אריאלה אמר – מאמרים


אריאלה אמר – מאמרים

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history.

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

==============================

 Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center


Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

====================

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

 

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

=================================================

 

בימים של הקצנה אידיאולוגית ודתית ושל התבצרות קבוצות הדת למיניהן כל אחת באמונותיה, נראה שתהום פעורה בין היהדות לבין האסלאם, ובמיוחד בין היהדות ובין האסלאם השיעי. ואולם מן העבר  האחר של המשוואה, ניצבת זיקתן העמוקה של קהילות יהודיות ברחבי העולם לתרבות הנוכרית הסובבת אותן, וזו נדונה בלא מעט מחקרים העוסקים בהווי החיים של הקהילות השונות – בשפה המדוברת , בסגנון הלבוש, בצורת המגורים המקובלת, במוזיקה ואף באמונות הדתיות. המעורבות של החברה היהודית בחיי הסביבה הנוכרית נגזרה במרבית המקרים מיחסה של חברת הרוב אל חברת המיעוט בכלל, ולחברה היהודית בפרט. גם הקהילות היהודיות שחיו באיראן ובעיראק תחת שלטון מוסלמי-שיעי אינן יוצאות מכלל זה.

אף כי כל אחת מהקהילות מתייחדת בהיסטוריה, בתרבות, בשפה ובמנהגים משלה, קיימו שתי הקהילות קשר הדוק ביניהן. הקרבה הגיאוגרפית והגבול המשותף היו מקור להשפעות הדדיות. הזיקה ביניהן אף התהדקה במאה התשע עשרה, כאשר יהודים עיראקיים היגרו למערב איראן והביאו אתם השפעות תרבותיות אחרות. כמו כן, בעקבות מחסור בספרות רבנית באיראן ובשל העדר מסורת של למדנות בה – מפאת המצב הכלכלי והחברתי הקשה והירוד של יהודיה – נוצרה אצל יהודי איראן תלות הלכתית ברבני עיראק, ולמן המאה השמונה עשרה היו רבני עיראק לסמכותם הרבנית.

מקורות מידע רבים מצביעים על שהחיים כמיעוט יהודי בסביבה מוסלמית-שיעית הציבו לפני שתי הקהילות קשיים ומכשולים שהשפיעו על כל שדרות החיים. כך למשל מתוארים חיי היהודים באיראן בספר המסע של בנימין השני, שביקר באיראן באמצע המאה התשע עשרה:

ככלל רובצים היהודים בפרס תחת משא תלאות עד כי כשל. בכל הארץ מוכרחים היהודים לגור בחלק מיוחד מהעיר, נפרדים ומובדלים מיתר התושבים כי נחשבים בעיניהם כטמאים אשר בם לא ינקה, ע"כ 'צא טמא' יקראו ליהודי וישמרו נפשם לבלי קרוב אליו… לא יוכלו היהודים לצאת מבתיהם בעת ירד הגשם על הארץ… ויטמאו כפות רגליהם [של הפרסים] בצעדם בעקבות היהודים.

תיאור דומה מופיע אצל דוד ששון בתארו את מצבם של יהודי עיראק באותה העת, שנים ספורות לפני שחזר וביקר בה:

יהודי העיר הקטנה הזאת, חילה… היו תמיד עשוקים ונרדפים על ידי השיכים [שיח'ים]. עד לפני שנים אחדות סבלו מחוסר זכויות. היהודי הצטרך לשים טלאי אדום על בגדו החיצוני. הוא לא רשאי היה לרכב על חמור בעיר…אסור היה לו להתהלך בשוק ביום גשם פן תותז טיפת מים על המוסלמים [ותטמא אותם]… לא אפשר היה לו לנעול סנדלים צהובים, ובהתהלכו בשוק היה עליו להתרחק מדה ידועה מהמוסלמים פן שולי בגדיו המדולדלים יגעו במוסלמים ויטמאום.

היחס המפלה, העוין והמשפיל שהונהג באיראן ובעיראק כלפי המיעוטים הדתיים, ובמיוחד כלפי היהודים, התבסס על תפיסות תיאולוגיות של הזרם השיעי האמאמי, שהיה קיצוני יותר וסובלני פחות מן המוסלמים הסונים בארצות השכנות. עם זה, יש לציין שבאיראן תחת שלטון השושלת הצפווית היה מצב המיעוטים גרוע יותר מאשר בעיראק. ואף על פי כן, יהודי איראן ועיראק סיגלו את אורח החיים המקומי ואימצו מנהגים וחפצי פולחן הנטועים עמוק באמונה, באורח החיים ובסגנון האמנותי המקומי הנוכרי. ברם לעתים נבע הדבר מהכורח ומהאילוץ של הקהילה היהודית באיראן להמיר את דתה, לחיות בתנאי אניסות ולשמור על הצביון היהודי במסווה.

