מארץ מבוא השמש – הירשברג

עמוד 1 מתוך 6123456

מארץ מבוא השמש – הירשברג

1 מבוא.

הזירה המדינית הירשברג

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

מי כמונו היהודים סבלו מחמת דעות ומשפטים קדומים אלא ! באותה סקירה שהזכרתי מסופר על משאל שנערך בקרב פועלים ואיכרים צרפתיים וזה הוכיח כי היהודי, כלומר הזר הלא צרפתי, ו " האיזראלית ", כלומר היהודי הצרפתי, לא אהדו הוא עליהם כמעט באותה מידה כמו הגרמנים, שעוללו רעות רבות כל כך לצרפת.

משאל אחר שנערך בקרב סטודנטים בארצות הברית הראה, כי הם מייחסים מידות שליליות לצעירות יהודיות ואיטלקיות, ושמה היהודי או האיטלקי של נערה דיו לעורר בהם תגובה של חוסר אהדה. ברור שגם אנו היהודים אין אנו פטורים מנטייה זו של הכללה וחריצת משפט על הנוכרי על פי דעות קדומות.

יתר על כן, אלפיים וחמש מאות שנה של גלות וחיים בתפוצות, כשפזורים היינו בין שבעים עמים ודיברנו בשבעים לשון, גרמו להתנכרות להתהוות קרעים בתוך העם היהודי גופו, קרעים שהים קשה לאחותם בבת אחת בתנאים של קיבוץ גלויות. והרי דוגמה אחת : הרבה נכתב ונאמר במשך השנים המעטות של קיום מדינת ישראל על עלייתם של יהודי צפון אפריקה ודעות שונות ומשונות הושמעו על נושא זה בקרב העם השוכן שבמדינתו.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

מארץ מבוא השמש – הירשברג

ותמהני על התמונה שהיה מעלה מכון לחקר דעת הקהל, לו ניסה לתאר מה יודע הציבור של נו על יהודי אפריקה אלה הירשברגוכיצד מצטיירת דמותם בדמיונו. דבר אחר ברור, שהתגובות החיוביות היו נובעות בעיקר ממקור אהבת ישראל, ודברי הגינוי  מתוך בורות גמורה. אכן אהבת ישראל מידה גדולה היא, אבל סבורני, שאין כאן מקום לאהבה עיוורת המקלקלת את השורה, כשם שאסור לנהוג על פי מניעים שיסודם בשנאה עיוורת, שנאת הזר והרחוק.

גם ביחסים בינינו לבין עצמנו אנו זקוקים להבנה המיוסדת על ידיעה, כשם שצריכים לה כל העמים והאומות ביחסיהן ההדדיים. אמנם דרוש אומץ לב כדי להסתכל בפני העובדות, לצרפן אחת אל אחת, לבקש את הדרך כיצד לחזק ולעודד את כוחו של החיוב ולהתיש את יצרן של תופעות שליליות.

הלכתי לצפון אפריקה המערבית, לאזורים הצרפתיים, הבינלאומי והספרדי, כדי להכיר את יהודי תוניסיה ואלג'יריה והמגרב אל אקצא, המערב הקיצוני, זהו שמה של מרוקו בלשון ערבית, לראות את אלב אשר בניהם ואחיהם עלו בשנים האחרונות ל " ירושלים " – הוא הכינוי השגור בפיהם לארץ ישראל, כשם שהיו עולים להשתקע בה אבות אבותיהם במשך דורות רבים.

ביקשתי להכירם לא כשהם תלושים מהקרקע שעליה צמחו וגדלו, עקורים ממשפחותיהם, מבוהלים ונדהמים, ולפעמים עלובים במסיבות החדשות, אלא כשהם מושרשים בארץ שבה חיו מאות ואלפי שנים ואשר לא ראוה אף פעם כאם אוהבת.

