פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון


פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

 פנטזיה מרוקאית

מימונה

את רשל ואמיל בן לולו לא הכרתי מעולם. פעם ראשונה בחיי פגשתי אותם בקזבלנקה כשבאתי למסור להם ד״ש מדוד בתל־אביב.

הם עמדו על כך שנקפוץ אליהם לביקור, כי זה היה יום המימונה.

נאלצתי להיפרד מהקבוצה שלי – כארבעים פרופסורים מאוניברסיטת תל־אביב, שיצאו לביקור במסגד מוחמד החמישי

בכוונה לשוב ולהיפגש איתם לקראת ערב בסיור המתוכנן בתיאטרון הלאומי.

כשהגענו אשתי ואני לביתם של רשל ואמיל בן לולו, פגשנו זוג נעים בגיל העמידה, שקיבלו אותנו בשמחה ומאור פנים, אבל

 

תמהו מדוע אנחנו לבד. איפה ארבעים הפרופסורים? אני אף פעם לא הזכרתי את חברי לסיור, לכן הופתעתי שהם ציפו להם.

ההפתעה הפכה לתדהמה כשנכנסנו פנימה לסלון. שולחן מימונה ענק מקיר לקיר קיבל את פנינו, ערוך לארבעים־חמישים איש,

עמוס באינסוף מטעמים, עוגות ועוגיות וריבות מכל הצבעים ופירות וזבאן ומרוזיה ומופליטה, חלב ודברי חלב ודג ענק במרכז

השולחן ועגלת משקאות עשירה לידו, עמוסה משקאות ויינות משובחים ביותר. אשתי ואני הבטנו זה בזה בהשתאות, למי הם

הכינו את כל זה? ודאי לא לשנינו. תפשנו שיש כאן אי הבנה, שהזוג מחכה, כנראה, לכל הקולגות שלי, למרות שלא היה שום

בסיס לכך. ממני הם לא שמעו מילה על חברי לסיור וחברי לסיור לא שמעו מעולם על רשל ואמיל בן לולו, ובכל

זאת היה ברור שאסור לגרום להם לאכזבה. הבעיה היא שאנשי אוניברסיטה הם אנשים מסודרים, עם לוח זמנים ותוכנית סיור

קפדנית, ולא ברור אם יסכימו לוותר על משהו אפילו תמורת מסיבת הפתעה. מצד שני, איך אפשר לבייש שולחן שכזה?

החלטתי לקחת את אמיל ולרוץ למצוא את האנשים במסגד לפני שיעזבו. למזלי מצאנו אותם, סיפרתי להם את הסיפור וקיבלתי את הסכמתם, היתה רק בעיה, טאייב סאדיקי, מנהל התיאטרון הלאומי, מחכה לנו לפגישה בשש בערב. אשתי תלך איתכם ותזמין גם את טאייב סאדיקי, ענה אמיל. בשש נסענו עם רשל לתיאטרון. הצגתי אותה לפני חברי. השתתפנו בסיור ובסוף הסיור היא ניגשה והזמינה גם את מנהל התיאטרון למימונה, אבל קבעתי עם אשתי ובתי לבלות איתם את הערב, הוא ענה. אני מזמינה גם אותם לבלות איתנו, היא השיבה.

חברי מתל־אביב היו בשוק, כשראו את השולחן המרהיב שהכינה עבורם משפחה יהודית, שלא הכירה אותם, שלא ראתה אותם מעולם, שלא שמעה את שמם. אמיל קיבל אותנו לפי המנהג, כשהוא מזה עלינו כמה טיפות חלב באמצעות שיבולת ואחר כך מטביע חמש אצבעות מקומחות על המצח של כל אורח, ומברך שלוש פעמים ״תרבחו ותסעדו״, ושר לכל אחד לחוד את הפסוקים ממשלי: ״אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, כימי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים, אורך ימים בימינה, ושמאלה עושר וכבוד, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם, גול אל אדוני מעשיך ויכונו מחשבותיך, כרכאבי לה אללאה עמאלק וויתרתבו תכמימאתק״.

שולחן המימונה של רשל ואמיל בן לולו היה, לפי המנהג, לבן ככלה, ללא צבע שחור, לא זיתים שחורים ולא פלפל שחור, גם לא מלח, או חרדל, לעומת זאת היה בו כל מה שהוא לבן, ירוק ומתוק: חלב, חמאה, קערת קמח, דבש, תאנים, תמרים, אגוזים ושקדים, זבאן, מרוזיה, מופליטה, קערת קמח ובתוכה פולים ירוקים, שיבולי חיטה ושעורה ירוקים, דברי מתיקה, עוגיות וריבות, שקדים וצימוקים, סוכר ודבש וכן הדג החי כסמל לפריון.

רשל הדריכה אותנו איך לטעום מכל מה שעל השולחן, את התמר אכלנו יחד עם אגוז וחמאה. כך גם התאנה. את המופליטה עם רוטב חמאה ודבש, כפית מהזבאן, כפית מהמרוזיה וכוי וכו'. שני הבנים, הבת והעוזרות הערביות הסתובבו בינינו והגישו לנו מכל טוב, מגש אחרי מגש, אלף סוגים של עוגות ועוגיות ומיני ריבות וסלטים וכוסות יין ומשקה מן המשובחים והמעודנים ביותר. מסתבר שרשל ואמיל הם בעלי המונופול ליבוא יינות ומשקאות חריפים למרוקו וכשנכנס יין יצאו שירים של ארץ ישראל, וברחובות קזבלנקה הדהדו מנגינות של תל־אביב. הבמאי והמחזאי, טאייב סאדיקי ואשתו שרו שירים ברברים מהרי האטלאס, והבת הצעירה שלהם רקדה ריקודי בטן.

במימונה אין זמן לשבת ממש, כי הרי שולחנות ערוכים מחכים בכל העיר, וצריך לרוץ אל כולם, אבל במקרה זה, נשארנו לחגוג בבית של רשל ואמיל עד השעות הקטנטנות. במהלך הלילה, כיאה לחג של תקווה ואהבה, בו מרבים לעשות אירוסין, התחילו לנבוט גם נבטי רומנטיקה, כשאחד המרצים הצעירים שלנו מצא קשר טוב עם בתם של בעלי הבית. איך לא? הרי אנשים שנפגשים ליד שולחן כזה חייבים לפתח ביניהם רק אהבה וחיבה, כך בקזבלנקה למדו הקולגות שלי מתל־אביב משהו על המימונה, אותו חג חילוני בלוח החגים היהודי, בו חוגגים יהודים עם יהודים וגם יהודים עם ערבים. הבית והשולחן הפתוח מציעים חיבוק, אהבה, נתינה. כל הכפר, כל השכונה, כל המללאח פוגשים זה את זה באווירה חגיגית, בחוויה מאחדת, מלכדת ושמחה. המימונה, חג אביב, אהבה ופוריות, הטבע בשיא פריחתו וכולם יוצאים למחרת לשדות ולגנים, לנחל ולחוף הים, כדי לחגוג עם הטבע את התחדשותו. זה מה שעשינו גם אנחנו, כשעם שחר מסוחררים מיין, יצאנו עם בעלי הבית לקבל את הבוקר החדש מול הגלים בחוף הים בקזבלנקה.

זבאן

חומרים

2– כוסות סוכר

 3 חלבונים

1/2 לימון(מיץ) 1 כוס שקדים קלויים וכוס אגוזים קלויים 1 כוס מים

אופן ההכנה

מבשלים בסיר את הסוכר עם המים ומיץ הלימון תוך ערבוב עד רתיחה

מקציפים את החלבונים בקערה

שופכים לאט ובהדרגה את הסוכר המומס לתוך החלבונים

 

מקציפים עד שהתערובת הופכת לקרם סמיך ולבן.

אופן ההגשה: מגישים (לא חם) לשולחן בקערת הגשה נאה ומפזרים מלמעלה את השקדים והאגוזים.

הערה: זה הוא ממתק מיוחד לשולחן המימונה במוצאי פסח. כל אורח טועם מלוא הכפית.

 

מרוזיה

חומרים

3 כוסות צימוקים שחורים ללא חרצנים 1 כוס סוכר 1 כוס שקדים קלויים 1 כוס אגוזים קלויים 1/2 כוס שמן

אופן ההכנה

משרים את הצימוקים במים לשעה-שעתיים ומייבשים מחממים את השמן במחבת ומטגנים את הצימוקים תוך כדי ערבוב

מוסיפים את הסוכר וממשיכים לערבב על אש בינננית עד שהסוכר נמס ודבק בצימוקים

מעבירים לקערה ומפזרים שקדים ואגוזים.