במאמר זה תיבחן הזיקה של מנהג ההשתטחות על קברי קדושים של הקהילות היהודיות באיראן ובעיראק במהלך המאה התשע עשרה והעשרים למנהגי העלייה וההשתטחות על קברי קדושים של האוכלוסייה המוסלמית השיעית. עוד נשווה בין חפצי הפולחן, בעיקר בין קבוצת לוחיות הכסף עם קנה גלילי הנישאות על מוטות עץ בתהלוכות ועליות לרגל לקברים. אלה מכונות בקרב המוסלמים אלאם ואילו אצל היהודים הן נקראות: דגל, נס, או כף (יד), שם המרמז על צורתם הנפוצה של הדגלים. האלאם השיעי והדגלים של היהודים בעיראק ובחלק מקהילות פרס שייכים למנהג ולמסורת חזותית משותפים, אם כי בכל קבוצה התפתחו מאפיינים המיוחדים לה.



 



 

 

אריאלה אמר – מאמרים

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history.

עיד אל זייארה – עלייה לקברי קדושים

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

העליות לרגל לקברי קדושים ומנהג ההשתטחות עליהם היו אחד האירועים המרכזיים בחיי הקהילות היהודיות והמוסלמיות באיראן ובעיראק. כל אחת מהן נהגה לפקוד את קברי קדושיה בהתאם למועד הקבוע בלוח השנה היהודי או המוסלמי.

העלייה לקברי קדושים בקרב היהודים שחיו בארצות האסלאם נקראה בשפה הערבית עיד אל זייארה, כלומר חג הביקור, כפי שנקרא הביקור השנתי של המוסלמים אצל קדושיהם. אף שהמנהג להשתטח על 

קברי קדושים הוא מנהג קדום וקיים בקרב מרבית הקהילות היהודיות,[1] מתייחדת הזייארה של יהודי עיראק ופרס בשימוש בחפצי פולחן שמקורם, כפי שנראה בהמשך, במנהגי הזייארה המוסלמית-שיעית. מאפיינים אלו בולטים בטקסים שנערכו בקברי הקדושים בעיראק,[2] ובמיוחד בזה של הנביא יחזקאל השוכן בכפר כיפל, ליד העיר חילה. בשל חשיבותו של הנביא ובשל הסגולות המיוחדות שייחסו לדמותו ולקברו נהגו יהודי איראן להצטרף להילולה המרכזית שנערכה במקום מדי שנה בשנה בחג השבועות.[3] הטקסים בהילולה זו ככל הנראה חרגו מהמנהגים שנהגו בני הקהילה הפרסית בפקדם את קברי אסתר ומרדכי בהמדאן או קברים אחרים באיראן.[4] עם זה, נראה שמנהגי הזייארה השיעית השפיעו גם על הקהילה היהודית באיראן, אם כי באופן שונה.

מתוך השוואה בין טקסי הזייארה של השיעים ובין טקסי הזייארה של היהודים עולה ששלושה מרכיבים עיקריים אומצו ממנהגי השיעים והותאמו למסגרת היהודית: התהלוכה אל המקום הקדוש, שירי זייארה ונשיאת הדגלים.

קודם שנברר את טיבם של הטקסים וחפצי הפולחן בהקשרם היהודי, נבחן את מאפייני הזייארה המוסלמית-שיעית. התהלוכה חלפה מדי שנה בעיר חילה, על אם הדרך המוליכה לעיר המקודשת כרבלה. הקהילה השיעית התרי-עשרית נוהגת לפקוד פעם בשנה, ביום העשורה – הוא היום העשירי לחודש הראשון, חודש המוחרם –  את קברו של חוסיין, האימאם השלישי, שנמצא בעיר כרבלה. על פי המסורת השיעית, התהלוכה מנציחה את הקרב שהתרחש בשנת 680 לספירה (61 להיג'רה) שבו חוסיין, נכדו של מוחמד ובנו של עלי, נטבח עם קהל מאמיניו במארב שטמנו לו אויביו הסונים.[5] הכישלון בקרב הזה הוא שכונן את השיעה וביסס את היסודות להתפתחותה של העדה כזרם עצמאי בתוך  האסלאם. 

