באדיבותו של מר נהוראי

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

ואכן רבים מן האנוסים ברחו ממרוקו, אחרים המשיכו לשמור את יהדותם בסתר, אך היו גם רבים מהאנוסים אשר שקעו בדת האסלאם ושוב לא הייתה אפשרות להחזירם לחיק היהדות. איגרתו של הרמב"ם נפלה לידי נאמני המלך והם החלו לחפש  אחר מחברה. האגדה מספרת, שהרמב"ם נמלט ממרוקו, ברגע האחרון ממש, כאשר נשקפה לו סכנת מוות אחר שהיה עד להוצאתו להורג של מורו ורבו, רבי יהודה אבן שושן, שהיה בין האנוסים והמשיך לקיים את מצוות היהדות בעיר פאס, על אף שהצהיר  שהוא מוסלמי. ברם, השלטונות העמידו בפני רבי יהודה אבן שושן את הברירה המרה, להיות נאמן לאסלאם או למות, רבי יהודה בחר למות על קידוש השם ורבים מיהודי מרוקו האנוסים הלכו בדרכו. לרמב"ם לא נותרה ברירה, אלא לברוח ממרוקו. עזר לו בכל ידידו הערבי, המשורר אל ערב אבן מישא.

הרמב"ם התיישב בפאס, העיר הקדושה של האסלאם במרוקו, עירו של מולאי אידריס ומקום קבורתו, מרכז החכמה והמדע מדורי דורות. לרשותו הועמדה דירת פאר. על גג ביתו בנה מתקן מפחים , שימש לו לקביעת שינויי הזמן בום ובלילה, כדי לשמור על זמני כניסת השבת והחגים. מתקן זה, הידוע בכינויו " מתקן הרמב"ם " כונה בערבית " בו סטילת " ( פחיות ).

הרמב"ם עסק בתורה וגם לימד קבוצת תלמידים מקרב שני העמים : היהודים והערבים. לפני תחילת כפיית האסלאם, דאגו השלטונות שלימודיו לא יופרעו ואף סילקו את המזבלה, שהייתה בקרבת הבית לפני שהרמב"ם השתקע בו. עם בריחתו ממרוקו נשמרה צורת הבית ו " ששעון" הפחיות עד עצם היום הזה. ביתו של הרמב"ם הפך מאז ועד היום למדרשה ערבית, הנושאת את השם " אלבוענניה ".

אגדות רבות מהלכות על ביקורו ושהותו של הרמב"ם במרוקו. אף הערבים מספרים ביראת כבוד על הרב הדגול הזה ומצטערים, שלא נשאר בארצם, אלא שהה בה זמן קצר בלבד ועזב. בתקופה שלאחרי שבתו של הרמב"ם בפאס, במשך עשרות רבות של שנים, היו שכיחים באותה עיר שמות יהודיים אופייניים כגון : כהן, יונס, אלפאסי, אלקיים, קסוס, שוקרון, בן חמו, בן מוחה, בן וואליד, טולידאנו ועוד, אותם נשאו יהודים וערבים כאחד.

איש אינו מסוגל לקבוע בוודאות, מאין באו שמות אלה הקיימים עד היום, הדבר היה ונשאר תעלומה.

רדיפות היהודים נמשכו עשרות בשנים, וכל בוקר היה היהודי התמים שואל את עצמו האם נדון הוא להיות בזוי בקרב האומות והגזעים ? ומדוע נחרץ גורלו כך כיהודי ? תשובה לא יכול היה לקבל, והוא המשיך בדרכו, כשהוא מקבל עליו כל גזרה ובלבד שלא תאבד לו זהותו שהיא בשבילו מקור החיים מצד אחד, והסבל, השנאה, הבוז וההשפלה מצד שני.

אם לא היה די בכך באו על היהודים עוד צרות רבות וקשות מאלה שידעו בעבר. אחרי מלכות המואחדין, קמה שושלת מלכים אכזריים חדשה, ה " פילאלים ". מוצאם של הפילאלים הוא מהעיר תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו, ובגבול אלג'יריה. העיירה גוראמה נמצאת במרחק של מאה קילומטרים מתאפילאלת.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

המלכים הפילאלים נמנו עם העילית האיסלאמית של מרוקו וכונו " השריפים " ( שורפא ). הם מלכו בעת ובעונה אחת על חלקים שונים במדינה, ואכזריותם כלפי כל התושבים לא ידעה גבול. מלכים, שריפים, אלה, שלמעשה שלטו רק באזורים מסויימים של הארץ, לא התחשבו כלל בשלטון המרכזי של המדינה, שמקום מושבו היה לסירוגין , פעם במראכש ופעם בעיר אחרת. השריפים, האצילים, הפיללים השתלטו על אזורים שונים במדינה ולמרבה הפלא נמשך שלטונם השבטי בעזרת תומכים נלהבים, ממש עד לכניסה הצרפתים למרוקו.