אופן ההגשה: מגישים לא חם לשולחן בקערת הגשה נאה ושקופה, ומפזרים מלמעלה שקדים ואגוזים.

הערה: זהו ממתק מיוחד לשולחן המימונה במוצאי פסח לטעימה מלוא הכפית.

 

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה.

ארוחה מרוקאית זה סקס

ארוחה מרוקאית זה סקס. לא במקרה המאכל המרוקאי מספר אחת זה כוסכום – סקסו במוג׳רבית. לראות את הכוסכום רחב למטה והולך וצר למעלה מוקף קישואים, גזרים ובשרים ועל ראשו גרגרי חומוס, שקדים וצימוקים זה לראות ברברית במערומיה מקושטת במחרוזות נחושת וענבר. האוכל המרוקאי הוא באמת האהבה היחידה, האמיתית והנאמנה, שנותרה בעולם, שבו הכל סחיר ומכיר. בימים של איידם והטרדה מינית נוח יותר לחזר אחרי כוסכום ומופליטה ולעשות אהבה עם ספינזאת וגריווז. לכן בלילות של בדידות אני מבלה בלבשל תבשילים ולזלול אותם.

אכילה זה אקט אחרון

להכין אוכל מרוקאי או לאכול אותו זה לאהוב אותו. אתה בוחר לך את החומר הרצוי לך, בודק אותו ללא כפפות גומי, מקלף, מפשיט, חותך, לש ומעסה, ומכין את ה״תסרמילה״, זורה במו אצבעותיך את התבלינים, מעריך את קמצוץ הכמון והקינמון, משחרר, מפזר, עוצר ומוסיף, שם על האש, טועם ומריח ללא הפסקה, מתבשם, מוסיף וגורע ואוכל. חלק גדול של ההנאה מהאוכל המרוקאי זה עצם הכנתו ובישולו. אכילתו זה רק האקט האחרון אחרי משחק האהבה הארוך.

דוגמנית עירום

באחד המסעות שלי נזדמן לי להכיר על החוף יפני קטן וממושקף. הוא ישב ליד אוהל קטן, על שרפרף קטנטן ודג דג קטנטן. הוא טיפל בדג שהיה בגודל סרדין, כאילו היה לווייתן, פרם אותו לשניים, המליח אותו, הוסיף כמון, סויה וטפטף עליו שלושה־ארבעה מיני רטבים יפניים. על אלה הוא פרס חתיכת ביקון, אחר כך קילף בצל וחתך לחתיכות קטנטנות, עטף את הדג בבצל, שם אותו על נייר כסף וצילם אותו במצלמה מכל הזוויות, כאילו היה דוגמנית עירום, אחר כך סגר את נייר הכסף ושם את הדג על האש. כשהדג התבשל, הוא הוריד מעליו את נייר הכסף, הריח אותו ובלע אותו במכה אחת. ההכנה ארוכה כמו משחק האהבה, האכילה מהירה וקצרה.

״הסעודה האחרונה״ ו״הזלילה הגדולה״

בעבודתי כפרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב ניתחתי לא פעם סעודות מפורסמות בהיסטוריה של התרבות והקולנוע. בציור המפורסם של ״הסעודה האחרונה״ עיני הסועדים בדרך כלל אינן בצלחת אלא באדונם, ישו, או כלפי מעלה בפוזה של תפילה. הסועדים הם על טהרת הגברים ללא נשים, ועל השולחן על פי רוב אין כמעט כלים או דברי אוכל. הסצינה היא סצינה של סעודה, אבל הכל מכוון כדי להדגיש את האווירה הרוחנית ולהחליש את הצד החומרי. הסעודה המפורסמת של פליני ב״סטיריקון״ היא היפוכה של הסעודה האחרונה. זאת היא יותר ארוחת פיגולים. זונות ועבדים חוברים לאצילים בזלילה משולבת באורגיה, עישון וריקודים אירוטיים. לשולחן מוגשות בהמות שלמות מבושלות, מהבילות ואבוסות, ואבריהם של הסועדים משמשים בעת ובעונה אחת לאכילה ולהנאות מין. הסעודה ב״סטיריקון״ היא ביטוי מובהק לרומא הפגאנית והדקאדנטית של נירון לפני בוא האלוהים. כך גם ב״הזלילה הגדולה״ של מרקו פררי בו חבורת הזוללים והזוללות מסתגרת בווילה עשירה לפולחן פרוורטי בן ימים של מין, זלילה וסביאה, עד שאחד־אחד הם מתפוצצים למוות. מטפורה ברורה לחברת השפע והצריכה באירופה של שנות השבעים.

״הסעודה של בבט״

״הסעודה של בבט״ של גבריאל אקסל, לעומת זאת, היא אירוע מעודן במיוחד. הסועדים, שהם חברי כת נוצרית של סגפנים, נאלצים מתוך חובה למארחים, לאכול מן המעדנים המופלאים, כשהם מתייסרים ועוצרים בכוח את גניחות ההנאה האסורה להם על פי אמונתם. זהו אירוע רוחני טהור, מקביל ל״הסעודה האחרונה״, למרות שמדובר באחת הסעודות היקרות, העשירות ואנינות הטעם, שעוצבו אי פעם בקולנוע. ב״הסעודה של בבט״ הסועדים, למעשה, אוכלים את בשרה ודמה של בבט המבשלת, שמגישה להם למאכל את כל הונה מתוך אהבה. מצד שני אפשר שעם כל רוחניותה הסעודה של בבט באה במקום סקס לחבורת הקשישים, שדתם אוסרת עליהם את הנאות הגוף. בבט, הטבחית הצעירה שמכינה במטבח את המרקחות המכשפות, טועמת ומתבשמת, נראית עצמה כמגיעה לפורקן. למעשה יש פה שילוב של פולחן דתי ואירוטי, כשהצעירה במקום להפקיר לפני האורחים את גופה במיטה, מקריבה אותו על השולחן לסעודה.

הסעודה המרוקאית

בסעודה המרוקאית יש משהו מהסעודה של בבט. גם כאן יש שילוב של פולחן דתי ואירוטי. האישה המרוקאית, יהודייה או ערבייה, חיה במצור של חוקים ואיסורים דתיים, מאחורי חומות של בית, לבוש ורעלה. הדרך היחידה שלה להיראות, לפתות, להיחשף, להתבטא היא דרך המטבח והבישול. בקדירה שלה היא למעשה מציגה את עצמה ואת יכולת האהבה שלה. כשהיא צובעת, מתבלת ומבשמת את התבשיל, היא בעצם עושה את זה לגופה. כשהיא חושפת את הקדירה על השולחן היא בעצם עושה סטריפטיז וחושפת את עצמה. וכשאתה אוכל את תבשילה, אתה אוכל אותה. כמו שהפתגם אומר ״האדא כבזהא, כיף יכון פראסהא״ – ״זה הלחם שלה, איך יהיה המשכב שלה״. רק אישה מרוקאית מסוגלת לעשות מימונה עם עשרות תבשילים ומגדים, אפויים, מטוגנים ומבושלים עם אלף צבעים, ריחות וטעמים ולהזמין אל השולחן את כל העיר, כי על השולחן היא מציגה את כל יופיה, חינה וטעמה, בדיוק בדרך שבה בבט עושה זאת בסעודתה, אלא שסביב שולחן הסעודה המרוקאי לא יושבת כת של סגפנים דתיים, אלא חבורה של אוהבי חיים ואניני טעם, וגם כשהם מתבלים את ישיבתם בפיוט וכלי זמר, החושים ערים והיצרים לוהטים, ואפשר בהחלט לומר, שמי שלא אכל אוכל מרוקאי לא עשה סקס מימיו.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

קונצרט של צבעים, ריחות וטעמים

סעודה מרוקאית זה מסע, הרפתקה, מעשה אהבה, קונצרט של צבעים, ריחות, טעמים, מתוק, חריף, חמוץ וטעמים שאין להם מילים. כל חמשת החושים משתתפים שם, כולל חוש השמע שמגיע עם הנגיסה, המציצה, הפצפוץ והליקוק, האנחות והאנקות.

סעודה מרוקאית היא שיא העדנה. חוויה שמעצבים אותה כדי לענג ולהתענג. זאת היא הזדמנות לפגישה של כיף ושמחה. מנה רודפת מנה. האדים עולים מעל הטאג׳ין של הזיתים עם לימון ובשר, או של תמרים עם בשר כבש, שנראים לעין כיצירת אמנות צבעונית, שמתענגים גם להריח אותה ולאכול אותה. הסעודה המרוקאית היא הזדמנות לביטוי רוחני, לווידוי, לשמחה. התבלינים והיין מעוררים, השיחה קולחת, השיר זורם ואם יש גם זמר או תזמורת, השולחן יכול להתרומם באוויר. אצל היהודים גם הנשים מסוכות יחד עם הגברים, ועם האוכל והמשקה הם גם משחררים לשון ויצרים, נוגעים זה בזה, מחבקים זה את זה ומתבשמים זה מזה. זאת היא בעצם חגיגה להנאת הגוף והנפש. חוויה מענגת, משחררת, מלכדת. היא אינה ארוחת פיגולים ולא סעודת סגפנים, אלא אהבת החיים והאדם.

