פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון


פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

 

מרוקאית

לפעמים קורים לי דברים מוזרים שאין להם הסבר. הנה למשל המקרה עם ז׳אנין. צעירה מרוקאית יפהפייה שגרה לידי. היא תמיד הולכת עם כלב קטן וצמרירי. בהתחלה היכרתי אותה עם בעלה, כשעוד חיפשתי עם אשתי בית בסביבה, והם הזמינו אותנו לכוס קפה בגינה. אחרי שמצאנו בית ואני נכנסתי לגור לבד, כי אשתי עזבה אותי, היא עברה יום אחד עם הכלב ליד הבית החדש שלי ואני הזמנתי אותה לקפה. היא לא הפסיקה לצחוק, כשראתה את התמונות על הקירות שלי. זה היה צילום שלה, שצילמתי בביקור אצלה ושכפלתי עשרות פעמים ותליתי על כל הקירות. אבל אתה צריך לומר לי, היא אמרה בצרידות קלה. למה את צריכה לדעת? עניתי. היא סיירה עם הכלב שלה בכל החדרים, כולל בחדר השינה ובחדר האמבטיה שלי ולא הפסיקה לחייך.

תמיד חשבתי שאישה מרוקאית היתה עושה את חיי מאושרים יותר, אבל מאחר שהיא ובעלה הזמינו אותנו לקפה בביתם, זה היה לא הוגן לחשוב כך בהקשר אליה. למרבית הפלא שבוע אחרי זה שמעתי דפיקות בדלת ואחר כך צלצול פעמון. התפלאתי. מי זה יכול להיות? אני חדש פה, ועוד אינני מכיר איש בסביבה וכל כך מוקדם בבוקר. עניתי רגע וירדתי. הדלת לא רצתה להיפתח, והצילינדר נשלף החוצה ונשאר לי ביד יחד עם המפתח. אמרתי שהדלת לא נפתחת, ויצאתי מדלת החנייה. להפתעתי היתה זאת זיאנין עם חברה, שרצתה לקנות את הבית הצמוד, והן שואלות אם אפשר לבקר בבית שלי, שהיה ראי של אותו הבית. חיוך מתוק הופיע על פניה של ז׳אנין, כשגילתה עכשיו, שהפנים שלה בכל התמונות מכוסות רעלה. למה? היא שאלה. לא יודע, עניתי. החברה שלה היתה המומה מהתמונה של האישה עם הרעלה והיתה עסוקה בה יותר מאשר בבית. בעודה מסיירת בין החדרים, ז'אנין ניגשה ואמרה לי שבעלה עכשיו במראקש לשבוע.

חייכתי. רק אחרי שהלכו, שאלתי את עצמי, מה מתכוונת אישה יפה שאומרת לך שבעלה לא בבית לשבוע? חשבתי, שהייתי צריך להגיב יותר מהיר ובצורה יותר חכמה, אבל התגובות שלי תמיד איטיות, ואני הרבה יותר חכם לאחר מעשה. ״חכם של חדר המדרגות״, כמו שהצרפתים אומרים. הייתי צריך לפחות לתת לה את מספר הטלפון שלי, אם לא לבקש ממנה את שלה. להשאיר דלת פתוחה, אם לא להתפרץ. עודי יושב מול המחשב כואב על טיפשותי והנה אני שומע קול נשים מתחת לחלון. בשביל מי שאין לו מכרים, אני זוכה היום להרבה אורחים. ירדתי ופגשתי ליד הדלת הפתוחה את החברה של זיאנין, אבל לא איתה, אלא עם אישה אחרת, אחותה של החברה. מסתבר, שבאה לבדוק איתה שוב את הבית. גם אלה היו יותר עסוקות בתמונת האישה עם הרעלה. תוך שאני מלווה אותן בין החדרים, ביקשתי מהחברה את מספר הטלפון של ז׳אנין. היא נתנה לי גם את הסלולרי שלה ומיד כשהסתלקו התיישבתי ליד הטלפון. לצלצל או לא? ומה להגיד לה? הרי לא היא נתנה לי את מספר הטלפון. מצד שני היא חיפשה אותי פעמיים. פעם אחת אפילו עם כלב. היא זאת שהתדפקה על הדלת בהפתעה וחדרה לתוך הפינות האינטימיות, ואפילו לאמבטיה שלי נכנסה וראתה את הסבונים והמשחות והבשמים והריחות והספרים והתמונות.

ואחר כך אמרה לי, הבעל שלי עכשיו במראקש. מה התכוונה להגיד לי? שהשבוע היא לבד? פנויה? או לציין שכשהבעל יגיע, היא תבוא איתו לביקור? הפנים שלה מחייכות כל הזמן ולכן אי אפשר להבחין בכוונה שמסתתרת מאחריהן. האם היא צוחקת כשהיא צוחקת או לא. האם הזכירה את הבעל, כדי להגיד לי שהיא נשואה או כדי לרמוז שהיא פנויה? הגוף שלה נערי, דק וגמיש, ספנז׳ או בג׳ריר הייתי אומר, בת שלושים, אישה שבאה מזיכרון אחר. מעניין איך היא מבשלת. לך דע, איך היא עושה סקס. לצלצל? אולי היא תשאל למה אני מצלצל? אם היא אכן מעוניינת היא תדע מה להגיד. מה אם לא? חייגתי פעם אחת, אבל הפסקתי באמצע. שקלתי שוב. הרי היא בגילה של בתי ובעלה הזמין אותי לקפה בביתו. לבסוף אזרתי אומץ וחייגתי. מיד שמעתי את קולה קר וענייני: כן? לא היתה שם שום ציפייה למישהו, ודאי לא לי. חשבתי להחזיר את השפופרת למקומה, אבל פי דיבר מאליו: ז־אנין? קולה האדיש ענה: כן? אני דודו, עניתי בהיסוס. כן, היא ענתה במין שוויון נפש עם שמץ של תמיהה. קיבלתי את מספר הטלפון מהחברה שלך, אמרתי בהיסוס.

כן? היא הגיבה בקור. אני מצלצל כדי לתת לך את שלי. עניתי והוספתי מיד, במקרה שתצטרכי משהו. כן, היא ענתה בטון אטום כמי שעדיין לא מבינה מה רוצים ממנה. את רושמת? המשכתי. כן, היא ענתה ואני מקריא לה את המספר, תוך שהיא חוזרת על הספרות. טוב, אני מסכם, כשתרצי תצלצלי. בעלי יחזור בעוד שבוע, היא זרקה לפתע שוב ללא שום הסבר. אמרתי כן וסגרתי. ״בעלי יחזור בעוד שבוע״. למה היא מתכוונת? חזרתי למחשב שלי פגוע ואמרתי לעצמי: בפעם הבאה אם יש ספק אז אל תצלצל. צלצול כזה עושים רק אם בטוחים. אבל למרבית הפלא הדברים התגלגלו אחרת. הצילינדר שיצא מהמנעול עם המפתח לא השאיר אחריו דלת נעולה כמו שחשבתי, אלא דלת פרוצה. אשתי נכנסה דרכה בלי מפתח, כשהפתיעה אותי בצהריים והגיעה מתל־אביב לבלות אתי את הוויקאנד. והנה באמצע הלילה התעוררתי לקולן של פסיעות קלות בסלון. מישהו דחף את הדלת וחדר פנימה. טפיפות הרגליים נשמעו עולות במדרגות, הלכו והתקרבו, עד שהגיעו למיטתי ואיתן ריח בושם מעודן שעל פיו זיהיתי אותה. זזתי לעבר אשתי, כשהגוף הרך והמתוק של ז'אנין שוכב לידי וגוהר עלי. היא לא ידעה כמובן על אשתי. היתה בטוחה שאני לבד במיטת היחיד, אותה ראתה בביקוריה הקודמים. כיסתה את גופי בנשיקות לוהטות, כשהיא עוברת בשדיה וירכיה על גופי ואני מלטף את בטנה ואת גבה, חונק את נשימתי, עוצר את הקולות, מתהפך ונופל עליה, בולע בשקיקה את שדיה הקטנים. אשתי לידי מתהפכת ומחליפה צד, כשאני נכנם לתוך ז׳אנין בשקט־בשקט, חונק את זעקות העונג והשמחה, ומנסה לשווא להשתיק את אנחותיה. לפתע האור נדלק ואשתי בפנים מלאות חרדה זורקת בנו מבט מלא הפתעה ופליאה, לוחשת: איזה חלום נורא ומכבה את האור. המשך……………………………….

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

 

בבוקר אני שוקל אם צריך לצלצל ולהודות לז׳אנין על ליל האהבה או לתת לה לצלצל. אני הולך בבית כמו שיכור. מתוק לי בפה. מתוק לי בגוף. האם אני צריך לצלצל ולהגיד לה? הרי זה לא קורה כל יום. כל יום? אני לא זוכר בחיים חוויה כזאת. מצד שני אולי לא אני צריך ליזום את הצלצול. היא זאת שיזמה את הכל וזכותה גם לצלצל קודם. אולי היא תרצה להסביר את עצמה, להתנצל, להגיד מילה של תודה, אני אתן לה את הזמן שלה לחשוב. כשתמצא לנכון, היא תרים טלפון. מאידך ייתכן, שמאחר והיא זאת שלקחה סיכון לבוא לתוך מיטתי, מגיע שאני אקח עכשיו את הסיכון. אבל מה להגיד לה? זה יבוא עם השיחה. צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון. אני מרים את השפופרת, לוחץ על הספרות ומפסיק באמצע. אבל כעבור רגע אני שם נפשי בכפי ומצלצל. הקול שלה עונה: כן.

אני: (מכחכח) זה דודו.

 היא: מי?

אני: דודו. דודו…

היא: (באדישות) כן. מה נשמע?

אני: בסדר. בסדר גמור… אחרי לילה כזה?

היא: לא שומעת. אחרי מה?

אני: הלילה. היא: מה קרה?

אני: רציתי להודות לך על הכל. זאת היתה הפתעה מתוקה.

היא: הפתעה?

אני: בחלום לא היתה לי חוויה כזאת. אני רוצה להודות לך…

היא: להודות לי? על מה?

אני: כל מה שקרה בינינו.

היא: בינינו?

אני: טוב אם את לא רוצה לדבר על זה…

היא: התחלת לדבר, אז תגמור.

אני: נשאיר את זה כך. לא מוכרחים לדבר.

היא: אני לא יודעת על מה אתה מדבר.

אני: כרצונך.

היא: תראה, אדוני. אני לא טלפנתי אליך. אתה טלפנת אלי להגיד משהו. אז תגיד.

אני: היה לי טוב איתך, ואני רוצה לומר תודה…

היא: היה טוב לך איתי? איך אתה מדבר? מי אתה? אתה דודו?

אני: (נבוך) אז מי אני?

היא: זה לא אתה.

אני: זה אני.

היא: יותר טוב תגיד שזה לא אתה. אתה יודע עם מי אתה מדבר?

אני: איתך!…

היא: החוצפה הזאת! תתבייש לך. אני סוגרת את הטלפון.

 טריקת הטלפון נשמעה באוזני כקול פצצה. השפופרת נשארה תלויה לי ביד, ואני לא יודע מה לעשות בה. הייתי צריך לומר את זה או אחרת:? היה לי טוב איתן… כל כך לא פיוטי. אולי לא היתה בטוחה מי מטלפן אליה. אולי חשבה אותי למישהו אחר שמנסה להיטפל. צלצלתי שוב.

זה אני שוב, אמרתי.

אני מקווה שלא, היא ענתה בלחש.

אני כן, אמרתי בשקט. וזה כל מה שאני רוצה להגיד לך, אם את מודאגת.

היא: אתה לא חושב שאתה מרשה לעצמך יותר מדי?

אני: כל מה שרציתי להגיד זה תודה.

היא: תשמע, אדוני. בהתחלה לקחת את מספר הטלפון שלי בלי רשות. עכשיו אתה מתחיל לדבר על אהבה. אנחנו רק שכנים. חשבתי שנהיה שכנים טובים.

אני: זה גם מה שאני רוצה… זה מה ש­…

היא: אז בבקשה תוציא אותי מהחלומות שלך. אתה בחור נחמד, אבל אני אישה נשואה. אתה היית אצלנו בבית, ולא זאת התודה שמגיעה לנו. הטלפון נסגר והשאיר אחריו צליל חד של כעס וסומק, שכיסה לי את הפנים. כמה היא צודקת, אמרתי לעצמי. אני באמת לא בסדר. מה זה לא בסדר? כישלון! מה אפשר לעשות? דון ז׳ואן אני לא. לא הייתי אף פעם, אבל מעולם לא השתטיתי. כבודי תמיד היה לי ערך חשוב, ומעולם לא זלזלתי בו ולא נתתי סיבה למישהו לזלזל בו.

בכל זאת לא ידעתי איך להסביר לעצמי את מה שקרה. הרי לא ייתכן שאישה שוכבת איתך, מלטפת את גופך, אוהבת אותך, נאנקת, נאנחת, מתענגת ולמחרת היא לא מכירה אותך. אולי לא היה שום לילה של אהבה. החוויה המופלאה של אישה שפורצת ישר לתוך המיטה שלך אולי לא היתה ולא נבראה. סתם אשליה. אשתי אמנם קמה באמצע מעשה וצעקה: ״אלוהים איזה חלום נורא״, אבל, כנראה, זה לא היה במציאות אלא בחלום. אני חלמתי שאשתי חולמת.

בעוד אני מנסה לעכל את השיחה הקשה עם ז׳אנין, הטלפון בחדר העבודה שלי מצלצל. אני מרים את השפופרת ושומע, להפתעתי, את קולה. מה יש לה להגיד לי? היא הולכת להוסיף על הבושה שלי? אבל לא, הפעם הקול רך, מתוק.

תשמע, דודו, היא לוחשת בקול ענוג. אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע בך. אל תחשוב שזה לא עשה לי כלום מה שאמרת. בזמן אחר מי יודע, אם לא היו קורים בינינו דברים. בבקשה תשכח את הכעס שלי. אני לא רוצה לאבד חבר. במקום חדש קשה לעשות חברים. אי אפשר להגשים הכל, אבל גם חלומות זה משהו… חיוך של רגיעה פרח בפני. הנה, אמרתי לעצמי. אני לא לגמרי כישלון. היה לי על מה לבנות. לא סתם פנטזתי. אולי לא שכבתי איתה, אבל אין ספק שזה היה אפשרי.

ז'אנין, אמרתי, אם את רוצה להכחיש את מה שהיה. זה עניין שלך, אבל אני לא חלמתי. את היית אצלי בבית שלי, בתוך המיטה שלי. גוף נגע בגוף. אם לא היית באה ביוזמתך לתוך המיטה שלי, לא הייתי מעז אפילו לחלום על זה. לא חלמת?

ועוד איך לא. אשתי יכולה להעיד. אשתך?

היא שכבה לצדי, כששנינו את ואני עשינו אהבה. אשתך היתה שם?

היא קמה מהשינה והדליקה את האור. אלוהים! היא ראתה? במו עיניה. ומה היא אמרה?

״איזה חלום נורא״, היא צעקה וכיבתה את האור. היא חשבה שהיא חולמת.

היא לא חשבה שהיא חולמת. אתה חלמת!

 היא אמרה וניתקה את הטלפון ואני נשארתי לבד עם החידה. אני מהלך בתוך הבית מחדר לחדר, סוקר את התמונות שלה, חוקר בעיקר את העיניים מאחורי הרעלה, אולי אמצא שם משהו שיפתור לי את החידה ושום דבר. אחר כך אני שוכב במיטה בעיניים פקוחות וחושב עליה. הירח מעבר לחלון עצום בגודלו ונדמה לי שאני רואה עליו את פניה המחייכות, כשלפתע הרגשתי את רכות עורה לצדי ואת הבל פיה נושם על צווארי. עטפתי אותה בגופי ונכנסתי לתוכה כמו לתוך קצפת, ליקקתי וליקקתי עד שלא נותר בי כוח ונשאבתי עייף לתוך באר עמוקה של שינה מתוקה, כשאני מאושר ובוטח בעצמי. כשהתעוררתי הסתנוורתי מעוצמת האור. שמש זורחת במקום ירח כיוונה עכשיו את קרני אורה למיטתי. הבטתי לצדי וראיתי שז׳אנין איננה. ליד המיטה על הרצפה מצאתי את סיכת השיער שלה עם שושן אדום.

פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

 

פנטזיה מרוקאיתתוך שאני מכין לי את קפה הבוקר, אני מהרהר אם לצלצל. כל כך הרבה שנים חייתי בכפור. לבד. ללא אהבה. האהבה הגדולה היחידה שנתנה טעם לחיי היתה האהבה של אבא. אבל מאז שהוא נפטר, נשארתי לבד ועם האכזבה הגדולה שמקורה בכך, שלא הגשמתי את שאיפותיו וחלומותיו. והנה בימים אלה זורחת עלי שמש חדשה של אהבת חינם ענקית, שיכולה אולי לתקן את החיים שלי. אסור לי לפגוע בה, או לאבד אותה. לא מוצאים דבר כזה פעמיים. אישה לפי מידותי בדיוק. ממש שיבוט שלי. דומה באיברים, במזג, במצב הרוח, בשכל הישר, ברכות ואפילו בדריכות הזאת לאהבה. מצד שני אין לי שום הוכחה, שזה לא היה חלום ואני עלול להרוס במכה אחת את הכל, אם שוב אתקשר. החלטתי לא לצלצל, עד שתהיה בידי הוכחה כלשהי, צילומים, למשל, שיתעדו את המפגש איתה, אם יקרה שוב, הוכחה גם בשבילי שהפלא הזה לא קורה לי בעולם הדמיון והוכחה בשבילה, אם תנסה להכחיש.

לקחתי את מצלמת הווידיאו הדיגיטאלית שלי, הטענתי אותה בקסטה חדשה ואיתרתי בשבילה פינה מעל הווילון מול מיטתי והפעלתי אותה לניסיון, לפני שנכנסתי למיטה. אחר כך הורדתי אותה ובדקתי את הצילום שלי לבד במיטה, שנמצא חד ובזווית נכונה. עם המצלמה הקטנה בכיסי יצאתי לכיוון ביתה. עם שקיעה כשהבחירות מפנה מקומה לאפלולית, אני מתמקם ליד איזה איקליפטוס במרחק מה מביתה וקובע את מבטי מול חלון הזכוכית המואר שלה. הנה היא שם, ז׳אנין. אני רואה אותה, את הדיוקן שלה רגוע ואצילי ממש מול החלון, אבל היא לא נעה. שום תזוזה. הפנים המחייכות שלה קבועות. האם היא צופה בטלוויזיה? יושבת מול מחשב? מנגנת בפסנתר? אולי זאת לא היא ממש, אלא ציור שלה? לא, הנה עכשיו התמונה זזה. זאת היא. היא שומעת משהו. היא מתקרבת לחלון. האם גילתה אותי? לא. החושך כבר ירד. ההרים מסביב אפלים, והיא לא יכולה לראות הרבה, אבל הנה מכונית אדומה וקטנה נעצרת ליד הבית. היא רצה מהחלון ויוצאת לקראתה. איש עם כובע ברט יוצא, מושך תיק מתוך המכונית. היא מחבקת אותו ויחד נכנסים פנימה לסלון. החלון עכשיו כבה כמו מסך קולנוע בפייד אווט.

דממה בשכונה. שום קול לא נשמע. לא קול אדם ולא רעש של מכונה. השמים מלאים כוכבים וירח ענק צהוב עולה ונתלה מעל אחד מעמודי האנטנות כמו צלחת טלוויזיה. אם צריך אשאר פה כל הלילה. אני לא הולך לישון. אני לא רוצה שוב לחיות בספק. אני אראה מה קורה הלילה ואצלם הכל. אה, הנה הדלת נפתחת והיא, ז׳אנין שלי, יוצאת עם שמלה לבנה לגופה, שערה מפוזר על כתפיה וברגליים יחפות היא ממהרת, כמעט רצה. אני רץ בעקבותיה עם מצלמת הווידיאו בידי מצלמת. לא צריך לנחש לאן היא פונה. ברגליה הדקות והמושלמות כמו מרחפת על מדרכות וכבישים. אני צריך לרוץ, כדי לשמור על מרחק סביר ולא לאבד קשר עין. את שער הבית שלי היא פותחת בדחיפה קלה. היא כבר בקומה השנייה, כשאני נכנס והיא כבר במיטה שלי, כשאני בחדר, שערותיה מפוזרות על הכרית ושמלתה על הרצפה. את המצלמה אני ממקם בשקט בנישה מול המיטה, וחושב להתפשט, אך ברגע האחרון נעצר.

האם אני רשאי להיכנס למיטתה ללא רשות? ללא רשות? למיטתה? מי נכנם למיטתו של מי? כן, אבל יש עוד מיטות בבית ואני יכול להשתמש במיטה אחרת. מאידך שום חוק לא יכול להכריח אותי לוותר על מיטתי לטובת מישהי שפלשה לתוכה. אם את מעדיפה לישון במיטתי, אני אומר לעצמי, את לא יכולה לסגור אותה בפני, ואני מתפשט ונכנס עירום לצדה, נזהר מאוד לא לגעת בה. העור שלה חם ושחום כעור של סייח צעיר. החזה שלה מושלם, מתחשק לי מאוד להעביר כף ידי עליו, אבל אני חושש להיתקל בהתנגדות. הריח שלה מכה בנחירי וחום גופה מקרין עלי גלים של תשוקה, אבל תמיד הקפדתי לקיים יחסים רק בהסכמה. תוך כדי הרהורים שקעתי בתרדמה. באמצע הלילה חשתי יד מלטפת בעדנה את צווארי, וגוף צעיר נצמד לגבי.

אתה ישן? שמעתי את קולה לוחש לאוזני ומבלי שאספיק להשיב, הרגשתי את לשונה בתוך אוזני ואחר כך את פיה הרטוב והחם עובר דרך צווארי ונבלע בתוך פי, ששאב אותו פנימה כמו דובדבן. בלי מילה היינו מתפתלים זה על זה, עוטפים וטורפים זה את זה, עד ששמעתי את קולה ממלמל משהו לא ברור, ואחר כך קלטתי את הפסוק המפתיע: sadomizez moi. מעולם לא שמעתי פועל כזה יוצא מפיה של אישה. איך אומרים את זה בעברית? חשבתי לעצמי והתפלאתי שאין את זה בעברית, למרות שמקור המילה סדום הוא בתנ״ך, אבל התנ״ך לא אומר באיזה מילה השתמשו אנשי סדום, כדי להגיד sadomizer, מה שכתוב שם זה וישכבו ורק רש״י מפרש את זה ״כמכחול בשפופרת״ כך, לפחות למדנו בישיבה, כשהמורה המזוקן היה חוזר על זה פעם ועוד פעם, כשחיוך מרוח על פניו, והנה דווקא היא הרכה והטהורה אומרת את המילה הרחוקה הזאת: sadomizez moi, ואני מתחיל בחשק עצום לחפש את המשמעות ואת הכיוון, אך מסתבך ללא מוצא. ביד שלה היא מתקנת ומובילה אותי, ואני תועה ומתקן, עד שמוצא את הדרך המוזרה והמפתה ושוקע בבאר עמוקה של עונג חדש. כשהתעוררתי היא שוב לא היתה שם. קראתי בשמה, אך לא קיבלתי תשובה, קמתי וחיפשתי אותה באמבטיה, אך לא, לא שם ולא בחדרים הסמוכים. רק עיניה עקבו אחרי מכל תמונה בבית. חיככתי את עיני ורצתי למצלמה לבדוק אם קלטה את כל מה שהיה. מצאתי אותה עדיין מקליטה. עשיתי rewind ואחר כך play וראיתי אותנו על המסך מסתערים זה על זה. היא מנומנמת ושיכורה, נאבקת כמו להינצל ממערבולת ים, ואני נעלם ומתגלה לסירוגין בין איבריה, עולה לקחת אוויר ושוקע שוב עד לרגע, בו היא נחלצת מבין זרועותי בעדינות, לובשת שוב את שמלתה ויוצאת.

חזרתי והקרנתי לעצמי את הסרט פעם ופעמיים. זה לא חלום. הרי עוד לא הומצאה המצלמה שתצלם את חלומותינו ומחשבותינו. עכשיו, אמרתי לעצמי, אלך עם המצלמה ואראה לה את האמת. מה היא עושה איתי בלילות.

כשטלפנתי והתחלתי לספר לה, היא שוב התפרצה עלי. אתה ממש מטורף. אתה בטח מדבר על אישה אחרת. אני הייתי בלילה עם בעלי… את יכולה לבוא לראות בעצמך… אתה גם מציץ, מצלם בלי רשות… אם יש לך צילומי עירום שלי אני אגיש תלונה במשטרה. עם מי את מדברת, שמעתי את בעלה שואל, כשהטלפון נסגר, ואני נשארתי לבד עם השפופרת וצלילי קולה הזועם.

חסר לי שהבעל יתערב, או שהיא תפנה באמת למשטרה. דייר חדש מטריד נשים בשכונה, יכתבו העיתונים בכותרות גדולות ושמחות לאיד. זה מה שחסר לי עכשיו, כשאני מנסה למצוא שכנים חדשים. הבנתי ששגיתי. שלא הייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי. למה לצלם? להוכיח מה? מה שהיא לא רוצה לדעת? כל מה שביקשתי, בעצם, זה לאשר לעצמי, שזה לא חלום ולקבל את אישורה, שזאת אהבה. רציתי להפוך את פגישות המין שלנו למשהו רומנטי, ולדעת שמה שהתרחש קרה לא בדמיון שלי, אבל לכך היא לא הסכימה. הבנתי, שאני חוזר לחיות לבד בתוך הכפור, בשכונה ובעולם שאין לי בהם שום ידיד ושום חבר. טוב לפחות שנותרו לי הסרטים, אמרתי לעצמי, מנסה להתנחם, והתחלתי להקרין לי את צילומי הווידיאו במסך פלאזמה ענק שוב ושוב עד רדת הערב.

בלילה ירדתי למטבח ועשיתי לי סנדוויץ׳, שאחרי כמה נגיסות זרקתי לפח. הלכתי לאמבטיה, צחצחתי את השיניים, לבשתי את הפיז׳מה ונכנסתי למיטה. הסדינים היו ספוגים בריח שלה, ולא ידעתי אם לקום ולהחליף אותם, או להמשיך לישון איתם, כשאני רואה את ז׳אנין מתקרבת בעיניים עצומות, מתגנבת למיטתי, מפשיטה ומלטפת אותי בשדיה. פתחתי את פי להגיד משהו, אך היא שמה את האצבע על שפתי, ולא הניחה לי להוציא הגה. אכן, חבל לבזבז זמן על דיבורים, כשגוף שוקולד נמרח עליך והופך אותך לסופגנייה מתוקה. וכך, כמעט כל לילה – במיוחד בלילות ירח – היא באה וחומקת לתוך מיטתי, אנחנו עושים אהבה, והיא הולכת. אף אחד כבר לא מטריד את השני. אני כבר לא מנסה לשאול ולהבין, לא מצלם ולא מצלצל, לא רוצה להוכיח כלום. לפעמים, כשנפגשים במקרה ברחוב או בסופרמרקט, אומרים שלום־שלום, וממשיכים כל אחד לדרכו.

