היהודים במרוקו השריפית

עמוד 1 מתוך 212

היהודים במרוקו השריפית – עורך שלום בר שאר

היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'.א. ז'ולייןהיהודים במרוקו השריפית

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'ארלס אנדרי ז'וליין

תולדות השושלות השריפיות

בבואנו לחקור את תולדות השושלת הסעדית ועלווית, לא נמצא כמעט ולא כלום בארכיוני מרוקו. עלינו לפנות למקורות נוצריים ולרשומות היסטוריות בלשון הערבית. חיפושיו של הלייטנט קולונל ה.דה קסטרו בספריות אירופה ובארכיוניה איפשרו את עריכתו של " קורפוס " תעודות ענקי " מקורות חדשים לתולדות מרוקו " , עשרים כרכים גדולים גדושי תעודות, שהעמידו לרשות ההיסטוריונים טקסטים בסיסיים:  הסכמים חשאיים, אגרות שגרירים או סוחרים, זיכרונות, חוזי שכירת אוניות, קשרי מסחר, סיפורי נוסעים שכבר פורסמו אף הם נדירים או שאזלו.  דה-קסטר העשירם בהקדמות ביקורתיות ובהערות מאלפות. עבודה חשובה זאת, שפ. דה-סניבאל חמשיך בה, ואחרי מותו הופקדה בידי ר. ריקאר, מחדשת את היכרותנו עם מרוקו השריפית.

המקורות האירופיים מקבלים חשיבות-משנה לאור העובדה, שכתיבתם ההיסטורית של בני המקום היתה מפוקפקת. מרוקו לא ידעה עד המאה הט״ו אלא מדקדקים נוקדנים או תיאולוגים אדוקים. התרכזותה בעמידתה מול התקפת הכוחות הזרים הביאה בעקבותיה יצירת היסטוריה לאומית. בספרו החשוב ״ההיסטוריונים של השורפא״ הראה לוי- פרובנסאל מהי ההערכה הנכונה שיש להעריכם. אין ביצירתם אלא שורת עובדות, בלא סדר חשיבות ובלא רעיונות כלליים, שירי הלל ושבח או כתבי פלסתר מפוקפקים בה- במידה, ובדרגה גבוהה יותר, גניבות ספרותיות עזות-מצח. ההיסטוריונים, שהתעניינו באנשים יותר מאשר במאורעות, היו קודם-כל ביוגרפים רשמיים, שלא ראו אלא את שליטם, את חצרו ואת בירתו. אף לא שמץ מנשמת ההיסטוריה של מרוקו למן המאה הט״ז, ובייחוד מאבק השלטון המרכזי נגד המנהיגים הדתיים, אינו מבצבץ מכתיבתם.

לשושלת הסעדית היו שני היסטוריונים חשובים. אל-פיכסאלי (1621-1549) מזכיר המדינה, הממונה על חליפת המכתבים, משורר החצר וכותב תולדותיו של אל-מנצור, שכתביו אבדו, ואל-איפראני (מת סמוך לאמצע המאה הי״ח), שכתב, בכעסו על הסולטן מולאי-אסמאעיל, את שבחי השושלת המודחת ב״תולדות השושלת הסעדית במרוקו״ (נוזהת אל-חאדי), שהוא עד היום המקור הטוב ביותר שנכתב בידי בן הארץ. בקרב בל ההיסטוריונים העלווים בולט אל-זיאני (1833-1734?), ברברי טהור-גזע ופוליטיקאי חשוב, אשר במהלך חייו התוססים, הגדושים תפקידי כבוד, כשלונות, נציגויות ושליחויות רבות, הצליח לכתוב כמה ספרים, בהם היסטוריה כללית מבריאת העולם והיסטוריה של השושלת העלווית, אשר ההיסטוריונים שבאו אחריו העתיקו מתוכה. הוא זיכנו גם בפרק מעניין מאד על השושלת הסעדית, שרק קטע ממנו יצא לאור על-ידי לוי-פרובנסאל בלשון הערבית בספרו ״קטעים מכתבי ההיסטוריונים הערבים במרוקו״. במאה הי״ט כתב פקיד של המחיזן, אלנאצרי, ספר מלוקט בהיסטוריה כללית, לא מקורי ביותר (כתאב אל-אסתקצא), אך מועיל לגבי תקופתו שלו, ואל-כוטאני ערך, בסיוע פרסומים קודמים, רשימה של קדושי פאס (צלוואת אל-אנפאס).

נוסף על ספרים היסטוריים מובהקים הרבתה הספרות המרוקנית של המאה הט״ז בביוגרפיות של אנשי שם, אנשי דת למיניהם וסיפורי מסעות מעורבים בביוגרפיות מקומיות. מאלה־כמאלה אפשר ללקט מעט עובדות, rari nantes שנותרו לפליטה על התהום הרחבה של השיקולים ההגיוגרפיים.

ראשית הסעדים

היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

האימפריה שריפית המגרבית 1553 – 1830 – צ'.א. ז'ולייןSAADIENS TOMBES

ראשית הסעדים

כדאי, לדעתנו, להתעכב עוד על ראשית השושלת הסעדית, שנגענו בה רק ברפרוף בפרק הקודם, בקשר עם שקיעת הווטאסים.

מוצאם הערבי ודאי כנראה, אבל עלייתם לשריפות היתה שנויה במחלוקת, לפחות בימי שקיעתם. בעת ההיא ריננו, כי אין הם מצאצאי הנביא אלא רק מצאצאי מיניקתו, שמוצאה משבט בני סעד, וזה מקור השם ״סעדים״, שניתן להם מראשית המאה הי״ז ויש בו שמץ גנאי, מאחר שהוא מטעים שאין הם ״שורפא״. על כל פנים, אין ספק שנחשבו צאצאי הנביא בשעת עלייתם, והרי זה העיקר. הם באו מחצי האי ערב סמוך למאה הי״ב, קצת לפני דודניהם ה״שורפא״ העלווים, כנראה, וקבעו את מושבם, מקץ גלגולים נעלמים, בנווה המדבר דראע התיכון, בסביבת זאגורה של היום. שם חיו במשך כמה מאות שנים חיים צנועים ונידחים של יודעי-ספר קטנים, שמוצאם העניק להם חשיבות כלשהי. בתקופה שאינה ברורה די צרכה, כנראה במחצית השניה של המאה הט״ו, עקרו לעמק סוס, בתידסי, בדרום-מערב ולא הרחק מתארודאנת ויסדו שם זאויה.

זו היתה תקופה של אנרכיה, חרף מאמציהם של הוואטאסים להשליט את מרותם. דרום מרוקו פרקה את עולה כמעט לגמרי. אמירי הינתאתה, ששלטו במראכש, לא הצליחו להטיל את מרותם עד מעבר להרי האטלס. מישור הסוס, מול-האטלט ונווה המדבר דראע נהנו איפוא מעצמאות למעשה. אבל התקדמותם של הפורטוגלים הדאיגה את התושבים. אדיקותם הדתית עוררה אותם לאחוז בנשק נגד הכופרים. במעומעם, ביקשו להתלכד מאחורי מנהיגים דתיים שינהיגום למלחמת הקודש. הסעדים היו המנהיגים האלה. בחסותו של מרבוט בן האזור, עבדאללה אבן-מובארק, יליד באני ותלמידו של המיסטיקן אל­-ג'זאלי, נתמנה הראשון מהם, מוחמד אבן עבד אל-רחמן, למצביא ב-1511, לעמוד בראש המערכה נגד המבצר הפורטוגלי פונטי(אגאדיר), שהוקם ב-1505. הוא העלה חרס בידיו מצד זה, אך הרחיב את השפעתו באזור המדרונות הצפוניים של הרי האטלס ומת באפוגאל, ליד צ'יצ'אווא, שם נקבר בצד המיסטיקן אל-ג׳זTלי. הוא הוריש את שלטונו לשני בניו, אחמד אל-אערג׳ (אחמד הצולע) ומוחמד אל-אצג'ר (מוחמד הצעיר), המכונה אמנאר (מנהיג המלחמה).

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

היהודים במרוקו השריפית

  1.       היהודים במרוקו השריפית.

פרקים בתולדות היהודים מהמאה ה-16 ועד ימינו. ערך : שלום בר אשר.

ראשית הסעדים

כדאי, לדעתנו, להתעכב עוד על ראשית השושלת הסעדית, שנגענו בה רק ברפרוף בפרק הקודם, בקשר עם שקיעת הווטאסים.

מוצאם הערבי ודאי כנראה, אבל עלייתם לשריפות היתה שנויה במחלוקת, לפחות בימי שקיעתם. בעת ההיא ריננו, כי אין הם מצאצאי הנביא אלא רק מצאצאי מיניקתו, שמוצאה משבט בני סעד, וזה מקור השם ״סעדים״, שניתן להם מראשית המאה הי״ז ויש בו שמץ גנאי, מאחר שהוא מטעים שאין הם ״שורפא״. על כל פנים, אין ספק שנחשבו צאצאי הנביא בשעת עלייתם, והרי זה העיקר. הם באו מחצי האי ערב סמוך למאה הי״ב, קצת לפני דודניהם ה״שורפא״ העלווים, כנראה, וקבעו את מושבם, מקץ גלגולים נעלמים, בנווה המדבר דראע התיכון, בסביבת זאגורה של היום. שם חיו במשך כמה מאות שנים חיים צנועים ונידחים של יודעי-ספר קטנים, שמוצאם העניק להם חשיבות כלשהי. בתקופה שאינה ברורה די צרכה, כנראה במחצית השניה של המאה הט״ו, עקרו לעמק סוס, בתידסי, בדרום-מערב ולא הרחק מתארודאנת ויסדו שם זאויה.