במקום שיאצו ורפלקסולוגיה

ארוחה מרוקאית באה במקום שיאצו, רפלקסולוגיה, אקופונקסורה ושלום. הסעודה אינה רק חוויה קולינארית אלא גם פסיכולוגית וחברתית. שולחן האוכל ומה שמתרחש סביבו הוא לא רק במת תיאטרון. השולחן הוא המשפחה, הוא השכונה, הוא הכפר. כולם מכירים את כולם. סביב השולחן מפתחים אהבות, שנאות, קנאות, קונפליקטים, קרבה ודחייה. דרמות, קומדיות וטרגדיות. הסעודה היא הכפר עם כל מה שיש בו. דינמיקה חברתית מרוכזת וממוקדת, והכל נחתך שם באהבה או בסכין.

סעודות חשק ליד קברי קדושים

בחברה אוהבת חיים שהיא גם דתית כמו זאת במרוקו משמשות גם ההילולות על קברי צדיקים אמתלא לסעודות אורגיאסטיות בשם הדת. לא לשווא מספר הצדיקים וקברי הצדיקים במרוקו הוא גדול כל כך, ורק אצל היהודים הוא מגיע לקרוב למניין ימות השנה. מר׳ עמרם בן דיוואן בוואזאן (שד׳׳ר מארץ ישראל) ועד ר׳ שלמה בלחנס באגויים. חלק מהקדושים כמו ר׳ שלמה בלחנס או ״סיד אלמסקוק״ (״הקדוש בספק״) משותפים ליהודים ולערבים כאחד.

מקדונלד וכוסכוס

כנוסעים אנחנו אוהבים לגלות את המקומות החדשים דרך המטבח ומאכליו:

המקדונלד למשל מסמל את המהירות, היעילות, התיעוש, השכל הישר וההיגיון הליניארי של אמריקה. גם אם במשך היום נטעת אלף קילומטר, או עברת ממדינה למדינה, בלילה אתה ישן באותו חדר במוטל סיקס ובצהריים או בערב אתה אוכל באותה מקדונלד. אותו צ׳יפס, אותו המבורגר, עם אותם ריחות, טעמים וצבעים, אותם שולחנות, כיסאות ואותם טבחים ומגישים מאחורי אותו דלפק, עם אותה תלבושת, אותו חיוך ובאותו מחיר. אין הפתעות. אתה יודע מה מצפה לך. הרכות של הלחמנייה, הפריכות של הצ׳יפם בתוך אותה אריזה אדומה מקרטון עם האות M  בצהוב. לא צריך להתלבט. גם לא צריך לחפש. על אם הדרך ה־M מאותתת לך ואתה נכנם באותה פשטות שבה אתה נכנם לתחנת דלק למלא בנזין.

הכוסכוסזה מרוקו. לא יעילות, לא מהירות ולא תיעוש. זאת חקלאות. אוכל שצריך זמן להכין, לבשל והמון זמן לאכול. מבשלים אותו לאט ואוכלים אותו לאט־לאט. הטעמים שלו רבים, מגוונים ומפתיעים. הוא תמיד בלתי צפוי, וטומן בחובו הפתעות. אי אפשר לאכול אותו לבד ובמהירות. הוא מחייב זמן וחברה ושאון של חג ומסיבה. הכוסכוס הוא סימפוניה של כל תנובות השדה, תבליניו וריחותיו. זהו מאכל ברברי במהותו, קשור באדמה ומריח קרקע. עיקרו גרגרי סולת עטופים שכבת קמח. את הגרגרים מאדים באדים של מרק המכיל את כל מה שיש בשדה. מבשר כבש דרך כל ירק ותבלין. הוא ממלא את הבית ריחות של שדות, אדמה, מעיינות ומרעה. הכוסכוס זה הטעם, הריח, והצבע של מרוקו. זה הגיאוגרפיה והטופוגרפיה, הפואטיקה, האסתטיקה והאירוטיקה של מרוקו.

כל אישה והריח שלה

בחברה המרוקאית האוכל הוא מרכז החיים. מתייחסים אליו בכבוד, מרבים להשקיע בהכנתו, בהגשתו ובאכילתו. הטאג׳ין הוא תבשיל שמחדשים, ממציאים, מעבדים, מקשטים, מבשמים, צובעים ומגלפים. הבישול הופך זירה ליצירתיות. תמיד מחפשים איך לשנות, לגוון, להפתיע, לעורר, להפליא, לכשף, בדיוק כמו ביצירת ספרות ואמנות. לכל טאגיין יש כמה סגנונות: זיתים עם בשר, יש עם פלפל, שום ולימון ויש בלי שום ולימון, אבל מטוגן עם עגבניות וקוסבורה. לחמין יש אלף טעמים וריחות. כל העיר מביאים חמין למאפייה, אבל כל אחד וסגנונו. אצל הסבתא מצד האבא זה תמיד מרקי (ממרקא), ואילו אצל סבתא מצד אמא זה מטוגן היטב (מקלייא). גם צבע החמין שלה חום אדמדם, והריח שלה ממלא את כל העיר. יש אין סוף סירי חמין במאפייה, אבל כל אחד וצבעו, והריחות מתחרים זה בזה. בקלות ניתן להבחין איזה סיר הוא של מי גם כשהוא סגור, רק על פי הריח. כל אישה והריח שלה.

הבישול זה הממלכה של האישה. היא האמנית והיוצרת. והיא זאת שהופכת את חומרי הגלם לחוויה חושית ורוחנית, להנאת הגוף והנשמה. האישה, שמורחקת מהנאות הרוח, מלימוד תורה ומבית הכנסת, הופכת את המטבח שלה למעבדה רוחנית, בה היא נותנת ביטוי לעצמה ביצירת תערובות אישיות של טעמים, צבעים וריחות. במובן זה היא הופכת להיות אמנית, ציירת, פסלת, קוסמת ומכשפת, ששולטת בתבשיליה על מצבי הרוח של הבית.

״סכסו דלעשוב״

נשים מסוכות לשולחן יחד עם הגברים,אוכלות, שותות, מרכלות, שרות ומשתתפות ב״תכביל״ – שילוב כוסיות עם הגבר תוך כדי לגימה. הן מקיימות גם סעודות סגורות משלהן, רק לנשים בלבד – הילולות וסעודות מצווה לכבוד צדיקים וחסידים, ולפעמים גם סעודות חולין משותפות ליהודיות וערביות עם תבשילים שמכילים עשבים מעוררים (״סכסו דלעשוב״), שמשחררים מעצורים והופכים את המין והגברים הנעדרים כמעט לנוכחים.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

תבשילים וסיפורים

את ספר התבשילים הזה אני כותב לא רק להציג את האהובים בתבשילים שאני מכין לעצמי, אלא גם כדי למכור באמצעותו כמה מיצירות הספרות שכתבתי – סיפורים, מסות, שירים ועוד.

שמתי לב שלספרי בישול יש חיי מדף ארוכים. יצירות הספרות שכתבתי, לעומת זאת, לא החזיקו מעמד על המדף יותר משבוע. מפעם לפעם אני הולך לבדוק את מצבי בחנויות הספרים ואני מוצא לכל היותר עותק אחד מוטמן עמוק באחד המדפים האחוריים. וזה לא עותק חדש שהוזמן אחרי שהקודם נמכר. זה אותו עותק. איך אני יודע? קיפול בדף הראשון שאני עושה כסימן ובודק בכל אחד מביקורי.

״אוכל מרוקאי״ ו״מלך מרוקאי״

״אוכל מרוקאי״, ספרה של אמי רינה בן שמחון־אלעליליה בהוצאת ״כנרת״, רץ מרתון כבר עשרים וחמש שנה, ואילו את ״מלך מרוקאי״, שהצגתי ב״הבימה״ באותו זמן איש אינו זוכר, למרות שהוא נמצא בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. למה? אנשים, כנראה אוהבים יותר לאכול מאשר לקרוא. אז מה שאני מנסה בספר הזה זה לקדם את קריאת מחזותי, סיפורי ושירי על ידי פרסום ספר התבשילים שלי. בין תבשיל לתבשיל אציג אחד מסיפורי, אחד משירי או סצינה מאחד ממחזותי.