הערות המחברת



[1] העדויות בתלמוד ובמדרשים מגוונות ומצביעות שהמנהג להשתטח על קברים היה נפוץ ושימש לכל מיני עניינים, כמו תחינה ובקשה.  כך למשל: תלמוד בבלי, חגיגה כב, ע"ב; סוטה לד, ע"ב; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), במדבר, פרשת שלח לך, דף קה, ע"ב, ועוד. על סקירה של המקורות במקרא ובספרות התלמודית, ראו לדוגמה: איש שלום, עמ' 17‑36; למסורות ומנהגים שונים ראו: בן עמי, עמ' 11‑16; על פולחן הקדושים בימים אלו ראו: גונן.

[2] לקברים המקודשים באיראן ראו:  סורודי, 124‑125. לרשימה מלאה של הקברים הקדושים בעיראק, למיקומם ולמסורות הקשורות בהם, ראו: בן יעקב.

[3] כבר הנוסע בנימין מטודלה (1170) מציין את השתתפותם של היהודים מפרס בהילולה בקבר יחזקאל. עדות נוספת כתובה בספר המסע של בנימין השני, שם הוא מעיד על יהודים מפרס הפוקדים את הקברים בעיראק ובמיוחד את קברו של יחזקאל הנביא. עוד עדויות ראו למשל: בן יעקב, , עמ' לט, נד, נט, סג;  בן יוסף, , עמ' 51‑54.  גם האנתרופולוג לורנס לוב, שחקר את הקהילות היהודיות בדרום איראן בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, מעיד על מסורת זו ומציין עוד אתרים קדושים בעיראק  שפקדו יהודי איראן. ראו: לוב, עמ' 224‑230.  

[4] היהודים הפרסים נהגו לפקוד את קברי הקדושים בערב ראש השנה ואת קברי אסתר ומרדכי בפורים. ראו: לוב, עמ' 224‑228.  

[5] לסיפור ההיסטורי של הקרב והפיכתו לאירוע מכונן בקרב השיעה ראו: דונלדסון, עמ' 88‑100; חוסיין, עמ' 18‑43.

אריאלה אמר – מאמרים

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history. 

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דג

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

ל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר


 מאמר זה הוא הרחבה ועיבוד לשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס השנתי של האגודה לאמנות יהודית: "רימון או נס שיעי?", אפריל 2000; "הנביא יחזקאל בעל ה'נס'", יולי 2002. מאמר באנגלית באותו הנושא עתיד להתפרסם בקובץ מאמרים:

Ariella Amar, "Jewish banners and Shiite flags: Mutual Religious Customs", Jews and Muslims in Arab Lands, Ramat Gan, Maryland. 

====================================================

הזייארה מתאפיינת בצעדתם של עדת מאמינים המלקים עצמם עד זוב דם תוך שירת פיוטים ושירים המתמקדים בסבלם ובייסוריהם של חוסיין, של בני משפחתו ושל מאמיני 

פלג השיעה. מאמינים שחיו במקומות מרוחקים לכרבלה ולא יכלו להרשות לעצמם לעלות לרגל – אם מסיבה כלכלית ואם מכל סיבה אחרת – נהגו (ונוהגים עד היום) לקיים תהלוכות מקומיות דומות. לעתים הם יצרו דגם מוקטן של הקבר ונשאו אותו בראש התהלוכה, ולעתים קיימו רק את התהלוכה עם יתר מרכיבי הטקס. בנימין השני היה עד לאחת התהלוכות בפרס וכך הוא מספר:

בכל שנה יתאספו בני הכת 'אלי' [עלי] במקום מיוחד שתים או שלש שעות במשך ירח תמים לעבוד עבודתם לזכרון יום מתת משיחם 'אלי' אשר הומת לדבריהם ע"י איש יהודי. בשלשת ימים האחרונים מושרים שירי עצב. ואם ירהב איש יהודי בימים ההם להתראות החוצה אז דמו בראשו כי ירצחוהו נפש באין מציל.