הלכתי לצפון אפריקה כי השתוקקתי להכיר מקרוב את הארץ ואת תושביה המוסלמים, למעלה מעשרים מיליון אנשים הנאבקים על זכותם לחיי עצמאות. לא שבטים פראיים במרכז אפריקה של הקו המשווה או באיי אוסטרליה, ייתכן שאף זו ראייה דרך משקפיים מסלפים, אלא גזעים ועמים : ברברים, ערבים, ובני תערובת ים תיכונית ואפריקאנית, שהקימו מדינות ועוררו תנועות דתיות צבאיות, שבטים ברברים עלו מן הנאות בעמקי האטלאס וגבולות בנות קיימא.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

מארץ מבוא השמש – הירשברג

לפנים פרחו כאן, ליד המסגדים של קירואן, תוניס, פאס, מרכזי תרבות חשובים, שמתוכם יצאו הוגי דעות ומלומדים, הירשברגמשוררים, אדריכלים ואמנים. תקופות זמן ארוכות ניסו, והצליחו, התורכים העותמאנים מכאן, והספרדים והפורטוגזים מכאן, לתפוס חלקים גדולים של צפון אפריקה ולהקים בה שלטון משלהם.

הקיסרות העותומאנית החזיקה בתוניסיה ואלג'יריה, ספרד באזור החוף המרוקאני בצפון, הפורטוגזים התבצרו בערי הנמל שלאורך החוף האטלנטי.

צרפת לטשה את עיניה כל השנים לאזור זה וביקשה שעת כושר לדחוק את רגליהן של תורכיה ושל ספרד וכבוש את הארץ. הפורטוגזים גורשו על ידי מלכי מרוקו עצמם. מבין עשרים מיליון ומעלה של האוכלוסייה המוסלמית, כשמונה מיליון תושבי אלג'יריה נמצאים זה מאה ועשרים וחמש שנה תחת שלטונה של צרפת.

על הממלכה התוניסית, שלושה וחצי מיליון ערבים וברברים בקירוב, פורסת צרפת את חסות החל משנת 1881. בחודשים יוני – יולי 1955 נחתם ואושר חוזה בין צרפת לתוניסיה, המעניק לה מידה מסוימת של שלטון עצמי. משנת 1907 נלחמים במרוקו חיילי צרפת בפיקודם של טובי המצביאים הצרפתיים.

בראשונה, כדי להכריח את המדינה השריפית ( שריף , כלומר אציל, הוא תואר סולטאן מרוקו בזכות מוצאו מגזע הנביא ) לעשות חוזה חסות עם צרפת ( 1912 ), ואחר כך ( 1912 – 1933 ) כדי להטיל את מרותה של הרפובליקה הצרפתית על כל הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה באה שעת הפוגה. הסולטאן הלאומי , כמתנגדיו הפרו צרפתיים, תמך במעצמות המערב.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אבל אש המרד לא כבתה. היא עממה ולחשה מתחת לאפר והלבה התלקחה עם גירושו של השריף סידי מוחמד בן יוסף הירשברגבשנת 1953, והעברתו מכס המלוכה לטובת סידי מוחמד בן ערפה, אשר הודח באוקטובר 1955, כדי להחזיר את מוחמד בן יוסף לכסאו. הממשלה הצרפתית היא שיזמה את הדחתו של בן יוסף והיא שהחזירה אותו בכבוד על כנו, כי קצרה ידה להשתלט על האנדלמוסיה שבה שקעה הארץ.

בינתיים נמשכות המהומות בהרי אלג'יריה, בעוד לא פגה המתיחות במרוקו ובתוניסיה, הרבה דם ערבי, ברברי, צרפתי וגם יהודי נשפך כאן בשנים האחרונות ומי יודע כמה יישפך עוד.

ייזכר עוד כי אין לצרפת מעמד של שליט יחידי באזור. זה מאות שנים מקיפה ריבונותה של ספרד את שתי הערים בסתא ( סאוטה ) ומליליה, שהן חלק ממלכה הספרדית. מכאן טענתם של הספרדים לשתפם בשלל שלקחו הצרפתים בשנת 1912. לפי החוזה שנעשה בסוף אותה שנה בין צרפת לספרד קיבלה זו האחרונה תחת חסותה חלק ממרוקו הצפונית ( האזור הספרדי ).

ספרד לא הכירה בהדחתו של הסולטאן הלאומי, ובאזור הספרדי הוסיף הכ'ליפה ( ממלא המקום ) של הסולטאן לכהן בשמו של בן יוסף. אזור זה הוא לפי שעה אי שקט בים המהומות הגועש.

אלא שבזה עדיין לא סיימנו מניין כל הגורמים הבוחשים באורח רשמי בקדירה זו. יש במרוקו גם אזור בין לאומי, העיר טנג'יר וסביבתה הקרובה. במשך מאה ותשעים שנה  1471 – 1662 היה נמל חשוב זה, החולש על שני ימים, בידי פורטוגל וספרד. אחר כך שלטו כאן כעשרים שנה האנגלים. משחזרה טנג'יר לממלכה השריפית נועד לה מעמד מיוחד, כעיר מושבם של הקונסולים והנציגים הדיפלומטיים שייצגו את מדינות אירופה לפני הסולטאן הריבוני של מרוקו, אשר לא יכול לשאת נוכחותם של הנוצרים בעיר בירתו – מראכש או פאס.

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

לאחר מלחמת העולם הראשונה התנהל משא ומתן ארוך בין כל הגורמים הבינלאומיים על מעמדה של טנג'יר , ובשנת 1923 הוסכם להכריז עליה כעל עיר בינלאומית.

בימי מלחמת העולם השנייה כבש פראנקו הספרדי את העיר והחזיק בה כארבע שנים עד שנאלץ לוותר על כיבושו בשנת 1945. נתון השלטון כאן בידי נציבו של הסולטאן המרוקאני, ולימינו מועצה מחוקקת ומנהלה המורכבת כעת מנתיני הסולטאן ( 6 מוסלמים ו-3 יהודים ), ונציגי המדינות, צרפת, ספרד, אנגלי ארצות הברית, בלגיה איטליה הולנד ופורטוגל. יחד שלושים איש.

העובדה שמרוקו הייתה בסיס לצבא האמריקני ונרכז לאזור הצבאי האפריקאני בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביאה אתה גאות מסחרית וטובת הנאה מרובה לטנג'יר הבינלאומית ותושביה. בשנתיים 1953 – 1955 היו לה לטנג'יר לכאורה שני סולטאנים, זה שהיה מוכר על ידי צרפת וזה המוכר על ידי ספרד.

שאף ה " מנדוב " נציבו של הסולטאן, לא ידע מי הוא מייצג, את בן יוסף או את בן ערפה, וייתכן שאף לא היה מעוניין לדעת זאת בדיוק. עכשיו זכתה טנג'יר ובן ערפה המודח שוכן בה באי כבוד. מי יודע תעלומות המדיניות, אולי כדי שישמש אזהרה לבן יוסף, ומקרוב דווקא ?.

בראשית אוקטובר 1956 נתכנסה בטנג'יר ועידה בינלאומית, שאליה הזמין הסולטאן את נציגיהן של שמונה נדינות : צרפת, אנגליה, ספרד, איטליה, פורטוגל, הולנד, בלגיה וארצות הברית. לפי הידיעות הסתומות שבעיתונות הוסכם בוועידה על ביטול מעמדה המיוחד של טנג'יר ואיחודה עם הקיסרות המרוקאנית, תוך שמירה על מעמדה הכלכלי. לעתיד פתרונים. הוא יורנו מה פשרן של ההחלטות הללו ומה מסתתר מאחוריהן.

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

ארץ הניגודים.

 

והנה על רקע זה של שלושה ארבעה אוחזים בטלית נחרץ גורלם של חצי מיליון יהודים שאותם בעיקר ביקשתי לראות במסכת העבר והמתהווה עתה. מזלי שיחק לי שהייתי בצפון אפריקה בתקופת ההפוגה הקצרה, כשלא התערבו שלטונות צבא במעשיהם של אזרחים שקטים ולא הגבילו את חופש תנועתם. דבר זה איפשר לי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהגיע לכל מקום שחפצתי לראותו. וכבר אמרו חז"ל : רגליו של בן אדם ערבות לו, למקום שהוא נדרש שמה הן מוליכות אותו !

באתי לתוניסיה בסוף השבוע שחל בו פורים תשט"ו,לאחר שוך גל הטרור האנטי צרפתי. כשהתחילו להתנהל השיחות המדיניות בין חביב בורגיבה, המנהיג הגולה של מפלגת הניאו דוסתור התוניסאית, ובין ממשלת צרפת. במרוקו עשיתי עד לאחר חג השבועות, בימים שהושלמו בהם ההכנות האחרונות להתפרצות מעשי איבה חדשים בקנה מדיה גדול, כשגברה מדי יום ביומו המתיחות, המחסומים והחיפושים בדרכים הזכירו לי את השנה האחרונה של שלטון הבריטים בארץ ישראל.