אני לא הולך להתחרות בספרה של אמי ולא להעתיק ממנה את תבשיליה. את אהבתי למטבח המרוקאי אהיה תמיד חייב לה. התבשילים שלה הם שהציפו את ילדותי ונעורי בריחות, טעמים וצבעים, והעניקו לכל בני המשפחה עונג אין קץ. אהיה תמיד חייב גם למטעמיהן של הסבתות שלי יממא ימנה ויממא פריחה ועוד יותר אולי ליממא מרים, אימה של סבתא ימנה, שעוד הספיקה לבשל לנו את מאכליה הברבריים גם בחיפה והיא בת למעלה ממאה.

סיפורים, מסעות וחלומות

אבל הספר הזה מכיל בעיקר את התבשילים המרוקאים האישיים שלי, בטעם שלי. זה טעם שהתרחב והתגוון במסעותי הרבים והארוכים במרוקו, בכפרי האטלאס, בסהרה, בהרי השוף ובהרי הריף. בכפרים ברברים קטנים ובמסעדות יוקרה בערים המלכותיות – מרקש, פאס, רבט וקזבלנקה. בארוחות מלכים, בכנסים אקדמיים ואירוחים פרטיים, בכפרים קטנים ונידחים ברחבי מרוקו, וכמובן תוך טעימה ובחינה של מסעדות מרוקאיות בבירות עולם ובעיקר בפאריס, לונדון וניו יורק.

״אוכל מרוקאי״, ספרה של אמי, מתבסס על האוכל בכפר הקטן שלנו בספרו. אוכל אותנטי ועני שעבר מדור לדור, מאם לבת בלי שיחול בו שום שינוי, אוכל שנותר כמו שהוא במשך אלפי שנים, ולא ניכרה בו שום השפעה חיצונית, לא של הכפר הסמוך ואולי אפילו לא של הרחוב השכן. זה יופיו שלו וזה טעמו. הספר שלי, לעומת זאת, הוא תמצית ניסיוני האישי, שמבוסס על מגוון עצום של ניואנסים, על בחינת סגנונות בישול שונים והשוואת טעמים ומתכונים, שעל פיהם אחר כך קבעתי את סגנוני שלי, ועל פיהם אני מבשל לעצמי, לאורחי ואוהבי. אני לא אציע פה את כל התבשילים של המטבח המרוקאי, אלא אך ורק את אלה שאני מבשל שוב ושוב. כשלושים־ארבעים מן התבשילים המובחרים ביותר שאני מוצא עצמי חוזר ומכין לי ולאורחים, שאני חפץ ביקרם. אורחים אותם אני רוצה לפנק ואיתם אני רוצה לחגוג שעות של כיף ועונג.

אלה הם, לטעמי, שלושים־ארבעים התבשילים האופייניים ביותר, שבלעדיהם לא תיתכן חגיגה וסעודה מרוקאית ראויה. תבשילים אלה הם אישיים גם בבחירתם וגם בטעמים ובריחות שלהם.

הכוסכוס שאני מציג הוא הכוסכוס הפרטי שלי, שאין למצוא אותו ואי אפשר לאכול אותו בשום מקום אחר. זה הכוסכוס שהטעם והריח והצבע שלו צמחו אצלי לאט־לאט כמו החלומות שלי, או הסיפורים שלי, הם שלי בדיוק כפי שהטון והמטפורה בסיפורי ומחזותי הם רק שלי.

כשאני מבשל, עורך שולחן, או אוכל בחברה אוהבת, אני חווה חוויה רוחנית, אמנותית לא פחות משעה שאני כותב שיר או סיפור. לא המתכונים המופיעים פה הם היצירה, אלא הבישול עצמו, שבו אתה מאלתר, טועם, חושב, מוסיף, גורע, בודק, שוקל, בוחר ואוהב. רק אז, כשאתה מבשל ואוכל אתה הופך את המתכון לשיר ואת עצמך למשורר.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןכוסכוס

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

״טיפור לפסוס״

בליל הכלולות בספרו, כשהחתן והכלה נכנסים סוף־סוף למפגש האוהבים הראשון בחדר הייחוד, הם מוצאים אותו כמו שדה פרחים, זרוע מגשים של עוגות ועוגיות באין סוף צבעים וריחות, והמיטה הזוגית עומדת בתוכם. לשדה עוגיות זה קוראים היהודים המרוקאים: ״טיפור לפסוס״ – ״צלחת התענוגות״ ותכליתו לפנק ולענג את הזוג הטרי כהקדמה למשחק האהבה הראשון.

ספר זה הוא ״סיפור לפסוס״ שנועד לענג את האוכלים והקוראים, להחזיר את הקריאה לאוכלים ואת האוכל לקוראים למשחק של אהבה

הכוסכוס הוא קונצרט של כל תנובות השדה, תבליניו וריחותיו. זהו המאכל המרוקאי מספר אחת, ברברי במהותו, קשור באדמה ומריח קרקע. פעם הנשים יצרו אותו על ידי גלגול גרגרי סולת עם קצת קמח ומים. היום ניתן לקנות בסופרמרקט את גרגרי הכוסכוס מוכנים בחבילות של 350 גרם. צריך רק לדעת להכין אותם לקראת התבשיל המלכותי. את הגרגרים מאדים באדים של מרק המכיל את כל ירקות השדה ותבליניו. תוך כדי אידויו הבית מתמלא ריחות של שדות, אדמה, מעיינות ומרעה. הכוסכוס מספיק לארוחה שלמה כי הוא מלא כל טוב, אבל עם אורחים נהוג שהוא בא אחרי סדרת טאג׳ינים, כמין מערכה אחרונה שסוגרת את כל הסיפור בהפי אנד.

להכנת הכוסכוס יש סיר מיוחד שנקרא ״אלקדרה ואלכסכאס״,דהיינו: הסיר והכסכאס (מין מסננת שמותאמת לסיר ומכסה אותו). המרק המיוחד עם הירקות ובשר הכבש מתבשל בסיר, ואילו ה״כסכאס״ שמכסה אותו נועד לאידוי גרגרי הכוסכוס.

חומרים (ל־8 מנות)

700 גרם כוסכוס (2 חבילות)

 2 ק״ג בשר כבש (אפשר גם בקר או עוף): 1 ק״ג ירך, 1 ק״ג כתף בחתיכות של 100 גרם

 4-3 עצמות מח

2 כוסות חומוס, (להרטיב בתוספת סודה לשתייה לילה מראש)

 4 בצלים מקולפים וחתוכים לרבעים

2 שיני שום מקולפים וחתוכים לשניים

2-1 פלפלים חריפים, לא חתוכים (לפי הטעם)

1/2 כרוב חתוך 4-3-7 חלקים

 8-6 גזרים מקו7פים וש7מים

 8-6 קישואים קטנים (לא מקולפים)

 700 גרם דלעת מקולפת וחתוכה לפלחים של 100

 גרם 4 עגבניות חתוכנת לשניים

1/2 1 ליטר מים

תבלינים למרק

2 מקלות קינמון

 1 כף מלח גס ~ 1

 כפית פלפל שחור

 1 כפית כרכום

 1/2 כף פפריקה

 6 כפות שמן זית

כמה שערות זעפרן

1 חבילה קטנה של פטרוזיליה לא חתוכה

 1 חבילה קטנה של קוסבורה לא חתוכה

תבלינים לגרגרי הכוסכוס

1/2 כפית מלח

 1 כפית סוכר

 1/2 כפית פלפל שחור

 1 כפית קינמון

1/4 כוס שמן או 50 גרם מרגרינה

 

אופן הכנת גרגרי הכוסכוס

 

שופכים את גרגרי הכוסכוס לתוך קערה ומציפים במים שופכים את המים החוצה

בוחשים את הכוסכוס במזלג ומשאירים להתייבש רבע שעה כדי לתת לגרגרים להתנפח.

אופן הכנת המרק והכוסכוס

שמים בסיר את הבשר, החומוס, הבצל, השום ואת התבלינים פרט לפטרוזיליה ולקוסבורה

כשהמרק מתחיל לרתוח שמים את מחצית גרגרי הכוסכוס בכסכאס ואת זה מעל הסיר הרותח להתאדות

 כשהאדים מתחילים לעבור דרך הכוסכוס מוסיפים את המחצית השנייה

מאדים את הכוסכוס כחצי שעה תוך ערבוב במזלג כדי שהגרגרים לא יידבקו

מוסיפים למרק את הגזר והכרוב

שופכים את הכנסכנס על מגש, מפזרים עליו את התבלינים לגרגרים ובידיים טבולות בשמן או מרגרינה מערבבים הכל יחד

תוך שמפוררים ומורחים את הגרגרים. באופן זה נותנים להם, למעשה, את טעמי המרק. יש שמשתמשים במח העצמות במקום

בשמן

מוסיפים למרק את הקישואים והעגבניות, הפטרוזיליה והקוסבורה

מחזירים את גרגרי הכוסכוס לכסכאס

מאדים פעם שנייה למשך כחצי שעה, עד שהירקות והבשר מתבשלים לגמרי

מבשלים את חתיכות הדלעת בקערה נפרדת או בתוך סיר המרק רק 30 דקות לפני ההגשה, כדי שהדלעת לא תתפורר, ולא תאבד את הצורה.