זו היתה תקופה של אנרכיה, חרף מאמציהם של הוואטאסים להשליט את מרותם. דרום מרוקו פרקה את עולה כמעט לגמרי. אמירי הינתאתה, ששלטו במראכש, לא הצליחו להטיל את מרותם עד מעבר להרי האטלס. מישור הסוס, מול-האטלט ונווה המדבר דראע נהנו איפוא מעצמאות למעשה. אבל התקדמותם של הפורטוגלים הדאיגה את התושבים. אדיקותם הדתית עוררה אותם לאחוז בנשק נגד הכופרים. במעומעם, ביקשו להתלכד מאחורי מנהיגים דתיים שינהיגום למלחמת הקודש. הסעדים היו המנהיגים האלה. בחסותו של מרבוט בן האזור, עבדאללה אבן-מובארק, יליד באני ותלמידו של המיסטיקן אל­-ג'זאלי, נתמנה הראשון מהם, מוחמד אבן עבד אל-רחמן, למצביא ב-1511, לעמוד בראש המערכה נגד המבצר הפורטוגלי פונטי(אגאדיר), שהוקם ב-1505. הוא העלה חרס בידיו מצד זה, אך הרחיב את השפעתו באזור המדרונות הצפוניים של הרי האטלס ומת באפוגאל, ליד צ'יצ'אווא, שם נקבר בצד המיסטיקן אל-ג׳זTלי. הוא הוריש את שלטונו לשני בניו, אחמד אל-אערג׳ (אחמד הצולע) ומוחמד אל-אצג'ר (מוחמד הצעיר), המכונה אמנאר (מנהיג המלחמה).

כיבוש מרוקו הדרומית

אחמד אל-אערג׳ היה היורש שנבחר על-ידי אביו. הוא נטל את השררה, אבל נתן חלק רב מאד בה לאחיו מוחמד. השפעתם התנגשה בהשפעתו של יחיא, או תעפופת, סוכן הפורטוגלים, שנרצח ב-1518, ושני האחים הרחיבו קמעה-קמעה את השפעתם עד מארכש, שם התישבו רק בשנת 525 1 , בהקפידם להכריז על עצמם וסאלים של הואטאסי של פאס.

חרף הגישה המתונה והזהירה הזאת, היה המאבק בין ממלכות פאס ומראכש בלתי נמנע. אחמד אלווטאסי הוא שפתח במעשי איבה ב-1528, בבש במעט את מראכש אך לא המשיך במאנלציו מחבלת מרידה באגפו האחורי, ולאחר קרב לא-מכריע בתאדלה ניאות לפתוח בבלשא ומתן. זו לא היתה אלא שביתת נשק: אחמד אל-אערג׳, שעבלד בקשרים הדוקים עם הכלרבוטים, זבה באהדתם הפעילה של כבלה וכבלה ראשי מסדרים וזאויות. כך פרש על השליט הווטאסי רשת שנתהדקה והלכה. אולם הוא לא דחק את הקץ, אולי מתוך זהירות טבעית וכן בדי שלא להיראות תוקפן בלתי-צודק. בשנת 1537 החליט כי בשלה העת ועלה על פאס, אך בבלה מרבוטים התערבו והוא חזר לשאת ולתת.

מאחר שה- raison d'etre הראשון של הסעדים היתה מלחמת הקודש, הם התקיפו את הבלבצר הפורטוגלי באגאדיר וכבשוהו ב-1541, באלצם את הפורטוגלים לנטוש גם את אספי ואת אזנלור. אלא שלא עלה בידם לנצל מיד הצלחה נאה זאת, שהעלתה מאד את קרנם בעיני בני מרוקו, שכן נתגלעה מחלוקת ביניהם. מיד אחרי כיבוש אגאדיר התנגשו חסידיו של אל-אערג׳ וחסידיו של מוחמר, ששינה את כינויו הברברי אמגאר לכינוי הערבי שייח׳. יד הראשונים היתה על התחתונה, אחכלד אל-אערג׳ פרש לתאפלאלת ומוחמד א-שייח׳ החזיק לבדו ברסן השלטון.

היהודים במרוקו השריפית-ערך שלמה בר-אשר

 

היהודים במרוקו השריפיתההתיישבות בפאס

כשאך נסתייע הדבר בידו, יצא הסעדי להתקפה: ב-1545 לקח בשבי על גדות ואדי אל-עביד את סולטן פאס, אחמד. בעת ההיא ניהל בו-חסון את ענייני פאס, בנסותו להפעיל את המרבוטים המקומיים, אבל בייחוד חלק כבוד לסולימאן המפואר. הלה שלח מיד שגריר למראכש, לבקש כי תפילת יום ששי תיאמר בשם החליף מקושטא. מוחמד א-שייח׳ סירב: התורכים והסעדים היו עתידים לשטום אלה את אלה ימים רבים. ההתקפה הסעדית חודשה ב-1648 . בפאס הנצורה נאבקו שתי חמולות מרבוטיות על ההשפעה, חמולת שאדי ליה לצד הסעדים וחמולת קאדריה לצד הווטאסים והתורכים, מגיניהם. תלמידי פאס, שנקבצו סביב החכם הנודע וירא השמים, עבד אל-וואחד אל- ונשירישי, נשארו נאמנים לשלטון הקיים. מוחבלד א-שייח רצח את ונשירישי והצליח לכבוש את פאס ב-1549. מיד לאחר מכן פתח במתקפת נפל נגד תלמסאן, שלא הייתה עדיין בידי התורכים, ולאחר מכן – נגד חיל המצב התורכי בנלוסתגאנם. לכך לא הספיקו כוחותיו, ומה גם שמרוקו לא נכפפה עדיין כולה למרות השושלת. בו-חאסון הצליח להעביר לצדו את הפחה של אלג'יריה, צלאח ראיס, ואת הספרדים מאוראן. בראש חיל קטן של מגרבים ותורכים עלה בידו לשוב ולכבוש את פאס בימים הראשונים של שנת 1554, ולאחר מכן להכריע את מוחמר א-שייח׳ ליד תאזה ואחרי-כן – בשערי פאס. אבל התורכים התנהגו כמו במדינת כיבוש, וכל-כך , שבו-חסון נאלץ לשלחם ועמד בלא אמצעים ובלא צבא מול הסעדים, שמפלותיהם לא הכריעום. אף כי אחבלד אל-אערג' עבר לצד הואטאסים ואחז שוב בנשק נגד אחיו, הדף מוחמד א-שייח׳ את המתקפה והתיישב שוב, לישיבת קבע, בפאס בספטמבר 1554. מרוקו היתה שלו, אבל נתונה היתה לאיום התורכים מאלג'יריה וממושכנת לפורטוגלים ולספרדים חרף הנסיגה הפורטוגלית ב- 1541 .

השריף, שנשא בתואר חליף מעת כיבושה הראשון של פאס, לא נשתקע בעיר הזאת. הוא לא חש בה בנוח, שכן לא נשתכחה מלבו ההתלהבות שבה קיבלה את בו-חסון ב-1554. כמו כן היתה מעודנת יתר-על-המידה לגביו, שכן הוא נשאר בן צחרה גס- הליכות: אל-איפראני מראה לנו את שליטיה החדשים של פאס כשהם מקבלים שם שיעורי נימוסים מפי משרתי השליט הקודם, אולי גם סבר שהוא חשוף יותר מדי להתקפות התורכים. אבל מעל הכל – איש הדרום הזה העדיף את מראכש ודקליה. לאחר שלוש מאות שנות נשיה שבה מראכש והיתה לבירת השושלת החדשה.

דבר זה לא מנע בעד מוחמד א-שייח׳ מלחשוב על מיגור התורכים, שרחש להם, כמדומה, משטמה אישית. למען מטרתו לא היסס לשאת ולתת עם הכופרים, במקרה זה, הספרדים של אוראן. בשמעם על הסכנה המאיימת עליהם הקדימוהו התורכים, שמו מצור על אוראן ומנעו בל פעולה בעלת היקף נכבד. יתר על כן, הפחה של אלגייריה שלח אל הסעדי כמה תורכים, שהתחזו כעריקים, זכו באמונו ורצחוהו בשעת פעולה צבאית בהרי האטלאס. קצתם הצליחו אפילו לחזור לאלג׳יריה לאחר מסע רב-תלאות ונשאו עד קושטא את ראשו של מוחמד א-שייח׳ (1557).

האיש שגירש את הווטאסים והתמודד עם התורכים קורץ מחומר של מנהיגים. ערום ותקיף, ראה עצמו כשליט מרוקו ולא סבל כל התנגדות. היה עליו לפתור את הבעיה הקשה של הנהגת תקציב קבוע להחזקת חצרו וצבאותיו. לא הסחר עם האלג'ירים ולא המונופולים התעשיתיים היה בהם כדי לספק את צרכיו. על כן נאלץ להטיל על יושבי ההרים מס קרקעות (ח׳ראג׳), שאנשי השפלה כבר שלמוהו. מדיניות פיסקלית זאת קוממה נגדו את המרבוטים ועוררה מרידות. הוא דיכאן ביד חזקה, ערך חיפושים בזאויות, גירש את המרבוטים ואת חסידיהם, טבח במתנגדיו הקנאים. מנהיג זה, שנולד מן התנועה המרבוטית ועלה לשלטון כדי להנהיג מלחמת קודש, לא היסס איפוא, משנתקל באבן הנגף התורכית, לרסן את המרבוטים ואפילו לכרות ברית עם הספרדים נגד התורכים.

הממלכה הסעדית עד קרב שלושת המלכים (557 1578-1)

הממלכה הסעדית עד קרב שלושת המלכים (557 1578-1)היהודים במרוקו השריפית

בנו, מולאי עבדאללה אל-גאלב באללה (1574-1557), זכה להכרה על נקלה, מאחר ששלושת אחיו מצאו מקלט אצל התורכים עם מות אביהם. שנים מהם, עבד אל-מלק ואחכלד, אף הגיעו לקושטא ושם העמידו את עצמם לשרות סולימאן ויורשיו.

השליט החדש נמצא נאמן למדיניות אביו. הוא הוסיף לבקש את תמיכת הספרדים נגד התורכים ואפילו נתן להם את נבלל באדיס (ואלז) ב-1564 . אולם השואה שפגעה ברוזן אלקודט במוסתגאנם (558 1) ואחר-כך מרד הבלוריסקים בספרד (1669) מנעו כל פעולה רחבת היקף. במלישור הכלכלי איפשר מולאי עבדאללה למסחר האנגלי להתפתח בחופי מרוקו. לעומת זאת ניסה, אך בלי הצלחה, ב-1562 , לגרש את הפורטוגלים ממאזאגאן. כאביו, נאבק במרבוטים ובאגודות דתיות, שלא ראו בעין יפה לא את שלטונו ולא את גמישותו כלפי הנוצרים. אך כדי לגבור על חמולות הקאדריה והשראגה, ממוצא אלגיירי, נאלץ להתחבר עם מספר מסוים של משפחות מרבוטיות ממרוקו המרכזית והדרומית. ולבסוף, בנצלו את השקט המספיק שנשתרר, קיבל עליו ליפות את בירתו, מעשה שמוחמד א-שייח׳ לא הספיק לפתוח בו. הוא נפטר ממחלה בשנת 1574 .

אותה שנה ממש השתתפו שני אחיו הגולים בקושטא בכיבוש לה גוליט בידי התורכים, ובישרו ראשונים את הבשורה הטובה לסולטן מוראד השלישי. בתמיכת הקפיטן-פחה עלג' עלי קיבלו ממון ואנשים לכבוש את מרוקו, שעה שבן אחיהם, מוחמד אל- מותאווקל, עלה בשלום על כס אביו. .

ומערכה ניטשה בראשית שנת 1576 . כשעזבוהו חלק מחייליו נסוג אלמותאווקל לדרום מרוקו, נלחם שם ואפילו הצליח לכבוש את מראכש, ולאחר מכן הסכים בעל כרחו לעבור לספרד.

עבד אל-מלק מתייחד כסולטן מרוקני בכך שעשה תקופה ממושכת בחוץ לארץ. הוא הפיק תועלת רבה ממסעותיו מחוץ למרוקו: ״הוא דיבר ספרדית ואיטלקית ואהב מאד את ספרד, אך שהותו באימפריה העותומנית היא שהשפיעה עליו ביותר. הוא סיגל לו את גינוני התורכים ומנהגיהם ואהב לדבר תורכית.״ (ה. טוראס). עם עלייתו לשלטון הוכיח כשרונות אמיתיים של מארגן ושל דיפלומט, בהקימו צבא ובנשאו ונתנו עם ספרד, צרפת ואנגליה. באופן זה הביא לידי כך, שפילים השני יגרש את אל-אלמותאווקל.

קרב שלושת המלכים (4 באוגוסט 1578)

התמורות במדיניות הפורטוגלית היפנו את תשומת לבו של השלטון בליסבון לעבר מרוקו. חואן השלישי(1521-1557), שהקדיש את כל מאמציו לניצול ברזיל, נטש את סבתה, טנגיר ואל-קצאר. נכדו סבסטיאן (1578-1557), שגדל בחצר מלכות מלאה אמונה ודבקות דתית, האמין, בהשפעת מחנכיו הישועים, שיהיה אביר האמונה הקתולית נגד הפרוטסטנטים והמוסלמים. בלי ספק, גם הריאקציה נגד המדיניות האפריקנית של חואן השלישי, שנגרמה מחמת הנסיון ההרסני בהודו ובברזיל, היתה קרקע פוריה להשתדלותו של אל-אלמותאווקל.

סבסטיאן רצה לכבוש את מרוקו, חרף התנגדותם של שרי צבאו, עצות דודו פיליפ השני מלך ספרד, וכן, אף שיש הגורסים אחרת, דעתו השלילית של המשורר הגדול קמואנס, שהכיר את מלחמת אפריקה, שכן לקח בה חלק כחייל פשוט וחזר ממנה עיוור בעינו האחת. עמד לרשותו צבא של פחות מ-20.000 איש, שלא אומנו כלל במלחמה אפריקנית, מורכב מחיילים שונים ומשונים (פורטוגלים ברובם, ספרדים, גרמנים ואיטלקים, וכן גדוד קטן של מרוקנים בפיקודו של אל-אלמותאווקל), חלש בחיל הפרשים שלו ולעומת זאת כבד ב-36 תותחים ובשיירה מרשימה של עגלות, שלא התאימו כלל לשבילי המגרב. הם נחתו בלי להיתקל בהתנגדות בטנג׳ר, וביחוד בארזילה, והצבא התנהל לאיטו לעבר אל-קצאר אל-כביר (אלקאזאר-קיוויר), בנתנו שהות לעבד אל-מלק ולאחיו לאסוף צבא רב – כחמישים אלף איש – שפרשיו היוו את עיקר כוחו ואשר פיעמה בו רוח קרב של מלחמת קודש.

דון סבסטיאן, שעמד בראש המחנה, הניח למשכו למבוי סתום, בין נחל לוקוס ואחד מיובליו, ואדי אל-מח'אזן, בלי לתת דעתו על כך, שגובה המים בהם משתנה מאד עם הגיאות. הוא תקף ראשון ובתחילה היתה ידו על העליונה, אך הוא לא יכול לנצל את הצלחתו מהעדר פרשים. הצבא המרוקני, שנהגה מעדיפות במספר חייליו ובעמדתו, נטל אז לידיו את היוזמה המבצעית. הוא הדף את הצבא הנוצרי, שניסה לצלוח את ואדי אל-מח׳אזן כדי להימלט לעבר לאראש, אך הנחל נתמלא מים מן הגיאות ורוב הנוצרים טבעו או נלקחו בשבי דון סבסטיאן ואלמותאווקל טבעו, עבד אל-מלק, שהיה חולה מאד מראשית הפעולה אך מלא מרץ להפליא ושלח את חייליו לקרב, מת עם רדת היום, קודם שהוכרעה המערכה. שם הקרב ניתן לו לזכר מותם של שלושה השליטים הללו, אבל ההיסטוריונים הערבים אינם מכירים אותו אלא בשם קרב ואדי אל-מח׳אזן.

אחמד אל-מנצור (1603-1578)-היהודים במרוקו השריפית-שלום בר-אשר

אחמד אל-מנצור (1603-1578)

מפלה זאת הפקירה את פורטוגל, שמלכה אבד לה, לחמדנותם של הספרדים. במרוקו היא עוררה התלהבות עצומה, ששיעורה כשיעור הפחד ששרר בה מפני המלחמה. אמנם עבד אל-מלק נפח את נשמתו, הוכרע בידי המחלה, אבל אחיו אחמד קטף את פרי נצחונו מתוך הסכמה פה אחד. הוא הוכרז לסולטן בשדה הקרב בכינוי אל-מנצור (המנצח), ונהנה לא רק מיוקרת נצחון שעלה על כל התקוות, אלא גם משלל עצום, שהבטיח לו את אהדת החיילים, וממאות שבויים, שדמי פדיונם הזרים אליו את זהב פורטוגל. הנסיכים הנוצרים החלו להתחשב במלך המנחית מהלומות שכאלה. מכאן ואילך ראו באימפריה השריפית כוח שיש להתחשב בו, שלחו את ספינותיהם לנמליה ואת שגריריהם למראכש, וניסו להשיג הלוואות משליט, שהיה עשיר כל-כך, שכינוהו בשם ״הזהוב״ (אל-ד׳הבי).

לעומת אחד-עשר סולטנים סעדים אחרים, שנלחמו ביניהם במרידות אינסופיות ואשר שמונה מהם נרצחו, אל-מנצור מהווה דמות של שליט גדול. אף כי משעה שעלה לשלטון נאלץ לדכא מרידות בצבאו, לסכל את קנוניות הזאויות ולדכא את תסיסת השבטים הברברים, לא היה השריף איש צבא גרידא אלא מדינאי, משכיל עד מאד, שענייני האימפריה לא הרחיקוהו מעולם מלימודיו. מורהו אל-מנג׳ור טען, כי השכיל מתלמידו המלכותי, ״המלומד בחליפים וחליף המלומדים.״

לעתים נדירות ידעה מרוקו שקט ושגשוג כאלה שידעה תחת שלטונו. השריף התעניין במסחר, שהיה פעיל בעת ההיא, ניצל את המונופולים התעשייתיים, החכיר ליהודים או לנוצרים את טחנות הסובר, ניהל את הברחות הנשק והתעשר משוד-ים. הוא הגדיל את שעור המסים, שה״חרקא״ שלו גבו במרץ. המרידות שנאלץ לדכא לא העמידו מעולם בסכנה את שלטונו. המסוכנת שבהם, מרידת הבראניס , בראשות אלנאצר, שטען לכס השלטון, נכשלה מהעדר התמיכה הספרדית (1596-1595).

בראשונה שלט השריף בכוחות עצמו, בבהירות ובהחלטיות. מזכיריו סייעו לו, ובולטים בהם ההיסטוריוגרף שלו, אל-פיכטאלי, ויהודי אחד. השפעת הכופרים והיהודים עוררה את מורת רוחם של המרבוטים, העלתה את יוקרת המסדרים ואת העוינות כלפי הזרים. מכל מקום, לא היתה עוינות גלויה בין המחיזן והמרבוטים, והללו יכלו להתכונן לימים טובים יותר. הנכבדים, שרוסנו בתחילת שלטונה של השושלת, פרקו לבסוף כל עול. לא זו בלבד שהתעשרו מן המסחר או ממכירת שבויים, אלא יכלו להיפנות לניצול אחיהם-לדת.

אל-מנצור היתה לו פילוסופיה פוליטית, שממנה שאב את השראתו כדי לשלוט בשבטים. ״אנשי המגרב״, הכריז, לדברי אל-איפראני, "מטורפים הם, שאין יודע איך לנהוג בשגעונם אלא בדרך של כבילתם בשלשלאות ובקולרים. ״ לביצוע עקרונותיו אירגן את מימשל מרוקו, המחיזן, על-פי כללים, אשר חרף השינויים המאוחרים, עמדו בעינם עד לייסוד שלטון החסות הצרפתי.

האימפריה השריפית היוותה פדרציה של שבטים, שנוהלו, או ליתר דיוק, נוצלו, על-ידי ארגון מרכזי, המח׳זן, על שבטיו הצבאיים (השבטים הגישיים), שהיו פטורים ממסים וקיבלו קרקעות, ועל שריו, פקידיו, מושליו ואיגודיו שבארמון. מכאן ואילך היו שתי מרוקו, מרוקו הרשמית (בלאד אל-מח'זן), המכילה את אדמות הקהילה המוסלמית הכפופה למסי הקרקעות, מיושבת שבטים ערביים ומנוהלת ישירות על-ידי המח'זן, ומרוקו העצמאית (בלאד אסבא), שלא זו בלבד שחמקה ממרותו הממשית של השולטן, אלא תמיד היתה מוכנה להסיג את גבולה של בלאד אל-מח'זן. מכל מקום, בימי אל-מנצור היתה היריבות בין שני חלקי מרוקו כמעט תמיד רדומה ולא גלויה כבלו לאחר מכן, וזאת כתוצאה ממתינותו של השליט, מיוקרתו ומכוח צבאו.