ההלקאה העצמית היא אות הזדהות עם חוסיין ועם בני משפחתו, מעין ניסיון לחוות מחדש את ייסוריו ולשחזר את קרב הדמים. אשר על כן נוהגים בני השיעה לשאת בתהלוכה דגלים המייצגים את דגלי  המלחמה שנשאו הלוחמים באותו הקרב לצד דגלים שטוחים (אלאם) שהונחו על ראש התורן (תמונה 1). בשונה מדגלי המלחמה, האלאמים עשויים מתכת ומעוצבים בכל מיני צורות וגדלים, ואחת הנפוצות שבהם היא כף יד פרושה. כל אחת מהצורות האחרות זכתה לשם ולמשמעות סמלית אחרת (תמונה 2)

זקני הקהילה היהודית שהשתתפו בהילולות בקבר יחזקאל, נוסעים ועולי רגל שביקרו במקום במהלך המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים מספרים שתהלוכת המאמינים נמשכה כשישה שבועות תמימים, ובמהלכה הם שרו פיוטים ונשאו בידיהם דגלים. למותר לציין שהתהלוכה היהודית נשאה אופי שונה מהתהלוכה של השיעה ונעדרו ממנה מרבית הסממנים הקשורים בקרב ובשחזורו. היות שאין לתהלוכה עצמה משמעות יהודית או הסבר בהקשר יהודי ומאחר שהשתטחות על קבר אינה מחייבת תהלוכה כזו ואין היא מתקיימת אצל קהילות יהודיות אחרות, סביר להניח שמקור המנהג נעוץ בפולחן של שכניהם השיעים. 

המשך……..

אריאלה אמר – מאמרים

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center


[1] מאמר זה הוא הרחבה ועיבוד לשתי הרצאות שניתנו במסגרת הכנס השנתי של האגודה לאמנות יהודית: "רימון או נס שיעי?", אפריל 2000; "הנביא יחזקאל בעל ה'נס'", יולי 2002. מאמר באנגלית באותו הנושא עתיד להתפרסם בקובץ מאמרים:

Ariella Amar, "Jewish banners and Shiite flags: Mutual Religious Customs", Jews and Muslims in Arab Lands, Ramat Gan, Maryland. 

גם שירי הזייארה – ובמיוחד אלה מסוגת הקונאג'ים – עוצבו בתבנית שירי הזייארה השיעים.

הערת המחברת : אבישור, שם, עמ' 167‑175; המילה "קונאג'" פירושה ככל הנראה "תחנה", והיא לקוחה מהשפה התורכית. ראו שם, עמ' 163.

 השירים היהודים הם למעשה פיוטים עממיים שנכתבו בערבית-יהודית וחוברו על פי רוב בידי עולי הרגל. מסורת זו הייתה ככל הנראה נחלתה של הקהילה העיראקית בלבד והיא תועדה בידי חוקרים אחדים, כמו אברהם בן יעקב ויצחק אבישור.  שירי הקונאג'ים מתארים את התחנות במסע לקראת הביקור המיוחל אצל הנביא – שבע התחנות שנעצרו בהן העולים אל קבר הנביא בדרכם מבגדאד לכפר כיפל, תחנה אחת בכל יום.

באופן מפתיע, שירים אלו עשירים בתבניות לשוניות ובפסוקים המתמקדים בקללות ובגידופים המופנים לאויב ששמו אינו מוזכר. הנאצות מתגברות מתחנה לתחנה. לדוגמה: "תחנת יום ראשון …/ מי ייתן ובתי האויב יהיו נטושים/  ונלך לאדוננו כדי לבקרו/  ישמח ידידנו וימות אויבנו…". וביום השני: "מי ייתן וכל האויב ימעט ולא ירבה/ ואפילו בגדיו ימכרו בפומבי". ביום הרביעי: "מי ייתן וכל האויב יצעק אבוי" ובתחנה של היום השישי: "מי ייתן וכל האויב תתנקרנה עיניו". יצחק אבישור קושר את הגידופים הללו לתלאות הדרך ולסכנות שארבו לעולי הרגל היהודים. שיר קונאג' אחר: "הוי עולי הרגל", אכן מתאר את תלונתם של עולי הרגל על הגנבים הנקרים להם בדרכם ואכן מתמקד בתלאות הדרך, אך בה בעת מבהיר השיר את ההבדלים שבין שיר התלונה ובין שיר התחנות: באחרון מופנים הגידופים לישות נעלמה (אויב) שאינה קשורה בהכרח לקשיי המסע. יש להדגיש שהקללות בשירי התחנות עומדות בסתירה לרוח שירי ההלל והשבח לקדושים המאפיינים את הסוגות האחרות בשירי העליות לרגל, ונדמה ששירי הקונאג'ים הוצאו מהקשרם המקורי והועתקו להקשר לשוני, ליתורגי ותרבותי יהודי, שנחיצותו אינה ברורה.