חומרים לרוטב שקדים וצימוקים

ו כוס צימוקים                                                                              

ו כוס שקדים                                                                               

1/2בצל

תבלינים לרוטב

1/4 כפית קינמון

1/4 מוסקט

1/4 כפית פלפל שחור

11/2 כפית סוכר

1/4 כפית מלח

1/5 כפית כרכום

הכנת רוטב השקדים והצימוקים

חולטים את השקדים על ידי השרייתם למשך כמה דקות במים רותחים, מקלפים אותם ומטגנים אותם קלות במחבת קוצצים את הבצל לחתיכות קטנות ומטגנים אותו, עד שמזהיב, מוסיפים למחבת V2 כוס ממרק הכוסכוס וכן את השקדים ואת הצימוקים, מוסיפים את התבלינים

מערבבים ומבשלים יחד עם הבצל, עד שנוצר רוטב ללקק שפתיים.

אופן ההגשה: כשהכל רך ומבושל שמים את הכוסכוס בצורת חרוט קטום על קערת הגשה פתוחה וגדולה, מציבים מסביב את הגזרים, הקישואים, הכרוב והדלעת ולמעלה מניחים את הבשר, החומוס, ואת רוטב החומוס, השקדים והצימוקים                 19

מציפים את הכל ברוטב המרק                                                                                        

בקערות נפרדות מגישים את עודף הרוטב, הבשר והירקות                                                   

לתוספת לפי הטעם.                                                                                                      

אופן האכילה: אכילת הכוסכנס נעשית בחברותא ובמשותף מאותה                                        

קערה. זאת היא הזדמנות לבני משפחה וחברים להיות צפופים                                              

סביב קערה ריחנית מהבילה וטעימה, כשהם נוגעים זה בזה, מפשפשים באצבעותיהם בבשרים ובירקות, אוכלים ומאכילים 

זה את זה. אמנם כל אחד אוכל בכף שלו מהפינה שלו, אבל בלי                                            

מזלגות ובלי סכינים. את הירקות והבשר אוכלים באצבעות, שמנגבים אחר כך במטפחות טבולות במי ורד ("מאוורד") או במי הדר ("מאזהר"). בעלת הבית מקרבת את הירקות המשובחים ואת נתחי הבשר המובחרים לעברו של האורח, כשהיא מפצירה בו לאכול עוד ועוד. בעל הבית מגיש את היין. ריחות הכוסכוס והאדים ממלאים את הבית ומחממים אותו, ויחד עם המשקה מתרוממות הרוחות, והפיות נפתחים והסיפורים קולחים. בהזדמנויות חגיגיות במיוחד ובסעודות נשים בעיקר היו מוסיפים עשבים מעוררים. אז קראו לזה "סכסו דלעסוב" – כוסכוס של עשבים, שהלהיט עוד יותר את היצרים ושחרר מעצורים והפך את הארוחה למסיבת נשים עליזות, שרות ורוקדות.

הערות: למרק הכוסכוס אפשר להוסיף ירקות לפי הטעם. יש מוסיפים גם אפונה ירוקה ופול ירוק מקולפים וזה טוב. אפשר גם לפת (מוסיף כיוון של מרירות קלה). אבל אני אישית לא אוהב.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

פסטיה פאסיה

פסטיה פאסיה היא מלכת המאכלים המרוקאים. היא יוצאת דופן ומופלאה בהשוואה לכל תבשיל מוכר. שילוב נועז וחצוף של עוגת שקדים וצימוקים עם תבשיל יונים ניחוחי. בעצם זוהי עוגה עשויה מבשר יונים שהריח והמראה שלה מבשרים ממרחק רב על עולם טעמים וריחות לא ידוע. פסטיה פאסיה היא תרכובת הזייתית של חומרים וריחות שאין להם שום הזדמנות אחרת להיפגש, אלא כאן. תערובות יריבות בדרך כלל של חריף, מתוק ומלוח דרים בכפיפה אחת בהרמוניה מושלמת, מתאמצים להיות נחמדים זה לזה וטובים אליך, ולכן יוצרים חוויה חושית, שגורמת לך להודות, שהחיים הם דבר מופלא. 

זאת היא מערת עלי בבא שבה אתה פוגש אוצרות, שלא ידעת על קיומם. הפסטיה פאסיה היא כלה שמתהדרת בחוץ בצניעות וחסידות, אך בתוכה היא מסתירה הפתעות פראיות. היא נראית כמו כיכר עוגתית מקושטת בעלי בצק מוזהבים עטויה באבקת סוכר לבן ופסים של קינמון. כשאתה חושף את עליה, תוקף אותך גל של אדים וריחות שלא מהעולם הזה, ומראה מסנוור של חומרים, שבדרך הטבע אף פעם לא שכבו זה ליד זה, מראה לגמרי פורנוגרפי, נתחי בשר יונים שרועים יחד עם גרגרי שקדים ושומשום, עלי פטרוזיליה וקוסבורה עם סוכר, מלח ופלפל.

כשאתה לוקח נתח לפיך, אתה לא רוצה שזה ייגמר לעולם, כי היא פונה לכל חושיך, מתיזה ריחות של קינמון, זנגוויל יחד עם מוסקט, מי ורדים והדר, עד שהחיך המתענג שלך רוצה לתקן את העולם. אם הכוסכוס זה מלך ברברי, הפסטיה היא נסיכה מפאס, מהעיר הגדולה. קשה לדעת איך הגיעה נסיכה כל כך מעודנת, עשירה ואנינת טעם לחברה חקלאית. היא לא באה מההרים ולא מהעמקים, אלא מתרבות עירונית עשירה, מפותחת ומפונקת. ציוויליזציה שיש לה זמן לחפש פינוקים חדשים, שמעסיקה משוררים של אוכל להמציא לה יצירות אמנות חדשות של טעם וריח, תערובות ותרכובות נועזות לענג את העיניים, האף, הפה, החיך, הנפש.

רק בחצר מלכות יכלו לשבת משוררים, מכשפים ואלכימאים שיצרו מרקחת מעודנת, מגרה ומפתה כל כך, ולהביאה כך לשולחן מלכים. אכן הפסטיה הופכת כל שולחן לשולחן מלכים. אם הכוסכוס הוא שדה תבואה, הפסטיה היא גינת ורדים, שמתיזה ניחוחות על כל העיר. הפסטיה ביחס לכוסכוס זה כמו מוזיקה ברברית, אחידוש ואחוואש ביחם למוזיקה אנדלוזית. שילוב של מוזיקה אירופית מעודנת עם מוזיקה ערבית צפון אפריקאית קצבית ופראית.

את הפסטיה לא מצאתי בספרד, אבל ללא ספק היא גלתה משם לפאם יחד עם הרמב״ם. פסטיה פאסיה צריך לאכול עם אנשים רגישים לציור, ספרות, מוזיקה, תיאטרון או קולנוע. פסטיה פאסיה בשבילי זה סרט של פליני או אנטוניוני. היא מעוררת את החושים, מעלה זיכרונות של מקומות, אנשים ומסעות לארצות הזויות. היא מדרבנת את האסוציאציות ושווה שיחה של אניני טעם. מוכרחים לאכול אותה רק בצוותא עם אוהבים, שנהנים מפואזיה ומסעות. אני מציע, כמו אותו יפני קטן, גם לצלם אותה לפני שאוכלים אותה, ובסעודה לצדיקים בגן העדן צריך להמליץ עליה כתחליף ללווייתן.

חומרים (ל־־8 מנות) חומרים בסיסיים

24 עלי וורקה (עלי בצק לסיגרים)

2 חלמונים של ביצה מעורבים עם קצת מים

 4 ביצים קשות

50 גרם מחמאה מותכת, או כמה כפות שמן לצורך מריחת בצק

חצי כוס מים

 

תבלינים בסיסיים

סוכר טחון

קינמון טחון

 קורט זעפרן

מלח

 

 

מלית של יונים או תרנגולות חומרי□

6 יונים בלי עצמות או 2 תרנגולות מבותרות

50 גרם מחמאה (מרגרינה)

חצי כוס מים

 

תבלינים ( מלית יונים )

קורט זעפרן

2 כפות סוכר טחון

 ו כפית קינמון

 

 

תסרמילה (תערובת להטמעה בטעם הבשר) חומרים

3 בצלים מקולפים וקצוצים גס

6 צרורות של פטרוזיליה קצוצה

2 צרורות של קוסבורה קצוצה

6 כפות שמן זית

 

תבלינים ( תסרמלה )

חצי קורט זעפרן

1 כפית פלפל שחור

1 כפית זנגויל

1 כפית מלח

 

מלית שקדים

חומרים

2 כוסות שקדים

6 כפות סוכר טחון

לתח כוס שומשום קלוי

 

תבלינים ( מלית שקדים )

1 כפית קינמון

4 כפות מי הדר ( אלמא דזהאר )

 

רוטב מרגרינה ומי ורד

6 כפות מחמאה ( מרגרינה ) מותכת

3 כפות מי ורד ( אלמא דזהאר )

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןפנטזיה מרוקאית

פסטיה פאסיה.

את החומרים הדרושים להכנת הפסטיה….ניתן לראות בהודעה הקודמת

אופן ההכנה

מבתרים את העוף

ממליחים את חתיכות העוף ואחרי שעה שוספים ושמים בקערה. מערבים את כל החומרים והתבלינים של ה״תסרמילה״ ומורחים בה את חתיכות הבשר, משאירים לספיגה למשך הלילה או לשעתיים לפחות

למחרת שמים את חתיכות העוף עם התסרמילה בתוספת מים, מחמאה ושתי כפות אבקת סוכר ומבשלים לאס 20 דקות מוסיפים את הקינמון והזעפרן וממשיכים לבשל עוד 30 דקות מוציאים את הבשר וממשיכים לבשל באש חזקה, עד שהרוטב מצטמצם לשליש והופך לסמיך

מסלקים את העצמות מהבשר ואת הבשר הנקי קורעים בידיים לחתיכות

מכינים את מלית השקדים על ידי שחולטים את השקדים במים רותחים, מקלפים, מטגנים וכותשים בפטיש, מערבבים עם החומרים והתבלינים של מלית השקדים. אפשר להוסיף גם י/1 כוס שומשום קלוי

מורחים כלי לעוגה עם מחמאה (מרגרינה), שמים עלה בצק למטה ועוד 5 עלים מסביב, כשהם עולים זה על זה והשוליים שלהם נופלים מחוץ לכלי(לצורך קיפול מאוחר) מורחים את אלה בקצת מרגרינה ומוסיפים עליהם עוד שכבת עלים דומה

שופכים פנימה מחצית ממלית השקדים שמים מעל שכבת השקדים שני עלי בצק מכינים את רוטב המחמאה ומי הוורד (ערבוב) ושופכים 2/3 מהרוטב על העלים

שמים עוד שוי עלים, מפזרים עליהם 2 כפות סוכר טחון ומפזרים עליהם את חתיכות העוף ועליו את רוטב הבישול מפזרים על זה את הקינמון מרסקים את הביצים הקשות ושופכים על העוף מכסים בשני עלי בצק, אותם מורחים בשמן כדי לשמור על רכות, מפזרים על זה את שארית מלית השקדים ושארית התערובת של החמאה ומי הוורד מוסיפים מעל זה 3 כפות סוכר טחון

מקפלים את עלי הבצק החורגים ומדביקים אותם בחלמון של הביצה

מניחים מעל זה עוד שני עלי בצק, מורחים במחמאה ומזהיבים עם חלמון של ביצה מעורב עם מים ומקבלי□ עוגה בענבי של 10-8 ס״מ         

אופים בתנור חם (200 מעלות) במשך 20 דקות או עד שפני                                                 

הפסטיה מזהיבים                                                                                                         

מוציאים מהתנור, מורחים מלמעלה במחמאה והופכים את                                                       

הפסטיה לצד השני, מורחים גם את הצד הזה ומחזירים לתוור                                                  

ממשיכים לבשל עוד כ-15 דקות, עד שגם הצד הזה מזהיב                                                      

ומוציאים                                                                                                                       

הופכים את הפסטיה, מניחים על מגש עוגה, מפזרים עליה אבקת                                              

סוכר ומעליה פסים של אבקת קינמון.                                                                                 

אופן ההגשה: מגישים לשולחן על מגש עוגה, חותכים אותה לפלחים כמו עוגה ואוכלים חם ישר מהתנור.

וריאציות ותוספות

לפסטיה יש אינספור סגנונות ומסורות. הסגנון היהודי בקזבלנקה למשל לא משתמש בי׳תסרמילה", לעומת זאת את הבצלים קוצצים ומזהיבים בשמן, והופכים אותם לחלק מהמלית של הפסטיה יחד עם התבלינים, הביצים, השקדים והשומשום. עלי הבצק נקראים במרוקאית "חרקה״ – ״נייר״ משום הדקות שלהם שדומה לנייר. במקור יצרו את העלים נשים מומחיות לכך על ידי הכנת בצק נוזלי מקמח, מים, מעט שמן ומלח, שאותו יצקו על משטח מתכת לוהט. היום כולם – גם במרוקו – מסתפקים בעלי בצק לסיגרים שנמכרים בסופרסל.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפוריםפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה

פסטיית דגים

פרופי קליפורד גרץ, האנתרופולוג האמריקאי בעל השם הבינלאומי שחקר רבות את תרבות האיסלם, הקדיש קרוב לעשרים שנה לחקר אנתרופולוגי של ספרו, עיר הולדתי במרוקו. בתחילת שנת אלפיים ערכה לו ממלכת מרוקו כנס מיוחד בספרו לכבוד יום הולדתו השבעים.

לכנס הוזמנו אורחים רבים מכל העולם ואני ביניהם. היה זה אחד הכנסים המרתקים ביותר והטעימים ביותר, מאחר שהמארחים יצאו מגדרם כדי להנעים לחתן השמחה ולאורחיו את זמנם במטעמי המקום, שהיו חלק מתוכנו וממהותו של הכנס האנתרופולוגי.

המטעמים שהוגשו בו חרגו ממסגרת של תבשילי מטבח והמריאו לספירות של שירה וחזון, התחרו בנקטר ואמברוסיה – מאכלי האלים.

תקצר היריעה מלתאר את גן הטעמים, הבשמים והניחוחות של הכוסכוסים, הכבשים, התרנגולות והמופליטות, אבל אחת החוויות שהרקיעו שחקים היתה פסטיה לא של יונים, אלא של פירות ים. מבחוץ היא נראתה פסטיה רגילה לכל דבר. רק כשנפתחה פרצו ממנה אדים וריחות של הים ופירותיו. וכשהלשון נגעה בה היא נצרבה בחום התנור ולהט הפלפל. ההרצאות שנשמעו לפניה ואחריה לא המריאו לגובה שלה מאחר שהיא התעלתה על הכל וגנבה את כל החושים ואת כל הטעמים, והשאירה את העולם שמחוצה לה מחוסר כל טעם. אינני חושב שמישהו מהאורחים יזכור במה דנו ההרצאות החשובות, אבל איש מהם לא ישכח את הפסטיה, שיותר מכל אנתרופולוג העבירה לכל אחד מאיתנו דרך החושים מה שפרופ׳ גרץ ניסה להבין במשך עשרים שנה – את זהותו וטעמו של המקום ותרבותו. רבות התעניינתי בפרטי המתכון ואת מה שהצלחתי להשיג אני מביא כאן. ייתכן שהתוצאה לא תשווה לאותו חזיון מרהיב, אבל אולי לשם כך צריך לאכול את הפסטיה בחברתם של קליפורד גרץ והנסיכה מריה טרזה דו בורבון.

חומרים ל 6-8 מנות.

15-12 עלי בצק

400 גרם פירות ים או דגי מרלוזה

1 צרור קוסבורה קצוצה

 1 כוס מים

 1 כף רסק עגבניות

 150 גרם עלי סלק (מנגולד)

11/2כוס אטריות ביצים דקיקות

 

תבלינים.

2 כפיות פפריקה מתוקה

1/4 כפית פפריקה חריפה

2 כפיות כמון

1/2 כפית פלפל שחור

3 כפיות חומץ

2 כפיות מלח

 

 אופן ההכנה

מבשלים את עלי הסלק עם כפית מלח עד שמתרככים ומסננים, מבשלים את האטריות עם מעט שמן וכפית מלח כשלוש דקות, עד שמתרככות ומסננים

מבשלים את הדגים, קוסבורה, רסק עגבויות ויתר התבלינים במשך כ-25 דקות על אש קטנה ומסננים (את הרוטב שננתר אפשר לחמם לפני הארוחה וללוות בו את הפסטיה)

מורחים כלי לעוגה עם שמן או מרגרינה, שמים שני עלי בצק למטה ועוד 5 עלים מסביב, כשהם עולים זה על זה והשוליים שלהם נופלים מחוץ לכלי(לצורך קיפול מאוחר) מורחים את אלה בקצת שמן ומוסיפים עליהם עוד שכבת עלים דומה

שופכים פנימה את המלית לפי הסדר הבא: האטריות ועליהם 2 עלי בצק מרוחים בשמן, מלית הדג ועליה 2 עלי בצק מרוחים בשמן ולבסוף את עלי המוגולד ועליהם 2 עלי בצק מרוחים בשמן

מקפלים את עלי הבצק החורגים ומדביקים אותם בחלמון של ביצה

מויחים מעל זה עוד שני עלי וורקה, מורחים בשמן או מרגרינה ומזהיבים עם חלמון מעורבב במים ומקבלים עוגה בעובי של 5-6 ס״מ

אופים בתוור חם (200 מעלות) במשך 20 דקות או עד שפני הפסטיה מזהיבים

מוציאים מהתנור, מורחים מלמעלה במחמאה והופכים את הפסטיה לצד השני, מורחים גם את הצד הזה במחמאה ומחזירים לתנור

ממשיכים לבשל עוד כ-15 דקות, עד שגם הצד הזה מזהיב ומוציאים

הופכים שוב את הפסטיה, מניחים על מגש עוגה.

אופן ההגשה: מגישים חם על קערת עוגה, חותכים לפלחים ואוכלים לוהט ישר מהתנור.

הערה: ניתן לתבל את מלית האטריות והמנגולד בקורט כמון ופלפל שחור לפי הטעם

במקום פירות ים או דגי מרלוזה ניתן להשתמש בדגים אחרים על פי הטעם ובלבד שיהיו נקיים מעצמות.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבר, אישה, אוכל, פתגםפנטזיה מרוקאית

מי שמת שבע שלא יקום (די מאת סבעאן מאיקומס)

מי שעושה חשבון – לא אוכל (די חסבהא מאכלהא)

רגל שהלכה אכלה (ארזל די מסאת תעסאת)

העין אוכלת ראשונה (אלעין כאתסבאק תאכל)

החיים והאוכל והמוות והאוכל (אלעיס ולמאכלא ולמות ולמאכלא)

האוכל, מפני שהוא תופס מקום מרכזי בחיי המרוקאי, זכה לתפוס מקום חשוב גם באוצר החוכמה שלו – הפתגם. הפתגם הוא שפת האיכר והאדם הפשוט. לרוב מעדיפים אלה לשתוק, אבל אם צריך להביע דעה או לבטא מחשבה אז פונים לפתגם. וגם כשמדובר בתחומי חיים שאינם אוכל, יופיע האוכל כדימוי מרכזי:

לא נפלו לי מים על הקמח (מה טאחלי מא פדקיק)

מובילי הלחם רבים יותר מהכיכרות (אטרארחא כתר מלוסאלי)

תבשיל טוב מתגלה מוקדם (אלעסא אטיבא בכרי כאתבאן)

ביום גשם לא חסר מים לתרנגולות (נהאר אססתא מא כא יכסם לדזאז מא)

מה שחסר לך מהקצב, תשלימי בתבלינים (די כטאק מלגזאר כממלו בליבזאר)

ניסיון, חוכמת חיים, פילוסופיה ואידיאולוגיה שמחייבים ביטוי עשיר ומורכב זוכים כאן לזיקוק, לתמצות ולסיכום ציורי בצורת פתגם שהוא מין יהלום קטן, סיפור, ציור, מטפורה.

לא כואב לי מות החמור, מה שכואב לי זה שמחת החמרים (מא ביאס מות לחמאר ביא גיר ספאיית לחמארא)

עבור על ואדי גועש ואל תעבור על ואדי לוחש

(גוז על לוואד אלהרהורי וואלא תגוז על לוואד אסאכותי)

העבודה מנצחת את הניר (אלכדמא כאתגילב אלוורקא)

ככל שיש לך, כך חסר לך (קדד אממא ענדק, קדד אממא כססק)

בטיפות גואים הנהרות (בנקאטי כאיחמלו לווידאן)

הפתגמים הם הספרות שבעל פה של תרבות עתיקה. חלק מהכפר, השמים, האדמה, הנחל והמעיין. לא ידוע מי יצר אותם, והם שם מקדמת דנא, סימן גלוי לתרבות יהודית ערבית משותפת. טהורים. לא מקולקלים, לא משוחדים, לא מרמים, לא בוגדים. כמו מי המעיינות הזכים שעוברים מסננת של אלפי שנים ולא נותר בהם פסול. אתה תמיד יכול לסמוך על הפתגם. הוא לא ירמה אותך. אין עליו פחד של רב, אלוהים, מלך או מולדת. הוא לגמרי עצמאי ובלתי תלוי, ותמיד הוא שם להנחות ולהראות את הדרך.

טיפש שיש לו מזל, לא צריך שכל (אלחמק די ענדו אלמזאל מאיחתאז יעמל עקלו)

מי שראית רוכב על מקל, תגיד לו מברוק הסוס (די ריתו ראכב עלא קסבא קולו מברוק אלעאווד)

שאל את המנוסה ואל תשאל את הרופא (סיל למזררב ואלא תסיל אטביב)

שתום עין בבית העיוורים נקרא יפה עיניים (אלעמס פדאר לעומיין כאיתסממא כחל לעיון)

תתרומם העין עד אין סוף, הגבה מעליה (תעלא לעין חתא תעייא, אלחזאב פוק מנהא)

לעולם לא יהפוך המשי לסמרטוטים (עממר לחריר מא ירזע רוואדי)

הפתגם, כמו הבישול, נראה כהמצאתה של האישה. מין שפת סתרים ציורית, בה היא מרכלת עם שכנתה עם קריצה, רמיזה, אירוניה והומור. דרך להסוות את האמירה הישירה, שעשויה להיות מסוכנת, בעולם בו האישה חיה במחתרת:

מי שלא יכולה להיות כוכב בשמים, תהיה נר בבית

(די מאקדרתס תכון נזמא פסמא תכון סמאעא פדאר)

 

מי שאין לה במה להתפאר, תקנה נפה

(די מא ענדהא באס אתענא, תסרי גרבאל)

 

מי שאוהב יופי, יסבול את ייסוריו

(די כאיחבב אזזין כא יסבר לעדאבא)

 

כשהיופי הולך נשארים סימניו

(מדי כאימסי אזין כאיבקאוו חרופו)

עם הפתגם אתה חוזר לשורשים, לעולם של נעירת החמור וקריאת התרנגול, לתעלת המים, טחנת הקמח, המאפייה, הכבשה, הטאגיין, החיים והמוות, האהבה, האישה והגבר:

עלו בשניים, ירדו בשלושה

(טלעו בזוז הוודו בתלאתא)

 

זהרה הלכה להביא קוסבורה, חזרה בשישה חודשים הרה

 (זהרה מסאת תזיב לקסבור, זאת חבלה מן סתת סהור)

 

עלתה מן הנהר ורגליה יבשות

(טלעת מלוואד ונספו רזליה)

 

אם ניצחו אותך גברים בשוק, בוא על המסכנה בבית

(אילא גלבוק ארזאל פסוק אזי לגאירא פדאר)

 

הנישואין מצווה והגירושין מצווה

(אזוואז מצוה אוטליק מצוה)

 

השותף שנה, השכן שנה והבעל שנה

(אסארק עאם, אזאר עאם וראזל עאם)

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןפנטזיה מרוקאית

קסם החמין

אני לא יודע מהו סוד הקסם של החמין, איך זה שריחו התפשט על פני כל העולם, מאירופה דרך מרוקו, תוניס ואלג׳יריה עד תימן, ובכל מקום על פני כדור הארץ בו יש חמין, יש שבת.

למרות שההבדלים בין עדות ישראל מגיעים אפילו עד סידור התפילה, במה שנוגע לחמין – אם הם ביידיש או בערבית – הם מדברים אותה שפה, אותו מראה, אותו ריח ואותו טעם. כשלקחתי את הורי לטיול באנגליה ואירלנד, הם אכלו כל השבוע פיש אנד צייפס מטעמי כשרות, בשבת לא ויתרו על החמין, כאילו בלעדי חמין אין שבת, והיינו חייבים להגיע לבית כנסת, כדי למצוא מסעדה יהודית כשרה.