כאחיו אל-גאלב, ייפה הסולטן את מראכש, שחזרה לתפארתה שבימי המווחידון. לעבודות הבנייה הזמין פועלים מכל הארצות, לרבות מאירופה, וכן עובדים מומחים, וקנה שיש איטלקי על-פי משקלו בסוכר. למחרת נצחונו בואדי אל-מח׳אזן פתח בבניית ה״בדיע״, שנמשכה חמש-עשרה שנה. ארמון זה, שמולאי-אסמאעיל הרסו עד היסוד, התנשא בין חומות הקצבה הסעדית. לתוספת נוי נחצבו כמה בריכות, מרוצפות פסיפס קרמיקה, מוקפות אגנים ועטורות פרחים וביתנים מפוארים. חפירות שנעשו לאחרונה נותנות מושג ברור למדי ממכלול התוכנית וממימדי הארמון. הוא היה בודאי יפה להלל. אין ספק כי אל-מנצור הוא שהקים, על האדמה המקודשת שבה נטמנו אבותיו, ליד קבר המרבוט אל-ג'זולי, את ה״קובה״ המזרחית של בית העלמין הסעדי, שם קבר את אמו.

חצרו של השולטן היתה מבריקה, והוא קיבל בה את הזרים ברוב פאר והדר. התערבו בה מתאסלמים רבי השפעה, אנשי כספים יהודים, סוחרים נוצרים, שגרירים זרים ואנשי אמונו של השריף, בעת ובעונה אחת עם תעמלנים פוליטיים, אנשי עסקים ולעתים – סרסורים לדבר עבירה. החגים הדתיים נחוגו ברוב פאר. סדריהם היו דומים לאלה שאפשר עדיין לראות במרוקו. טקסי הצגתם של השליחים האירופיים ופזרנותו של אל- מנצור הלהיבו את הדמיון. ב-1579 בא הספרדי חואן דה-מדינה, בראש פמליה גדולה, לארמון ושם חלקו לו כבוד מאה נושאי רומח, מוח'זנים חבושי מצנפות מעוטרות נוצות ומתאסלמים בלבוש תורכי. הסולטן, מיסב על כרי משי, באולם מצופה בדי ברוקאד ושטיחים, שניצבו בו שמונה קאידים ושני שוערים כושים, קיבל את פניו בנימוס ובהדרת כבוד, על-פי כל גינוני הטקס.

מתוך ויקיפדיה :

אחמד אל-מנסור

מולאי אחמד אל-מנסור – סולטאן מרוקו (1549-1603)

מולאי אבו אל-עבאס אחמד אל-מנסור (בערבית: أبو العباس أحمد المنصور‎) מכונה גם אל-מלכ א-דהבי – המלך המוזהב (1549, פס, מרוקו25 באוגוסט 1603, פס) היה סולטאן מרוקו משנת 1578 ועד פטירתו בשנת 1603. היה השישי במספר, והמפורסם מבין שליטי שושלת סעדי. פרסומו במהלך המאה ה-16, הן באפריקה והן באירופה, בא לו בעקבות צבאו החזק, מיקומו ויכולותיו האסטרטגיות.

מולאי אחמד קיבל את השלטון בירושה מאחיו עבד אל מאלכ, לאחר קרב שלושת המלכים, קרב שסיים תקופה ארוכה של חוסר יציבות שלטונית במרוקו. הוא כונן קשרים עם מוראט השלישי סולטאן האימפריה העות'מאנית, קשרים שהביאו להפסקת התערבותה של האימפריה בענייני מרוקו. בעקבות התבוסה בקרב, השפעתה שלפורטוגל על מרוקו גם היא הצטמצמה. הוא כבש מידי הספרדים את ארזילה – עיר מבוצרת בקצה הצפוןמערבי של החוף האטלנטי של מרוקו. כיבושה של ארזילה התאפשר עקב היחלשות הספרדים בעקבות תבוסת הארמדה הספרדית בקרב גרייבליינס. בעקבות ניצחונותיו אלו נוספה לשמו של מולאי אחמד תוספת הכבוד "אל-מנסור", שמשמעותה "המנצח". הוא קבע את מרקש כעיר הבירה של ממלכתו, בנה בה בנייני פאר וביצר אותה ואת רבאט.

בקרב שלושת המלכים נפלו בידי אל-מנסור שבויים רבים, וכתוצאה ממכירתם הפך לעשיר גדול. ניצחונותיו של אל-מנסור ועושרו הגבירו את ביטחונו, והוא פנה לדרום מרוקו לכבוש את ממלכת סונגהאי. מרכז הממלכה היה בעיר טימבוקטו שעל שפת נהר הניז'ר, והיא נודעה במדרסות ששכנו בה. בקיאותם של חכמי הדת של טימבוקטו בתורת האסלאם הייתה כה רבה, עד שחבריהם ממרוקו היו באים לשם כדי ללמוד במדרסות שלהם. אנשי הדת של מרוקו מחו נמרצות נגד רצונו של אל-מנסור לכבוש את טימבוקטו ולפגוע באחיהם המוסלמים, אך עושרה של טימבוקטו קסם לאל-מנסור והוא התעלם ממחאותיהם. בשנת 1591 כשהוא נעזר ב-3000 שכירי חרב ספרדיים ונשק חדיש, הביס אל-מנסור את צבא ממלכת סונגהאי והעיר נבזזה. עיקר השלל היה בזהב, וכשחזרו החיילים עם השלל למרוקו, נוסף לאל-מנסור הכינוי "א-דהבי" שמשמעותו "המוזהב".

אנשי הדת של מרוקו לא סלחו לאל-מנסור על החרבתה של טימבוקטו על מדרסותיה. הם אף תלו את הבצורת, שהשתררה במרוקו מיד לאחר החרבת טימבוקטו ונמשכה 3 שנים, במעשיו אלו, וקבעו כי הבצורת היא עונשו של האל. נתיניו של אל-מנסור החלו אט אט להשתכנע מדבריהם של חכמי הדת, וכשפרצה מחלת הדבר ובעקבותיה מותם של חללים רבים, נעלמה התמיכה בו לחלוטין. מי שניצל את המצב שנוצר היה אחד מבני המלך שמרד באביו תוך שהוא מקבל את תמיכת התושבים. האב ברח מביתו, והמלך שכונה "המנצח" ו"המוזהב" מת בדבר. עם מותו תמה תקופה יציבות שלטונית בת 25 שנה, והאנדרלמוסיה שבה לשרור במרוקו.

أحمد المنصور الذهبي

 السلطان أحمد المنصور الذهبي بن محمد الشيخ المهدي بن محمد القائم بأمر الله الزيداني الحسني السعدي، واسطة عقد الملوك السعديين، وأحد ملوك المغرب العظام وباني قصر البديع. ولد بفاس عام 956/1549، وبويع في ساحة معركة وادي المخازن الظافرة يوم الاثنين متم جمادى الأولى سنة 986/ 4 غشت 1578 بعد وفاة السلطان عبد الملك. يعتبر عهده الذي دام حوالي ست وعشرين سنة أزهى عهود الدولة السعدية رخاء وعلما وعمرانا وجاها وقوة.

سيرته السياسية

اضطلع السلطان أحمد المنصور بأعباء دولته بعد معركة وادي المخازن، وفكر وقدر أن قواته في التسعينات من القرن العاشر الهجري لا تستطيع اختراق حاجز الأتراك في الشرق، ولا مصادمة الأسبانيين وراء المضيق، فلم يبق أمامه مجال للعمل إلا من ناحية الجنوب، فاسترد في يسر صحراء تيكورارين وتوات، وأخضع الإمارات السودانية الصغيرة في منطقة حوض السنيغال. سالم مملكة بورنو-كانم في الجهة الشرقية بعد أن خطب وده ملكها وبايعه، ولم تقف في وجهه سوى مملكة سنغاي وريثة الإمبراطوريتين العريقتينمالي وغانا، فجهز لها حملة كبرى انتهت بالاستيلاء عليها عام 999/1591. وبذلك أصبحت رقعة نفوذ الدولة السعدية تمتد جنوبا إلى ما وراء نهر النيجر، وتصل شرقا إلى بلاد النوبة المتاخمة لصعيدمصر

اعتنى السلطان أحمد المنصور بزراعة السكر وصناعته، ووسع مزارعه التي لم تعد قاصرة على سوس وإنما أصبحت تنتشر في بلاد حاحا وشيشاوة القريبة من مراكش. طور مصانع تصفية السكر، وجهزها بأحدث الآلات بحيث أصبح السكر المغربي مرغوبا فيه من مختلف البلاد الإفريقية والأوربية. ووظف عائدات تجارة السكر والتبر المجلوب من السودان في تشييد منشآت عمرانية دينية وعلمية وعسكرية في مختلف أنحاء البلاد، وأعظمهاقصر البديع بمراكش الذي لم يبن قبله مثله في هذه البلاد.

 

היהודים במרוקו השריפית-כיבוש סודאן

כיבוש סודאןהיהודים במרוקו השריפית

אל-מנצור, שהושפע בקבלות הפנים שלו מגינוני הטקס המזרחיים, שאל מן התורכים את ארגונו הצבאי. הוא אפילו הפקיד בידיהם את אימון צבאו, שהיה יציר כלאיים של מתאסלמים, אנדלוסים, כושים, קאבלים ועותומנים שעברו למחנהו. את מלחמת סודאן הפקיד בידי גדוד, שהיה מורכב כמעט לחלוטין ממתאסלמים ומנוצרים.

מאז המירו המוראבטים את דת נסיכיה העכו״מיים של גאנה ואיסלמו את המעמדות השליטים של סודאן המערבית (במאה הי״א), נתהדקו הקשרים בין מרוקו וארצות הכושים. השליטים המאנדינגים של ניז'ר עלית קיימו יחסים דיפלומטיים קבועים והחליפו מתנות עם הסולטנים. כשבאו תחתיהם הסונגוא של ניז׳ר עלית (שלהי המאה הט״ו), קיימה מרוקו משלוח מלומדים ומיסיונרים. בימי שושלת אסקיה דה-גאו – 1591-1493 היכתה התרבות המגרבית שורש בערים אואלאטה, טימבוקטו, דז׳נה וגאו.

כיבושה האכזרי של סודאן בידי אל-מנצור שם קץ למגעים מתוך שלום והרס את מדינות הכושים. תאוות הבצע היא שהניעה אותו. השולטן חמד את מכרות המלח של טגאצה (150 ק״מ צפונית ממכרות המלח של תאודני כיום), משם שאב קיסר גאו את רוב משאביו. הוא החל בכך בכבשו, ב-1581, את נווי המדבר גורארה ותואת ובאלצו, ב-583 1, את סולטן בורנו להתפלל בשמו. שנים מספר לאחר מכן, לקראת 1586, תבע מאיסחאק אסקיה, מלך סודאן, ״מתקל״ זהב כמס על המלח שניכרה בטגאצה להקבלת קרן מלחמה למען צבאות האיסלאם. זו לא היתה אלא אמתלה גרידא, שכן מרוקו חייתה בעת ההיא בשלום עם שכניה. האמת היא, שאל-מנצור היה זקוק לכסף, אבל אולי גם רצה להקים ח׳ליפות מערבית, אשר בראשותו של צאצא הנביא תוכל ברבות הימים להתחרות בחליפות העותומנית. מלך סודאן סירב. אל-מנצור, שגמור היה עמו לשבור את התנגדותו, כינס את מועצתו והציג את העובדות. בניגוד לציפייתו נתקל בהתנגדות עזה, שכן אנשיו סברו כי המלחמה אינה צודקת ומסוכנת. אבל הוא הצליח להשתיק את יריביו והעניין יושב על-פי רצונו.

הנתקיים אז מבצע צבאי ראשון ? טקסט מוזר ומעורפל של ״כרוניקה אנונימית של השושלת הסעדית״ נותן מקום לשער זאת. על-פי התעודה הזאת שלח אל-מנצור לסודאן, בעקבות מרידה, גדוד חיילים מורדים וציווה על מורה הדרך לנטשם בלב המדבר. איש אחד בלבד ניצל בדרך נס. כלום אין זו הגירסה הרשמית או הבלתי-רשמית על שואה, שבאה עקב מבצע שלא הוכן כהלכה?

אם כך ואם כך, המתאסלם הספרדי ז׳ודר קיבל ב-1590 את הפיקוד על חיל בן 3000 איש בקירוב, מתאסלמים ברובם, שהוטל עליהם לתקוף את סודאן מן המדבר. הוא יצא לדרך בשלהי חודש אוקטובר והגיע לניז׳ר מקץ 135 ימי הליכה, בהשאירו בדרך לפחות מחצית אנשיו. אש המוסקטים ובהלת הבהמות, שהציב הצבא הסונגואי בסוללה, הכריעו עד מהרה את 20.000 הכושים, התלושים בחניתות, חרבות ואלות (21 בבלארס 1591). מאוכזב מתנאיה הלא-נוחים של גאו התיישב ז׳ודר בטימבוקטו, שנשארה מכאן ואילך בירת הפחוות. הוא היה מסכים בחפץ-לב לשוב למראכש, עם 100.000 מטבעות זהב ו-1000 העבדים שהציע אסקיה לשולטן, אבל אל-מנצור ראה בהצעות אלה משום עלבון והחליף את הפחה במתאסלם אחר, מחמוד זרגון, שמינהו בחכמתו לסגנו וליועצו הראשי.

זרגון ניסה לשקם את הנלדינה הסונגואית, אבל לקח חלק, במו ידיו, בביזה ובטבח, שהיו מעשיו היחידים של מימשל המתאסלמים הידוע לנו. יורשיו רוששו את הארץ בעושק ובחיסול האריסטוקרטיה האינטלקטואלית והדתית , שמפני השפעתה חששו. מ-1612 הפקירה מרוקו את סודאן לחיל הכיבוש. החיילים נעשו שודדים והפחה הנבחר – מנהיג כנופיה. מ-1612 עד 1660 היו 21 פחוות. מ-1660 עד 1750 – 128. קצתם לא משלו אלא שעות ספורות עד שנרצחו בידי יריביהם. הספרדים נשאו להם נשים סודאניות והתערבו קמעה-קמעה באוכלוסיה. צאצאיהם, ה״זורקים״ (כדורים) (ה״ארמה״) היוו מעין אצולה, שהתנשאה על הכושים טהורי הדם. עד היום הם בולטים בתבונתם, ברוחם הסמכותית והלוחמת, בעושרם ובנקיון בתיהם. הם כוללים נכבדים, צאצאי ה״רומי״ ממראכש, בורגנים, בני הכורעים של פאס, המון העם ומעמד תחתון, המורכב מממזרים. הללו אינם עוסקים אלא במקצוע הסנדלרות. טמיעתם באוכלוסיה הכושית גוברת משנה לשנה.

לדברי בני דורו היו הרווחים שהפיק אל-מנצור מסודאן גדולים. אל-איפראני טוען, כי קיבל אבקת זהב רבה כל-כך, ״שלא שילם עוד לפקידיו אלא במתכת טהורה ובדינרים כבדים.״ 1400 פטישים שימשו יום-יום לטביעת מטבעותיו של השולטן. האנגלי לורנס מדוק, שליח חברה מסחרית במראבש, ראה בבואן של שלושים פרדות טעונות זהב. הדוקאטים המרוקנים נחשבו מאד בעיני הסוחרים האנגלים, שניסו לייצאם במירמה, בגלל טיבם המעולה. אולם ייתכן שאל-מנצור היה מעוניין להוליך שולל את המרוקנים ואת הזרים כאחת בדבר שיעור משאביו. הפולשים לא יכלו מעולם לנצל במישרין את מכרות הזהב של סודאן, המרוחקים יותר מדי מגאו. הזהב שקיבל השולטן בא, בראשונה, מהחרמות שנעשו אצל נכבדי טימבוקטו, ולאחר מכן – מעיסקות שנוהלו על-ידי ״שליחי המלך״, הממונים על ניצול מכרות המלח של תאודני. ייתכן כי עושרה האגדי של סודאן לא הגיע מעולם לכדי ערכם של דמי הכופר הפורטוגליים, שהעניקו לאל-מנצור את כינויו ״הזהוב״. תוצאה ודאית יותר של כיבוש סונגואה וטימבוקטו היתה הרס הסחר הסודאני, שקיעתה האינטלקטואלית של טימבוקטו ונסיגת האיסלאם בניזיר התיכון -תהליך שנשלם רק בשלהי הכלאה הי״ח, בהשפעת הטוקולרים.

חוץ ממטעני הזהב קיבל הסולטן שיירות של עבדים ושפחות. קרוב לוודאי כי גייס כושים לצבאו וכי הדבר השפיע על מולאי אסמאעיל להקים חיל משמר כושי.

מדיניות החוץ של אל-מנצור-היהודים במרוקו השריפית – ערך שלום בר-אשר

מדיניות החוץ של אל-מנצורהיהודים במרוקו השריפית

כיבוש סודאן גם הוציא למרוקו מוניטין של ארץ בעלת עושר אגדי והביא לשליטה יוקרה רבה. עצמתו הדאיגה את סולטני קושטא, שרצו להטיל על השריף את מרותם הדתית ואת הביילרביים היושבים באלגייריה, שחלמו לפתוח את נמלי האוקינוס האטלנטי בפני אניות שודדי-הים שלהם. נגד אויביו ממזרח הזעיק אל-מנצור את האירופים. עם זאת מנע רק בדוחק את התערבות הביילרביי עלג' עלי, בהעתירו מתנות על הסולטן התורכי (1581). מותו של עלג' עלי (1587) והיעלמם של הביילרביים (588 1) הצילוהו מסכנה מתמדת. יכול היה אפילו לצאת למתקפה אלמלא העסיקה אותו היריבות בין בניו.

גישושיו אצל המדינות הנוצריות לא נדחו. האנגלים והספרדים אפילו התחרו על בריתו. האנגלים, שאיחרו לבוא למרוקו – הם הגיעו אל חופה לראשונה ב-1551 -ניצלו את מפלת הפורטוגלים כדי לפתח את סחר האריגים, הזהב, הסוכר, העורות והמלַחַת מן מהמגרב וכדי לארגן הברחות. אבל היריבות בין הסוחרים העצמאים וסוכני הסוחרים של הסיטי מכאן, והשפעת אישים לונדוניים חשובים הנוגעים-בדבר מכאן, הכשילו את הנסיון ללכד את האינטרסים ואת המאמצים בארגון אחד, הוא ״החברה הברברית״ (1585). מכאן ואילך לא התקדם עוד המשא והמתן עם האנגלים. מכל מקום, הקשרים העסקיים סייעו למשוך את תשומת לבה של המלכה אליזבת לחשיבותה, לא הכלכלית בלבד אלא המדינית, של מרוקו.

היא ניסתה להקים ברית, שישתתפו בה סולטני קושטא ומראכש, נגד פיליפ השני, שעלה על כס השלטון בפורטוגל. אבל אל-מנצור ראה בתורכים את המסוכנים באויביו. חרף שנאתה המסורתית של מרוקו לספרד, שמצאה לה ביטוי בהתלהבות העממית לשמע הידיעה על השמדת הארמאדה (1588), לא נעלם ממנו, כי פיליפ אירח בחצרו את אחיו של אלמותאווקל, שהיה מוכן ומזומן תמיד להתייצב בראשה של התקוממות. מלך ספרד, שחשש מצידו פן יתפסו שודדי-הים המרוקנים את שיירותיו הבאות מהודו ויכבשו בסופו של דבר את המוצבים הספרדים העלובים במרוקו, הנתונים בפלצור מתמיד, ניסה לקנות את נייטרליותו של הסולטן במסרו לו את ארזילה (1589).

בתמרונו בין הספרדים והאנגלים ניצל אל-מנצור, בכשרון מופלג, את הפחד מפני התערבותו. הוא סחר בתמיכתו, אך לא נתן דבר. תכנית הכיבוש של האי ארגין וחוץ הצהרה שתכנן פיליפ השני, כדי למשוך אליו את זהב סודאן, הכריעה לבסוף את הכף לטובת אנגליה. הסולטן אף הרחיק לכת וצפה את כיבושה של ספרד וחלוקתה עם האנגלים, אבל אליזבת העדיפה להשקיע את מאמציה בהודו. מותם של המלכה הזקנה והסולטן, שמצא את מותו במגיפת הדבר, שמו קץ לתוכניות מדיניות מפליגות אלה (1603).

עם צרפת, השסועה מחבלת מלחמות הדת, לא קיים אל-מנצור אלא קצת קשרי עסקים וקיבל את פני הקונסולים הצרפתיים. אשר לארצות השפלה, הן אך זה התחילו להתעניין במסחר עם מרוקו.

שקיעת הסעדים

אך הסתלק השליט הזקן מן העולם ושלושה מבניו רבו על השלטון, מולאי זידאן, שהוכרז שליט בפאס; אבו-פאריס, שהוכר במראבש ומוחמד א-שייח׳ אל-מאמון, שאביו הושיבו בכלא זמן קצר לפני מותו. אל-מאמון היה איש אלים, שלא נשמע אלא ליצריו. הוא הוכר כיורש ב-1581, אך סבלנות אביו פקעה לבסוף מחמת שערוריותיו ומרידותיו. הוא הרים את נם המרד ב-1602 ונכלא במכנאס. כשהם כורתים ברית שנים נגד אחד ומחליפים בלי הרף את שותפם, שיחקו שלושת הנסיכים שבע שנים משחק מחבואים טרגי, בקראם לעזרה מי את הספרדים ומי את התורכים. ב-1610 נרצח אבו פאריס בידי אחיינו עבדאללה, בנו של אל-מאמון, שדמה מאד לאביו. אל-מאמון הצליח לכבוש את פאס הודות לתמיכת הספרדים, שקיבלו את לאראש במחיר שרותיהם. מולאי זידאן שמר איכשהו בידיו את מראכש ומחוזה. כמו במאה הט״ו נחלקה מרוקו לשתי ממלכות, האחת של פאס והאחת של מראכש.

חלוקה זאת לא היתה ערוכה לשלום. מאבקי האחים של בני אל-מנצור עוררו מחדש את האלימות, ששקטה בקושי מפני סמכותו. מכל עבר צצו מנהיגים דתיים, ששלחו יד איש ברעהו וזרעו סביבם שכול וחורבן. השבטים הערביים לקחו חלק באנדרלמוסיה. שבטי הברברים ההרריים, שסבלו מתוצאות המהומות הללו, נכנסו אך הם למשחק. זו היתה תקופת האנרכיה הקודרת ביותר שידעה מרוקו: ערים מבוססות ובדרך כלל שלוות כגון פאס היו טרף לקבוצות אלימות. במשך ימים אחדים לא נקראו התושבים לתפילה מראש המינארט של המסגד הגדול, רבעים שלמים היו לעיי חרבות ונעשו שוב לגנים.

בתוך כל אלה לא היה לסולטני פאס ומראכש משקל רב. מולאי זידאן(1628-1603), הפחות גרוע שבהם, קיים בקושי רב את שררתו בידו. שלוש פעמים גורש ושב. מעולם לא עלה בידו לכבוש מחדש את ממלכת פאס, שנשארה עצמאית. בתור שליט מראכש הספיק לפחות לבנות בה, על בית העלמין הסעדי, את הקובה המערבית, אשר בתפארת פיתוחיה, נטיפי כיפתה וחיטובי קבריה מעוררת את התלהבות התיירים, אך היא בכל זאת יצירה דקאדנטית. בין השלווה רבת-הכוח של המגדים מתקופת המווחידון והיופי ההרמוני והמסודר של ה״מדרסה״ המרינית לבין העושר המופרז של מאוזוליאום הנסיכים הסעדים ישנו, כדברי ג. מארסה, המרחק המפריד בין כנסיית ברו לשער הצפוני של שארטר.

משנת 1626 לא נשמעה פאס עוד אלא למנהיגי כנופיות או נכנעה לזמן-מה לאחת החמולות שניסו לתפוס את השלטון. במראבש החזיקו הסעדים מעמד תקופה ארוכה יותר: האחרון בהם, אל-עבאס, נרצח בשנת 1659.

היהודים במרוקו השריפית – ערך – שלום בר-אשר

המועמודים לשלטוןהיהודים במרוקו השריפית

בעוד השושלת נוטה למות תפסה ספרד את נמלי מרוקו, כשראש דאגתה לבלום את מעלליהם של שודדי-הים. לאראש נכנעה לה ב-1610. היא בנתה מבצר בשפך הסֶבּוּ­ ב- 1614, להשגיח מקרוב על הערים בו-רגרג, רבאט וסלא, שבהן התפתח שוד הים. מבצר זה, שהספרדים קראוהו סן-מינואל דה אולטרמאר ומלרוקנים – אל מעמורה, נקרא כיום בשם מהדיה. כמעשי הפורטוגלים במאה הקודמת, השתלטות זאת של הנוצרים על חלקות טריטוריה מוסלמית עוררה את זעם העם, ושימשה אמתלה קדושה לשאיפותיהם של מנהיגים דתיים מסוימים.  

הסכנה הנוצרית התגלתה בייחוד בצפון מרוקו. שם גם היו התגובות שלבשו צורה דתית החשובות ביותר, והן אף נהנו מחולשתם ומאזלת-ידם של השליטים הסעדים. ועם זאת, גם הדרום ידע תנועות מרבוטיות, אם גם קטנות מאלה בהיקפן.

הראשונה היתה מעשהו של חכם קטן מתאפילאלת, אבו-מחלי. הוא נתחנך בבית ספרם של הציפים, קבע מושבו בעמק הסאורה סמוך לשנת 1593 , קנה לו שֵם גדול של חסיד וירא-שמים ונעשה שם למהדי. העברת לאראש לידי הספרדים דחפה אותו לפעולה: הוא עלה על סג׳למאסה, כבשה, ניצח את צבא ההצלה ששלח מולאי זידאן נגדו, חצה את הרי האטלס וכבש את מראכש בהפתעה. מולאי זידאן, שלא הצליח לכבוש מחדש את בירתו בכוחות עצמו, שילח נגדו מרבוט אחר יליד האטלס, יחיה אבן עבדאללה אל-חאחי. הלה התקיף את מראכש, אבו-מחלי נפל בראשית הקרב וראשו נתלה על חומות מראכש, ומסופר כי נשאר תקוע שם שתים-עשרה שנה (1613) . משזחה דעתו בשל הצלחתו נהג

כשליט והמשיך במערכה עד 1627. ואז בא אדם שלישי, שמילא תפקיד טפל עד כה, אבו-אל-סמלאלי, המכונה אבו-חסון, יליד מסאט, והקים בסוס ובמול-האטלאם נסיכות עצמאית, שלא נעלמה אלא עם הכיבוש העלווי. מן הראוי להזכיר לבסוף – עוד נחזור לכך – את ה״שורפא״ העלווים של תאפילאלת.

בצפון נכנסו שלושה כוחות למערכה נגד הנסיכים הסעדים של פאס, הרפובליקה

המאורית של רבאט וסלא, המרבוט אל-עיאשי והמורבוטים של דילא.

רפובליקת בו-רגרג – היהודים במרוקו השריפית – ערך שלום בר אשר

%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%aa

1      כתוצאה ממרידתם בשנת 1568 גורשו המאורים ממחוז גרנדה, אך לא מספרד: פיליפ

השני ויועציו הוסיפו לקוות כי יטמיעום. לאחר ארבעים שנות נסיון פסק פיליפ השלישי כי אי-אפשר להטמיעם והוציא נגדם שורת צווי גירוש מדורגים בין 1609 ל-1614 . כל מי שלא אבו להמיר את דתם נאלצו איפוא לצאת את הארץ. הם התפשטו על כל חוף אפריקה הצפונית, מתוניסיה עד רבאט, אך בייחוד בצפון תוניסיה ובצפון מרוקו. באזור האחרון הזה הם היוו שתי קבוצות עיקריות, האחת בתטואן, אחת משני עברי שפך הבו-רגרג. ב-1609 קיבלה המצודה העתיקה ששלטה על הנהר ממערב, ריבאט אל-פתח של עבד אל-מואמין, את ההורנאצ'רוס (על שמה של עיירה באסטראמאדורה, הורנאצ׳ו); ב-1610 באו מהגרים מאנדלוסיה-תחתית לאכלס ולהגדיל במידה ניכרת את העיר הקטנה, שהתקיימה בדוחק לרגלי המצודה. בראשונה הם עמדו ביחסים טובים עם מולאי זידאן ששלטונו הגיע עד שם. הסולטן חשב למצוא בקרבם חיילים ולנצל את ההכנסות שהחלו להפיק משוד הים, שכן עם בואם חימשו ההורנאצ׳רוס, שהיו בעלי הון גדול למדי, ספינות אחדות ואיישו אותן במתאסלמים ובהרפתקנים בני לאומים שונים. עד מהרה התרשמו המאורים כי מנצלים אותם ויצאו לעצמאות-למחצה החל בשנת 1627 , בעידודו של המרבוט אל-עיאשי. הם יצרו רפובליקה אוליגרכית, שהיתה קשורה פעם לסלא ופעם לשני הגושים של רבאט, פעם מאוחדת ופעם טרף למאבקים פנימיים אלימים, שכן ההורנאצ׳רוס והאנדלוסים לא מצאו שפה משותפת. לבסוף ראה אל-עיאשי את עצמאותם במורת רוח והוא מירר את חייהם מ-1637 עד מותו ב- 1641 . אז עבר שפך הבו-רגרג לשליטתם של המרבוטים של דילא.

המהגרים של בו-רגרג לא התיימרו לשלוט על מרוקו ורגשות סותרים מאד פיעמום. מצד אחד, הם שנאו את ספרד הנוצרית, שגירשה אותם, אבל מצד שני לא חשו בנוח במערכת כלכלית ופוליטית, שלא היתה שלהם ואשר התקשו מאד להסתגל אליה. בסך הכל נמצאו זרים למדי למשחק הפוליטי שהתחולל סביבם. לא כן המרבוטים, שפעלו באותו האזור.

המרבוטים של הצפון – ערך שלום בר-אשר

המרבוטים של הצפון%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%aa

המוקדם שבהם הוא מוחמד אבן אחמד אל-זיאני, המכונה אל-עיאשי. משכיל ותלמידו של מיסטיקן מסלא, דגל במלחמת הקודש בראשות מולאי זידאן ותקף את מאזאגאן.

 כגמול על מסירותו העניק לו הסולטן את התואר קאיד אזמור. אבל עד מהרה סר חינו בעיני אדונו והוא נאלץ להימלט על נפשו. הוא הגיע למישור גארב, תמך בעצמאותן של ערי בו-רגרג, ניהל את מלחמת הקודש נגד אל-מעמורה ולאראש והשיג בכך את שחרור חלקם הגדול של המרבוטים של האזור ואפילו של מרוקו כולה. ב-1637 הסתכסך עם המאורים, שהאשימם בקיום יחסים חשודים עם האנגלים והספרדים. לבסוף אפילו כבש את רבאט ואת סלא ב-1641. דבר זה הביא לאובדנו: המאורים, שמצאו מקלט אצל חמרבוטים של דילא, שכנעו אותם לאחוז בנשקם. אל-עיאשי נוצח ונהרג ב-1641.

Sidi M'hamed el-Maliki ez-Zeyani el-Ayachi (15631641), plus communément appelé Al-Ayachi, surnommé le "Saint de Salé", est un marabout marocain et un puissant chef militaire ayant notamment vécu dans l'actuelle Salé (à l'époque, dite Salé-le-Vieux, par opposition à l'actuelle Rabat, dite alors Salé-le-Neuf, tout au moins concernant sa médina). Il pose les bases de l'entité politique que deviendra la République de Salé ne reconnaissant plus ainsi la légitimité du sultan Moulay Zidane.

Une avenue, une école primaire et un hôpital portent son nom à Salé

Depuis la mort d'Ahmed al-Mansur Saadi en 1604, le Maroc sombre dans état d'anarchie où le Sultan perd son autorité. L'Espagne en profite alors pour annexer Larache en 1610, puis le port de la Mamora en 1614.

Selon l'historien Mohamed Zniber: « Dans son différend avec les Morisques de Rabat, qui évolua vite en conflit armé, Ayyachi les accusait d'avoir trahi la cause de l'Islam lors du siège de la Mamora et offert leurs services au Roi d'Espagne, ce qui n'était pas tout à fait faux. » Basé à Salé-le-Vieux, Al-Ayachi mène le jihad contre les Espagnols en démarrant la course maritime avec les arrivants morisques et avec l'aide des Anglais. Il réussit à reconquérir la Mamora et étendit son pouvoir jusqu'à Taza.

En avril 1627, Al Ayachi attaque Salé (Salé-le-Vieil et Salé-le-neuf) dont il s’empare et la transforme en sa principauté devenant par la suite gouverneur indépendant de la République de Salé. Un mois plus tard, John Harrison signe avec lui un traité et entreprend une relation diplomatique avec l'entité politique. Al-Ayachi envoie ses représentants (probablement des renégats) à la cour du roi Charles Ier d'Angleterre: Mohammed Bensaid (Lopez de Zapar) en 1627, Ahmed Naravaez dans la meme année et Mohammed Clafishou en 1629.

Le 30 avril 1641, Al-Ayachi est assassiné lors de querelles intestines qui déchirent l'éphémère république corsaire. Les marabouts de Dila, près de Khénifra, se rendent maitre de la thalassocratie après avoir vaincu le chérif saâdien et les partisans du défunt marabout de Salé.

Sa demeure se trouve à l’emplacement de l'actuelle école de Mekki Alaoui

המרבוטים של דילא, ברברי צנהאג׳ה, יסדו בשלהי המאה הט״ז זאויה, סמוך לישוב הנוכחי ח׳ניפרה. מכניסי אורחים, שוחרי צדק, נחשבים כשליטים בעיני שבטי הרועים של האטלס התיכון ושל המולויה, הרחיבו קמעה-קמעה את השפעתם על האוכלוסים הלוחמים הללו ועד מהרה עמד לרשותם צבא מעולה. הם השתמשו בו כדי להילחם ב-1640 בסעדי מוחמר א-שייח׳ אל-אצגר, שרצה להכרית את עצמתם בעודה באיבה, ולאחר מכן את הכלרבוט אל-עיאשי ב- 1641 . עתה נעשו הם שליטי כל האזור הצפוני של מרוקו, אבל נעשו יריבי השורפא העלווים של תאפילאלת, שטיפחו גם הם שאיפות התפשטות. בסופו של דבר נחרץ עתיד ירושתה של השושלת הסעדית בין הברברים ההרריים הללו בראשות המרבוטים ויושבי נאות מלדבר בחסות השורפא.

היהודים במרוקו השריפית-אירופה ומרוקו

אירופה ומרוקוהיהודים במרוקו השריפית

מהומות אלו הזיקו הרבה פחות משניתן לשער ליחסים שנתבוננו זה כבר בין מרוקו ־נבלה מעצמות אירופיות. אכן, הפסדם של הנוצרים מחבלת שנאת-הזרים והקנאות יצא בשכר היריבות והתחרות. מרבוט שעלה לשלטון בכוח הרעיון של מלחכלת הקודש, כבלו אל-עיאשי, היה מאושר מאד, ברגעים מסוימים, לשאת ולתת עם האנגלים או ההולנדים ולהצטייד אצלם בנשק כדי למחוץ את יריביו המררוקנים. היחסים בין מרוקו המסוערת בעת ההיא והאירופים לבשו איפוא פנים שונות מאד על-פי הנסיבות, וכמובן, על-פי האישים המעורבים.

ספרד היתה בת-בריתם של הסעדים בעת שאיימו עליהם התורכים. אלג'יריה של הפחוות התלת-שנתיים, שדעתה נתונה לשוד-הים ולמחלקותיה הפנימיות, לא היוותה כל סכנה למרוקו. המשקל-שכנגד של ספרד לא היה בו עוד איפוא כל צורך. יתר על כן, ספרד גירשה את המאורים, רדפה את האיסלאם, כבשה את לאראש ואת אל-מעמורה. בבל זאת, פנה אל-מאמון לספרד ב-1610, כשביקש לכבוש את ממלכת פאס, ומולאי זידאן אמר למצוא בספרד מקלט, כשנאלץ להפקיר את מראכש בידי אבו-מחלי. ספרד, גופה, שהיתה נתונה ראשה ורובה במדיניות האירופית, לא נתנה דעתה כלל על כיבושיה במרוקו, ואפילו לא על הקמת אזורי השפעה כלכליים או מדיניים. היא ביקשה בראש וראשונה להגן על אניותיה באוקיאנוס האטלנטי מפני מעללי שודדי-הים המרוקנים. החל מ-1640 היא לא היתה עוד יחידה בכך: פורטוגל, שנעשתה שוב עצמאית, נטלה שנית את השליטה על מצודות טנג׳ר ומאזאגאן, בעוד שספרד שמרה על סבתה, לאראש ־אל-מעמורה. ב-1661 היתה טנג׳ר חלק מנדונייתה של קתרינה מפורטוגל, שנישאה לצ'רלס השני מלך אנגליה, ועברה לרשות האנגלים.

צרפת, אף שהיתה מעצמה קתולית, מעמדה כלפי מרוקו לא היה דומה לזה של ספרד. שורת האמת מחייבת לומר, כי תפקידה שם היה עדיין מבוטל, ופחות משביקשה לסחור עמה ביקשה לפדות בה שבויים, בהצלחה משתנה. היא היתה מיוצגת תמיד על-ידי קונסולים בני מרסיי, רופאים, שהנסיכים הסעדים פנו אליהם לא אחת, אבל גם הרפתקנים כאנטואן דה סנט-מנדרייה, שהיה מנודה בצרפת, אבל סוכן צרפת במרוקו ובונה נמלים, או פיליפ קסטלאן, אשר בהעבירו משלוח ימי בשביל מולאי זידאן נטל את שכרו בלקחו את ספריית השריף ומטענו. אסונו הוא שספינתו נתפסה בנמל ספרדי, וצרפת והוא נמצאו במצב שלא איפשר להם להשיב את הסחורות שנתפסו. תקרית מדאיבה זאת העיקה שנים אחדות על יחסי צרפת עם מרוקו הדרומית. יצחק איש ראזילי הצליח עם זאת לחתום על חוזה שלום עם השריף ב-1631, ולאחר מכן עם המאורים ב-1635.

לעומת שתי המדינות הקודמות, עמדה אנגליה בקשרי מסחר פעילים למדי עם מרוקו, רשמית באמצעות החברה הברברית, אבל אולי בייחוד באמצעות סוחרים חסרי-מצפון

״interlopers״ , שסיפקו נשק לכל המרבה במחיר, הן למורדים כגון א-סמלאלי והן לשליט החוקי. בכלל, האנגלים נתנו דעתם הרבה פחות על החוקיות שבמעשיהם מאשר על תוצאותיהם המסחריות. אנו רואים אותם נושאים ונותנים עם רפובליקת בו-רגרג בה בשעה ששלחו שגרירים למראכש. היה להם מידע רב על המתרחש במרוקו: סיפורי נוסעיהם או סוכניהם נמנים עם התעודות הטובות ביותר שיש בידנו מן התקופה ההיא. כמו לספרדים, הציק שוד הים להם מאד, והם נקטו מצור ימי ומשא ומתן חליפות.

מכל מקום, הסחר הפעיל ביותר לא נעשה עם אנגליה אלא עם ארצות השפלה. הדבר נבע מחריצותם ומחושם העסקי של הסוחרים ההולנדים, אבל גם מן השנאה לספרד, שהיתה משותפת לבני ארצות השפלה ולכלל המרוקנים. ממשלת ארצות השפלה לא היססה איפוא לספק רשמית למרוקו אניות, חיבֵל, תותחים ואבק שריפה, בתקווה שכל אלה ישמשו נגד ספרד. משפחת פאלאצ'י היהודית שימשה מתווכת בכל העסקים האלה. באנגלים, לא התלבטו ההולנדים בבחירת שותפיהם: הם נשאו ונתנו עם מולאי זידאן כשם שנשאו ונתנו עם המאורים או עם המרבוטים של דילא. אף הם סבלו לעתים משוד- הים: הם שמו מצור על שפך בו-רגרג ב-1651 והטילו על טרומפ ורויטר לארגן סיורים ימיים ב-1654

ב. השושלת העלווית – ה״שורפא״ הפלאלים

ב. השושלת העלווית

ה״שורפא״ הפלאליםהיהודים במרוקו השריפית

השורפא העלווים; צאצאי אל-חסן, בני עלי ופטימה, וילידי העיר הערבית הקטנה ינבוע על חוף הים האדום, הגיעו לתאפילאלת שנים אחדות אחרי הסעדים והתיישבו בדרעה. נסיבות בואם לוטות באגדה, ויש רגלים לסברתו של ה. טיראס, כי באו בעקבות איזו קבוצה של ערבים מעקלים. מכל מקום, הם קבעו מושבם בנווה המדבר תאפילאלת לקראת ראשית המאה הי״ג והתקיימו שם כמה מאות שנים קיום עלום-שם של אנשים מכובדים אך נטולי כל חשיבות פוליטית.