קרוב לוודאי ששירי הקונאג'ים הושפעו מתוכנם של שירי הזייארה השיעים שהושרו במהלך שחזור הקרב. שירי הזייארה מורכבים משני חלקים: תחילה פתיחה בהצהרה על האמונה באל ושבחים לאל, למוחמד, לעלי ולחוסיין. מיד אחרי הפתיחה ישנו החלק השני הכולל קללות וגידופים נגד הסונה על העוול שגרמה לחוסיין ולבני עדתו, ונאצות נגד אויבי השיעה ובמיוחד נגד בני אומיה הסונים שהנהיגו את הקרב בכרבלה. מאחר שבני השיעה חיו שנים רבות כקבוצה נרדפת בקרב הסונה, הם סיגלו לעצמם יחס של חשדנות, איבה ועוינות כלפי סביבתם. יחסם העוין של השיעה ואיבתם לסונה הם יסוד מרכזי בזרם השיעי המגדיר את זהותו על רקע הקרב בכרבלה, וביטויו הבולט הוא בקללות ובגידופים. הואיל ויסוד זה בלתי נפרד מהתהלוכה השיעית, דומה ששירי הקונאג'ים עוצבו ברוח דומה גם אם לא הועתקו מהם ישירות. ההתאמה להקשר החדש נעשתה דרך השמטת שמות האויבים והחלפתם באויב ערטילאי. יש להוסיף ולציין שהתאמת שירים מוסלמים למסגרת יהודית אינה זרה לעולי הרגל. אבישור מביא בספרו שיר אחר בשם: "מי שאינו מבקר [את] עזרא הסופר, חייו הפסד"  כשיר: "הכתוב בלהג ערבי מוסלמי וככל הנראה מקורו הוא ערבי-מוסלמי והושר בקברות קדושיהם והיהודים סגלו אותו והתאימוהו לביקור בקברות קדושיהם." עולי הרגל אף אימצו תבניות לשון שמקורן בשפה ובתרבות המקומית, סוגיה החורגת ממסגרת זו ואשר ראויה להמשך מחקר ובירור.

תוספת שלי – קרב כרבלא (ערבית معركة كربلاء – "מערכת כרבלאא") התרחש ב-10 במחרם, בשנה ה-61 לספירת האסלאם (או 9 או 10 באוקטובר 680) בכרבלא שבעיראק של ימינו. בצד אחד היו תומכי וקרובי נכדו של מחמדחוסיין, ומולם ניצב כוח צבאי אשר נשלח מטעם יזיד הראשון, החליף האומיי.

על פי המסורת, מחנהו של חוסיין הורכב מנכבדים בני משפחת מחמד, 128 במספר, חלקם זקנים מאוד (בני יותר מ-90) וחלקם צעירים (בני 6 חודשים). חוסיין וכמה מבני מחנהו הגיעו עם נשותיהם וילדיהם. בצד השני, הכוחות החמושים של יזיד הראשון הונהגו על ידי עומר אבן סעד.

הסיבה לפרוץ הקרב הייתה התעקשותו של יזיד על כך שחוסיין יכיר בו כמנהיג הצודק והבלתי מעורער של האומה האסלאמית. חוסיין, בעל הייחוס המשפחתי המכובד לנביא, נחשב אדם אדוק כל חייו, והכרה כזאת מצידו הייתה נותנת לשאיפותיו של יזיד לגיטימציה מהדרג הגבוה ביותר. שניהם היו מודעים לכך, כאשר יזיד בחר לנצל את כוחה של המדינה כדי למנוע מים ומזון מאנשיו של חוסיין, ביניהם נשים וילדים, וכאשר חוסיין עמד בהתעקשותו שלא להכיר ביזיד, יזיד אמר לו שהוא ימות. חוסיין בחר למות. הוא ותומכיו נהרגו בידי כוחותיו של יזיד במהלך קרבות היום הראשון בכרבלא. הנשים השבויות עונו והושמו ללעג.

אריאלה אמר – מאמרים

רימון לתורה או דגל שיעי?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

יש לזכור שהכפר כיפל והעיר הסמוכה לו חילה היו תחנות חשובות במסלול של השיעים בדרכם אל עבר העיר המקודשת כרבלה. לפיכך היהודים שחיו בעיר וכן אלו שביקרו בקבר יחזקאל ונהגו לצורך כך ללון בה, היו עדים לתהלוכות השיעים ונחשפו מדי שנה בשנה למנהגי שכניהם. כך מספר למשל דוד ששון: "הנסיעה התנהלה לאט כאורחת גמלים…, אבל הייתה מעניינת היות ופגשנו אורחות פרסים בדרכם לכרבלה". חשיפה כזו הייתה כמובן גם נחלתם של יהודי איראן, כפי שראינו קודם לכן. יתרה מזו, לכל אחת מהזייארות, הן השיעית הן היהודית, היה ערך כלכלי והן הפכו למקום מפגש של בני כל הדתות. עיקר פרנסתם של תושבי העיר חילה והכפר כיפל הייתה מתנועת המאמינים המוסלמים והיהודים למקום וממנו. רוכלים מהאזור מכרו את מרכולתם, צורפים יצרו תכשיטים ונדבות שהוקדשו בידי המאמינים לקדושיהם  וחאנים סיפקו מזון ומקום לינה לשיירות המאמינים ולבעלי החיים שהובילו עמם. 

ההנחה אפוא שמקורם של התהלוכה היהודית ושל שירי הקונאג'ים בריטואל השיעי מתבססת על התפקיד האימננטי של התהלוכה ושל השירים בשחזור הקרב בטקס השיעי ועל חשיפתם של היהודים לטקס הזה מדי שנה בשנה. יסוד נוסף ומרכזי לא פחות בזייארה השיעית היה הנפת הדגלים, האלאם. לבד מדגלי המלחמה שכבר הזכרנו, תפקידו של האלאם (=דגלי כף היד) בטקס השיעי הוא מובחן, ייחודי ומהותי לטקס ויש לו שלושה תפקידים עיקריים: מעין "שריד מקודש" לידו של חוסיין שנקטעה במהלך הקרב בכרבלה; לייצג את חמשת מנהיגי השיעה –  הנביא מוחמד, עלי – מייסד הסיעה, פטמה – בתו של הנביא ואשתו של עלי, ושני בניהם: חסן וחוסיין. (שלא כמו החמסה, המייצגת באסלאם הסוני את חמשת עיקרי האמונה של האסלאם – בעולם השיעי של הזרם האמאמי כף היד על חמש אצבעותיה מייצגת את חמשת מנהיגי השיעה.) יתר על כן, כיוון שנוצרה זיקה בין כף היד ובין עיקרי האמונה (סונה), המנהיגים (שיעה) והשריד המקודש, זכתה כף היד בקרב שני הזרמים לקבל משמעות מאגית והיא נתפסה כבעלת כוחות מגנים המרחיקים את הרע.

אפשר להניח שבזמן שאומץ מנהג נשיאת הדגל לטקס היהודי, הושמטו היסודות הקשורים בדגלי המלחמה ובהיותו שריד מקודש. עם זה, כוחות ההגנה והשמירה המאגיים שנקשרו בהנפת הדגל קנו אחיזה בקרב המאמינים היהודים ואף הוענק לו ממד מקומי.  

אריאלה אמר – מאמרים

 

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

דגלים, נסים ואלאמים – המסורת העיראקית

אחד משירי הזייארה היהודים המפורסמים ביותר שהושר בפי הנשים, מונה את מרכיבי הטקס המתקיימים בעת הביקור בקבר הנביא ובהם מנהג נשיאת הדגלים:

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

 

 

הנביא בקרוהו                        הנביא בקרוהו

ונרות הדליקו לו                      ודגלים הניפו לו

הוי נשים הריעו לו                   הוי נשים הריעו לו

בזכות הנביא                          בזכות הנביא

 

תפקיד הדגלים וחשיבותם מודגש גם בעדויותיהם של שני נוסעים שביקרו במקום. כך למשל מתאר יחיאל פישל בן רבי יעקב קעסטילמאן, שליח מצפת שביקר בקבר יחזקאל הנביא בשנת תר"ך (1860): "ומכוסה בבגדים נאים ודגלים דגלים יסובבהו להתיבה."26 שנים אחריו פקד את הקבר הנוסע יהונתן הלוי בן רבי יוסף בירנבוים מקרקוב, וגם תיאורו מתמקד בדגלים: "החכם הושיט לנו אחד מן הדגלים שמונחים על הארון. החזקנו אותו ביד הימינית (!) ואמרנו בקול רם: 'יתגדל ויתקדש'".  בעדויות של בני הקהילה ושל הנוסעים אין הבחנה ברורה בין דגלי בד ובין נסי מתכת, והמונח "דגל" מגדיר, לעתים קרובות, את שני החפצים גם יחד. כך למשל עולה מעדותה של פלורה כפלאוי, בתו של ראש הכפר ששמרה על הקבר בראשית המאה העשרים (עד לשנת 1928, עת עלתה ארצה): "לאחר התפילה התאספו… השמש הביא  דגלים… והכריז בקול רם על חכירת הדגלים בפני קהל של מאות אנשים כל דגל נקרא על שם נביא מנביאי ישראל. לאחר ההחכרה נכנסו החצרה שרו ופיזמו שבחות… ותקעו את הדגלים ליד קבר הנביא. הדגלים היו עשויים מזהב [כסף], מבד ומושחלים בקנה סוף". מתברר שלעתים נסי הכסף והזהב הושמו בראש התורן של דגלי הבד,  בדיוק באותו האופן שהיו השיעים נושאים את נסיהם (ראו להשוואה תמונה 1). דגלי הבד, הזהב והכסף אינם מייצגים בטקס היהודי לא את דגלי היחידות הצבאיות ובוודאי לא "שריד מקודש" ואין להם תפקיד מהותי ומוביל בהשתטחות על הקבר הקדוש, ולכן השימוש בהם הותאם להוויה היהודית; הם "נמכרו" בדומה למנהג "מכירת העליות לתורה" בבית הכנסת,  ואף נקראו בשם של נביאי ישראל, לוודא "גיור כהלכה". ברוב המקרים שימשו ההכנסות מכספי המכירה לצורכי הקהילה ולשימור המקום, וטקס זה התקיים גם עם חפצי קודש אחרים, כמו רימונים.

דגלי הבד, שלא נשתמרו מאז, התבלו והוחלפו מדי שנה בשנה לקראת ההילולה: "בעלי חנויות הבדים מאנשי המקום היו באים לעזרתם בהתנדבות, למשך יום שלם או לחלק של יום וסייעו בהחכרת הדגלים." אשר לצבע הבדים – ככל הנראה לא היו כללים ומסורת ברורים, והעדויות מתארות מגוון צבעים. בתיאור של קבר יחזקאל: "הוא מעוטף בפרוכת מקטיפה אנגלית ועליה דגלים ירוקים" – הצבע המקודש לאסלאם והנפוץ מבין הדגלים המוסלמים. ובקברו של שיח' יצחק גאון: "[מבנה הקבר] גבוה כקומת איש ומעוטר בדגלים צבועים בארבעה מיני צבעים."

פלורה כפלאוי מספרת שהדגלים שהיו עשויים כסף וזהב היו חלק מהקדשות שאנשים נדרו לכבוד הקדוש, מתוך אמונה בכוחו להביא מזור לתחלואים ולהשפיע עליהם פרנסה טובה, שידוך הולם ולהיטיב עמם על פי צרכם: "לבד כספים רבים תרמו ונדרו לקבר יחזקאל חפצי כסף וזהב, לבוש זהב של ילדים או כפי יד עשויים זהב שנהגו לתקוע אותם בדגלים".חלק מהנדרים הותאמו לאיבר בגוף שאותו ביקש הנודר לרפא, על פי כללי המאגיה הסמפטטית (שעיקרה "דומה בדומה"):

נדרים שונים נודרים היהודים ל[קבר] יחזקאל הנביא והרי דוגמא אחת: כשעזבנו את בגדאד מסרה לידי אשה אחת חתיכת זהב אשר כתתה בצורת עין, ותבקשני למוסרה לגבאי קבר יחזקאל אשר באל-כפל. היה זה נדר שנדרה לפני שנים אחדות – אם עיני בתה שהיו חולות בעת ההיא, תתרפאנה- היא תשלח בכל שנה לקופת יחזקאל נדבה של "עין זהב"- עין דהב.

הערת המחברת :  התיבה היא השם המקובל בקרב יהודי עיראק למבנה המצבה הבנוי מעל הקבר,  בן יעקב, עמ' נו–נח.

.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930