אבל עדיין הייתה דממה. אמנם מדי יום ביומו הודיעו העיתונים על קרבנות דמים, הייתי במללאח של קזבלנקה באותו יום שנרצחו שם יהודים וערבים וביום שלאחריו, אלא שלכך כבר הסכינו הכל….

זה למעלה משנה שחזרתי ממסעי ועדיין אני מהרהר והופך בו יומם ולילה. תמונות ומראות וחוויות עוברות לנגד עיני. לכאורה מעשי יום – יום פשוטים ואפורים. אני מנסה לסכמם ולהסיק מסקנות. ורק עתה מתברר לי כמה קשה הדבר.

אכן הקו האופייני המשותף הוא דווקא ריבוי הניגודים שבהם נתקל האדם בכל : בטבע הדומם, באקלים. באופי העמים והאנשים – ללא יוצר מן הכלל.על שטח של850.000 קילומטריםמרובעים בקירוב ( מלבד מדבר הצחרה המשתרע על מיליון קילומטרים מרובעים ) אתה מוצא הכל : נוף ים תיכוני ונאות דקלים פוריות בגבול מדבר הצחרה, הניזונות ממימי ואדיות, שראשיהם למרגלות הרים המכוסים שלגי עד.

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

יערות של ארזים רמים הנושקים את השמש. בצלעי האטלס התיכון צןלעומתם ערבות צחיחות וחולות נודדים. הרי לפניך פאס, היושבת על מים רביםף שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מללוה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מקורו שאקלימה יבש ונידות החום מגיעות בה שקיץ ל-50 מעלות צלזיוס.

מצפון מקיף אותה יער דקלי תמר, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה, ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את מדבר הצחרה מכאן ותחנות חורף לגישה בשלג, העוטף ובמכסה צחור או מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים מכאן.

אותה שעה שרוי החוף האטלנטי האוויר ממוזג של אביב נצחי ואתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות שנים ועל ידם קצבות – בירות, וקצור, טירות של שליטים ברבריים, אף הן ירושת העבר.

בקזבלנקה, העיר שגדל מספר תושביה במשך חמישים שנה האחרונות פי שלושים, עומדים ב " פלאס דה פראנס " גורדי שחקים בני עשרים קומות ויותר, המאכסנים את החברות המסחריות העשירות במרוקו ואת בתי המלון החדישים והיקרים, ועל ידם במרחק עשרות מטרים המללאח, על בתיו חורבותיו הנוטים ליפול, חצרותיו הצרות החשוכות המעלות צחנה.

כאילו לדראון עולם הוצבו כאן אלה מול אלה, איני מתכוון לומר, כי הזוהמה והסירחון מיוחדים דווקא למללאח או לחארה ( כך נקראת השכונה היהודית באלג'יריה ובתוניס ) שעול על שעות שוטטתי בקצבה הקדומה של אלג'יר, המוקפת מכל צד בניינים ורבעים חדשים של בירת אלג'יריה הגנדרנית, והיא מיושבת מוסלמים בלבד.

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

כמאה וחמישים אלף נפש מצטופפים עתה כאן. ומעיד אני על עצמי, שלא ראיתי בשום מקום כמראות שנתגלו לעיני ברובע זה, בכיכר הרב בלוך, מקום שם עומד בית הכנסת הגדול, גלמוד ועזוב לאחר שנטשו היהודים את החארה שלהם באחת מפינות הקצבה ועברו לגור בשכונות החדשות. רק בית כנסת זה ועוד שניים שלושה קטנים ממנו מזכירים כי לפנים התגוררו גם היהודים בסביבה זו.

לעומת זאת כמעט נצחית היא החארה של תוניס. בניהם של תושביה הוותיקים יוצאים לתור להם משכנות טובים, אבל היא מתמלאת אוכלוסים חדשים, שתהליך הנדידה מהכפר והעיירה הקטנה מביא אותם לבירת הארץ. והנה שתי החארות הגדולה והקטנה באי ג'רבה, שבדרומה של תוניסיה.אין אלה רבעים בתוך ערים מוסלמיות, אלא שתי עיירות קטנות, שכל תושביהן היו יהודים, ואף באופיין דומות הן לעיירות היהודיות הקטנות, שהתקיימו לפני חורבן היטלר בפולין ובליטא.

לנגד עיני ניצב המללאח של תיטואן, עיר הבירה של מרוקו הספרדית, כולו נקי ומצוחצח, כאילו שקדו ידיים נסתרות לטהרו ולזככו. הסמטאות ישרות אף כי לא רחבות ביותר, הבתים זקופים, שעריהם וחלונותיהם משוחים צבע שמן. החצרות מרוהטות מבפנים, משמשות טרקלין לכל המשפחה הענפה המתגוררת בבית.

חצי יום הקדשתי לביקור בבית הקברות של תיטואן, שבו טמונים ראשוני מגורשי ספרד,  – ועליהם גאוותה של העיר. מצבות האבן העתיקות שקעו קצת באדמה, פשוטות הן ללא הידור, אף על פי שיש להן אופי מיוחד. מימי לא ראיתי בית עלמין כה מטופח ומוקף אהבה ודאגה אמיתית, ממין זה שאין קונים אותו בממון. עדיין משמש הוא את העדה ומשפחות מתקבצות כאן למנוחת עולמים – בחייהם ובמותם לא נפרדו.

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אני מטייל בפאס הערבית, בירת מרוקו הראשונה והאחרונה לפני שנכנסה הארץ תחת חסות צרפת. היא הייתה מאז מרכז אצולת הסוחרים הערביים וחכמי הדת, ואלמלא ידעתי זאת מתוך ספרים, הרי כל בניין ציבורי בפאס אל באלי ( העיר הקדומה ) היה מעיד על כך בלי אומר ודברים. הנה תיכף הכניסה לעיר העתיקה ניצבת קבוצת הבניינים של מדרשת " בו-עינאן ". באחד מהם ליד שלושה עשר פעמוני ברטנזה, מראים את חדרו של הרמב"ם, את כיסאו שעליו ישב וכלים שנשתמש בהם.

השווקין הנרחבים, הפונדקים של הסוחרים ובעלי המלאכה, וביניהם הפונדק היהודי, זכר לימים כשישבו שם היהודים לפני שש מאות שנה – המדרשות המרובות, המסגד הגדול על שם אנשי קירואן, הקדום מן ה " אזהאר " של קהיר, ושני לו במעלה, זה של מגורשי אנדלוס, כל אלה מעידים על ייחוס ומסורת מקודשת.

וכזה הוא גם אופיו של המללאח הדבוק לפאס החדשה. אמנם הוא נשדד ונחרב ונשרף ונהרס פעמים רבות, ואין בו בניינים קדומים למאה התשע עשרה, אשבל כשם שמשהו מרוחה של ירושלים העתיקה מתנשא בשכונותיה הדשות כן מרחף עדיין באוויר משהו מאצילותם של יהודי פאס הקדמונים וממלא את חלל הרובע.

אני בקצבות הברברים באטלס, שעמקי הסוס, הדרע והזיז שבדרום. בנייני חמר של שתיים שלוש קומות, מוקפים חומות כרסתניות עם מגדלים גבוהים. תארודאנט במערב, וורזאזאת במרכז, תנג'יר, סג'למאסה, ריסאני, טירות בצורות, מושבי הפאשות והקאדים, שמות המקומות קדומים, אבל הבניינים עצמם חדשים.

לא כדאי לתקן בתי חמר, מוטב להקים חדשים. מעפר באו ואל העפר ישובו. הצרפתים ניסו לחקות את סגנון בנייניהם של הברברים בהקימם את בנייני המנהל והממשל שלהם, ויש להודות כי זה נעשה בהצלחה רבה, אולי משום שהשתמשו מאומנים מבני המקום.

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אין כאן מסורת חקוקה בבנייני האבן, הכל סיפורים ואגדות. כשם שאין לברברים שבלשונם ספרות בכתב, רק מסורת שבעל פה. אפילו בהרים, במקום שיש אבנים למכביר בונים בחמר, ומשכנות היהודים הנם מהדורה זולה של הבנייה הברברית.

 

ראיתי הרבה בתי קברות יהודיים ולא יהודיים בכפרים שבדרום. שבר אבן קטן מונח או מוצב למראשות הקבר, אצל המוסלמים הוא תמיד נטול כל כתובת, וגם אצל היהודים על פכי רוב חלק הוא, בלי שיחקק משהו עליו. כל שדה הקבורה נראה מרחוק כחלקה זרועה אבנים. 

ערבים וברברים.

 

מפתיעים ביותר הם ההבדלים וההבדלים המתגלים באופיים, בתכונותיהם וברמתם התרבותית והחברתית של בני האדם היושבים באזור זה.

כתשעים אחוז מתושבי צפון אפריקה הצרפתית כיום הם ערבים וברברים, כולם מוסלמים. הברברים הם תושבי הארץ הקדומים, ובתוכם התערבו המתיישבים הפניקים, שהגיעו הנה מחופי צור וצידון. הערבים באו לראשונה עם מסע הכבוש במחצית המאה השביעית לספירה והטילו על הברברים את באסלאם. ברבות הימים הוסיפו לזרום גלים של דוברי ערבית, בדווים ממצרים שתרו להם מרחב מחייה, ועירונים שהיגרו מהמזרח בגלל סיבות דתיות וכלכליות.

אין אנו יודעים מה היה בעבר היחס המספרי בין הברברים לערבים, ואפילו היום קשה להשיג נתונים מדויקים על מספר הברברים והערבים בשלוש הארצות תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. ההשערות יש כיום במרוקו כחמישה מיליון דוברי ערבית ואותו מספר של דוברי להגים ברברים שונים.

באלג'יריה רק כשליש המוסלמים הם דוברי ברברית, כלומר בקירוב שני מיליונים וחצי. בתוניסיה מצטמצם השימוש בלשון הברברית לשלושים אלף נפש בלבד.

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אבל לא זה הדבר הקובע. קובעת העובדה, שאין, כאמור, לברברים ולא הייתה להם מעולם ספרות כתובה בלשונם ורק בעשרות השנים האחרונות נעשו נסיונות מצד מלומדים צרפתיים להעלות על הכתב משהו מסיפוריהם ואגדותיהם, שנשתמרו בעל פה. וכן בפתחו במקורו בתי ספר אחדים, שלימדו בהם את ילדי הברברים בלשונם – בלשון האם, שאמנם היא עצמה על פי רוב מדברת גם ערבית.

הברברים מודים כי לשונם נחותה מהלשון ערבית, וכי בלשון הערבית נשתמרו בכתב שרידי תרבותם. הערבית היא לשון הקודש, היא לשון המסחר, והשכבה המרוקאנית השלטת. האם יש להניח שהברברית, השפחה הבזויה, תאזור חיל להתמודד עם השפה הערבית, וגם תצליח במאבקה ? וזאת לאור העובדה, כי זה עתה סגרה הממשלה במרוקאנית את בתי הספר הברבריים ומנסה להשכיח מלב התושבים את הבעיה הברברית. גלאווי פאשה, שליט מרוקו הברברית מת ואתו שבק חיים החלום הברברי.

אמנם גם הלשון הערבית, הגבירה, ירדה פלאים וכיום שולטים בשפה הספרותית רק אנשי הדת, חניכי המדרשות של ה " זיתוניה " בתוניס וה " קרוויין בפאס. בזמן שהותי באלג'יריה לא היה לערבים בארץ זו עיתון יומי בלשונם. אין אף הוצאת ספרים ערבית אחת בכל צפון אפריקה. כל הספרים הערביים שראיתי בחנויות הם תוצרת קאהיר או ביירות.

ספרי הדת וההיסטוריה שיצאו פעם בפאס או בתוניס לא נדפסו באותיות דפוס אלא בליטוגראפיה. בנאות של דרום מרוקו חיים ה " חראטין ", והעם קורה להם " האנשים הכחולים. ואמנם עור פניהם אינו שחור או חום כהה, וצבע שפתותיהם וכפות ידיהם אינו ורוד אדום כשל הכושים, אלא כחול כהה.

 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

אלה הם צאצאיהם של העבדים והשפחות השחורים, שהובאו מאפריקה המרכזית ומהתערבות עם הברברים התפתח וגדל גזע זה, העומד בדרגה הנחותה של החברה המרוקאנית. האסלאם הוא דתם של הערבים והברברים. אין דת מונותיאיסטית כאסלאם שתהה מתאימה לסיפוק צרכיהם של עמים פרימיטיביים, ולכן מתפשטת היא כיום בקרב שבטים רבים באפריקה המרכזית, על אף מאמציהם הנאשים של מיסיונרים נוצריים להטביל אותם לנצרות.

לא רבות הן מצוות הדת העיקריות המחייבות את המוסלם, האמונה באחדות הבורא ובשליחת מוחמד, תפילה, צום בחודש הרמאדאן, צדקה ועלייה למכה. בתנאי חברה בדווית די לקיים את הראשונה שבהן, כדי להיחשב מאמין או מוסלם. מי שמקיים גם צום הרמאדאן הריהו ממש צדיק גמור.

חלק גדול, אפשר אפילו רוב המוסלמים באזור כולו, עדיין נמצאים בשלב זה בהתפתחותם החברתית והרוחנית. הברברים נוטים להלכי רוח דתיים ואת צמאונם הרב לקרבת האל מרווים הם, וגם הערבים, על ידי ביקורים וחגיגות עונתיות ליד קברי קדושים " מרבוט " שאליהם פונים הם בשעת צרה או מחלה, במיוחד מחלת הרוח או העצבים. נשים עקרות מתפללות כאם לפרי בטן ונודות נדרים שתישמע תפילתן. כזו היא אמונתם של עמי הארץ והנשים.

בשלב יותר גבוה של התפתחותו הדתית מצטרף המוסלם לאחת ה " טריקות " ( מעין מסדרים של מקובלים מוסלמים ), המרובות ביותר בארץ זו. על פני כל האזור פזורות " זאוויות, בתי מדרשות של המקובלים המוסלמים, שבהם מכניס אותם השייך, המנהיג הרוחני, בסוד המסתורין הדתי. השייך קדוש הוא בחייו ולאחר מותו נעשה קברו מקום לעליות של מעריציו. אין השייך מסתפק בתפקידו הרוחני דתי. 

מארץ מבוא השמש – הירשברג

ידו בכל המתרחש בארץ והשפעתו גדולה על מהלך המאורעות הפוליטיים. כבעבר כן בהווה יכול הוא, באמצעות חסידיו הרבים, להוריד מלכים ולהושיב מלכים. בכוח השפעתם זו ריכזו בידם השייכים של הזאוויה כוח מסוכן לסולטאנים במרוקו.

מנהיג ה " טריקה , הכיתאנית בפאס, שהייתה לאו דווקא מהגדולות והחשובות ביותר, הושיט סיוע דתי רוחני להעברתו של הסולטאן בן יוסף. כאן, בזאוויה, מתאחים הקצוות, עם הארץ הבור אח הוא למקובל המלומד, השקוע בעולמות העליונים. אחוותם הקדושה משמשת לפעמים מטרות לא קדושות ומגדלת תאומים של שפיכת דמים וחורבן.

בעקבות הסתה פרועה מתפרצת החיה הפרימיטיבית ודורסת וטורפת כל הבא בתחומה. הרבה סבלו היהודים מידי ה פוקחים ", כפי שנקראים השייכים הללו במקורותינו. והנה בשכנות עם הזאוויות, ליד המרבוטים , בקרבת ה " קצור " הברברים ומאהלי הנוודים, הקימו הצרפתים בדור החרון בתי חרושת גדולים עם ציוד חדיש ביותר.

בחוף האטלנטי ובהרים נתגלו אוצרות מינראליים, פוספטים, מנגן, נחושת, קובאלט, ונכרו מכרות להפקתם. בסכרי ענק כבלו הצרפתים את אוצרות המים, שזרמו בלי תועלת, ולפעמים אף גרמו להרס הקרקע, ואגרו אותם בבריכות, כדי להפיק חשמל ולהשקות שטחים הסובלים ממחסור מים. מפעליהם ושיטות עבודתם של הצרפתים משמשים דוגמה למהנדסים שלנו, שפגשתים בתוניס עורכים מסעי לימוד ונעזרים בניסיונם של הצרפתים.

עמוד 1 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031