בתקופת האנרכיה הסעדית וזמן קצר אחרי מותו של מולאי זידאן חמדו את תאפילאלת שני מרבוטים שנתעצמו, א-סמלאלי ומוחמד אל-חאג', מנהיג הזאויה של דילא.

בנסיון להציל את עצמאותם העמידו אז הפילאלים בראשם את מנהיג השורפא העלווי, מוחמר אל-שריף (1631). הוא הצליח פחות או יותר להסיר את סכנת שני היריבים החזקים, אך לא עלה בידו למנוע ממוחמד אל-חאג' להתיישב בשערי הר-גולמימה על ואדי גֶריס ובקצר-א-סוק על ואדי זיז ולהעמיד חיל מצב בלב תאפילאלת גופה. מתוך יאוש, אולי, ויתר על השלטון שהעניקו לו יושבי נווה המדבר לטובת אחד מבניו, מולאי מוחמד (1636).

הלה היה איש מעשה. הוא החל בגירוש חיל ומצב הדילאי מתאפילאלת (1638), ואחר ניסה להרחיב את גבולו. כיון שהיה תחום על-ידי בני דילא מצפון, א-סמלאלי ממערב והמדבר מדרום, ניסה את מזלו לעבר צפון-מזרח, גייס לעניינו את השבטים שוחרי הקרבות של גואיר-עלית, כבש את וג'דה, פשט על אזור תלמסאן והגיע אפילו עד לאגואת. התורכים פתחו אז במשא ומתן וגמרו, כי מולאי מוחמד ייעצר בשערי תאפנה. מעתה היו לו אזור השפעה רחב-ידים והוא נעשה אישיות רבת עצמה. ב-1649 הזעיקוהו יושבי פאס נגד בני דילא, ששלטונם נעשה בלתי נסבל. הוא חש לעזרתם, אבל לא יכול להחזיק מעמד בעיר מול מתקפת-נגד של המרבוטים של דילא וחזר לתאפילאלת חפוי- ראש.

 

מולאי אל-רשיד

משנסתלק אחרון הסעדים נשארה ממלכת מראכש, בידי הקאיד של שבנאת, תחומה בין האטלס העליון ואום א-רביע. באטלס התחתון ובמול-האטלס שלט בו-חסון א-סמלאלי שלטון בלי מצרים, והמרבוטים של דילא נשארו אדוני ממלכת פאס, אף כי אזור טנג׳ר, גארב, הריף ואפילו פאס ג'דיד נטו להתחמק ממרותם. מה גם שמלך תאפילאלת, לא זו בלבד שלא היה יכול לסמוך על אחיו מולאי אל-רשיד, אלא היה לו מקום לחשוד בו כיריב.

מולאי אל-רשיד מיהר לעזוב את תאפילאלת ב-1659 וביקש מקלט אצל יריביהם המסורתיים של הפילאלים, אבל לא יושבי דילא ולא הקונדוטייר ששלט בפאס רצו לשמור בין חומותיהם אורח כה מסוכן. הוא נאלץ לחפש את מזלו באזור המסוכסך של מרוקו המזרחית, תחילה בארץ הקבדאנה (בין מלילה ושפך המולויה), אחר-כך אצל בני סנאסן, שם זכה לתמיכת השייח' אל-לוואתי והמסדר שהוא היה בו, בלי ספק, אישיות נכבדה. בעת ההיא, בפעולה נמרצת, שהיתה לאגדה וזיכרה המשובש נקבע בחג שנתי של סולטן הטולבה, הוא רצח בפאס יהודי עשיר מן הכפר דאר אבן משעל (בהר בני סנאסן), שאולי הצליח למלא תפקיד חשוב בארץ. ביזת עושרו של היהודי איפשרה לו להתארגן ולאיים על שכניו. האגדה מייחסת לו רציחות נוספות והחרמות רכוש, שלא היו מן הסתם אלא העתקי ההרפתקה הראשונה. עובדה בדוקה היא, כי מולאי א-רשיד ניצח במישור אנגאד, שיושביו תמכו בו, את אחיו, שנפל בקרב (1664). מכאן ואילך לובש ההרפתקן תלות של טוען לכס השלטון. פאס הרגישה בסכנה, אבל מולאי א-רשיד העדיף להבטיח לעצמו תחילה בסיס בטוח ומקום מקלט בתאפילאלת.

משם ניהל את מערכתו הראשונה נגד שליט הריף, השייח׳ אעראס, שסירב להכיר בו ואשר עוינותו העמידה בסכנה את תכניות מתקפתו נגד פאס. השייח' הזה, משהפסיד במערכה נגד שבטים יריבים, פנה למסחר ונתן דריסת רגל לסוחרים אנגלים במפרץ אלבוזם (אל-מזמה= אלהוסמאס). מיד התארגנו הצרפתים לקחת חלק בסחר עם הריף. הם ראו, לא בלי אהדה, את נישואיו של צ' רלס השני עם קתרינה מפורטוגל, שהביאה לאנגליה את נמל טנג׳ר, שהספרדים רצו בו(1661) ואילו מאזארן זלזל בו שמונה-עשרה שנה קודם לכן, אבל נבהלו עד מהרה מפני התצפיות האנגליות על הנקודות האסטרטגיות בחוף הריף. שיוטיהם של בופור ונושז לשם סיורים באיי אלבוזם, זאפארין ושפך המולויה אולי בישרו, ברוחו של קולבר, הקבלת מערך קבוע בחוף מרוקו, כזה שהקימו לימים בחוף אלגייריה, בדג'ידג׳לי.

הסוחרים הם שהחלו מחדש בביצוע תוכניות הנפל של השר. אנשי כספים הקימו את חברת אלבוזם, ביזמת שני אנשי עסקים ממרסיי, מישל ורולאן פ'רזי י, והשיגו מן המלך את הזכות לסחור ואת הרשות לשאת ולתת עם הרשויות המקומיות (1665). אבל בשעה שנחת רולאן פי רזי באלבוזם נשבר כוחו של השייח׳ אעראס בהתקפה מכרעת מצד מולאי א-ראשיד (מארס 1666). השריף, שלא יכול להצטייד בנשק ובסחורות דרך הנכללים המערביים, קידם באהדה, בתאזה, את רולאן פי רזי י. התוצאה העיקרית של סיפורו הנלהב של בן מרסיי הגוזמאי על שליחותו היתה גילוי כוחו של א-רשיד, שהדיפלומטיה הצרפתית ניסתה מיד לתמרנו נגד האנגלים בטנג׳ר. לעומת זאת הכזיבו התקוות המסחריות, שכן שלומיאליותו של רולן פ׳ רזי י, שפעל בשם ״החברה המזרחית״, שהוקנלה ב-1670 והיתה חשודה מאד במעשי ריגול, הכעיסה את השריף, והוא הקים לו מבצר באלבוזם. זמן קצר לאחר מכן כבשוהו הספרדים ועשאוהו לתחנת משמר מבוצרת בשם אלהוסכלאס (1673).

מולאי א-רשיד דחה את גישושי הצרפתים משום שהשתלט בעתים על נמלי מרוקו המערבית וביקש לצאת למאבק נגד הכיבוש הזר. זמן קצר לאחר תבוסתו של השייח׳ עראס נכנם לפאס, ושם הוכרז לסולטן(6 ביוני 1666). מיסד השושלת הפילאלית חגג את נצחונו, לא בזכות תמיכת מסדריו אלא בשל עליונות צבאו. בהשפעת המרבוטים גם עלה בידו לעמוד בפני השפעת השריפים האדריסים, שתמכו בו וסיפקו לו את סגל המח'זן שלו.

עד כה לא היו בידי הסולטן אלא ארץ אנגאד, אזור תאזה, תאפילאלת, הריף ופאס. לאחר קרבות קשים גירש מגארב ומאזור טנג׳ ר, שם תמכו בו התורכים ולעתים גם האנגלים, שודד-ים נועז, גילאן, שנסוג לאלגייריה (1669), הביס את צבא המרבוטים של דילא והרס את הזאויה שלהם (1668), כבש את מראכש, שם עשה טבח גדול בשבאנאת (1669), כבש לבסוף את מצודת אילג(1670) ושבר, למשן־למעלה ממאה שנה, את כוח המרבוטים של האטלס התחתון.

בסלא מצא הסולטן ארגון משוכלל של שוד הים, והוא החליט שלא לדכאו אלא לנצלו לטובתו. סיוריהם הימיים של ז׳ אן דיאסטרה ושטו-רנו, המצור הימי והפגזת סלא ולכידת כמה אניות פיראטים לא הסיטוהו מתכניותיו, ממש כשם שהמשא והמתן לא הניעהו לשחרר את השבויים הנוצרים. על אף תקופת שלטונו הקצרה ורבת המלחמות הצליח להקים כמה מבנים מפוארים. בין השאר בנה, מטעמים אסטרטגיים, גשר על הסבו, מהלך 4 ק״מ מפאס, עשוי שמונה קשתות חומר לא-שוות ואורכו 150 מטרים, חיזק את חומות פאס אל-באלי ובנה את הקצבה של חמיס (היום שרארדה), שנועדה למגורי השראגה של מרוקו מיזרחית, שעשאם לשבטים גישיים. ועוד בנה בפאס, שהעדיפה כנראה על פני שאר מקומות, ׳במקום מדרסה קודם, שטומא כביכול במעשי הוללות של התלמידים, את מדרסת א-שראטין, שמבנהו הארכיטקטוני ועיטוריו, על אף קסמם, כבר התרחקו מן הטוהר המריני.

במראכש לא הירבה לשבת. הוא בא לשם כדי לדכא מרד של אחד מאחייניו, וסוסו, שהשתולל בגני אגדאל, השליכו על ענף עץ תפוז שפצפץ את ראשו. הוא היה רק בן 42 שנים (1672).

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031