אחרון מלכי הפילאלים החליט יום אחד להוציא להורג, בין היתר גם יהודי אחד. הוא התעניין ביהודים ודרש מיועציו לבחור ביהודי הטוב, המכובד והבולט ביותר באזור תאפילאלת, שתחת שלטונו, הבחירה נפלה על הרב הגאון " באבא דו ", הלא הוא הרב הגדול, רבי דוד אבוחצירה, נצר למשפחת הרב הגאון רבי יעקב אבוחצירה, המפורסם בכל העולם היהודי, שמקום קבורתו הוא בדמנהור שבמצרים.

השליט הפיללי החליט להוציא להורג את הרב לעיני כל היהודים, אנשי המלכות וקהל רב. דווקא ביום שבת. זאת עשה, כדי לתת פומבי לשנאתו העמוקה ליהודים וכדי להגדיל את אבלם דווקא ביום הקדוש, כדי לחללו. הוא הורה לחייליו להרוג את הרב ביריית תותח, בו השתמשו במלחמות הכיבוש שלו באזור הגדול הזה.

אבל כבד ירד על הקהילה היהודית במרוקו ובאזור תפילאלת חרדו היהודים לגורלם ושקעו בדיכאון ופחד למשך שנים רבות.

לפני הוצאת הרב הקדוש להורג, התחננו היהודים בפני השליט האכזר שיבחר מתוכם עשרה יהודים ויהרוג אותם ובלבד שלא יפגע ברב " באבא דו ". אולם, השליט האכזר דחה הצעה זו על הסף ונתחזקה דעתו, כיוון שבחר לקורבן האיש היקר ביותר ליהודים.

רדיפות היהודים הלכו וגברו מיום ליום. הם מצאו את עצמם בין כיבוש לכיבוש לעתים בין מלחמות של מלכים על ירושות ועל שטחים במדינה. בתקופה אחת, היו שלושה מלכים נלחמים זה בזה והיהודים נדדו מאזור לאזור בחפשם אחר מעט שקט והפוגה בסבל ובדיכוי. בתקופה אחרת, נלחמו שני בניו של מלך, אשר זה עתה מת, והמאבק על ירושת המלכות ניטש זמן רב עד ניצחון אחד מהם. היהודים נדרשו לממן מלחמות אלה וכשאזל הרכוש והכסף, הם נדרשו לעבוד עבודות פרך ולעסוק במלאכות השונות הדרושות לכל צד במלחמתו נגד אויבו.

זה קרה במרוקו אחרי חורבן בית ראשון ושני, זה קרה אחרי הגירושים מספרד וממדינות אחרות. בשום מקום לא מצאו היהודים מנוחה ונחלה. על כך כתב רבי חיים בן עטאר " ואם באת לראות, הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם, ומאכילים אותם ומלבישים אותם – והן גלות ישמעאלים לא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו, מצוד והבא, ועוד אדם נגזל במה שיש לו, והם תובעים ממנו מה שאין לו "

מוסיף הרב הדגול וכותב " כל איש ישראל מאנה הינחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה, למה דומה – למצרים ? ארבע מאות שנה. לבבל ? שבעים שנה, לשניהם יחד ? ארבע מאות ושבעים , והן היום אלף ושש מאות ושבעים ושתיים שנה ! מה אייחל עוד ? ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבוד !! ".

הרב הגאון לא יכול היה עוד לראות בצער אחיו היהודים במדינה וכם לא יכול היה להתמסר בכל לבו לתלמוד תורה, והוא ברח בדרך הקשה ביותר לארץ ישראל. אולם רוב היהודים היו משוכנעים שהצרות הרבות שירדו עליהם במשך דורות רבים במרוקו, לא היו מכוונות דווקא נגדם, אלא שזה נבע ממציאות של מלחמות כיבוש תכופות שהתנהלו במדינה, וכתוצאה ממלחמותיהם של השליטים בינם לבין עצמם בכל התקופות.