סוף……..

החרידה היא אם כל המרקים-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

החרירה היא אם כל המרקים, מכילה כמעט את כל סוגי הקטניות בטעם חריף־חמוץ. היא מתלבטת בין להיות טאגיין ובין להיות מרק. כמרק היא סמיכה וכבדה, כטאג׳ין היא דלילה מדי. בחרירה חוברים יחד עדשים, חומוס, שעועית עם עגבניות, בצל, שום ובשר כבש. כנראה שאלה שהמציאו את החרירה חיפשו לזה שצם בחודש הרמדאן משהו, שיחזיר לו את כוחו עם ערוב היום. החרירה היא מאכל פראי, מזין, משביע ומגרה. התיבול שלה הולך בכיוון כרכום וקינמון, עם סטייה לכיוון פטרוזיליה וקוסבורה ועם קריצה קלה לטעם החמוץ של הלימון. הלימון מארגן את יתר התבלינים ומפקח עליהם מלמעלה בטפטוף מאוזן, שהופך אותם לצבא קטן וחכם, שתוקף את החיך והלשון במערכת גירויים, שאי אפשר לעמוד מולה, ואתה מבקש עוד ועוד. החרידה היא מרק סמיך שהתבלינים ובעיקר טפטוף מיץ הלימון הופך אותו לקל ומעורר את החיך לתבוע עוד קערה ועוד קערה.

החרירה היא תבשיל שמתחפש למרק, מאכל גברי שמתחפש לנשי, החיך הלא רגיל לתרכובת המוזרה, מנסה להגדיר את המין, אבל לא יכול, והוא נשאר עם הלשון בחוץ, מבקש עוד ועוד.

למרות שהיא עשויה מקטניות, הטכסטורה של החרירה רכה וענוגה. כשמה – כן היא. חרירה־משי, וזה מה שהיא – רכה, חושנית, מלטפת, מחייכת, מחליקה לתוך הגרון כמו חמאה, ואם היא מנסה להתפרע, אתה מטפטף עליה כמה טיפות לימון, ומחזיר אותה למקומה.

החרירה היא מאכל איכרים, שהפך מאכל עממי לאניני טעם, ואפשר למצוא אותו במסעדות היוקרתיות ביותר כמו בדוכנים קטנים על אם הדרך. זהו מאכל בו הערבים שוברים את הצום עם שקיעת השמש בימי הרמדאן, והיהודים במוצאי תשעה באב.

ליד התה – המשקה הלאומי, והכוסכוס שהוא המאכל הלאומי, החרידה היא המרק הלאומי.

אוכלים אותה בלוויית תמרים, תאנים ועוגיות עם שקדים.

חומרים (ל־8-6 מנות)

2/ג – ק״ג בשר כבש חתוך לקוביות

2 – בצלים מקולפים וחתוכים דק

50 גרם מרגרינה (מחמאה)

1/2 כוס עדשים שרויים במים מיום קודם

 1/2 כוס חומוס שרויים במים מיום קודם

 1/4  כוס שעועית שרויים במים מיום קודם

  • עגבניות רכות, מקולפות וטחונות
  • גזרים חתוכים לעיגולים דקים

 2-גבעולי סלרי חתוכים לעיגולים דקים

3 כפות אורז

2 כפות קמח רגיל מדולל בכוס מים

1-2 לימונים חתוכים לרבעים

מים

תבלינים

רבע כפית כרכום

חצי כפית פלפל שחור

חצי כפית קינמון

2 מקלות קינמון

רבע כפית זנגויל

חצי כפית פפריקה

קצת זעפרן

2 כפות קוסברה חתוכה דק

4 כפות פטרוזיליה חתוכות דק

2-1 כפיות מלח

 

אופן ההכנה

חותכים את הבצלים לחתיכות קטנות ומטגנים ער להשחים           

חותכים את הבשר לחתיכות קטנות      

שמים את הבשר, הבצל, הקטניות בתוך סיר עם ליטר וחצי מים     

ומרתיחים

מסלקים את הקצף, מוסיפים את הגזר, הסלרי, האורז ומחצית מכמות המחמאה וממשיכים לבשל כשעה וחצי מוסיפים מים מפעם לפעם לפי הצורך

מוסיפים את העגבניות, התבלינים הפטרוזיליה והקוסבורה וכן את הקמח המדולל ואת מחצית מכמות המחמאה וממשיכים לבשל כעשרים דקות בוחשים, כדי שהקמח לא יידבק לסיר.

אופן ההגשה: מגישים את החרירה בקעריות עמוקות אישיות מלוות בתמרים, תאנים ובפלחי לימון. כל אחד מוסיף לקערית שלו מיץ לימון לפי הטעם.

וריאציות נוספות

אמא שלי לא נהגה לשים לא בשר ולא אורז, אלא רק קמח. במקום אורז יש מעדיפים כוס אטריות דקות. יש שמוסיפים גם חצי כוס מיץ לימון לקראת סוף הבישול בהדרגה תוך טעימה ובדיקת הטעם.

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

שער הכבשים

חלומות, סיפורים, תבשיליםפנטזיה מרוקאית

החלומות שלי דומים כמו שתי טיפות מים לסיפורים שלי ולהיפך. אני מספר כאילו חולם, וחולם כאילו מספר. הכל ריאליסטי, יומיומי ופשוט כמו סופרמרקט, אבל באותה מידה בלתי אפשרי כמו חלום. לפעמים בחלומות מפחידים אני מתפלל שזה רק חלום, ולפעמים החלום כל כך ממשי שאני מקבל את הדין ביאוש ואומר לעצמי: טוב, הפעם זה מציאות, לעזאזל, חבל שאי אפשר להתעורר מזה. ראה לדוגמה את שני הסיפורים הבאים: ״יום חדש״ ו״האלוף הפלאי״. לך דע מי מביניהם חלום ומי סיפור. הרבה זמן לקח לי ללמוד, שכשאני כותב סיפור, אני בעצם נמצא בתהליך חלימה. תמונות של חלום, אווירה, דימויים, היגיון של חלום. סיפור, אני חושב, בא במקום חלום. וכמו שאת החלום אתה לא יכול לצנזר או לרסן או לכוון, כך הסיפור בא לבד, מכוון וכותב את עצמו. וכמו שהחלום פותח את התת מודע ונותן לחומרי החלום לצוף למעלה, למודע, כך הסיפור. וכמו שאני מנסה לפתור את חלומותי ולשאול אותם מה הם לוחשים לי, כך ביחס לסיפורי – אחרי הכתיבה אני מגיע אליהם כקורא זר ושואל אותם: הי! מה אתם אומרים לי? אני גם חולם וגם פותר חלומות. הפתרון לא בהכרח ״נכון״ או ״צודק״, אבל זה מה שנראה לי.

הסיפורים חושפים אותי. גם כלפי הזולת וגם ביני לבין עצמי. דברים שאני מנסה להעלים ולהסתיר מעצמי, עולים וצפים בסיפורים שלי כמו בחלומות. גיליתי את זה רק לאחרונה. פעם כתבתי וקראתי את הסיפור כקורא תמים או כחוקר ספרות, היום אני קורא את הסיפור גם כפסיכואנליסט. אם אני לא מרוויח כסף כסופר, לפחות להרוויח כרופא. אני נולדתי בכפר שבו אנשים הרבו לחלום. לא היה לאן לרוץ ולמה לשאוף.

 מי שנולד עני, ידע שימות יותר עני, ומי שנולד עשיר, ידע שימות יותר עשיר. לעומת זאת אנשים שכבו על הגב מתחת לגפן או לתאנה וראו איך הגפן והתאנה צומחים להם מול העיניים. מפני שלא הרוויחו גם לא חסכו, ולכן לא דאגו. זה היה גן עדן, שבו אין כלום, אבל דבר לא חסר. עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים לפי התלמוד, בספרו כולם חלמו וכולם היו פותרי חלומות. בחמאם כולם מספרים את חלומותיהם זה לזה, עד היום כשאני מבקר בעיר, באים אנשים זרים לספר לי את חלומותיהם. זה מגוחך? לא. לאחרונה סיפר לי מישהו בספרו חלום מקורי שחלם, על נמלה שבלעה את האוקיאנוס, זה לא שירה? אחר סיפר לי שחלם, שעשה אהבה עם לווייתן, ולא היה שם שום פתח חוץ מהפה. אז הוא נכנם דרך הפה ושהה שם שלושה ימים כמו יונה במעי הדג. זה לא שירה? מליכה שהלכתי לתקן אצלה את התספורת, סיפרה לי את חלומה מהלילה האחרון, איך היתה צמאה מאוד, עמדה ליד באר, אבל הבאר עמוקה ולא היה לה לא דלי ולא חבל, ואז יהודי התקרב ואמר לה: אל תדאגי, והושיט לה חבל ודלי.

צריך להיות פרויד, כדי להבין שהיהודי הזה הייתי אני? היום אני חי בסביבה לא חולמת, לכן אני כותב, להמשיך ולחלום. פעם חשבתי שאני יודע מה אני כותב ומה אני מתכוון לומר במה שאני כותב. רק לאחרונה למדתי שזה לא. אני כותב בלי כוונה. מתחיל מאיזה סיטואציה ואחר כך רץ בעקבותיה, לאן שהיא רצה, בלי לדעת מראש לאן. אני בקלות יכול לשבור את הראש. אני מהלך על חבל דק, יכול ליפול כל רגע. בלי ספק משתדל לשמור על איזון, אבל הכל יכול לקרות. יש בי איזה אמונה פנימית, שאם אתה לא מרמה וכותב בהגינות, תעבור את התהום על גבי החבל, אבל אף אחד לא נותן לך תעודת ביטוח. בחלום אף אחד לא שואל אותך. הוא נכתב לבד (כביכול), ואין לך שליטה עליו, אתה גיבור הסרט, אתה נגרר להרפתקה שלא תכננת ולא יזמת (האומנם?) והדברים קורים לך, בלי שתוכל להתנגד. בסיפור אתה הוא היוזם, אף אחד לא מכריח אותך לכתוב אותו, אתה יכול שלא לכתוב אותו(האומנם?), אתה גם יכול לכוון אותו, (האומנם?) הוא נמצא תחת שליטתך, ואף על פי כן הוא כותב את עצמו, ואתה לא יכול להתנגד לו. הסיפור, כמו החלום, מגלה לך סודות שמקננים בך ואתה לא רוצה לשחרר החוצה.

בסיפורים שאני כותב זה מתחיל מאירוע מאוד ממשי, אפשרי, אמין ומציאותי ובמהלך הדברים זה מתפתח למצב בלתי אפשרי במציאות ואפשרי רק בחלום. כך גם בתבשילים שלי. מתחילים עם חומרים ותבלינים רגילים, אבל מה שיוצא מזה – חלום.

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

יום חדש

השעה היתה שלוש בבוקר. הבניין היה שקט, ואני יושב על הכורסא חדש לגמרי, הבגדים והגוף חדשים ונקיים, ואני מחכה לצאת לעבודה.

החבילה היתה מונחת בפינה ממול, ואותה הייתי אמור לקחת ולזרוק באיזה מקום בדרך לעבודה. אשתי הציעה, שזאת הדרך הטובה והשקטה ביותר להיפטר מגופי הישן. חשבתי שזה קשה, איך אסחוב את השק? הרי זה כבד ומסורבל. כמובן, על האופניים היא אמרה לי, מה הבעיה? הרחובות די שקטים, הכבישים שוממים לגמרי, ובאחד הקטעים בדרך לאוניברסיטה תיפטר מהשק, תזרוק את החבילה.

חשבתי לתת לחבילה לנשור באחת התעלות בצדי הכביש בלי שירגישו. רק פחדתי מה יהיה, אם החבילה תימצא ויפתחו אותה, וגופי שלי יתגלה בתוכה. גוף ישן, לא חדש, עייף. באמת בעיה.

בן כשלושים וחמש הייתי, נאה, שיער חום, קצוץ, פנים אורות, עיניים כחולות וחכמות, מבט סקסי, אבל עייף כל כך ונואש. זה עתה הגעתי לניו יורק לשנת שבתון אחרי חמש־עשרה שנות עבודה בחוג לתיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. היה לי בן אחד, יוני, בן עשר, חבר וקרן האור היחידה בחיי, שהגיעו, למעשה, למבוי סתום, כי לא היתה בהם עוד אהבה.

גם הבן היה ער אותה שעה, לבוש ומוכן לבית הספר. הילקוט על כתפו, ואני יושב על כורסא בפינת החדר, מחכה לו שיגמור את הסנדוויץ׳, כדי שנלך יחד כברת דרך. נצא יחד, אמרה האישה. נלך יחד עד לרחוב שלושים וחמש ושם תמשיך אתה לדרכך, אני אקח אותו לבית הספר ואמשיך לעבודה.

הייתי שקט, מרוצה לגמרי מהגוף החדש שלבשתי עלי כמו הז׳קט, שזה עתה קניתי בקניון בספרינגפילד, אלא שהייתי מוטרד

בשאלה איך להיפטר מגווייתי. אם אצליח להיפטר ממנה בשקט, ניצחתי, אמרתי לעצמי, כי אז אוכל להמשיך את חיי החדשים, בלי שמישהו יטריד אותי, גם לא משטרה. אם אפשר היה להשמיד את הגווייה שלא תימצא, שלא תזוהה, זה הדבר הכי טוב, למשל לשרוף אותה באש, אבל מיד זה ירד מהפרק, כי הלהבה הגדולה שתצא ממנה, תזעיק בוודאי את אנשי החוק, או את פועלי הכבישים. יותר טוב, חשבתי, אם אניח אותה בשקט באחת התעלות, שזה גם מעין קבורה.