בבית הכנסת בדאבלין קיבלנו כתובת של סבתא שמארחת לחמין. התקשרנו אליה והזמנו מקום. הבית היה צנוע אם לא עני, אבל במרכזו עמד שולחן מלכים מהודר, ערוך בכלי כסף וחרסינה יקרה וריח החמין התפשט על פני דאבלין כולה. סביב השולחן ישבו עוד אורחים יהודים, שלא יכלו לדבר ביניהם מחוסר שפה משותפת, אבל כשהאמא היהודייה הגישה לצלחות את החמין העשיר, עם תפוחי האדמה, הביצה הקשה, עצם המח, הבשר, הקוגל וכו' וכו', התחילו האנשים הזרים לדבר זה עם זה בלשון הקודש ובשפת החמין, במצמוצים ופצפוצים, מגישים זה לזה את המלחייה ואת הכמון והקינמון ותבלינים פרטיים שכל אחד הביא מארצו בכיסיו, ואחרי כמה כוסיות התחילו לשיר את פיוטי השבת כל אחד במנגינה שלו, ״יגדל אלוהים חי״, ״אדון עולם אשר מלך״, ״אנא האל יוצר הכל, יחיד הודך וזיו הדרך על כל״ וכו' וכו'. אותו חמין, אותם פיוטים. החמין הוא האופרה של שבת. ביום ראשון התענגו ערבים לאכול את שרידי החמין שלנו, אבל מעולם לא אימצו אותו למטבח שלהם, כאילו חששו שלאמץ את החמין, זה לאמץ את הדת היהודית. החמין ליווה אותנו לכל מקום. אפילו בקפריסין, בין גדרות תיל ומגדלי שמירה, אבי בנה סאבון מחימר ושם טמן את החמין למשך הלילה. כשהוצאנו למחרת את הסיר, ריחו התפשט על פני כל האי. הדודה עזיזה סיפרה לי, שכאשר הם הגיעו בשנות החמישים למעברה בשדרות, עוד לא היתה מאפייה, אז היא בישלה את החמין מעל מנורת הנפט שהיתה תלויה על הקיר.

>#1

חמין

(טשולנט, סכינה, דפינה)

חומרים (ל־8-6 מנות)                                                                      

10 תפוחי אדמה לא גדולים       

200 גרם (שתי כוסות) חומוס    

(גרגרים קטנים) או שעועית       

(לבנה ועגולה)

10 ביצים

חצי כוס שמן

8-6 כוסות מים

בשר : אחד קילו בשר קצת שמן 

 

תבלינים

 

1 כפית פלפל שחור

רבע כפית כרכום

מלח

אופן ההכנה

את הקטניות יש להשרות במים בתוספת סודה לשתייה לילה קודם

מכניסים את החומרים לסיר לפי הסדר הבא: בשר (שהושחם), קטניות, תפוחי אדמה מקולפים, ביצים שלמות (אחרי שטיפה), שמן, תבלינים ומים מביאים לרתיחה ומסלקים את הקצף

שמים את הסיר המכוסה על פלטת שבת עטוף בשמיכה (לצורך ריכוז החום וספיגת הריחות) או בתנור מחומם ל-110 מעלות מצהרי יום שישי עד ארוחת צהריים של שבת.

אופן ההגשה: מגישים לשולחן בקערות נפרדות תפוחי אדמה לחוד, הביצים המקולפות לחוד, הבשר לחוד והרוטב יחד עם הקטניות לחוד. נהוג שהסועדים כל אחד בצלחתו חותכים את תפוחי האדמה והביצה לריבועים ומפזרים עליהם כמון ומלח לפי הטעם.

וריאציות ותוספות

לחמין יש אינספור סגנונות ומסורות שנבדלות זו מזו על פי ערים, שכונות, משפחות וגם מצב כלכלי

לכן אפשר לנסות וריאציות אחדות מעבר למתכון הבסיסי.

בשר, למשל, אפשר לבחור מתוך 4 האפשרויות הבאות:

1 – בקר-שוק, לשון, כתף, שריר הרגל

2 – טלה – שוק, לשון, כתף, צוואר, אוסו בוקו (חלק תחתון של הרגל)

3 – 6 – 8 עצמות מח                                                                                                     

4. רגל פרה או 2 זוגות רגלי עגל או רגלי כבש                                                                    

אפשר גם לערבב חלק בשר וחלק עצמות מח.                                                                      

תבלינים.

יש מוסיפים לצורך תיבול, טעם וצבע:                                                                                 

8-6 שזיפים מיובשים (שהורטבו), ו כפית בהרת (מכיל: הל,                                                   

קינמון, זנגוויל, מוסקט, ציפורן, פפריקה)                                                                           

ואף מעט יין לבן.                                                                                                           

אורז

יש שאוהבים להוסיף אורז לחמין. במקרה זה שמים כוס אורז בקערת נירוסטה, מוסיפים לו חצי כוס מים וכמחצית מהתבליוים הנ״ל ואת הקערה שמים לבישול בתוך סיר החמין.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפוריםפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

הריסה מתוקה, הריסה חריפה וקציצת חמין

לחמין ניתן להוסיף קציצת חמין וכן מנה משלימה על בסיס גרעיני חיטה שנקראת "הריסה״ ומבושלת בסיר נירוסטה בתוך סיר החמין או בנפרד. ההריסה באה בשני סגנונות אפשריים: הריסה מתוקה והריסה חריפה.

הריסה מתוקה חומרים: (ל-8-6 מנות)

200 גרם (2-11/2 מסות) גרעיני חיטה,

 (לאחר השריה במים למשך הלילה)

 500 גרם בשר (אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

קצת שמן

2 בצלים

ו ראש שום (שלם ולא מקולף)

 3-2 כוסות מים

תבלינים

1/4-1/2כוס שמן

1/2 כפית כרכום

1 כפית פפריקה

1 כפית סוכר

1/2 כפית קינמון

3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

לקצוץ את הבצל לריבועים ולטגן בשמן

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לסיר

 להוסיף את החיטה (לאחר שטיפה במים)

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

 לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

 

הריסה מתוקה, הריסה חריפה וקציצת חמיןפנטזיה מרוקאית

לחמין ניתן להוסיף קציצת חמין וכן מנה משלימה על בסיס גרעיני חיטה שנקראת "הריסה״ ומבושלת בסיר נירוסטה בתוך סיר החמין או בנפרד. ההריסה באה בשני סגנונות אפשריים: הריסה מתוקה והריסה חריפה.

הריסה מתוקה חומרים: (ל-8-6 מנות)

200 גרם (2-11/2 מסות) גרעיני חיטה,

 (לאחר השריה במים למשך הלילה)

 500 גרם בשר (אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

קצת שמן

2 בצלים

ו ראש שום (שלם ולא מקולף)

 3-2 כוסות מים

תבלינים

1/4-1/2כוס שמן

1/2 כפית כרכום

1 כפית פפריקה

1 כפית סוכר

1/2 כפית קינמון

3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

לקצוץ את הבצל לריבועים ולטגן בשמן

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לסיר

 להוסיף את החיטה (לאחר שטיפה במים)

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

 לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת.

הריסה חריפה חומרים –

200 גרם (2 כוסות) גרעיני חיטה, (לאחר השריה במים למשך הלילה)

1/2 כוס שעועית ( לאחר השריה במים למשך כל הלילה )

500 גרם בשר קצת שמן(אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

 1 ראש שום (שלם ולא מקולף)

תבלינים

1/2-1/4כוס שמן

1/2כפית כרכום

1 כפית פפריקה

2 פלפלונים אדומים חריפים ( סודאניים )

1 כפית פלפל שחור

1 כפית מלח

3 כוסות מים

אופן ההכנה

לשטוף את החיטה ולשים בסיר

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לכלי

להוסיף את השעועית ואת שיני השום עם הקליפה

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת

את מנת ההריסה מגישים כחלק מהחמין או בנפרד כמנה נוספת מיד לאחר החמין……

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון-קציצת חמין

 

קציצת חמין

חומרים:

200 גרם אגוזים או שקדים

2 ביצים

250 גרם בשר טחון

3 כפות פירורי לחם

תבלינים :

5 כפות שמן

חצי כפית פלפל שחור 1 כפית קינמון

רבע כפית זנגוויל

רבע כפית מוסקט

2 כפות סוכר

רבע כפית מלח

אופן ההכנה

טוחנים את האגוזים ומערבבים יחד עם כל החומרים והתבלינים לקציצה גדולה

מגלגלים את הקציצה לתוך חתיכת גזה לבנה וקושרים בצדדים באופן שנוצר מעין נקניק

הקציצה מתבשלת בתוך סיר החמין. מגישים אותה חתוכה לפרוסות יחד עם החמין.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר