכנות טובה והמושל נאלץ לעתים קרובות להשליט סדר, בעזרת הנוטרים החמושים־המוכזנים הערביים — שאומנו לשם־כך כהלכה. במקרים רבים נזקק המושל הצבאי גם לעזרת היחידה מצבא־צרפת שעמדה לרשותו בעיירה.

אחת לשבוע, היה המושל לו מקיים ישיבה עם השייכים וראשי־השבטים כדי לדון איתם על פתרון בעיותיהם הרבות ולחלק להם הוראות. הוא נהנה מאמונם המלא ומשיתוף פעולה, ובעזרתם יכול היה לנהל את חיי־האוכלוסיה בשקט ובלי הפרעות. בעיית המים היתה קשה בכל כפר וכפר, לא מפאת חוסר־ מים אלא עקב המריבות של הכפריים על אופן השקיית־שדותיהם.

לפני בוא הצרפתים, נהנו יותר מכל משפע־המים, החמולות והשבטים, שהשתלטו עליהם בכוח הזרוע. מי שכוחו רב יותר, זכה ברוב המים. והנה בא המושל, בעצה אחת עם ראשי־הכפרים, קבע כללים כיצד יש לחלק את המים בין התושבים. ראש־הכפר ולידו שני עדים, היה מחזיק ברשימת־הזכאים לקבלת־מים להשקייה, וקובע מיכסות מים לפי גודל שדותיו ופרדסיו של כל אחד ואחד. מיכסת המים נקבעה בשיטת־מדידה מיוחדת במינה: פחית ודלי. בתחתית הפחית היה חור ובדלי היו מים וכאשר שמים את הפחית על פני המים שבדלי, בעדינות רבה, היו המים חודרים מבעד לחור והפחית מתמלאת אט אט. בד בבד היו מי־הנהר זורמים לשדות דרך תעלות ומכסה אחת היתה מסתיימת עם מילוי פחית המים מהדלי. כך קיבל כל אחד מספר מכסות של פחיות בהתאם לגודל שטח־שדותיו. כאשר באה בצורת על האזור כולו, סבלו האיכרים מחוסר־מים, והמעט שהיה, גרם לסכסוכים רבים, ולא פעם היו מקרי־רצח על רקע זה.

בחבל ״תולאל״ הייתה הבעייה פחות כאובה וזאת לאחר בניית־הסכר על ידי הצרפתים. אולם באזור תיטנעלי, מערבית לעיירה, לא היה סכר, וכאשר היו המים חדלים מלזרום ב״וואד גיר״ המצב נעשה חמור עבור הכפריים. לגבי היהודים לא הייתה הבעייה קיימת כיוון שעזבו את עבודת־האדמה כליל, והתמסרו לעסקי־המסחד ולמלאכות השונות, אך בעקיפין נפגעו גם עסקיהם מכך, משום שאת שדותיהם ומטעי־הזיתים שלהם החכירו היהודים לערבים והם נהנו מחלקם ביבול.

קישור לחבל תולאל ומיקומה של העיירה גוראמה…..תמונות מרהיבות

http://www.gazetteering.com/africa/morocco/oriental-region/2526752-seheb-n-toulal.html

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום נהוראי שיטרית

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

===================================================

היהודים, כמינהגם פיתחו רשת ענפה של עסקי־מסחר, מלאכה ואף תעשייה זעירה. הם סחרו בבדים, מזון, כלי־בית וציוד, וכל מה שרק ניתן היה למכור. המוצר המבוקש ביותר היה הסוכר אשר עליו הטילו הצרפתים פיקוח חמור ביותר.הקמעונאים מבין היהודים מכרו את הסוכר בלי אף פרוטה אחת של רווח וזאת מפני שחויבו למכור במחיר זהה למחיר הקנייה מידי הסיטונאים. הם ״הרוויחו״ רק את שק־האריזה וחבל־הקשירה. הסוכר לא היה מיוצר במרוקו לפני הצרפתים וגם תקופה ארוכה אחריהם, כך שהמדינה הייתה תלוייה בחסדיהן של מדינות־אירופה כדי להמתיק בו את משקאותיהם. כעבור תקופה של כמה שנים הגיעה, באמצעות המושל, ידיעה על יהודי עשיר כשם ״סנוף״ שקיבל רשיון לייצר סוכר בעיר קאזאבלנקה. ואכן, סוכר־סנוף החל להגיע לכל מקום ובין השאר היה בשפע גם בעיירה גוראמה. בעלי המלאכה מבין יהודי גוראמה עסקו בחייטות, סנדלרות, נפחות, צורפות, נגרות, צביעת צמר ובעצם במה לא?

התעשייה הזעירה עסקה בעיקר בייצור־סבון ועיבוד־עורות. אחדים מהיהודים עסקו ברוכלות, והם נהגו לנדוד עם מרכולתם המגוונת מכפר לכפר. לרוכלים הייתה הצלחה לא מעטה, מאחר ורבים מהכפריים העדיפו לחכות לבואם ולא לטרוח ולנסוע לעיירה. בעבר התנהלו עסקי־היהודים בכפרים אלה, ולכולם היה נוח מאוד לקנות את מצרכיהם בקירבת־מקום. כעת היה הכל מרוכז בעיירה על־פי תוכנית שלטונות־הכיבוש הצרפתיים.

החלוצים ברוכלות היו האחים יגו ויסו שמעון המכונים ״בני־דחיק״, הם נדדו עם מרכולתם על גבי פרדות בעיקר בהרי־״איית מסרוח״ בין מחנות־אוהלים של הנוודים — הברברים, אשר עליהם הצליחו להתחבב. במשך הזמן האחים ״בני דחיק״ שלטו יפה בשפתם של הנוודים, רכשו את אמונם והתרגלו לאורח־חייהם. עיקר מאכליהם של הנוודים היה מורכב מתירס ותמרים שאותם קנו בכמויות גדולות. פרדותיהם של האחים יגו ויסו שמעון היו עולות להרים עמוסות סחורות לעייפה, ויורדות כעבור מספר שבועות לעיירה כשהן עמוסות בעורות וצמר. יגו שמעון היה מספר לחבריו את חוויותיו בקרב הנוודים: ״הנוודים הם צאצאיהם של הברברים שניהלו מלחמות ממושכות לפני מאות בשנים ואין איש מהם יודע מאין באו ומתי. הם בהירי־עור, רובם בעלי־עיניים כחולות וראיה חדה וחזקה עד כדי־כך שהם רואים כוכבים בצהרי־יום. הם בריאים וחזקים מאוד ועיקר עיסוקם הוא במרעה־צאן. הם נודדים כל הזמן עם אוהליהם בכל אזורי־ההרים בחיפושים אחרי מקורות־מים. עיקר מזונם הוא תירס, תמרים, לבן, חמאה ושמן-זית שבו הם טובלים את לחמם. לבושם עשוי צמר שטוות נשותיהם בעזרת נול־יד. בחורף הם ישנים מסביב למדורות כל הלילה, ובקיץ הם עולים להר ״מסרוח״ ועליו הם שוהים במשך כל העונה. הנוודים עוסקים מעט מאוד בגידולי־שדה מחמת היותם נודדים רוב זמנם. אולם בשדותיהם המעטים הם מגדלים בעיקר תירס שהוא אחד המאכלים האהובים עליהם ביותר.״

״פעם הגעתי עם אחי יסו לאוהלו של שייך־הנוודים חמו או חמאד שהיה ידיד שלנו״ מוסיף יגו שמעון לספר: ״מצאנו את המשפחה מסביב למדורה ענקית שמתוכה היו שולפים תירס צלוי. הצטרפנו אליהם ואני לא זזתי ממקומי עד שכיליתי לא פחות מארבעים קלחי־תירס חמים וטעימים. אחר־כך הוזמנו להיכנס לאוהל, ואשת־השייך הייתה עסוקה בהכנת ארוחת־ערב. היא ישבה בין שלושה נאדות ומולה הייתה קדרה שחורה על־גבי אש־העצים הבוערים. מצד ימין היה פרוש עור־כבש לבן ועליו הריחיים, ומשמאל כד־מים מחימר. היא עבדה בכל המלאכות בעת ובעונה אחת, כשהיא מושיטה ידיה העדויות תכשיטי־כסף כבדים, מנאד לקדרה, מהקדרה לריחיים וחוזר חלילה. את נאד־החלב היא ניערה בכל כוחה כדי להפיק ממנו חמאה ולבן. הנאד היה תלוי על חצובה, שהותקנה משלושה מוטות־עץ מלמעלה ופתוחים כלפי מטה. כך היה גם נאד השמן ונאד המים לשתיה. היא העבירה את ידה בזריזות מדהימה לידית־הריחיים וטחנה חיטת־תירס, ואת קמח־התירס העבירה ביד שמאל לתוך קערה מחימר, עירבבה עם מעט מים ויצקה אחר־כך לתוך קערת־ הקוסקוס שניצבה מעל לקדרה הרותחת. פעולת יד ימין לא הפריעה את זו של  יד שמאל ולהיפך, דומה היה שכל יד מחוברת לגוף אחר. וכך, תוך זמן קצר, סיימה הנוודית הזריזה את מלאכתה והארוחה הייתה מוכנה. היא שפכה את תוכן הקערה לתוך מגש מחימר, הוסיפה חמאה ולבן, בחשה בכף־עץ והיגישה לבעלה ועוזריו שישבו בפינת־האוהל וצפו בסקרנות מפליאה בעבודתה. אך התחילו לאכול בתיאבון רב והיא חזרה אליהם בשנית, התכופפה על המגש וריססה תבלינים שטחנה בין שיניה מתוך פיה. הם אכלו את הכל עד לגרגיר האחרון של הקוסקוס. לנו נתנה כד־לבן טרי ואיתו אכלנו את הלחם שהבאנו איתנו מהבית. אחר הארוחה הוגש לכולנו תה חזק מאוד ונשארנו ללון במקום שבו אכלנו. כל הלילה דיברנו איש עם רעהו וסיפרנו סיפורי־סבתות עד שנרדמנו. מבחוץ נשמעה נביחתם של כלבים מסביב לאוהל ומדי־פעם הגיעו מרחוק גם יללותיהם של זאבים. בתוך האוהל נחרו כולם ולמרות זאת ישנו שינה עמוקה וערבה״, סיים יגו את סיפורו.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

באדיבותו של מר נהוראי-מאיר שטרית…….אימת החלום

כך המשיכו האחים יגו ויסו בנדודיהם.בעקבות הנוודים הפזורים במרחבי־ההרים ורק כשתמה מרכולתם היו שבים על גבי פרדותיהם עם הרבה צמר־כבשים, שיער־עזים ועורות־בהמות. גם לנפחים שבעיירה הייתה עבודה בשפע והם עסקו בחרושת־הברזל יום יום. שתי משפחות שלמות עסקו במלאכתן בשתי נפחיות, האחד היה מופקד על הסדן, השני אחז בקורנס והשלישי היה מפעיל את המפוח. עיקר מלאכתם היה בעיבוד הברזל הלוהט לייצור מחרשות, רסן ופרסות־ברזל לסוס. לעיתים רחוקות נדרשים הנפחים לייצר כבלי־ברזל לאסירים מסוכנים. הנפחים היו גם מפתלים את רגלי הסוסים בפרסות שהיו מייצרים. יצחק עטיה המכונה חאקי משה, היה אחד משני הנפחים של העיירה. חאקי משה היה אדם חכם, ישר ומסור למשפחתו הגדולה. הוא נעזר בעבודתו בשלושת בניו. יסו יחיה היה הנפח השני ועזרו לו במלאכתו קרובי־ משפחתו משה באיה ומשה יחיה.

חאקי משה היה חביב על רוב התושבים לא רק בזכות אומנותו בעיבוד־הברזל הלוהט אלא גם ובעיקר בזכות ״נבואותיו״ המפורסמות. במסיבות הרבות, בחגים ובהילולות אשר בהן היו יהודי־העיירה מתכנסים וסועדים יחדיו בשמחה רבה, היה חאקי משה נוהג לקום ממקומו לאחר שלגם כמה כוסיות ערק ומבשר את בשורותיו ליהודים. הוא היה מחזיק בידיו כוס מלאה ערק קורא לכולם להקשיב ומתחיל, כמגיד עתידות, לנחש לכל אחד את גורלו ועתידו. משסיים את ״הבשורות״ הנבואיות, היה חאקי משה מרוקן את הכוס מתוכנה ומכרסמה בין שיניו. כאשר חאקי משה החכם לא היה שותה מעט ערק, אי־אפשר היה לדובבו אלא על נושאים אחרים שמענינים אותו. הוא היה  מתעטף בשתיקה מוחלטת שהיתה אופינית לו כאדם רציני. רובם ככולם היו מתייחסים אליו בכבוד ומייחסים חשיבות מרובה ל״נבואותיו״.

נפח יוצא דופן ומיוחד במינו היה יוסף בן-אברהם. לא זו בלבד שהיה מפליא לעשות במלאכת־הנפחוח ובייצור כלים לצורכי־יומיום, אלא הרחיק לכת והחל לייצר כלי־נשק שונים: רובי־צייד, אקדחים ורובים עם מחסניות לארבעה כדורים. הוא לא למד מקצוע זה בשום מקום, אך כשרונו הרב ותפיסתו המהירה הכשירוהו לעשות כל דבר בעזרת כלי־העבודה הפרימיטיביים שעמדו לרשותו בנפחיה. את כלי־הנשק היה מייצר עבור בני־השבטים של הנוודים שבהרי ״איית מסרוח״ ו״איית חדידו״.

שבטים קשוחים אלה, שברובם סירבו להיכנע לכיבוש הצרפתי ולא רצו לוותר על חרותם ועצמאותם באיזורי־מגוריהם, שאפו להצטייד מחדש בכלי־נשק חדשים, אחרי שהתפרקו מנשקם בלחץ הכובשים הצרפתיים.

בן־אברהם הנפח עזר להם בכך וייצר עבורם רובים ואקדחים. הוא היה טוען את הכלים, שייצר ומנסה אותם, לפני מסירתם למזמיניהם. אולם, אליה וקוץ בה. ייצור־נשק ללא קבלת־רשיון מהשלטון הצרפתי נחשב עבירה חמורה על החוק. עיסוקו של בן־אברהם בייצור נשק נתגלה לצרפתים והוא הובל בבהילות אל המושל הצבאי הצרפתי, ששימש גם כחוקר ושופט. המושל לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מכשרונו של בן-אברהם, שהצליח לייצר רובים בנפחיה הפרימיטיבית שלו. בן־אברהם נחקר ארוכות והמושל השתכנע לבסוף, שהוא עשה זאת בתום־לב וללא כל כוונת זדון לחתור תחת השלטון הצרפתי. המושל הסתפק, איפוא, באזהרה חמורה ושחרר את בן-אברהם לביתו. בנו של נפח כשרוני זה עלה לישראל ומתגורר כיום ביפו.

יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.

ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשניה.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

 באדיבותו של מר נהוראי-מאיר שטריתאימת החלום

לידתה של עיירה.

כך המשיכו האחים יגו ויסו בנדודיהם.בעקבות הנוודים הפזורים במרחבי־ההרים ורק כשתמה מרכולתם היו שבים על גבי פרדותיהם עם הרבה צמר־כבשים, שיער־עזים ועורות־בהמות. גם לנפחים שבעיירה הייתה עבודה בשפע והם עסקו בחרושת־הברזל יום יום. שתי משפחות שלמות עסקו במלאכתן בשתי נפחיות, האחד היה מופקד על הסדן, השני אחז בקורנס והשלישי היה מפעיל את המפוח. עיקר מלאכתם היה בעיבוד הברזל הלוהט לייצור מחרשות, רסן ופרסות־ברזל לסוס. לעיתים רחוקות נדרשים הנפחים לייצר כבלי־ברזל לאסירים מסוכנים. הנפחים היו גם מפתלים את רגלי הסוסים בפרסות שהיו מייצרים. יצחק עטיה המכונה חאקי משה, היה אחד משני הנפחים של העיירה. חאקי משה היה אדם חכם, ישר ומסור למשפחתו הגדולה. הוא נעזר בעבודתו בשלושת בניו. יסו יחיה היה הנפח השני ועזרו לו במלאכתו קרובי־משפחתו משה באיה ומשה יחיה.

חאקי משה היה חביב על רוב התושבים לא רק בזכות אומנותו בעיבוד־הברזל הלוהט אלא גם ובעיקר בזכות ״נבואותיו״ המפורסמות. במסיבות הרבות, בחגים ובהילולות אשר בהן היו יהודי־העיירה מתכנסים וסועדים יחדיו בשמחה רבה, היה חאקי משה נוהג לקום ממקומו לאחר שלגם כמה כוסיות ערק ומבשר את בשורותיו ליהודים. הוא היה מחזיק בידיו כוס מלאה ערק קורא לכולם להקשיב ומתחיל, כמגיד עתידות, לנחש לכל אחד את גורלו ועתידו. משסיים את ״הבשורות״ הנבואיות, היה חאקי משה מרוקן את הכוס מתוכנה ומכרסמה בין שיניו. כאשר חאקי משה החכם לא היה שותה מעט ערק, אי־אפשר היה לדובבו אלא על נושאים אחרים שמענינים אותו. הוא היה  מתעטף בשתיקה מוחלטת שהיתה אופינית לו כאדם רציני. רובם ככולם היו מתייחסים אליו בכבוד ומייחסים חשיבות מרובה ל״נבואותיו״.

נפח יוצא דופן ומיוחד במינו היה יוסף בן-אברהם. לא זו בלבד שהיה מפליא לעשות במלאכת־הנפחוח ובייצור כלים לצורכי־יומיום, אלא הרחיק לכת והחל לייצר כלי־נשק שונים: רובי־צייד, אקדחים ורובים עם מחסניות לארבעה כדורים. הוא לא למד מקצוע זה בשום מקום, אך כשרונו הרב ותפיסתו המהירה הכשירוהו לעשות כל דבר בעזרת כלי־העבודה הפרימיטיביים שעמדו לרשותו בנפחיה. את כלי־הנשק היה מייצר עבור בני־השבטים של הנוודים שבהרי ״איית מסרוח״ ו״איית חדידו״.

שבטים קשוחים אלה, שברובם סירבו להיכנע לכיבוש הצרפתי ולא רצו לוותר על חרותם ועצמאותם באיזורי־מגוריהם, שאפו להצטייד מחדש בכלי־נשק חדשים, אחרי שהתפרקו מנשקם בלחץ הכובשים הצרפתיים.

בן־אברהם הנפח עזר להם בכך וייצר עבורם רובים ואקדחים. הוא היה טוען את הכלים, שייצר ומנסה אותם, לפני מסירתם למזמיניהם. אולם, אליה וקוץ בה. ייצור־נשק ללא קבלת־רשיון מהשלטון הצרפתי נחשב עבירה חמורה על החוק. עיסוקו של בן־אברהם בייצור נשק נתגלה לצרפתים והוא הובל בבהילות אל המושל הצבאי הצרפתי, ששימש גם כחוקר ושופט. המושל לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מכשרונו של בן-אברהם, שהצליח לייצר רובים בנפחיה הפרימיטיבית שלו. בן־אברהם נחקר ארוכות והמושל השתכנע לבסוף, שהוא עשה זאת בתום־לב וללא כל כוונת זדון לחתור תחת השלטון הצרפתי. המושל הסתפק, איפוא, באזהרה חמורה ושחרר את בן-אברהם לביתו. בנו של נפח כשרוני זה עלה לישראל ומתגורר כיום ביפו.

יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.

ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשניה.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031