הפחד היה שהמשטרה תעלה על הגווייה ותזהה אותי, אמנם אין עליה תעודות, או סימני זיהוי אחרים, איש לא יוכל לדעת מה שמה ומנין באה, אך הרי טביעת אצבעות יש לה, וכך יוכלו לגלות את זהותי, וכשיגיעו אלי הביתה, מה אגיד להם? יום אחד כשידפקו לי על הדלת: משטרה! אני פותח והשוטר שואל: אדוני הוא דן שוורץ? ובכן גווייתך נתגלתה בתעלה ברחוב שלושים וחמש, בבקשה התלווה אלינו לתחנה.

משאלתי היתה שחייו של בני יהיו נוחים ושקטים, שלא יאונה לו כל רע, ושמעשי לא יגרמו לו לטראומות. לא רוצה להיות אשם בסבל שלו. הוא כל כך נקי ותמים וכל כך נבון וטוב ותלוי בי.

האופניים עמדו בחדר המדרגות בפינה שבין הקומה השתים־ עשרה והשלוש־עשרה, ועליהם אני אמור לקחת את הגווייה. הגווייה עמדה או ישבה בתוך השק, שמונח כרגע בפינת החדר ממול, ממש שקטה ולא מסגירה את עצמה. אף אחד לא היה חושב, שבחבילה יש משהו אחר מאשר כביסה מלוכלכת. כן, היא נראית קצת כבדה ומעוקמת כאילו מכילה משהו חסר צורה, אבל בסך הכל, כשתהיה מונחת על האופניים, איש לא ייתן עליה את דעתו. יש חבילות של כל מיני דברים, גרוטאות, בגדים ישנים, שאריות של שיפוצים, הבעיה היא רגע הזריקה, כשהחבילה נושרת מעליך, אז אנשים פתאום שמים לב: הי, אדוני! משהו נפל לך! או אז אתה לא יכול לומר זה לא שלי.

יום חדש אמור היה להתחיל עם גוף חדש. האוויר צח ונעים והשמים נקיים ומכוכבים. נכון, זה לא נעים אם אתפש, מצד שני, זה סתם שק עם גווייה, זה לא רצח, הרי בעל הגווייה בכל זאת חי.

האישה היתה אדישה ורגועה לחלוטין, הסתכלתי על יוני וראיתי שגם הוא רגיל ורגוע ורציתי שארשת רוגע זו על פניו לא תשתנה.

אני גר בפנטהאוז בקומה ה־13 ב- 31st Streets בלב מנהטן, אך הקירות עירומים. אפילו לא תמונה, גם לא טפט. דירה עירומה לגמרי. פרט לספה, השולחן והטלפון לא היה ^One Bed Room אפילו ראי לראות בו את פני החדשים, איך אני נראה עם גופי החדש באותו בוקר שבו עמדתי להיפטר מגווייתי הישנה. מה שכן אני שקט לגמרי, וחש צעיר יותר ומרגיש טוב מתמיד. כן, זה גופי שלי, אבל יותר קל ונוח. המצח רומאי והאף רומאי, גבות שחורות עבות ושפתיים סקסיות. העיניים כחולות, שקטות וחכמות וארשת כללית של ביטחון שמתבסס על כוח אינטלקטואלי ומוסרי.

ברחוב בניו יורק לא אבלוט, לא בגובה מיוחד ולא ביופי מיוחד, אולי בשקט הפנימי שבמקומותינו כבר לא מצוי.

אשתי נטלה את ידו של הבן ופנתה אלי: הולכים, ואני קמתי. אין לי ברירה ואי אפשר לדחות. היא שלחה ידה לשק לעזור לי להרימו, אך אני אמרתי לה שאין צורך, אני אסתדר, תרדו, ניפגש למטה. נתתי להם לרדת קודם ואחר כך התחלתי לטפל בשק. השק היה די כבד. היה קשה להרים אותו. לא היה נעים לי לגרור את הגווייה שלי על הרצפה, הרי אני שכבתי שם ואני הייתי די חי, פרט לזה שלא נשאתי את הנשמה שלי, העור רענן למדי, השפתיים מלאות, שיער בריא, לא זוכר אם העיניים היו עצומות או פקוחות, מכל מקום הן לא היו עיניים של מת, אם כי קשה לומר שהיו חיות, כי הרי לא הייתי חי.

המשך..

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

אף פעם לא הייתי חולה וכל איברי שלמים, הייתי אומר, ששם בשק הייתי מעט יותר צעיר ויותר חזק, בגיל שלושים וחמש עם רעמת שיער מלאה יותר וצעירה יותר בהשוואה לקרקפת שלי עתה, ששערה התחיל להידלדל. בסופו של דבר תוך אימוץ כוחותי הצלחתי להרים את השק בשתי ידי. יכול הייתי להרימו אך מעט מעל הרצפה, וכך ללכת עמו בצורה מוזרה, כשאני גורר רגל אחר רגל דרך המסדרון עד למעלית. הנחתי את השק ליד המעלית, לחצתי על הכפתור לקרוא לה, חזרתי והבאתי את האופניים ואת תרמיל הכתף שלי. כשהגעתי המעלית כבר חיכתה פתוחה. הכנסתי את האופניים קודם, אחר כך את השק בזהירות, ובהרגשת הקלה לחצתי על הכפתור, והמעלית התחילה לרדת.

לא נזקקתי לעזרת אשתי למטה, ודי בקלות הרמתי את השק על האופניים והתחלנו ללכת שלושתנו. הרחוב היה שקט, פחי האשפה עוד מלאים, השמים בין גורדי השחקים היו רחוקים מאוד אך בהירים, ובאזורים פחות מוצפי אור נצנצו בהם כוכבים. הלכנו ר שלווה ברחובות ריקים לחלוטין. ידה של האישה ביד הילד מימין ואני לשמאלה, דוחף את האופניים, כשהשק על המושב האחורי, מתקין אותו מפעם לפעם שלא ייפול.

הילד גמר את הבייגלה שלו תוך כדי הליכה, ואני ואשתי החלפנו מילים על פרסומת הטלוויזיה מאתמול: אישה זקנה למדי קירבה סנדיויץ׳ של מקדונלד לפה. רגע לפני שנעצה בו שיניים, החליטה לפתוח אותו, והנה אין כלום בפנים. ?Where is the beef היא לחשה לעצמה עם חיוך של מי שתפש את המוכר במרמה. שעה אחר כך בפאנל של מועמדים לבחירות לנשיאות כבר ניצל מועמד הדמוקרטים את הפרסומת, כשפנה למתחרה שלו כאל מישהו שמבטיח מדיניות חסרת תוכן ואמר לו: ?Where is the beef הרעיון של הפרסומת מצא חן בעינינו, בעיקר שהזקנה היתה מאוד אנושית, נעימה ומעוררת אמון.

חצינו את מדיסון אווניו ללא קושי מיוחד. כמעט ולא עברו מכוניות חוץ מטכסי צהוב אחד או שניים, שחלפו במהירות בלי לתת עלינו את הדעת. החנויות היו עדיין סגורות. גם הבארים שקטים, העיר נמה עדיין את שנתה. בהצטלבות פיפט אווניו עם העשרים וארבעה אני פניתי עם האופניים מזרחה והאישה עם הילד המשיכו ישר. ידעתי שהם יגיעו. הם היו הגיוניים ובעניינים כאלה אפשר היה לסמוך עליהם.

רחוב העשרים וארבעה מזרח היה פתוח עם תעלה לכל אורכו, תילי עפר מצד זה ומצד זה של התעלה. פה ושם גשרי עץ קטנים או מחסום משטרה עם פנסים דולקים לאזהרה.

הלכתי לצד התעלה מהרהר, אם פה זה המקום הנכון להיפטר מהגופה. באיזה קטע של התעלה לזרוק אותה. איש לא נראה בשטח, אבל תמיד ייתכן, שמישהו ייצא מפתח ביתו בדיוק ברגע שאניח את השק, ויבוא לעזור לי להרים אותו, או אולי אתקל באחד העובדים, או שומרי הלילה.

בסרטי הקולנוע הדברים האלה תמיד מסתבכים, ואני רציתי לגמור את זה בלי סיבוך. זריקה לתעלה, חשבתי, זה לא דבר חכם. נכון, אתה נפטר מהמשא, אבל המשא מתגלה מיד עם בוקר. הפועלים הראשונים שיגיעו, יגלו את השק, יפתחו ויגלו את הגווייה, ויזעיקו את המשטרה. נכון, בסך הכל במה הם יכולים להאשים אותי? לא פגעתי באיש. אני עצמי חי ובכל זאת. גווייה היא גווייה.

כך המשכתי ללכת עם השק על האופניים, עד שהגעתי להצטלבות העשרים וארבעה עם השדרה השנייה ופניתי דרומה והתעלה נשארה רחוק מאחור.

השמים התחילו להתבהר, צפצוף ציפורים נשמע ואוטובוסים כבר נראו דוהרים על הכבישים. אט־אט התמלא הרחוב המולת חיים, חנויות נפתחו וילדים נראו מהלכים עם ילקוטים על הגב. הרגשתי שלא אוכל להמשיך ללכת כך עם הגווייה בתוך עיר הומייה, בקלות ניתן עכשיו להבחין שהחבילה מכילה גוף אדם. ואגב, אופניים זה לא רכב תובלה מקובל במנהטן, הדרך המקובלת פה היא מונית, אבל חבילה כזאת היתה מעוררת חשד אצל כל נהג.

המשכתי להסתובב תוהה, עד שלפתע ראיתי שהשעה כבר מאוחרת והתלמידים בטח כבר מחכים לי בכיתה. אני תמיד מדייק ומעולם לא נעדרתי משיעור. הם ודאי יתמהו, כשייכנסו לכיתה ולא ימצאו אותי. כמה זמן הם יחכו? מה יהיה? האם יפנו למזכירות? חסר שאצטרך להגיע עם השק לכיתה. תמיד אני מסביר להם שסרט טוב מתחיל כשמישהו פותח את הדלת ועל הסף מונחת גווייה – ואז צריך רק להתחיל לחפש מי הרוצח, כך אני אומר להם תמיד, אבל עכשיו אני רק מופיע, ומיד נפלטת הגווייה מהשק, ושל מי הגווייה, אם לא גווייתו של המורה העומד לפניהם, עד כדי כך הדמיון שלהם לא היה מעיז להמריא. אולי אצלצל ואודיע שאני לא מרגיש טוב? אני נזכר שלא לקחתי את הסלולרי, אבל הנה טלפון ציבורי קרוב, אני ניגש אליו, אבל הידיים קשורות לאופניים, אי אפשר להשעין את האופניים על הקיר מחשש שהם יפלו עם השק והכל יתגלה. זה מתחיל להיות קשה ומסובך מדי, חשבתי, לבד אני לא יודע להסתדר. אין ברירה אלא לחזור עם השק הביתה.

עברתי שוב את השדרה השנייה. ברחוב עשרים וארבעה פניתי שמאלה וחציתי את השדרה השלישית והרביעית בהצטלבות מדיסון אווניו, במקום שנטשתי את האישה עם הילד, פניתי ימינה והמשכתי עד ה־:STREET 31, עליתי במעלית. הגעתי לקומה השלוש־עשרה, פתחתי את דלת הדירה והכנסתי את האופניים עם השק.

שמחתי שאיש לא ראה אותי לא בירידה ולא בעלייה. נעלתי מהר את הדלת מאחור, וישבתי על הכורסא לנוח, השק מוטל לפני בפינה, בה היה מונח קודם לפני יציאתי.

כבשים, זיתים וכל השאר. פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

האלוף הפלאיפנטזיה מרוקאית

איך זכינו לביקור של האלוף הפלאי? אני עצמי הייתי אלוף, והייתי מגמא מרחקים עצומים, הרים ובקעות, וחוצה ימים ונהרות בעזרת גופי ואיברי, ולפעמים בעזרת מיני גלשנים וכנפיים. באחד הימים ראיתי אותו חולף במקביל לי באחד השבילים, משאיר אותי מאחור, והוא רץ בכוח אין שני לו, והיא לידי מצביעה עליו ואומרת:      |

זה הוא! זה האלוף! בוא נתקרב אליו! היה לגמרי ברור, שאני לא בן תחרות לו, והוא ממשיך ודואה במורדות השביל המתפתל. עוד אנחנו קרבים אליו, והוא הולך ומאט, וכשהגענו אליו, ועמדנו סמוך לו, על השביל, והוא כבר נעצר. ראינו שבגדיו קרועים ומטולאים, וגלגלי הרכב שלו – קורקונט או גלשן מורכב – משופשפים לגמרי. הגומי התאכל, החוטים נשחקו, והוא למעשה נעצר לא ביוזמתו, אלא מפני שהרכב לא יכל יותר לנוע, ואני והיא, שותפתי, אחותי, הזמנו אותו אלינו הביתה, כדי שנוכל לעזור לו לתקן את הקלקולים, את כלי הרכב שלו, כדי שיוכל להמשיך במבצע החשוב, שאי אפשר להפסיקו. הרגשנו כבוד גדול שהסכים להתארח בבית שלנו, ומיד כשהגיע נתנו מקום כבוד לרכבו, וכל בני הבית התחילו למשש ולבדוק, וכולם ראו שגם הגלגלים הגדולים וגם הקטנים היו שחוקים עד היסוד. הגומי התאכל לגמרי, וחוטי הברזל נקרעו ונסתבכו, והיה צריך מומחה, שידע לתקן ולהחזיר כל דבר למקומו.

 גם היה ברור, שצריך חלקי חילוף להחליף כמה חלקים וגלגלים, ומפני שהאלוף היה חייב להמשיך מיד במסעו, הצענו לו להחליף כוח בלילה, ובעוד הוא נח, אני ואחותי נצא עם הגלגלים לשכננו, שהוא סוחר חלקי חילוף, והוא ודאי יספק לנו את הדרוש. לקחנו את הגלגלים הקטנים, ויצאנו מאל מורינה 2 לבית של מזוז ליד המאפייה. החנות לחלקי חילוף היתה כבר סגורה, והיה מאוחר בלילה, אבל אנחנו קראנו להם מהרחוב, ואז החלון נפתח למעלה, והבחורה המוכרת, בעלת המקום, השקיפה ואמרה שזהו, כבר סגור. ואנחנו הסברנו שזה האלוף, ומוכרחים לעזור לו, שתרד ותפתח לנו, והיא ובעלה הסכימו וירדו ופתחו, ואנחנו נכנסנו למחסן לחלקי חילוף ומסרנו את הגלגלים, והיא לקחה ומדדה ובדקה ואמרה זה מספר 23, פתחה מגירות ומצאה שיש לה 22, אך אין לה 23.

אין מה לעשות. הוא יצטרך לחכות למחר. היא תזמין את מספר 23. לא היתה ברירה. אמרנו תודה, חששנו להשאיר לה את הגלגלים השחוקים, אבל מוכרחים, הרי היא צריכה בכדי להחליף. אז חזרנו הביתה בהרגשה מעורבת. איך נעמוד לפני האלוף בלי החדשים וגם בלי הישנים? מצד שני מחר יהיו לו גלגלים חדשים. אז לא נורא. הפסיד לילה.

כבשים, זיתים וכל השאר.

כבשים, עצי זית ודקלים הם הגיאוגרפיה והטופוגרפיה והפילוסופיה של מרוקו. הם מכסים את ההרים, העמקים ומלווים אותך לאורך הנחלים והמעיינות והים ועד למבואות הסהרה. הכבש המרוקאי גדל כמעט לבד, על המרעה החופשי, ללא השקעה, כמעט ללא הוצאה. מי שיש לו כמה עצי זית וכמה כבשים הוא מסודר בחיים. יש לך מה לאכול ולא צריך יותר. אם יש לך גם כמה          

תרנגולות, אז אתה יותר ממסודר, כי יש לך גם ביצים לארוחת בוקר ובלי לטרוח. הן מסתובבות לבד סביב הבית, מנקרות לבד ושותות לבד, ושום דבר לא מפריע לחיים. אף אחד לא שואל לשם מה באנו? למה עלינו למות? האם אנחנו עושים מה שנכון עם החיים שקיבלנו,או מחמיצים אותם? כי אתה חלק מהחיים, לא מחוצה להם. החיים הם יפים גם לאנשים, גם לכבשים, גם לתרנגולות, אין שאלות קיומיות כמו מי קדם למי? הביצה או התרנגולת? כולם יודעים שזה התרנגול. והם מסתובבים בחצר שלך כמו בני משפחה, ונהנים מהחיים, עד שאתה מכין מהם את התבשילים האהובים עליך.

לכבש הניוזילנדי או האוסטרלי, למשל, אין משפחה ואין בית. הוא גדל בחוות ענק, בכמויות של אלפים ועשרות אלפים, חסרי שם, שכל חייהם רכונים לאדמה, יונקים מעטיניה, עד שנפרדים ממנה לעד, בלי שהספיקו לעשות כלום. הכבש הישראלי לעומת זאת זכה להיות גיבור לאומי. בעקבות האידיאל הציוני להחזיר את הקשר של היהודי לאדמה, קשרו לו הילה מיתולוגית, ושרו לו שירים: ״צלצלו צלצלו/ פעמוני העדר/ לרגלי ההר,/ הר הכרמל…/ שמש פז שוקעת,/ ים מזהיב מלמטה,/ לרגלי ההר,/ הר הכרמל./ אוצו רוצו,/ כבשי לובן/ אל מרחב הדיר,/ עת לנוח,/ בא הליל,/ הלבנה תזהיר…/ ממש אפותיאוזה – פתגם, משל –  של הכבש הציוני החדש, שהכרמל, זירת הפעולה של הנביא אליהו, הופך לבימת הפעולה שלו.

הכבש המרוקאי הופך לשיר בתוך הקיבה שלך. הוא טעים בלי להוסיף לו תבלינים, כי הוא אוכל מהטבע וחי על עשבי תיבול: כבש עם זיתים, כבש עם תמרים, כבש עם אפונים וכך הלאה. אתה אוכל את האדמה שלך, את ההרים, את הנהר ואת הים שלך.

באחד מביקורי במרוקו נסעתי מפאס לספרו במונית שירות. במונית היו כמה גברים קשישים ונער בגיל העשרה שחזרו מהשוק. ביני לבין הקשישים התפתחה שיחה חביבה, שהתבססה על פתגמים מקומיים. על כל פתגם שהם הוציאו מהפה החזרתי להם פתגם. הנער צפה בנו נלהב ומרוצה, לא מאמין כיצד ״אירופאי״ כמוני, שנולד אמנם בספרו, מתנצח בשפה אוטנטית עם המקומיים. כשעמדתי לרדת מהמונית הוא הזמין אותי לארוחה בבית הוריו בכפר דוואר בופול, לא רחוק מספרו. באחד הימים לקחתי אתי את לחסן, אחד מעובדי המלון ועלינו על מונית לדוואר בופול. אחרי כשעה הגענו לסוף הדרך. הכביש נגמר וירדנו מהמונית, שהסתובבה והתרחקה, ואנחנו נשארנו מול שרשרת הרים ללא סימן של יישוב. במקרה עבר זקן על חמור ושאלתי איך מגיעים לדוואר בופול. קח את השביל ההוא, הוא אמר, תיכנס ליער, תמשיך ישר, כשתפגוש למטה שני שבילים, אל תיקח את השמאלי, קח את הימני. אתה ממשיך ישר, עד שתפגוש שני שבילים הולכים ככה (מסמן מזלג), אל תיקח את השמאלי, קח את הימני. בעץ הזית הראשון קח שמאלה ככה, ובתאנה השלישית ככה (מסמן ימינה)…

על סמך התיאור הזה התחלנו ללכת, נכנסנו בין עצי הזית, מחפשים את השבילים, מוצאים ומאבדים, יורדים הר ועולים גבעה, ושוב עולים הר ויורדים גבעה וכבר עוברות שעתיים והשמש קופחת, ואני חושב, שאיבדנו את הדרך ונצטרך לחזור, אבל למרבית המזל מבצבצים מול העיניים כמה מבני חימר למטה, וגם עדר כבשים ורועה. אנחנו רצים וצועקים, אם זה דוואר בופול, ומישהו עונה כן. אתה במקרה מכיר את מוסטפה דוגמי? אני שואל. הוא פה, עונה מישהו. ילדים מתקבצים מסביב. אחד מהם מראה לנו איפה לעבור את הנהר, מוסטפה מופיע מיד עם אביו, מתחבקים, מתנשקים. האב מזמין הביתה, אנחנו מצטלמים בכניסה. בתוך הבית הוא מציג לנו את אשת בנו השני, שרק אתמול ילדה תינוק, וכל היום חגגו עם אורחים את הולדתו. הוא מכניס אותנו לחדר האורחים, ומגיש לנו תה עם נענע, הבית בנוי מחימר ואדמה, חצר גדולה וחדרים מסביב וגם דיר ואורווה. אחר כך יוצאים לסייר במטע הזיתים, הסבתא – דהיה –

זקנה מופלגת יושבת תחת עץ זית ליד המעיין ומשחקת עם תרנגול הודו ואפרוחיו, סמוך לה הפרראן – תנור לאפיית לחם ובישול וכן בית בד לשמן, שאינו פועל יותר, כי עכשיו לוקחים את הזיתים לבית חרושת בספרו. כשחזרנו לחדר האורחים, השולחן כבר היה ערוך. קערת כוסכוס ענקית עם בשר כבש וירקות ולמעלה גרגרי חומוס עם צימוקים, סוכר וקינמון, ואנחנו הגברים מסביב אוכלים יחד מאותה קערה, כל אחד לוקח קצת חומוסים וצימוקים ומוסיף בכף קצת כוסכוס. כשהאבא חדל לאכול ומשאיר את הכף בקערה, כולנו מפסיקים ומעבירים את הקערה לחדר הנשים. חשבתי שגמרנו, אבל אז הגיע הטאג׳ין עם ראש כבש עם שמן זית וזיתים מסביב. בשר הראש טעים במיוחד. ראש כבש על כל חלקיו, סוגים שונים של בשרים בטעמים לא ידועים לנו, מבושלים בשמן הזית מהעצים שלהם, ועם הזיתים שלהם. התבשיל מלווה צלוחיות עם סלטים מבושלים וסלט חי עם בצל קצוץ. השיחה קולחת, אין טלוויזיה, אין חשמל, אין טלפון, רק אוויר הרים, שמים, עצי זית, עזים וכבשים. הקירות חשופים מכל קישוט פרט לתמונות שני הבנים שבצבא, אחד מהם הוא בעלה של היולדת שמשרת בסחרה. משכורתו 1500 דרהם לחודש (כ־$150) וחופשה אחת לארבעה חודשים. הוא לא בא להולדת הבן, כי זו הוצאה גדולה להגיע משם, והרי הוא שם כדי לחסוך. גם האבא היה חייל כעשר שנים בשירות הצרפתים ולחם בהודו, סין ואלג׳יריה. חסרו לו עוד חמש שנים לפנסיה מלאה, לכן הוא מקבל רק תשלום סמלי כל חודש. מוסטפה למד בבית ספר תיכון בספרו, אבל הנסיעות והדיור היו יקרים, ונאלץ להפסיק שנה לפני הבגרות. מרים בת הזקונים הולכת לבית ספר עממי שנמצא במרחק 3 ק״מ ומגיעה לשם כל יום על חמור. אוויר נקי, טהור, אנשים טהורים, תמימים, פשוטים, כמו בימי אברהם אבינו. מסביב הרים, שמש, שקט גדול, והמון כבשים ועצי זית..

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון-זיתים עם כבש

זיתים עם כבש%d7%a4%d7%a0%d7%98%d7%96%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%90%d7%99%d7%aa

חומרים (ל־8-6 מנות)

1/2 ק״ג בשר כבש, או בקר חתוך לחתיכות כזית

1/2 ק״ג זיתים ירוקים דפוקים ללא גלעינים

2 גמבות 2

1/2 כוס שמן

לימון חי

2   כוסות מים

 

תבלינים

5 שיני שום

1 כפית פפריקה אדומה

1 כפית כמון

 מעט מלח

אופן ההכנה

חותכים את הגמבות לרצועות ומטגנים קלות בשמן מוסיפים את שיני השום ומטגנים עד להזהיב מוסיפים את המים ושמים את הבשר החתוך בסיר לבישול למשך כחצי שעה, או עד שיתרכך מוסיפים את התבלינים

לפני שהבשר מתרכך לגמרי מוסיפים את הזיתים לבישול למשך כחצי שעה

כחצי שעה לפני גמר הבישול חותכים את הלימון לפרוסות בינוניות ומוסיפים מלמעלה

הטעם גם של הבשר וגם של הזיתים – מריר חמוץ – יוצא נפלא לדאוג שהזיתים לא יבושלו למעלה מהמידה, ושישמרו על הצורה ועל הטכסטורה ועל המרירות

אם מכינים יום קודם, יש זמן לבשר לספוג את טעם הזיתים ושאר התבלינים והטעם יוצא למעלה מנפלא.

אופן ההגשה: מגישים לשולחן בקערת הגשה.

הערה: במקור משתמשים בזיתים ירוקים ישר מהעץ ולא בזיתים מבוקעים מהסופרסל. במקרה זה צריך לסלק את המרירות                               היתרה שלהם לפני הבישול וזאת עושים על ידי שמסלקים את החרצנים ומרתיחים את הזיתים במים פעמיים או שלוש, כל פעם מסננים ומחליפים למים חדשים.

                                         עצי זית

לאכול זיתים עם בשר כבש זה לאכול את מרוקו, עם כל רכותה ומרירותה. עצי הזית מתפשטים על כל הר וגבעה ויחד איתם עדרי הכבשים, שמחפשים מרעה. מי שאין לו עצי זית, לפחות עשרה, הוא לא מרוקאי, כי כל עץ זית נותן לך כ־40-30 ליטר שמן לשנה ומחיר ליטר שמן כ־30 דרהם, מה שנותן כ־1200 דרהם לחודש, שזאת משכורתו של שוטר או חייל. שמן, בניגוד לכבש, לא חולה ולא מת ובניגוד לכסף לא מאבד את ערכו. מאה עצי זית למשפחה זה לא יוצא דופן. סבא בראהים כשהייתי שואל אותו כמה עצי זית יש לו, היה עונה לי בתנועת יד שהם ״מגיעים עד ארץ ישראל״, וכשהייתי שואל כמה כבשים יש לו, היה עונה באותו אופן: ״הם מגיעים עד ארץ ישראל״. לימים הוא הגיע לארץ ישראל בלי כלום. את הכל הוא נאלץ להשאיר שם תמורת טרנזיסטור. הוא היה יושב ליד עץ הזית שהיה בגינת הבית שלנו בחיפה ורואה בדמיונו את כרמי הזיתים שלו, שהגיעו עד ארץ ישראל. לימים קנה לו כבש, קשר אותו לעץ הזית והיה רואה את כבשיו, שהגיעו עד ארץ ישראל. אחר כך הוא התחיל לצאת ולרעות את הכבש ברחובות חיפה. כשהמרעה לא נמצא על המדרכות, התחיל לצאת איתו מחוץ לעיר ושוכח את הדרך חזרה, עד שהיינו שוכרים רכב ומחזירים אותו הביתה. עם הזמן הוא התחיל להרחיק. פעם מצאנו אותו בעכו ופעם בנהריה. אחר כך הוא נעלם. האחרון ראה אותו עם הכבש שלו ליד עצי הזית במושב שתולה.

הזית מלווה אותך כל היום, בארוחת בוקר כזיתים שחורים, בארוחת צהריים כשמן לטבול בו את הלחם הטרי עם הפפריקה, ובארוחת הערב כשמן לטאג׳ין, ואם לא אכלת אותו כשמן או כזיתים, יש להניח שחטפת בו מכות מהמורה. כל פעם שאני מבקר בספרו, אני פוקד את עץ הזית בחצר בית הספר שממנו קטפתי למורה ענפים למלקות, נוגע בו ומהרהר, מה חלקו של עץ הזית במה שאני היום, ובמה שאני לא.

כבש ותמרים-כבש עם עגבניות ושקדים-כבש עם ביצים קשות ושקדים- גבריאל בן שמחון

כבש ותמריםפנטזיה מרוקאית

חומרים (ל־־8-6 מנות)

 

1/2ק״ג בשר כבש (כתף)

2 בצלים מקולפים וחתוכים גס

100 גרם מרגרינה (מחמאה)

 2 כבות דבש

450  גרם תמרים

 2  כוסות שקדים לבנים מטוגנים

 1 כפית שומשום קלוי

כמה כפות מיץ לימון(לפי הסעם)

 

תבלינים

1/2 כפית פלפל שחור  

1/4 כפית זעפרן

1/2 כפית קינמון

3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

חותכים את הבשר לחתיכות של 100 גרם

שמים את הבשר בסיר עם מעט מים, המרגרינה, הפלפל והזעפרן והמלח, מכסים ומביאים לרתיחה

מסירים את הקצף, מנמיכים את האש ומטגנים כשעה וחצי או עד שהבשר רך

לקראת סוף הבישול מוסיפים את הדבש והקינמון והופכים את הבשר כדי שיספוג את הרוטב

מוציאים את הבשר, בודקים את התיבול ברוטב ומוסיפים תיבול, אם צריך וקצת מיץ לימון, אם רוצים

מרטיבים את התמרים במים, מייבשים ומוסיפים לרוטב וממשיכים לבשל כעשר דקות שמים שוב את הבשר בסיר לכמה דקות לחימום מציעים את חתיכות הבשר בקערת חרם ומכסים אותן ברוטב.

אופן ההגשה: מקשטים בשקדים ובגרגרי שומשום קלויים ומגישים לשולחן בקערת הגשה.

                             הערות: לא לבשל את התמרים יותר מדי כדי שלא יאבדו את הצורה

 

כבש עם עגבניות ושקדים

 

חומרים (7,-8-6 מנות)

1/2 ק״ג בשר כבש (כתף עדיך)

8-6 עגבניות רכות

1/2 בצל

 2 שיני שום

6 כפות שמן זית

1/2 כוסות שקדים חלוטים,

מקולפים ומטוגנים

 

תבלינים

1 מקל קינמון

 1 כפית קינמון

1 כפית זנגוויל

1/2 כפית פלפל שחור

 1/4 כפית זעפרן

  • כפות תרכיז עגבניות

4 כפות דבש

מלח

 

אופן ההכנה

מקלפים הבצל והשום וחותכים דק

חולטים העגבניות, מקלפים,טוחנים ומערבבים את מיץ העגבניות (לא את העגבניות עצמן) עם תרכיז העגבניות חותכים את הבשר לחתיכות ושמים בסיר יחד עם השמן, הבצל, השום, הזעפרן, הזנגוויל, מקל הקינמון, הפלפל השחור והמלח שופכים את רוטב העגבניות על הבשר ומוסיפים מעט מים לכיסוי הבשר ומבשלים תוך ערבוב מפעם לפעם עד שהבשר מתרכך (כשעה עד שעה ורבע)

מוציאים את הבשר החוצה וכן את מקל הקינמון ומכניסים את העגבניות הטחונות לרוטב וממשיכים לבשל את הרוטב על אש קטנה תוך כדי ערבוב עד שהוא מתעבה מוסיפים את הדבש ואת אבקת הקינמון וממשיכים לבשל מעט מחזירים את הבשר לבישול בתוך הרוטב לכמה דקות תוך כדי ערבוב

מוציאים את הבשר החוצה ומניחים בצלחת הגשה שופכים על הבשר את הרוטב ומפזרים על זה את השקדים המטוגנים.

                              אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.

 

כבש עם ביצים קשות ושקדים

חומרים (7,_8-6 מנות)

1-1/2ק״ג בשר כבש (כתף עדיף)

 1-1/2 בצל מקולף וחתוך דק

  • כפות שמן זית

4    כפות מחמאה

  • ביצים קשות מקולפות וחצויות לאורכן

1-1/2 כוסות שקדים חלוטים ומטוגנים

 

 

תבלינים

1-1/2כפית זנגוויל

1/2 כפית פלפל שחור

1/4 כפית זעפרן

1 צרור קוסבורה חתוך דק

מלח

אופן ההכנה

שמים את המחמאה והשמן בסיר לחימום ומוסיפים את הבצל, הזעפרן, הזנגוויל, הפלפל השחור והמלח חותכים את הבשר לחתיכות ומשחימים בסיר לכמה דקות תוך ערבוב

מוסיפים מים ומבשלים עד רתיחה

מכסים את הסיר, מנמיכים את האש וממשיכים לבשל עד שהבשר מתרכך (כשעה וחצי), מוסיפים מים אם צריך מוסיפים את הקוסבורה כרבע שעה לפני גמר הבישול מוציאים את הבשר החוצה ומניחים בצלחת הגשה מעבים את הרוטב

שופכים את הרוטב על הבשר ומפזרים על זה את חצאי הביצים הקשות ואת השקדים המטוגנים.

                             אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון-האישה שלא חזרה-מרזוקה

האישה שלא הגיעהפנטזיה מרוקאית

זאת היתה סעודת ערב ראש השנה עם ידידים בפאריס. עשינו את כל סדר הברכות והטעימות כהלכתו, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, והיטבנו את לבנו בקוט דו פרובנס מעולה. כשהאווירה התחממה, התחלנו לספר על ירושלים. כל אחד סיפר את סיפורו, עד שהגיע תורה של אחת האורחות, שהתוודתה, שאין לה מה לספר, כי היא לא היתה מעולם בירושלים. התפלאנו איך צעירה אינטליגנטית, בת לקורבנות שואה, לא מצאה זמן לבקר בירושלים, ״היא סיפרה את הסיפור הבא.

היא הזמינה טיסה לפראג לבלות שם את הוויקאנד. זה היה יום שישי, והיא איחרה מעט לטיסה, וכשהגיעה לשרל דה גול, ראתה את המטוס שלה נוסק באוויר. לא היה נעים לה לחזור הביתה עם המזוודה, ושאלה בדלפק אם יש טיסה למקום אחר. הטיסה האחרונה שנותרה, אמרו לה, זה לירושלים. קנתה את הכרטיס, עלתה למטוס. כשהגיעה לבן גוריון, כבר היה בין השמשות, חיפשה טכסי לירושלים ועלתה, ומיד נמנמה מעייפות. כשפקחה את עיניה, ׳אתה את הילטון. שילמה לנהג ונכנסה. בדלפק הציגה את הפספורט, ילאה את הטפסים וקיבלה מפתחות לחדר. כל כך עייפה היתה, שאחרי האמבטיה נחתה ישר על המיטה לשינה עמוקה. כשקמה בבוקר והזיזה את הווילונות כדי לראות את ירושלים, ראתה ים. ־־א לא ידעה שבירושלים אין ים, ויצאה לחפש את הכותל. תגיד ל• בבקשה, איך מגיעים לכותל, שאלה את הראשון שפגשה, והוא :־.ח חיוך שקט ואמר: ישר ובפנייה הראשונה שמאלה. הלכה ־פנתה ולא ראתה סימן לכותל. הדרך לכותל, בבקשה, שאלה עוד ע־בר ושב, וגם זה צחק קלות והצביע מולו: הרמזור הראשון שמאלה ־מיד ימינה. חיפשה, חיפשה ולא מצאה. היתה בטוחה, שהיא רק טועה בסמטאות ירושלים, והמשיכה בחיפושיה עד רדת החושך.

בסוף היום עייפה ומאוכזבת חזרה למלון. לשאלת הפקיד איפה היא היתה, סיפרה לו איך חיפשה כל היום ולא הצליחה למצוא את הכותל. בתל־אביב אין כותל, הצטער הפקיד לגלות לה. הכותל הוא בירושלים. מרוב כעם ואכזבה הזמינה מונית, לקחה את המזוודה, וביקשה מהנהג לנסוע לבן גוריון. עלתה על המטוס הראשון וחזרה לפאריס. חשבתי לי שאין סיפור יפה מזה להגיד שלירושלים לא מגיעים במקרה. מי שלא בא אליה בכוונה, לא מוצא אותה.

מרזוקה

בביקור הראשון שלי במרוקו שכרתי טכסי עם נהג לתור את הארץ הגדולה. הנהג הצעיר מעולם לא עזב את עירו, פאם, אבל אני, שעזבתי אותה בן עשר, חזרתי אליה מלא געגועים, מצויד עם כל מפה אפשרית ועם המון חשק, כדי לחקור אותה עד הסוף. עכשיו אחרי שחלמתי עליה שנים, לא התכוונתי לוותר על שום חלק שלה. כל יום גיליתי ערים וכפרים חדשים, נופים וצבעים אחרים, אנשים, מנהגים, אירועים ותמונות חדשות. רבט ופאס הן פנינות של תרבות והיסטוריה. הרי השוף בצפון מדהימים בפראותם. החוף הארוך ש הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי מפעים באורכו ובצבעיו, הרי האטלאס וכפריהם הקטנים חיים עדיין באלף לילה ולילה, אבל הפנינה שבכתר היא מרקש, עיר החומות האדומה הנשקפת על הר טוקבל המושלג מכאן וחולות מדבר הסהרה מכאן, ואין סוף הדקלים המחברים ביניהם. השם סהרה תמיד הילך עלי קסם ומרזוקה – המקום המסתתר בין חולותיו הענקיים – היה מין דיבוק שרדף אותי ללא הרף, והייתי חייב להשתחרר ממנו. וכך יצאנו בוקר אחד ממרקש במונית לעיר ריסאני, היישוב האחרון לפני המדבר. במקום שהכביש נגמר על שפת המדבר עטו עלינו המון רוכבי אופניים בצעקות ודחיפות, מציעים לנו את שירותם כמדריכים למרזוקה ומפריעים לנו לנסוע. אני שאינני יודע לקנות אפילו גפרורים, לא ידעתי להתעסק עם ההמון, והחלטתי לברוח קדימה למדבר ולמצוא את מרזוקה בעצמי. עד אז לא נזדקקתי למדריכים. היו לי מספיק מפות וגם אינסטינקטים טובים ולמרות שהייתי כמעט בודד בדרכים הארוכות והריקות, לא היה לי חשש שאלך לאיבוד. האמת שמה שנתגלה לנו תוך כדי נסיעה היה ים חולות אינסופי, בלי שום נקודות אחיזה בשטח. חוץ מסימני צמיגים של כלי רכב, שהופיעו על החול מפעם לפעם, לא היה שום סימן חיים, לא עץ ולא מבנה, ולא יכולנו לדעת איפה אנחנו, ואם אנחנו בכיוון הנכון. רק כשעה יותר מאוחר מצאנו תמרור עץ פרימיטיבי תקוע בקרקע עם חץ מצויר ומעליו השם מרזוקה. שמחנו שיש אנשים טובים שדאגו לתמרור במדבר, ונסענו בטוחים בעקבות התמרורים, עד שכעבור כשעתיים מצאנו את עצמנו בחזרה ליד התמרור הראשון. הבנו שמישהו – אולי מורי הדרך – הטעו אותנו בכוונה כעונש על כך שלא קנינו את שירותיהם, והיינו מאוכזבים ומבולבלים, אלא שלמרבית המזל הופיע באותו רגע כמו מלאך, איש כחול, רוכב אופניים. בסהרה חי לו שבט האנשים הכחולים, רועים ברובם, שכהגנה בפני השמש הקופחת הם מכסים את גופם ואת פניהם בגלימות בצבע כחול, והוא כנראה אחד מהם. לאן אתה נוסע, שאלנו את האיש הכחול והוא ענה למרזוקה. מה המרחק למרזוקה שאלנו. שעה נסיעה ברכב, הוא אמר. אני גר במרזוקה, הוא הוסיף, אם אתם רוצים תנו לי טרמפ ואביא אתכם לשם. קשרנו בשמחה את האופניים שלו לגב המכונית, ודהרנו איתו למרזוקה, הפעם בביטחון ובידיעה שנספיק להגיע בזמן ולחזור לפני רדת החשיכה לריסאני. בתוך שעה כבר היינו שם. אילולא הגענו איתו לא היינו מבחינים במקום, כי בדיוק השתוללה שם סופת חול שכיסתה הכל, ובקושי ניתן היה להבחין בכמה חושות, שביניהן דידו כמה תרנגולות, עז אחת או שתיים, וזקן שפוף שרץ בין שני מבנים קטנים. אחד מהם נשא עליו שלט של בית קפה. האיש הכחול אמר תודה והתרחק עם אופניו, ואנחנו התיישבנו בשמחה ליד אחד השולחנות והזמנו תה עם נענע. במקום ישב עוד זוג צרפתי, בעל ואישה בגיל העמידה, שגם כן היו מאושרים, על שהצליחו לעשות את הדרך בכוחות עצמם ויחד חגגנו, החלפנו רשמים על הדרך, על התמרורים, על מורי הדרך ולבסוף עשינו סיבוב ניצחון, וצילמנו כל מה שזז ביישוב השקוע בחול בקצה העולם וחזרנו לבית הקפה לקנות פילמים וללכת. בדרך חזרה לריסאני נעצר לפתע הרכב הצרפתי. הם שכחו את המצלמה בבית הקפה, ואיך הם יכולים לחזור הביתה בלי הצילומים של מרזוקה? הם חייבים לחזור, רק ביקשו שנדאג להודיע עליהם במלון היחיד בריסאני, ששם אמורים גם אנחנו לבלות את הלילה. לחזור לבד למרזוקה קרוב לחשיכה ואחר כך שוב לריסאני זה היה ממש סכנת נפשות, אבל מה לא לעשות כדי להשיג את הנכס היקר מכל? התמונות של מרזוקה? לשמחתי סמוך לחצות לילה שמעתי את רעש המנוע של מכוניתם, ומחלון חדרי יכולתי לראותם חונים ונכנסים למלון עם המצלמה.

בארוחת הבוקר עם הספינזאת, התה והנענע, התחבקנו והתנשקנו כמכרים ותיקים. מסתבר, שהמזל האיר להם פנים, ואיש כחול רוכב אופניים ביקש איתם טרמפ בחזרה ממרזוקה לריסאני. פיתחנו ביחד את התמונות שלנו ושלהם, מתלהבים ונרגשים מהצילומים, ומהצלחתנו להגיע למרזוקה ולחזור ממנה.

שנים סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע על הביקור המופלא במרזוקה בלב הסהרה, עד שיום אחד פגשתי מדריך תיירים, שחזר זה עתה משם, והתלהב להראות לי תמונות. עיני נפקחו בפליאה והפתעה. היו אלה תמונות של מקום אחר לגמרי. חולות ענק ללא מידה, גמלים שנראים כזבובים למרגלותם. לא היה שם לא בית קפה, לא תרנגולות ולא עזים. רק חולות מדבר צהובים מרהיבים ומדהימים בגובהם.

הבנתי שלא הייתי במרזוקה. שלא רק מורי הדרך והתמרורים הטעו אותנו, אלא גם בעלי בית הקפה והתושבים של המקום הקטן, שלא מיהרו לתקן לנו את הטעות. וכי למה להם לתקן? הרי בלעדינו למי יוכלו למכור כוס תה, קפה או פילם לצילום? ומי ייקח אותם כטרמפיסטים לעיירה הקטנה שכוחת האל וממנה?

לימים ראיתי אצל הצייר שמעון בן חורין מתל־אביב תמונה מדהימה. היה זה צילום של אישה ענקית בגודל דיונה שרועה עירומה בלב המדבר. בעצם לא היה לגמרי ברור, האם היו אלה חמוקי אישה, שנראו כחולות של דיונה, או חולות של דיונה שנראו כחמוקי אישה. קשה להגיד. מתחת לתמונה היה כתוב: מרזוקה.

אה! אמרתי לעצמי. אם זאת מרזוקה אז גם מדריך התיירים לא היה שם. אבל רגע, האם הצייר היה שם? או שגם הוא מצייר איזה מרזוקה שלא ראה, איזה דימוי של משהו שאיננו ושאף אחד לא יגיע אליו לעולם. אני מוכרח לצאת שוב למסע בסהרה, כדי לגלות איך נראית מרזוקה האמיתית.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון-אמריקה

אמריקה

הוא מכר את כל מה שיש לו כדי לקנות כרטיס לאמריקה. עזב את האישה והבנות ואת חנות הסנדלרים העלובה שלו ליד בית הכנסת המט ליפול בצ׳נסטחובה,- עיר בדרום מערב פולין – עלה על האנייה לניו יורק, שם אמור לחכות לו בנמל בן הדוד, יוזיק, שיחתום על אשרת הכניסה שלו. זאת היתה פעם ראשונה שלו בים, ועשרים יום של בדידות על הסיפון, בלי משפחה ובלי שכנים, עם אנשים בלתי מוכרים, אבל עם תקווה, שהנה הגורל שלו משתנה, עולם ישן וחולה יישאר מאחור, ועולם חדש יקבל את פניו. יוזיק בן הדוד יחתום על כמה ניירות, בהם הוא לוקח עליו אחריות, ובא לציון גואל, כמובן, שלא התכוון לשהות אצלו יותר מימים אחדים, עד שימצא עבודה באחד מבתי הזיעה הידועים, וישכור לו מקום מגורים. החיים בצ׳נסטחובה הפכו בלתי נסבלים, כולם בועטים בך ללא רחם, ופרנסה אין, האנטישמים מתעללים בך בתמיכת השלטונות. קשה לחיות. אמריקה היא הגאולה. רבים מיהודי צ׳נסטחובה והסביבה, משפחות שלמות עם הילדים והנכדים עשו את אותה דרך לניו יורק, ושם נחלצו מהמצוקה, וזכו סוף־ סוף לחיות כמו בני אדם. גם בן דודו הצליח לצאת לאמריקה, וכבר קנו להם בית, והם מסודרים בעבודה. שכחו שהיו אי פעם בעולם הישן.

הסיפון מלא נוסעים ומהגרים כמוהו, הרבה רעש והמולה, כולם מדברים על התוכניות והתקוות. מי שכף רגלו דרכה על הסיפון, כבר הרגיש, שניתק עצמו מהעבר, ומכאן מתחיל העתיד. ינטל, אשתו ושלוש הבנות בוודאי דואגות, מחכות לאות חיים, לסימן שהגיע, אבל כל המתח יפוג, כשיגיעו לנמל, ובן הדוד יוזיק יהיה שם ויקבל אותו. היום המיוחל הגיע, לבש את מיטב בגדיו, קצץ קצת את פיאותיו, וחידד את זקנו, הסתיר את הטלית הקטן תחת החזייה, את הכיפה חבש תחת המגבעת החדשה, צחצח את נעליו הישנות, עמד עם המזוודה המרופטת על הסיפון, וחיכה לרגע הירידה. כל הנוסעים כבר צמודים למעקות עם המזוודות בידיהם. דוברי יידיש הם העניים.

העשירים דוברים גרמנית ואנגלית. הוא יודע רק יידיש, אף מילה אנגלית. אם הפקידים יפנו אליו, הוא לא יבין כלום, אבל בן הדוד יוזיק יחכה לו שם, והוא כבר יעשה את העבודה. והנה גורדי השחקים מבצבצים מתוך הערפל של הבוקר. בניינים גדולים כאלה לא ראה אפילו בדמיונו. זה לא צ׳נסטחובה, זה מעבר לסמבטיון. הנוסעים מצביעים בשמחה על איזה פסל שמזדקר מתוך המים, נושא בידו לפיד. ויש מי שמסביר שזהו סמלה של הארץ החדשה, שכל מי שמגיע אליה עבד, היא נותנת לו חירות. צפירות ארוכות נשמעות מארובות האנייה, שעוברת ליד הפסל, כאילו מצדיעה לו. הנה עוד מעט ייפול על כתפי בן הדוד הנדיב, יחבק אותו, ויזיל דמעה. המוני אנשים על הרציף מנפנפים ידיים, נוסעים מושיטים יד, מצביעים על קרוב או מכר, שעומד שם וקוראים בשמו: יוסל! מוטל! גיטל! הוא מחפש בעיניו את יוזיק, הבן דוד, אבל קשה באמת להבחין בין המונים רבים כל כך במישהו מסוים.

בשמחה הוא נגרף בין המוני היורדים, הנהו יורד עם כולם על כבש האנייה והנה רגליו דורכות ממש על אדמת אמריקה. עיניו רטובות, והוא מתרוצץ, קצת מבוהל, מחפש בעיניו את יוזיק, הצעיר הרזה והגבוה, אבל עדיין קשה בתוך הצפיפות הזאת לזהות מישהו במדויק. תוך כדי שהוא נדחף קדימה, הוא ממשיך לשלוח מבטים לכל עבר, שמא הדוד מחפש אותו ואינו מבחין בו, ובינתיים הוא מוצא את עצמו מול הפקיד שמבקש את תעודותיו. הוא מציג את הפספורט ומצפה בערגה עצומה, שיוזיק יצמח מיד מתחת לפני האדמה, וייתן את החתימה שלו. יוזיק הוא המפתח שלו לחופש, לאדמת אמריקה, הוא צריך לפתוח לו את הדלת, בלי החתימה שלו, אין לו מפתח. איפה אתה, יוזיק? איפה אתה? אז איפה הואי שואל הפקיד והוא ממלמל משהו ביידיש ומציג שוב את הפספורט, האיש שמאחוריו מתנדב לתרגם והוא מסביר לו שהבן דוד מחכה לו פה, תצביע עליו, אומר הפקיד.

הוא מחפש בעיניו, חושב אולי יוזיק החליף את הכובע, או התסרוקת, או שינה את לבושו כדרך העולם החדש והוא מתפלל שיתגלה במהרה, יוזיק, בוא! איפה אתה, יוזיק? אבל אף אחד לא מופיע, אף אחד לא מחפש אותו, לא קורא בשמו, בטח קשה לצעיר לפלס דרך בין ההמונים, הוא מנסה להסביר לפקיד, אבל זה מבקש אותו לזוז ולחכות בצד, כדי לא להפריע לאחרים, המוני הנוסעים עוברים, מציגים את ניירותיהם וממשיכים הלאה לעבר קרוביהם, צוהלים, שמחים ומחבקים, הוא עומד בצד, עיניו חוקרות, סורקות ומחפשות, הוא צריך להיות פה, קבעו שיחכה לו ברציף, אבל השמש כבר שוקעת, התור כבר נגמר, המון הנוסעים נעלם, הרציף כבר ריק ואין איש.

יוזיק פשוט לא הופיע, האיש שאמור להביא לו את המפתח לא בא. אין מי שיפתח לו את השער. מה הוא יכול להגיד לפקיד? הפקיד מבקש לדעת את שמו ומקום מגוריו של האיש, והוא מצלצל אליו, שואל, אם הוא מחכה לקרוב משפחה בשם רומק. ורומק שומע את קולו של יוזיק, כשהוא עונה, שהוא לא מכיר אף אחד בשם רומק, מצטער בשבילך, אומר הפקיד לרומק, מחזיר לו את הפספורט, ומורה לו לעלות בחזרה לאנייה. חפוי ראש הוא שם את הפספורט בכים הפנימי של המעיל, מרים את המזוודה, והולך בצעדים יגעים לעבר הספינה שכבר צופרת, שתחזיר אותו למקום, שממנו בא. הלילה יורד, האנייה כבר יוצאת מהנמל, והוא לבד על הסיפון, רוכן על המעקה, דמעות זולגות מעיניו לתוך הים האפל, מה יעשה? מה יגיד לאשתו? ולבנותיו? את כל רכושם הוא בזבז לקניית הכרטיסים, רגליו כבר דרכו על אדמת החירות, אבל משיח לא בא, סגרו לו את הדלת בפנים.

מתוך החושך מישהו מתקרב אליו, ונוגע בכתפו, למה יהודי בוכה? הוא מזנק מופתע. לאורך כל הדרך אף אחד לא פנה אליו, והאיש הזה עשיר, כפי שנראה על פי לבושו, פתאום, מתעניין בו. הוא לא יכול להתאפק, ומספר בבכי את כל מה שקרה לו, על הדוד שלא בא, על זה שאין לו למעשה לאן לחזור, והאיש טופח על כתפו, מנחם ומרגיע: אם תרצה, תוכל לבוא איתי לאנגליה. לא, עונה רומק בבכי קורע לב, אני לא הולך עכשיו לשום מקום. רק לארץ ישראל. רק למקום שיש יהודים, והם רוצים בי. אתה בטוח שאינך רוצה לאנגליה? לא, אדוני. אני עכשיו רק לארץ ישראל, רק לארץ היהודים אני נוסע. אם כך, ענה לו האיש המסתורי, כשתגיע לעירך, יחכו לך ולמשפחה בבית הדואר כרטיסים לארץ ישראל. האיש נעלם כלעומת שהופיע, בלי להשאיר לא שם ולא כתובת. ימים רבים הלכו הוא ובני המשפחה בצינסטחובה אבלים וחפויי ראש, כאילו קברו זה עתה אחד מהם. רק לאחר זמן רומק פנה לבית הדואר לשאול על החבילה. החבילה נמצאה בקלות, וכשפתח אותה, מצא כמובטח כרטיסי נסיעה לפלשתינה, לו ולבני משפחתו. מצורף אליהם היה גם צ׳ק על סכום נכבד. על הציק היה חתום הברון אדמונד דה רוטשילד.

פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

אמריקה

הוא מכר את כל מה שיש לו כדי לקנות כרטיס לאמריקה. עזב את האישה והבנות ואת חנות הסנדלרים העלובה שלו ליד בית הכנסת המט ליפול בצ׳נסטחובה,- עיר בדרום מערב פולין – עלה על האנייה לניו יורק, שם אמור לחכות לו בנמל בן הדוד, יוזיק, שיחתום על אשרת הכניסה שלו. זאת היתה פעם ראשונה שלו בים, ועשרים יום של בדידות על הסיפון, בלי משפחה ובלי שכנים, עם אנשים בלתי מוכרים, אבל עם תקווה, שהנה הגורל שלו משתנה, עולם ישן וחולה יישאר מאחור, ועולם חדש יקבל את פניו. יוזיק בן הדוד יחתום על כמה ניירות, בהם הוא לוקח עליו אחריות, ובא לציון גואל, כמובן, שלא התכוון לשהות אצלו יותר מימים אחדים, עד שימצא עבודה באחד מבתי הזיעה הידועים, וישכור לו מקום מגורים. החיים בצ׳נסטחובה הפכו בלתי נסבלים, כולם בועטים בך ללא רחם, ופרנסה אין, האנטישמים מתעללים בך בתמיכת השלטונות. קשה לחיות. אמריקה היא הגאולה. רבים מיהודי צ׳נסטחובה והסביבה, משפחות שלמות עם הילדים והנכדים עשו את אותה דרך לניו יורק, ושם נחלצו מהמצוקה, וזכו סוף־ סוף לחיות כמו בני אדם. גם בן דודו הצליח לצאת לאמריקה, וכבר קנו להם בית, והם מסודרים בעבודה. שכחו שהיו אי פעם בעולם הישן. הסיפון מלא נוסעים ומהגרים כמוהו, הרבה רעש והמולה, כולם מדברים על התוכניות והתקוות. מי שכף רגלו דרכה על הסיפון, כבר הרגיש, שניתק עצמו מהעבר, ומכאן מתחיל העתיד. ינטל, אשתו ושלוש הבנות בוודאי דואגות, מחכות לאות חיים, לסימן שהגיע, אבל כל המתח יפוג, כשיגיעו לנמל, ובן הדוד יוזיק יהיה שם ויקבל אותו. היום המיוחל הגיע, לבש את מיטב בגדיו, קצץ קצת את פיאותיו, וחידד את זקנו, הסתיר את הטלית הקטן תחת החזייה, את הכיפה חבש תחת המגבעת החדשה, צחצח את נעליו הישנות, עמד עם המזוודה המרופטת על הסיפון, וחיכה לרגע הירידה. כל הנוסעים כבר צמודים למעקות עם המזוודות בידיהם. דוברי יידיש הם העניים. העשירים דוברים גרמנית ואנגלית. הוא יודע רק יידיש, אף מילה אנגלית. אם הפקידים יפנו אליו, הוא לא יבין כלום, אבל בן הדוד יוזיק יחכה לו שם, והוא כבר יעשה את העבודה. והנה גורדי השחקים מבצבצים מתוך הערפל של הבוקר. בניינים גדולים כאלה לא ראה אפילו בדמיונו. זה לא צ׳נסטחובה, זה מעבר לסמבטיון. הנוסעים מצביעים בשמחה על איזה פסל שמזדקר מתוך המים, נושא בידו לפיד. ויש מי שמסביר שזהו סמלה של הארץ החדשה, שכל מי שמגיע אליה עבד, היא נותנת לו חירות. צפירות ארוכות נשמעות מארובות האנייה, שעוברת ליד הפסל, כאילו מצדיעה לו. הנה עוד מעט ייפול על כתפי בן הדוד הנדיב, יחבק אותו, ויזיל דמעה. המוני אנשים על הרציף מנפנפים ידיים, נוסעים מושיטים יד, מצביעים על קרוב או מכר, שעומד שם וקוראים בשמו: יוסל! מוטל! גיטל! הוא מחפש בעיניו את יוזיק, הבן דוד, אבל קשה באמת להבחין בין המונים רבים כל כך במישהו מסוים. בשמחה הוא נגרף בין המוני היורדים, הנהו יורד עם כולם על כבש האנייה והנה רגליו דורכות ממש על אדמת אמריקה. עיניו רטובות, והוא מתרוצץ, קצת מבוהל, מחפש בעיניו את יוזיק, הצעיר הרזה והגבוה, אבל עדיין קשה בתוך הצפיפות הזאת לזהות מישהו במדויק. תוך כדי שהוא נדחף קדימה, הוא ממשיך לשלוח מבטים לכל עבר, שמא הדוד מחפש אותו ואינו מבחין בו, ובינתיים הוא מוצא את עצמו מול הפקיד שמבקש את תעודותיו. הוא מציג את הפספורט ומצפה בערגה עצומה, שיוזיק יצמח מיד מתחת לפני האדמה, וייתן את החתימה שלו. יוזיק הוא המפתח שלו לחופש, לאדמת אמריקה, הוא צריך לפתוח לו את הדלת, בלי החתימה שלו, אין לו מפתח. איפה אתה, יוזיק? איפה אתה? אז איפה הואי שואל הפקיד והוא ממלמל משהו ביידיש ומציג שוב את הפספורט, האיש שמאחוריו מתנדב לתרגם והוא מסביר לו שהבן דוד מחכה לו פה, תצביע עליו, אומר הפקיד. הוא מחפש בעיניו, חושב אולי יוזיק החליף את הכובע, או התסרוקת, או שינה את לבושו כדרך העולם החדש והוא מתפלל שיתגלה במהרה, יוזיק, בוא! איפה אתה, יוזיק? אבל אף אחד לא מופיע, אף אחד לא מחפש אותו, לא קורא בשמו, בטח קשה לצעיר לפלס דרך בין ההמונים, הוא מנסה להסביר לפקיד, אבל זה מבקש אותו לזוז ולחכות בצד, כדי לא להפריע לאחרים, המוני הנוסעים עוברים, מציגים את ניירותיהם וממשיכים הלאה לעבר קרוביהם, צוהלים, שמחים ומחבקים, הוא עומד בצד, עיניו חוקרות, סורקות ומחפשות, הוא צריך להיות פה, קבעו שיחכה לו ברציף, אבל השמש כבר שוקעת, התור כבר נגמר, המון הנוסעים נעלם, הרציף כבר ריק ואין איש. יוזיק פשוט לא הופיע, האיש שאמור להביא לו את המפתח לא בא. אין מי שיפתח לו את השער. מה הוא יכול להגיד לפקיד? הפקיד מבקש לדעת את שמו ומקום מגוריו של האיש, והוא מצלצל אליו, שואל, אם הוא מחכה לקרוב משפחה בשם רומק. ורומק שומע את קולו של יוזיק, כשהוא עונה, שהוא לא מכיר אף אחד בשם רומק, מצטער בשבילך, אומר הפקיד לרומק, מחזיר לו את הפספורט, ומורה לו לעלות בחזרה לאנייה. חפוי ראש הוא שם את הפספורט בכים הפנימי של המעיל, מרים את המזוודה, והולך בצעדים יגעים לעבר הספינה שכבר צופרת, שתחזיר אותו למקום, שממנו בא. הלילה יורד, האנייה כבר יוצאת מהנמל, והוא לבד על הסיפון, רוכן על המעקה, דמעות זולגות מעיניו לתוך הים האפל, מה יעשה? מה יגיד לאשתו? ולבנותיו? את כל רכושם הוא בזבז לקניית הכרטיסים, רגליו כבר דרכו על אדמת החירות, אבל משיח לא בא, סגרו לו את הדלת בפנים. מתוך החושך מישהו מתקרב אליו, ונוגע בכתפו, למה יהודי בוכה? הוא מזנק מופתע. לאורך כל הדרך אף אחד לא פנה אליו, והאיש הזה עשיר, כפי שנראה על פי לבושו, פתאום, מתעניין בו. הוא לא יכול להתאפק, ומספר בבכי את כל מה שקרה לו, על הדוד שלא בא, על זה שאין לו למעשה לאן לחזור, והאיש טופח על כתפו, מנחם ומרגיע: אם תרצה, תוכל לבוא איתי לאנגליה. לא, עונה רומק בבכי קורע לב, אני לא הולך עכשיו לשום מקום. רק לארץ ישראל. רק למקום שיש יהודים, והם רוצים בי. אתה בטוח שאינך רוצה לאנגליה? לא, אדוני. אני עכשיו רק לארץ ישראל, רק לארץ היהודים אני נוסע. אם כך, ענה לו האיש המסתורי, כשתגיע לעירך, יחכו לך ולמשפחה בבית הדואר כרטיסים לארץ ישראל. האיש נעלם כלעומת שהופיע, בלי להשאיר לא שם ולא כתובת. ימים רבים הלכו הוא ובני המשפחה בצינסטחובה אבלים וחפויי ראש, כאילו קברו זה עתה אחד מהם. רק לאחר זמן רומק פנה לבית הדואר לשאול על החבילה. החבילה נמצאה בקלות, וכשפתח אותה, מצא כמובטח כרטיסי נסיעה לפלשתינה, לו ולבני משפחתו. מצורף אליהם היה גם צ׳ק על סכום נכבד. על הציק היה חתום הברון אדמונד דה רוטשילד.

 

כדורי בשר(אלכוורי)

חומרים (ל־8-6 מנות)

1 ק״ג בשר 1

1 תפוח אדמה

1 בצל

5-4 גבעולי פטרוזיליה קצוצה

 1 ביצה

3 כפות שמן

  • כפות מים

 

תבלינים

1/2 כפית פלפל שחור

1/2 כפית כמון

1/2 כפית זנגוויל

1/2 כפית קינמון

1/2 כפית פפריקה מתוקה

 1/4כפית כרכום

1/6 כפית מוסקט מגורד

1/2 כפית מלח

אופן ההכנה

טוחנים את כל החומרים, מוסיפים את כל התבלינים וכן את הביצה, השמן והמים, מערבבים, ועושים כדורים, מניחים לשעה שעתיים כדי שהתבלינים ייטמעו בבשר. מטגנים במחבת על שמן או על האש.

אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.

 

כדורי בשר עם רסק עגבניות

חומרים (ל־8-6 מנות)

1 ק״ג בשר

1 תפוח אדמה

1 בצל

1 ביצה

  • צרורות פטרוזיליה קצוצה

3 כפות שמן

  • כפות מים
  •  

תבלינים

1/2כפית פלפל שחור 1/2כפית כמון 1/2 כפית זנגוויל 1/2כפית קינמון כפית פפריקה מתוקה 1/4 כפית כרכום 1/6 כפית מוסקט מגורד 3/4 כפית מלח

רסק עגבניות חומרים

8-6 עגבניות 1/2 כוס שמן

4 שיני שום חתוכות דק 1/2 פלפל ירוק חריף חתוך דק

תבלינים לרסק

1/4כפית כרכום 1/2 כפית פלפל שחור 1/2 כפית פפריקה 1 כפית סוכר 3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

טוחנים את התפוח אדמה ואת הבצל המקולף מערבבים עם הבשר ושאר החומרים והתבלינים ומשאירים לנוח להכנת הרסק שמים את העגבניות במים רותחים ל-10-5 דקות מקלפים וטוחנים

מבשלים את רסק העגבניות יחד עם החומרים והתבלינים המיוחדים לו למשך שעה

מניחים את כדורי הבשר בתוך הרסק לבישול למשך שעה נוספת.

אופן ההגשה: מגישים בקערת הגשה גדולה לשולחן.

 

ארטישוק עם קציצות בשר

 

חומרים לכדורי בשר

(ל-8-6 מנות)

1 ק״ג בשר טחון

1 תפוח אדמה

1 בצל

1 ביצה

 4-צרורות פטרוזיליה קצוצה

3 כפות שמן

3 כפות מים

חומרים לארטישוק (ל-8-6 מנות)

1 ק״ג ארטישוק טריים (לא בשימורים)

1/2 כוס שחן

1 לימון(מיץ)

2 כוסות מים

 

תתבלינים לכדורי בשר

V2 1/2כפית פלפל שחור

V2 1/2כפית כמון

V2 1/2כפית זנגוויל

V2 1/2כפית קינמון

V2 1/2כפית פפריקה מתוקה

1A 1/4כפית כרכום

6 1/6כפית מוסקט מגורד

3/4כפית מלח

תתבלינים לארטישוק

 

11/4כפית כרכום

כ1/2כפית פלפל שחור

1A 1/4כפית מלח

/2 1-כוס שמן

 

אופן ההכנה

מכינים כדורי בשר על פי מתכון כדורי בשר (ראה עמ' 61) עם החומרים והתבלינים הנ״ל

מקלפים את עלי הארנוישוק, מסלקים את"הצמר" ומשאירים רק את הראש ומנקים

מכניסים את ראשי הארטישוק לסיר עם מים, מלח, ומחצית המיץ לימון(לשעה) כדי שלא ישחירו וכדי שיספגו מטעם המלח והלימון

שוטפים את ראשי הארטישוק, מסלקים את מי המלח והלימון ומכניסים את הקציצות לתוך הארטישוק מכניסים לסיר 2 כוסות המים, השמן, הפלפל והכרכום ומבשלים כשעה

מוסיפים את מחצית מיץ הלימון כעשר דקות לפני גמר הבישול.

אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.

הערה: חשוב שהארטישוק יהיו טריים ממש,לא מותשים מקופסת שימורים ולא מוקפאים מסנפרוסט,כי רק כך הטעם יהיה אמיתי ותהיה שליטה על מידת הרכות שלהם בתהליך הבישול. הרכות צריכה להיות בגבול הדק שבין רכות לאי רכות, מה שנותן את התחושה והטעם של ארטישוק חי ולא מת. כמו כן יש חשיבות למידה הנכונה של המלח ובעיקר הלימון. צריך שהלימון יהיה ממזרי, נוכח, אבל נעדר.

 

פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

עמוד 81

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר