מארץ מבוא השמש – הירשברג
מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.
בתלמוד תורה חמישה מורים קבועים ואחרים חלקיים. משכורותיהם נמוכות, ורק המנהל מקבל עשרים ושבע אלף פראנק לחודש, כמאה ושלושים וחמש לירות ישראליות. שני מורים מקבלים כל אחד עשרים אלף פראנק, אחד שבעה עשר אלף פראנק, ואחד עשרת אלפים. מובן, אין זה מספיק לפרנסתם, וכל אחד יש עוד " פרנסה " צדדית מכל מיני התעסקויות. אחד עובד במחלקת העלייה של הסוכנות, ואחד מלמד שיעורי ערב, ולאחרים יש שיעורים פרטיים, או שהם שוחטים וחזנים וכדומה בכלי קודש.
ההנהלה הכספית של תלמוד תורה היא בידי המפקח, והתקציב בא מהקצבות הקנילה, הג'וינט, ממגביות מיוחדות ומנדבות בבית הכנסת.
בשעה חמש נסתיימו השיעורים והילדים הסתדרו זוגות, זוגות, ויצאו בסך מכיתותיהם. לאחר שנדברתי עם מר י. ע. להיפגש איתו כעבור שעה ולערוך יחד כמה ביקורים, יצאתי להסתכל בנעשה בחצר ובמשרד ועד הקהילה, אשר שם התקהלו העניים כדי לקבל מצות של פסח.
הכרתי את הרב משה מרציאנו, אחד הדיינים בעיר, ועוד אחדים מחכמי העיר. אווירה של פגרה שרויה כבר עליהם, והשעה כשרה לשיחה על ענייני הקהילה ועל מצב היהודים.
מכירת המצות וחלוקתם לעניים עומדת להסתיים, משמשת הזדמנות מצוינת לאמוד את גודל האוכלוסייה היהודית בעיר. הסטטיסטיקה הממשלתית מאפשרת לעמוד על השתייכותם של נתיני הסולטאן, ולא על זו של אזרחים זרים, והצרפתים והאלג'יראים בכלל זה. לפי המספרים הרשמיים יש באוג'דה קרוב ל 4000 יהודים, מאחר שבשנים האחרונות עברו הנה רבים מתושבי הסביבה.
אוג'דה משמשת מרכז לעלייה לישראל מצפון מזרח מרןקן ותחנת מעבר עבור העולים. הנה באים מברגנת בדרום מאל עיון ותאורירת במערב, ואפילו מדבדו בדרום מערב. רובם יוצאים לישראל, טבל יש כאלה הנתקעים באוג'דה ונכנסים לדירותיהם ולעסקיהם של העולים מאוג'דה. המקומות הקטנים נעזבים והיהודים נוטים להתרכז בכרים הגדולות. וכן רוקה, שעל אף העלייה מאוג'דה עצמה, גדל בה מספר היהודים בשנים האחרונות. העיר מתפתחת ואף על פי שהיא סובלת בגלל המאורעות, המצב בה יותר טוב, מאשר בערים הקטנות, ששם אין פרנסה ליהודי.
המספר שנקטו הנכבדים אינו מתאים לזה שמסרו לי בתלמסאן, ושלפיו חיים באוג'דה, כשבעה-שמונה אלפים יהודים, ואני מבקש, שיסבירו לי פשרו של ההבדל. תשובתם הדהימה אותי, אמרו יש בעיר כ 3000-4000 אלג'יראים, אבל אלה אינם נחשבים בכלל הקהילה. יש להם בתי כנסת משלהם, ואין הם מתערבים, ואין הם משתתפים איתנו בשום עניין ציבורי, חוץ ממפעל המצות.
רק לפי מספר חבילות המצות, שמכרנו וחילקנו, אפשר לאמוד בקירוב את מספרם. השנה סופקו על ידי הקהילה כעשרים טון צמות, ומאחר שהמצות המקומיות במרוקו קשות ועבות, וכמעט כל מי שידו משיגה קונה גם מצות מתוצרת חו"ל, יש לשער, כי העיר מונה בקירוב שבעה-שמונה אלפים יהודים.
שאלתי לפרנסתם של יהודי אלג'יריה באוג'דה. מהם רופאים ועורכי דין, סוחרים סיטונאים ויבואנים, פקידים בחברות צרפתיות, בקיצור, השכבה העליונה של האוכלוסייה. הם גרים בכל הרבעים החדשים, בין ערבים בין צרפתים, ויש להם חווילות יפות והדורות. וברור שלא חסרים גם אביונים, אבל אלה המיעוט, בעוד שבקרב היהודים המרוקנים היחס הוא הפוך, רובם קבצנים ודלפונים ומיעוטם אמידים.
היחסים עם השלטונות הצרפתיים טובים וגם עם הפאשא, נציג הסולטאן, חיים בידידות, הפאשא הוא מהאצילים המקומיים ונמנה עם המתונים.
מארץ מבוא השמש – הירשברג… דיוקנה של עיר.
דיוקנה של עיר.
בזהירות רבה שאלתי לפעולות תרבותיות, לימוד תורה, תנועה לאומית, ציונית. התשובות לא היו מעודדות, טמנם משהו נעשה בשטח הזה, קיים ארגון " נוער ציוני " שירש את מקומו של ה " בונים ". חלק מילדי בית הספר מאורגנים בצופים היהודים צרפתיים, אבל אין לארגון זה כל אופי לאומי. בביתו של ראש בית הדין יש ספריה תורנית, שכינסה מי שהיה נשיא ועד הקהילה. לא יכולתי לראותה, כי הרב אפרים אנקוואה, ראש בית הדין יצא כבר לחופשת פסח.
לא היה מה לספר הרבה על חיי העדה. וראש הקהילה מר כ. שביקרתיו בחנותו, חנות אריגים ברחוב הערבי, לא היה לו מה להוסיף על הדברים ששמעתי. אמנם, אם דבריהם של אנשי אוג'דה עניים הם במקום אחד, במה שמתרחש בהווה, עשירים הם במקום אחר, בסיפורים על עברם של היהודים באזור.
הציר העיקרי שעליו סובבות המעשיות הוא תוקפו ועושרו של יהודי, בעל " דאר בן משעל ", כלומר בית או טירה של בני משעל, שחי לפני שלוש מאות שנה. הוא שלט על אחיו היהודים, אבל גם המוסלמים היו נשמעים לו וממלאים אחר פקודותיו. באותם ימים הגיע מדרום הארץ לפאס אל-ראשיד, אחד השריפים ממשפחת עלי, חתנו של הנביא מוחמד, וביקש לתפוס את כס המלוכה. לשם כך דרוש היו לו כסף. והכסף היה בטירתו של היהודי. בערמתו, ובעזרת אנשי סודו, הצליח ראשיד להגיע למצודתו של בן משעל ולהשתלט עליה.
בן משעל עונה למוות, ולפני מותו הודה, היכן טמונים אוצרותיו. בכספו של היהודי רכש לו אל-ראשיד תומכים רבים ותפסו את השלטון במרוקו. הוא היה הסולטאן הראשון של שושלת הפילאלים, השלטת עד היום בארץ.
מולאי איסמעיל אחיו של אל-ראשיד, שמלך אחריו, השלים את מעשהו של קודמו וגירש את כל היהודים שישבו עדיין בדאר בן משעל, לסביבות דבדו, וכן נושלו היהודים מחבל ארץ, שבו היה השלטון בידם. שמעתי נוסחאות רבות על מעשה זה, לפי אחת מהן, השגורה בפי הערבים בפאס, רדה בן משעל בפרך במוסלמים, שהיו נאלצים להביא מדי שנה בשנה נערה בתולה לבית הנשים של היהודי.
הדבר חרה מאוד למולא אל-ראשיד, שהתחפש בבגדי אישה והובל אל ביתו של העריץ. בני לוויתו הסתתרו בארבעים ארגזים, שכפי המנהג היו בהם המתנות והתכשיטים בשביל בן משעל. משנכנס אל-ראשיד אל הטירה יצאו חבריו מהארגזים וערכו טבח בין שוכני הטירה.
אין ספק כי כמקור לסיפורים אלה שימש מעש אמיתי, שאיר בסביבות אוג'דה. מקרים של שוד ורצח יהודים עשירים קרו לא פעם בדברי ימיהם של יהודים בכל מקום.
יוסף ע. הזמינני לבקר בבית חתנו ולהכיר את משפחת אשתו. ידעתי כבר, כי חותנו ש., צורף זהב ובעל חנות תכשיטים הוא יורד, שניסה להיאחז בארץ ישראל ולמצוא מקור פרנסה. אמנם משפחת אמו, אשתו, הבנות הנשואות והפנויות ואחדים מבניו הצעירים נשארו עדיין באוג'דה, אבל הוא מכר את חנותו, ומשלא הצליח להיקלט חזר לאוג'דה, ונאלץ להתחיל מחדש ולשכור חנות ובית מגורים. גם שני בנים, שהתנדבו ל " מח"ל ", השתתפו במלחמת העצמאות ולאחר מכן עלו על הקרקע והיו בין מייסדי מושב עובדים וראשי הדברים בו, חזרו כעבור זמן לאוג'דה.
דירת חותנו בבית בעל קומה אחת באחד הרבעים החדשים. מיד הייתה לי הזדמנות להכיר ארבעה דורות של הנשים והטף במשפחת ש. את הסבתא הזקנה, את האם ובנותיה, ואת הנכדים והנכדות. במשך היום כל בני המשפחה מתאספים כאן, הנשים מבשלות יחד בשביל כולם והבנות הנשואות והפנויות עוזרות זו לזו בטיפול הילדים. מובן שגם אשתו של יוסף, עם התינוק הבכור בן חודש אחד הייתה כאן. אין הבית מרווח, כדי לאכסן את כל הזוגות הצעירים, אבל בדירותיהם משמשים הם רק כדי ללון.
מארץ מבוא השמש – הירשברג
מרוקו באזור המזרחי
יצאתי לראות את הגברים בעבודתם, טרם יסגרו את בתי העסק. יוסף מתחיל לסובבני מחנות לחנות של צורפי זהב ותכשיטים. משפחה ענפה הם בני ש. ואף כי לכאורה כל חנות היא עצמאית, באמת כולן עובדות בשותפות. אבא ש. סוחר יחד עם אחיו, ובניהם מחזיקים חנויות בנקודות שונות במרכז הישן, הערבי, ובחדש, המעורב
סיור זה לימדני משהו על מבנה המשפחה היהודית במרוקו, על החישוקים והחישורים המקשרים ומהדקים את בניה ומעצבים אותה ליחידה אחת. החיים כמעט פאטריארכלים עדיין, כולם נשמעים לאבי המשפחה, האחראי לכולם, כולם ערבים זה לזה ועוזרים אחד לשני.
לבסוף הביאני יוסף ש. למסעדה שבה עבד כמלצר אחד מגיסיו היורדים. שלמה ש. מששמע שלמה שאני מארץ ישראל, עזב את כל הלקוחות , ואף על פי שליל ראשון היה וידיו מלאות עבודה, והתחיל לדאוג לי ולטפל בי, ממש כאילו ציפה לי שנים וכאילו ביקש מישהו מישראל, כדי לגמול לו אתו טובה. יוסף ע. ראני בידיים נאמנות, ונפרד ממני. ש. התרוצץ ביני ובין הלקוחות. וראיתי שהוא נקרע לגזרים בגללי, החלטתי לחזור לתחנה. ש. ביקש רשות מאת המנהל ורצה ללוותני, על מנת לחזור עוד לעבודתו.
מצפונו לא מרשה לו להניחני לבד, כי אדם זר צריך להימנע מלצאת יחידי בלילות. שיככנעתי אותו, שיתגבר על " מוסר הכליות " והלכתי לבדי. אולם כעבור חצי שעה הופיע ש. באולם ההמתנה. הוא השתחרר לפני סיום תורנותו, כדי לשוחח אתי עוד קצת.
התחיל בסיפורו של , יורד ". הוא עצמו אינו יודע, למה חזר. במושב היה לו טוב. המשק התפתח, והיבולים היו טובים, הפרות נתנו חלב למכביר, בחרו בו להדריך אחרים. ושלא בפניו הצביעו עליו כעל חקלאי לדוגמה. הוא היה מזרז את חבריו לעבודה מאומצת, ופתאום נכנסה בו רוח שטות, שילם את כל החובות לסוכנות היהודית, ארז את חפציו, לקח את אשתו ואת ילדיו וחזר עם אחיו, שגם הוא היה בישראל.
התחלתי לתהות בזהירות על קנקנו, אולי האישה לא רצתה להישאר, והתגעגעה למשפחתה, ואולי הוריו קראו לו. לא מיניה ולא מקצתה. אשתו היא צרפתיה שהכירה במולדתה, ומשהתחתנו נותקו כל הקשרים עם המשפחה. וכן לא קושר אותם שום דבר עם אוג'דה. כאן החיים נמאסו עליהם.
למה נתפתה להיות מלצר במלון-מסעדה, כשיכול היה להיות איכר חופשי בישראל? אולם הוא יחזור עוד לישראל, הוא בטוח שיחזור. רק יאגור קצת כסף, כי הוא עצמו מבין ש " יורד – חוזר "אינו יכול ליהנות מאותן זכויות, שהיו לו כאיש מח"ל. לעת עתה הוא כמעט ומתבייש לדבר עם אדם מישראל. לפני שבוע היה במלון אדם שדיבר עברית, אבל הוא לא ניגש אליו, אולם נתברר לו בקאזה, שהיה זה ט. מנהל צוות המיון.
ראיתי שלאחר השיחה זהו הוקל לו, הוא לא ביקש ממני דבר. רק התחיל שוב להתרוצץ, כדי לדאוג לנוחותי ברכבת. כאן כולם מכריו, מאחר שעבד בתחנה בימי המלחמה, כשהיא הייתה תחת הנהלתם של האמריקאים. נפרדנו כידידים.
לפני שבועות מספר קיבלתי מכתב מיוסף ע. ובו הוא מודיע לי, כי הם מתכונים לעלות, אלא שלשלמה יש צרות, מי ומי העולים, ומתי ?
והנה דברי תשובתו : העלייה תהיה ביותר מאוחר בחודש בסוף ניסן הבא. והעולים הם : חותני עם המשפחה, זאת אומרת אשתו, שני בנים בוגרים ובתו. יש אפשרות, שתעלה עמו בתו הנשואה, אמו הזקנה וגם כו עולה. גיסי שלמה על מי דיברנו עם אשתו ושלושת בניו, גיסו יהודה עם אשתו ואמה ובנם הקטן. אני אשתי ובני אורי. אני מעכב נסיעתי בשביל הקטן שלא יכול לסבול טורח הקר והים. עד כאן לשונו.
סוף פרק מרוקו באזור המזרחי.
מארץ מבוא השמש – הירשברג… – פסח וחגיגת מימונה בפאס
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס
חול המועד של פסח, לפני דקות מספר הגעתי לפאס, הנחתי את חפצי ואני עומד ב " כיכר המסחר " שלפני השער הדרומי של המללאח המפורסם בארץ.
בפי היהודים נקרא השער עדיין " באב אל-מעארא " שער בית הקברות, שהיה כאן לפני שבעים שנה. מצד שמאל החומה הגבוהה, המקיפה את הקשלה ואת דאר אל מח"זן, ארמון השלטון, שאיליו היו נמלטים היהודים בעת צרה, באחרונה בימי הפרעות של שנת 1912, כאשר התמודדו חייליו של הסולטאן ורצחו יהודים רבים, ואת בתיהם החריבו והעלו באש.
השעה לאחר הצהרים. עברתי את השער ואני ברחוב הראשי של השכונה, שהורח בויושר לאחר השריפה ב 1912, בתוך המולה ותכונה של המון עם רב, חציו חולין וחציו חוגג במועד פסח. החנויות פתוחות, הגברים בג'לבות שחורות, ששרוולן השמאלי נפשל לחשוף את הזאבאדור, את הבדעייה או הדרעייה שמתחת, ומבריקים לכבוד החג, השאשיה השחורה על הראש.
יש צעירים הלובשים בגדים אירופיים. אבל כאן במללאח גם זה סימן, שאלה יהודים. על תנועת הולכי הרגל, החמורים והפרדות עמוסי המשא, כי עגלות או מכוניות אינן נכנסות לתוך שטח המללאח ואל המדינה, בגלל הסמטאות הצרות והמתפתלות, מפקח המח'זני – שוטר חייל – בגיל העמידה, חמוש רובה בן גילו. אחרי כן נודע לי, שיהודי הוא, ויש עוד שניים-שלושה שוטרים יהודיים, גיבורי חיל, האחראים לסדר וביטחון בימים כתיקונם, כשאין צורך בהם.
מימין ומשמאל של הרחוב הראשי סמטאות חשוכות ועקלקלות, בתים גבוהים של ארבע-חמש קומות, נראים כאילו מרקיעים לשחקים לבקש קצת אוויר ואור. הרושם הראשון, צפיפות ודוחק, ואמנם, שטחו של המללאח עומד ביחס הפוך לריבוי האוכלוסייה שבו.
מחפש אני " דרב , מסוים, שבו גר ח. מ., אחד השליחים מישראל. אבל לא היה צורך לשאול עליו. דקות ספורות, וכמעט הגעתי לקצה השני של הרחוב הראשי היוצא לשער הצפוני, " שער המללאח ". והרי מצד ימין השלט " דרב אל –פרד, הוא אשר ביקשתי. איני נחפז לנטות אליו.
רצוני להתרגל למחשבה, שהנה אני במרכזה העתיק והמכובד של מרוקו היהודית, בעירם של ראשוני המדקדקים העבריים וראשוני ה " הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ ישראל, הרי"ף ( רבי יצחק אלפאסי ) , הרמב"ם, ולפי האגדות שבפי העם הגיע יואב בן צרויה עד קרבת פאס ונלחם כאן בפלשתים
לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.
שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.
כל כבודה בת מלך.
ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.
תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.
אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.
ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.
הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.
אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.
ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.
הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.
5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס-מארץ מבוא השמש – הירשברג
חיים זאב הירשברג בספרייתו של רבי יוסף בנאיים
5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס
מנהג מופלא.
אנו שבים אל הרחוב הראשי של המללאח, המלא מפה לפה זרם החוזרים מעבודתם בעיר החדשה, הצרפתית. כל רגע מציג חיים לפני מישהו מנכבדי פאס. לאחר שקראתי בספרים ולאחר שביקרתי בבית הקברות מכיר אני את כולם, כאילו בתוכם גדלתי. אל חיים ניגש אדם צעיר ועמו ילד בן שבע, המחופש במדי קצין צרפתי, ולוחש משהו באזנו. ח. מסביר לי, שגיסו, אחי אשתו, מזמין אותי לבוא לחגיגת מצווה בבית אביו. בנו הקטן, זה שראיתיו כרגע, נכנס הערב ל " חברה " , כלומר ל " לחברה קדישא ". גיסו מתגורר בקאזבלנקה, ובא עם כל בני ביתו, לקיים המנהג בבית אבא.
שאלתי לפשר המנהג, האם הילד חלה וכלם נדרו הוריו נדר להכניסו ל " חברה ", שיאריך ימים ?, לא מניה ולא מקצתה. הילד בריא ושלם ומעולם לא חלה. מנהג זה נפוץ במשפחות מסוימות בפאס, ומשפחת חותנו מקיימת מנהג. קודם החגיגה אנו הולכים לביקור בביתו של רבי יוסף בן נאיים, זקן החכמים שבעיר, הנודע לתהילה בגלל ספרייתו הגדולה, היחידה במינה בכל צפון אפריקה.
לפי השמועה שיש בה כשלושים אלף כתבי יד ודברי דפוס, מהם קדומים ונדירים ויקרי מציאות. בעולם הוא נודע בשל מלונו הביבליוגראפי על חכמי מרוקו, שהדפיסו בירושלים. עוד לפני כן הודענו על הביקור לבנו של רבי יוסף, והוא נקבע לאחר תפילת ערבית.
שוב אני נכנס לאחד הבתים הישנים, מטפס על מדרגות תלולות ועולה לדירתו של רבי יוסף. מקבל אותנו אדם כבן שבעים וחמש שנה, צנום ורזה, שארשת פניו וכל הליכותיו מעידות כי הוא ממשפחת מושכים בשבט סופר. לפי מקצועו הוא סופר בית הדין של פאס. השיחה מתנהלת באווירה לבבית, כאילו מכירים אנו זה את זה שנים רבות.
רבי יוסף אץ להראות לי את חיבוריו בכתב יד, שעדיין לא הספיק לפרסמם.הנה הם מכורכים יפה, כתובים בהקפדה ובלי מחיקות ותיקונים. הרי חיבורו על מנהגי מרוקו, קובצי דרשות ופירושים על התורה ועל הש"ס. ספרים אחדים חורגים בהחלט מתחום התעניינותם הרגילה של חכמי ישראל. חיבור על " חיות קטנות וגדולות "שישנן בעולם, מעין ספר זואולוגיה, ושני לו חיבור על צמחים ועל אבנים יקרות הנזכרות בתנ"ך, ועוד מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המללאח בפאס.
כארבעים חיבורים באמתחתן של רבי יוסף ועתה מחכה הוא לגואל שידפיס אותם. הרי הקולמוס שבו הוא כותב, כי עדיין לא הסכין להשתמש בצפורן ברזל, והרי הקסת עם הדיו, שהוא מכין בעצמו. השיחה מתגלגלת לספרייתו, ורבי יוסף מתארך כיצד אסף במשך כל חייו את הספרים, כיצד היה הולך לחפש בגניזה שבבית הקברות של פאס אחרי כתבי יד, שבעליהם, בניהם של חכמים ורבנים, דנו אותם לגניזה, מאחר שלא ידעו לקרוא בהם ולא הבינו את תוכנם. רגש יראת הכבוד מנעם מלהשתמש בהם כנייר לעטיפה, ולכן היו טומנים אותם יחד עם ספרי תורה וסידורים פסולים בגניזה של בית הקברות, אבל את רוב הספרים קנה בכסף מלא, או רכשם בחליפין.
עלינו לעליית הגג, ששם ספרייתו של רבי יוסף, חדר לא גדול שלאורך כל ארבעה קירותיו אצטבאות ספרים, עד לתקרה. רק דלת הכניסה וצוהר קטן פנויים. הספרים מסודרים יפה לפי תקופות ועניינים, כתבי היד לחוד ודברי דפוס לחוד. ראיתי, כי המספר שנקטו שלושים אלף גוזמא הוא. על הרצפה ליד הצוהר מצע פשוט, עליו שוכב רבי יוסף ומעיין בספריו, ביום לאור השמש ובלילה לאור הנר. כאן הוא גם ישן.
השיחה נמשכה שעתיים ונתגלגלה לענייני ארץ ישראל. רבים דיברו אתו על עלייתו לארץ וניסו לשכנעו, שיבוא לירושלים ויביא את ספריו איתו. בניו היו נוכחים בשעה זו בחדר, ומתוך תגובותיהם ניכר היה, כי אין דעתם נוחה מכיוון השיחה. לספרייתו של רבי יוסף יצא שם בארצות הברית, אשר שם לכסף מוצא והוא לא נחשב.
כל הזמן שישבתי ושוחחתי עם רבי יוסף נדמה לי שחזרתי לימי הביניים. לפני אחד החכמים הבקיא בשבע חכמות. ספגן, מסתפק במועט, חי בדלת אמות של תאו הקטן. כמעט בצער נפרדתי ממנו. אבל הבטחתי לבקרו פעם שנית בחג.
שעה עשר בלילה, הגיע הזמן לסור ולחזות בהכנסת הילד ל " חברה ". בבית חותנו של חיים הילולא וחינגא. שולחן ערוך ויהודים מסובים ליד בקבוקי יין ומאחייא, הצלחות מלאות כל מיני בשר ופירות לחים ויבשים. שותים לחיים כל אנשי ה " חברה ", מזומנים, ובראש השולחן יושב נשיא ה " חברה " אחד מנכבדי העיר החשובים. הנשיאות ב "חברה " שררה היא, העוברת כרגיל בירושה מאב לבן.
גם הנשים מסובות ליד השולחן הארוך, שותות לחיים עם הגברים, במידת חופש שאינה שכיחה בשמחה של מצווה בחוגי שלומי אמונים בארץ ישראל או באירופה. ה " חבר " הצעיר מסתובב בקיטל לבן ולוגם גם הוא. גם יתר הילדים הקטנים של בני המשפחה נמצאים כאן, על אף השעה המאוחרת, וגם הם שותים מאחייא ויין הארץ החריף, כאילו הוא חלב.
כשהגיעה השמחה לשיאה עשו " מי שבירך " חמועמד לחברות, ונשיא החברה הכניסו באופן חגיגי ל " חברה " , ובינתיים הייתה שעת חצות.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. בתי כנסת של פאס.
בתי כנסת של פאס.
בימים האחרונים של החג התפללתי כל פעם בבית כנסת אחר במללאח ובעיר החדשה, והייתה לי הזדמנות מצוינת לבקר ברבים אחרים שלא בשעת תפילה. אין כיום בפאס אף בית כנסת אחד קדום למאה התשע-עשרה, כי הם היו תמיד מטרה הראשונה לשוד ולשריפה בהתנפל המון פרוע על הרובע היהודי. אף אלה שנותרו לפליטה הועלו באש בשנת 1790, לפי פקודתו של הסולטאן יזיד, המכונה המזיד, צורר היהודים. כרגיל בכל מזרח רוב בתי הכנסת הם הקדש פרטי של משפחות נכבדות.
בית הכנסת של משפחת סעדון בעיר הצרפתית וכן זה של הרב חיים דויד סירירו, רבה הראשי של פאס, אף הוא באותו רובע, הם מהמרווחים והמכובדים. כאן שמעתי את הפיוטים המיוחדים עם תרגום ארמי, וכן את ההפטרה עם תרגום ערבי וארמי, כפי שנוהגים לאמרם בפאס במועדים. בבית הכנסת של התושבים במללאח נוהג עדיין סידור תפילה של כל השנה מנהג קדמון מנהג בית הכנסת של קהילת קודש התושבים יצ"ו בערבי פאס, יע"א, צאצאי אזרחי העיר ותושביה מלפנים, טרם הופיע עלינם אור רבותינו וקדמונינו מגורשי קסטיליה זיע"א אשר באו מספרד ונתיישבו שם.
ובניהם אחריהם עודם מתפללים כסדר הזה בבית הכנסת הנזכר, ככתוב בשער ספר אהבת הקדמונים, שנדפס בירושלים על כתב יד יחיד. בחדר צדדי של בית כנסת זה התפללתי תפילת ערבית של חול בליל שמיני של חג, שהיה כבר יום חול בשבילי, תושב ארץ ישראל, והקשבתי לתפילותיו של החזן העיוור, המשורר הזוכר בעל פה את כל הפיוטים והתפילות. חזנות בשבת ובחג והשמעת פיוטים, בליווי כלי זמר בחול, היא אחת הפרנסות העיקריות של העוורים הרבים המצויים ברחבי מרוקו.
בבית כנסת זה מתפללים זקני נכבדי העדה. רובם לבשו לכבוד החג ג'לבות לבנות וכיסו את ראשיהם בקוב, הקאפוזה הגדולה, של הג'לבה. אילו ראיתים ברחוב, אולי לא הייתי מכיר בהם שהם יהודים. כאן הכרתי גם את ש. ס. אחד מנכבדים הצעירים, אף על פי שהוא כבר סבא, שהזמינני לבקר בביתו בליל המימונה. בצאתו לארח התפילה אל הרחוב הראשי אי אפשר היה לעבור בו.
נדמה כאילו כל תושבי השכונה באו והתכנסו לאסיפת עם. עתה עמדתי על ריבוי החנויות, שהיו פתוחות בליל החג. אלה היו של המוסלמים, שנכנסו לעסקים שעזבום היהודים בגלל עלייתם לארץ או נטישתם את פאס.
ביקרתי בבתי הכנסת של משפחת אבן דנאן, אבן צור, צרפתי ועוד. ראיתי את המדרשים, הישיבות שליד בתי הכנסת, עם אצטבאות הספרים. יש והספרים היו מסודרים יפה וכדורי נפטלין עליהם, כדי לשמרם מפני העש. החדרים עצמם סגורים ומסוגרים, מפני שבשנים האחרונות התחילו נוהגים לסחוב את הספרים העתיקים, כדי למכרם בחו"ל. יש והבעלים הנוכחים התחמקו בתירוצים שונים מלהכניסני לתוך הישיבה, כדי שלא אראה באיזה מצב היא נמצאת. ניכר שכאן היו פעם מרביצים תורה, מתווכחים בהלכה, מתעמקים בספרי קבלה, כל זה היה, וכמעט ואיננו עוד.
מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת את אותותיה במללאח. ליד השער הצפוני, הפונה לעבר פאס החדשה, הערבית, מצטופפים כפריים ערביים ובידיהם אלומות שבולי חיטה ירוקות ופול ירוק בנרתיקיו, הנמכרים ליהודים לשם קישוט השולחן. אין מרשים להם לגויים להיכנס למללאח פנימה, ומפני כל צרה שלא תבוא הופקדו הפעם על ידיהם מח'זנים לא יהודיים, לשמור על הסדר.
לפנים, כשהיו יחסים פטריארכאליים, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף. וכן נוהגים עדיין במקרים מיוחדים, בפרט במקומות קטנים.
בחנויות היהודים שבשוק המללאח אפשר להשיג מאחורי דלתות סגורות למחצה פרחים, הנשלחים להורים ולקרובים. הגויים מביאים גם משלוחי דגים טריים, כדי שאפשר יהיה להסתפק מהם לסעודת הערב. כל אלה מהקולות הנוהגות בשמיני של פסח, שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר. אין זן אווירה של מוצאי חג, כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התכונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.
מארץ מבוא השמש – הירשברג
ליל המימונה.
הלילה רד. בבת הכנסת מתפללים תפילה של חול ומברכים זה את זה בברכה " תרבח ותסעד ", תזכה ותצליח. ידידי ח. שינן לי פעמים מספר שעלי לברך בברכה זו כל אדם שהנני פוגש, מכר או לא מכר. אנו נכנסים לביתו של ח. וסרים לדירה אחת בקומת הקרקע, כלומר אל הקרובים הזקנים והמסכנים. השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתוקעים בו נרתיקי פול ירוק.
והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים, שעוד מעט יסלקו אותם, כדי לטגנן לכבוד החג. ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה ודבש ופירות ממינם שונים, תמרים, שקדים, אגוזים, פיסטוקים, ועוד ועוד. ברור, לא חסרים גם בקבוקי יין ומאחייא ובירה. מברכים אנו את בעל הבית הזקן ואשתו בברכת תרבח ותסעד, ואף הוא עונה לעומתנו, גם אתם, גם אתם, מובן שצריכים לברך על הפרי ועל המשקה וללגום מן החלב.
אותה תמונה בקומה השנייה. דלתות החדרים פתוחות לרווחה, ואנו נכנסים אליהם, כי אין לפסוח על הקרובים בלי לברכם במימונה. בבית הוריו של ח. עדיין לא סיימו את ההכנות לחג. אבי המשפחה הלך לבקר את כל הקרובים הישישים, ולכן לא נחפזים לערוך את השולחן. אנו יוצאים לברך בבתים אחרים, לקיים מצווה גדולה זו, לברך ולהתברך בליל המימונה.
ח. מוליך אותי לראשונה אל בית רבו הזקן, שלימדו תורה. רבו כהן הוא וח. גוחן ומרכין ראשו לפני הישיש, ופונה אליו בדברי הפסוק, " וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם…..והכהן מניח את ידו על ראש המתברך ומברכו בברכת הכוהנים המשולשת.
ח. חוזר עוד שתי פעמים על הפסוקים והכהן חוזר על ברכתו ומשליש אותה. וכן עושה גם אני ומתכופף לפני הכהן הישיש, כדי שיברכני. לאחר הברכה מכבד אותנו הזקן בתמרים מתוקים. מכאן אנו פונים אל ביתו של אחד הדיינים, כל הדירה מוארת, אבל השולחן אינו מסודר עדיין. הגוי שמכרו לו את החמץ של המללאח נעלם לפתע, ואי אפשר למצאו. עתה הלך הדיין לחפשו, כדי לבטל את העסקה של מכירת חמץ, ולאפשר את השימוש בקמח ושתיית הבירה.
וכן מסובבים אנו אותו לילה מבית אל בית, מטפסים במדרגות התלולות של הקומות העליונות של העשירים ונכנסים לדירות הדלות שבקומת הקרקע. בכל אשר תפנה אותה תמונה, החדרים מוארים, השולחנות ערוכים ומקושטים, כל מכר הנכנס ברוך הוא, וכל אורח זר, מבורך הנהו. אמנם לא בכל בית סדר השולחן אחיד. יש והכדים מלאים חלב מתוק – אלה בתי העשירים שהספיקו כבר לקבלו הערב -, יש וכבר הוכנה המופלטה – מעשה בצק דק מטוגן על מחבת בשמן, כעין החביתה, אלא במשקום ביצים משתמשים בקמח.
במימונה טובלים את המופלטה בחמאה טרייה, בחלב ובדבש ואוכלים אותה לברכה ולתאווה. במקומות אחרים סולקו כבר הדגים, כדי לצלותם. כל המאכלים הללו יש בהם רמז וסימן לברכה, חלב, דבש, קמח ושיבולי חיטה, דגים, מיני מתיקה. בשר וקפה שחור לא יעלו בלילה הזה על השולחן. אלה אינם סימני ברכה, הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו.
נטבעו בזיכרוני שלוש פגישות בליל המימונה.
ביתו של רבי יצחק כהן סקאלי, הנמצא ברחוב העליון, הקרוב לארמון המלך. זו אחת הדירות הנאות, המסודרות לפי הסגנון הישן, שראיתי בכל מרוקו. רבי יצחק סוחר ותיק ואמיד, מצאצאי אחת המשפחות האצילות והעתיקות בפאס. אגב יש בפאס הערבית העתיקה בית אב מוסלמי בשם כהן סקאלי, אלה מזכירים בגאווה את שמוצאם מיהודי פאס, שהתאסלמו בזמן אחד הגירושים לפני שש מאות שנה.
אשתו של רבי יצחק אף היא מיוחסת, ולאחד מאחיה אחוזה חקלאית ליד פאס. הזוג ערירי, אבל אף פעם לא עלה בדעתו לשאת אשה שנייה על אשתו, כדי להבנות ממנה. רבי יצחק עצמו אינו פעיל כבר במסחר, קצת תשש כוחו והוא חולם על עלייה לארץ ישראל. לו יכול היה לחסל את נכסיו, או למסור את הנהלתם בידיים נאמנות, היה מזמן אורז את חפציו ובא להשתקע בישראל.
כאן התאספו נשואי הפנים שבעדה. והשיחה מתנהלת על ענייני העדה ובעיותיה בשעה זו. רבי יצחק מראה לי העתק כתב יד של " יחס פאס " שחיברו רבי אבנר צרפתי, אחד מרבני פאס לפני שני דורות, על קורות היהודים במקום. אביו של רבי יצחק המשיך לרשום את המאורעות שלאחר תקופתו של המחבר ובמיוחד את מאורעות הדמים של שנת 1912.
תוספה זו תרומה חשובה לקורות העדה היהודית בעיר. מעניין, שבשום עיר אחרת , חוץ מצפרו בתה של פאס, לא נמצאו בדורות הקודמים מחברים, שידאגו להעלות על הנייר את דברי הימים של היהודים בעירם. בפאס דווקא נשתמרו נוסך על " יחס פאס ", רשימות רצופות של משפח. הרבנים מבני אבן דנאן, המשתרעות על תקופה של כארבע מאות שנה וכאן חי רבי יוסף בן נאיים. רבי יצחק הוא כפי שמעיד על עצמו , ולא נפרדתי ממנו בלי שיברכני שלוש פעמים בברכה המשולשת.
אנו נכנסים לביתו של אותו נכבד, שהכרתיו אמש בבית הכנסת של התושבים. כבר במדרגות קידמונו אורחים רבים, עולים ויורדים . ש. ס. בעל עמדה הוא ורבים שוחרים פניו. חוג מבקריו שונה מאלה שראיתי עד כה, בעלי מלאכה, רוכלים תגרים, עמך. המארח מתכוון לעלות בקרוב לארץ ישראל ומועמדים לעלייה באים לשאול בעצתו והדרכתו.
אף על פי של כבודה בת מלך פנימה, ובמיוחד בפאס השמרנית, הרי שמעתי כבר על בעל הבית רבות , ומכל צד, אחת מל"ו הצדיקות שבדור. בעל הבית מציג אותי לפניה, ואף על פי ששניהם עסוקים מאוד בהכנסת אורחים , היא מתפנה כדי לשוחח אתי, אשה צעירה, אמנם היא כבר סבתא, תמירה, קווי פנים עדינים ואצילים, לבושה שמלה קטיפה כבדה בצבע ירוק כהה, כאילו יצאה ממגרת אחת התמונות של צייר מהאסכולה הספרדית ונכנסה למללאח על פי טעות.
ואין כאן טעות. דיבורה בעברית צחה, בנחת ובענווה. מזמן שהחליטו שניהם לעלות שקדה על לימוד השפה ויכלה לה. מספרים עליה, שהיא מתענית יום אחד בשנה תענית דיבור, ואינה מוציאה הגה מפיה, כדי לכפר על כל שיחה בטלה ששוחחה. נכנסים בתה וחתנה עם התינוק, אלה אינם מתכוונים לעת עתה לעלות וקשה תהיה הפרידה.
כאלה פני הדברים בהרבה בתים במרוקו. הזקנים עולים, הצעירים מהססים ומשתהים. לכאורה צריך היה להיות להפך, אבל נראה, שהכנתו הנפשית של הדור הצעיר לקתה ונפגמה.
יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין, גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו, " ישימך ה' כאפרים וכמנשה " כאן נסבה השיחה על מקור מנהג המימונה, שעליו שאלתי את רבי יוסף. כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם.
מימונה – מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה, בניסן נגאלו בני ישראל, ובניסן עתידין ליגאל, והנה יצא רוב ניסן ועדיין לא באה הגאולה, ולכן חוגגים ישראל את המימונה בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן.
בארבעה פרקים העולם נידון ( משנה, ראש השנה ), בפסח על התבואה, אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה.
שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל, וזאת בעקבות האגדה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ? ( סנהדרין לט, ע"ב ) ולכן בר חג המימונה להשלים את שמחת החג.
באסרו חג פסח נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולה בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא.
טעם חמישי שמעתי לאחר מכן מפי הרב יוסף משאש, מזקני תלמידי חכמים במכנאס ומראשי הדיינים בעירו, רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו, תזכה ותצליח.
רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום, כי חגיגות נעין המימונה נוהגות היות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי המימונה.
שאלתי כיצד חוגגים את המימונה בערים אחרות בצפון מרוקו, אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערה עם מים ובהם דגים חיים. באוראן שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראכש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים, ומברכים אותו שיישא פרי רב.
לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכה וטובלות רגליהן במים החחים הנמשכים מהמעיין. יש סבורים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם.
יצאנו לרחוב הראשי, כאן עולמו של הנוער. הבנות הצעירות, יש מהן מקושטות בבגדי לבן, ככלות ביום חופתן, ושי מתחפשות במלבושי ערביות, מטיילות בחבורה, והבחורים, אף הם מלובשים הדר או מחופשים כבֶרבֶרים או כערבים עירוניים, מחזרים אחריהן. את הרווקים ואת הבנות הפנויות מברכים שיזכו להתחתן השנה. מנהג הוא, שהארוסים שולחים באותו לילה תכשיטי זהב לארוסותיהם ובאים לסעוד בביתן סעודת המימונה.
לאחר לילה של ביקורים הדדיים, שירות וריקודים ברחובות, למחרת היום כמעט כולם שובתים מעבודה, ושי מקומות שרואים בזה אפילו מעין מצווה של תוספת מהחול לקודש. ואמנם קבעתי לי לאותו בוקר פגישה עם ידידי ח. ועם מוכר ספרים אחד. ערב שבת היה וביקשתי להגיע בעוד היום גדול לקאזבלנקה, מרחק של שלוש מאות ק"מ בכביש.
השעה עשר בבוקר, אבל המללאח ישן עדיין. כמעט כל החנויות סגורות, התריסים מוגפים, הרחוב ריק מבני אדם. מוכר הספרים לא היה ליד דוכנו, וידידי ודאי לא הקיץ עדיין משנתו. לבשתי עוז והלכתי לביתו, להקיצו. בקושי רב ובנחץ הספקתי לגמור את העסק, דקות מספר לפני צאת האוטובוס האחרון, שבו אפשר היה להגיע לקאזה לפני השבת..
סוף פרק – פסח וחגיגת המימונה בפאס.
מארץ מבוא השמש – הירשברג-בפאס הערבית
6 – בפאס הערבית
הרוצה לתהות על אווירתה של עיר מוסלמית של ימי הביניים ילך אל פאס, בירתו הראשונה של שלטון מרוקאני עצמאי. אף על פי שנאלצה פאס לא פעם אחת לוותר על כבודה לזכות אחיותיה צרותיה הצעירות, מראכש, מכנאס ורבאט, הרי מזמן היווסדה על ידי אידריס הראשון בסוף המאה השמינית לספירה, לא פסקה מלהיות בירתה הרוחנית של מרוקו, ואפילו של המגרב כולו.
תמורות רבות עברו עליה, ימי פריחה ושגשוג התחלפו עם ימי עזובה ובדידות, אבל גם בימי עוניה ומרודיה נשארה פאס שרתי בערי הארץ. כאן התרכזו אצילי הרוח והגדולים בדעת אל, היא הייתה לב האומה והמוח שלה. במדרשות שהוקמו על ידי מלכים ורבי המלוכה שקדו מעירי החכמים דור אחר דור.
במסגדים, שנוסדו בקרנותיהם של נדיבי לב השמיעו את דבריהם זקני תלמידי חכמים, ופרופסורים נכבדים, מומחים בשבע חכמות, הרביצו דעת למאות תלמידים, שהיו נוהים הנה מכל פינות הארץ. כאן קברו של אידריס השני, שנולד אחר מות אביו, אדריס המייסד, הראשון. הבן הרחיב והשתית את פאס, וקברו נחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר לכל מוסלם במרוקו. כל זר לא יקרב אל שערי הכניסה למקדש קבר זה.
פאס הערבית, באמת שתי ערים הן, פאס אל-באלי, העתיקה זו של האידריסים, שבתוכה רובע מיוחד מוקצב היה חיהודים, ופאס " ג'דיד " , החדשה, שנוסדה במרחק מה מהעיר העתיקה בסוף המאה השלוש-עשרה לספירה, בימי שלטון שושלת בני מרין. על השטח שהפריד ביניהן בחורשת עצים וגנים הוקמו במאה האחרונה ארמונות, בנייני שלטון ובתי ספר.
התחלתי את סיורי במדינת פאס החדשה, שלצידה שוכן המללאח. יצאתי את שער המללאח ודרך שער המפרזלים נכנסתי לרחוב הראשי, המסחרי של העיר, שנבנתה מלכתחילה כמרכז לשלטון וקסרקטין לצבא. ואמנם חלק גדול ממנה תפוס על ידי ארמון הסולטאן, הגנים הסובבים אותו, בנייני האוצר, והארסנאל – מילה שמוצאה מלשון ערבית " אלצנאעה " – בית מלאכה לנשק. בחלק מהבניינים משמשים כיום לרכי שלום ושוכנו בהם בתי חרושת קטנים וביניהם בית אריגה ממשלתי לשטיחים.
המפקחת על מחלקת הייצור היא יהודיה, שבשמעה, שאני יהודי מישראל הסבירה, כי אף על פי שנאלצת היא להימצא במפעל בחג ( היה זה יום טוב אחרון של גלויות ), אין היא עושה שום דבר אסור. אכן, הנולים של האורגות היהודיות שבתו מעבודה. אולם המפקחת הדריכה אותי באולמות, שבהם מועסקות המוסלמיות.
רוב הפועלות היו ילדות בנות שש-שבע עד שמונה שנים. ליד כל נול עמדו שלוש-ארבע ילדות ובזריזות מופלאה, עד שכמעט לא יכולתי לראות את האצבעות הקטנות, קשרו את החוטים של הערב וחתכו אותם במספריים. המומחיות האחראיות לנול הן כבנות חמש עשרה-עשרים שנה. מתפקידן להשגיח שהקשירה תהיה חזקה ודחוסה, מותאמת בדיוק לדגם. הן גם גוזזות את במספריים את פרוות חוטי הערב, הקשורים.
מלאכה קשה, המצריכה אימון יד רב. יש דגמים קלים ופשוטים ויש הזמנות לדגמים מסובכים, הדורשים בקיאות מקצועית. שמתי לב, כי בדרך כלל העבודה אינה עדינה ביותר, מאחר שהפועלות אינן ממשיכות לעבוד בבית החרושת לאחר חתונתן, שלא כדוגמת האורגים והארוגות בפרס, אשר שם אריגת שטיחים היא מלאכת בית ועוברת בירושה.
שאלתי לשכר העבודה. הילדות הקטנות והשוליות מרוויחות ליום בין 50-100 פראנק ( 25-50 גרוש. פועלת אחראית מקבלת את שכרה לפי כמות התוצרת ולפי טיב העבודה. שכרה מגיע עד 300 פראנק ליום. מובן, שמעוניינת היא להאיץ בפעוטות ולנגוש בהן, כי רווחיה תלויות בתפוקתן.
מארץ מבוא השמש – הירשברג-פאס אל- באלי.
עזבתי את פאס החדשה ופניתי אל העיר העתיקה. אדם הרגיל לתכנית השגרתית של המדינה המרוקנית, חוויה מיוחדת במינה לו לטייל בגנים ובפרקים המקיפים את פאס הקדומה ומפרידים בינם ובין פאס החדשה. דומה כאילו מבחינה זו נבדלת פאס משאר ערי הארץ. יובלי מים, מזרקות מים לנוי, שדרות מטופחות, כרי דשא, ספסלים למנוחה, אף על פי שעליהם מיושבות נשים רעולות עם עגלות ילדים, משווים לגנים משהו לא ערבי.
הכניסה המקובלת על הזר לפאס העתיקה היא דרך שער " בו- ג'לוד. דקה אחת מכאן בית הרוס למחצה עם שלושת-עשר פעמוני ארד התלויים בגזוזטרה. איש אינו יודע לשם מה שימשו פעמונים אלה וכיצד הופעלו. לפי המסורת גר בבית זה רבי משה בן מימון בזמן שהותו הקצרה בפאס, בבורחו מספרד.
כאן מראים גם את חדר מגוריו, את הכיסא ואת השולחן שלידו ישב. הוגד לי, כי מן הסתם אין היהודים באים למדינה, לא לחדשה ובמיוחד לא לעתיקה. אבל בית זה משמש מטרת ביקורים בשביל יהודיות הפונות אליו, כדי להפיל את תחינתן לפני הרמב"ם, שיהא מליץ יושר עבורן לפני כיסא הכבוד.
ממול לבית הרמב"ם, באלכסון, המדרשה הקדומה " בו- ענאניה " המפורסמת בשל סגנונה ועיטוריה העדינים. אולם לא באתי לספר את גדולתם של בנייני פאס העתיקה, ואין תועלת לנסות את כוחי בתיאורים של מלאכת המחשבת, שהושקעה בקישוטים, המפרים את המסגדים, הצריחים, המדרשות, אפילו חדרי השירות והרחצה שלידיהם.
שלוש פעמים ביקרתי בפאס העתיקה ונתרשמתי מפגישותיי המקריות עם אנשיה. לא האמנתי לרושם הראשון ולכן חזרתי ושילשתי לבקר באותם המקומות. באותן סמטאות והחנויות ובתי המלאכה, כדי לבדוק היטב אם לא טעיתי. בראשונה הלכתי עם מספר צעירים מבני פאס, אבל נמלכתי בדעתי, שמוטב שאשוטט ביחידות.
יהודים כמעט אין רואים בפאס העתיקה, חוץ מצורפי זהב אחדים, שהקימו כאן את חנויותיהם. בשכונה, שבה הם ישבו לפני חמש מאות שנה, לא נותר כל זכר להם, לא בית כנסת שהפך למסגד ולא לבית פרטי, רק השם " פונדק היהודים מזכיר את העבר.
תפארתה של פאס על מסגד ה " קרווין ", כלומר של אנשי קירואן, הגדול, הישיבה הגדולה, שבה לומדים מאות בחורים ומתכוננים לתפקידיהם של " קאדים " , ומורי הוראה. אין זן אוניברסיטה דתית כדוגמת ה " אזהאר " אשר בקאהיר. הלימודים מתנהלין לפי השיטות הישנות נושנות, ועדיין אין כל ניסיון להתאימם לרוח הזמן ולתנאים החדשים, כפי שנעשה הדבר במצרים.
לזר אסורה הכניסה למסגד זה, ולכן צריך להסתפק במראה מבחוץ ומלמעלה. ליד ה " קרווין " נמצאת מדרשת " עטארין ", אחד מצעצועי האמונות הספרדית מוסלמית מתקופת בני מרין. מן הגג של אותה מדרשה, המשמשת כיום רק כבית מגורים לבחורים הלומדים ב " קרויין ", אפשר לצפות כל מה שנעשה בשכונות. הכניסה למדרשה היא בתשלום, ומאחר שהיו אתי רק שטרות גדולים, ולא היה בידי המשגיח המעות לתת לי עודף, הרשה לי להיכנס, מתוך הנחה שאביא לו בוודאי לאחר מכן את דמי הכניסה.
הקומה הראשונה של המדרשה עם מסדרונות הכניסה, הפרוזדורים ואולמי ההרצאות המרווחים שוממה וריקה, ואפשר בשקט ובהתרכזות להסתכל בקירות המקושטים ובעמודים המעוטרים. בקומה השנייה חדרי מגורים קטנים לתלמידים. עליתי על הגג, שממנו משתרע מראה נפלא על כל הסביבה הקרובה והרחוקה, ובעיקר על חצרות מסגד ה " קרוויין " השכן.
הייתי יחידי על הגג. כעבור זמן מה עלה אחד התלמידים, בחור כבן שמונה-עשרה, ובלי שנתבקש התחיל להצביע על בניינים ומקומות חשובים ולהסביר לי את חלוקת השכונות והרבעים. על שאלתי, שהשתדלתי להביעה בצורה תמימה ביותר, הראה לי גם את ביתו של עבד אל-חי אל-כיתאני בשכונת סידי בו-ג'ידא, הקרובה מאוד בקו האוויר. שאלתיו, אולי יש באפשרותו לפרוט לי שטר כסף, כדי לשלם למפקח את דמי הכניסה. גם הוא לא היה, עשיר במעות קטנות, לקח את השטר, ירד לרחוב וחזר מיד עם פרוטות.
נזדמנתי עם אותו בחור בשנית ליד שער בו- ג'לוד לפנות ערב. ביקשתי מונית שתסיעני לאחת השכונות הרחוקות, לפגישה חשובה, אבל בשעה זו לא מצאתי כאן מונית פנויה. ציפיתי במתיחות, שמא אאחר, לפתע ניגש אלי הבחור ממדרשת " עטארין . בראשונה לא ידעתי מי הוא. אבל הכרתיו מיד כשששאלני אם זקוק אני למשהו, שאולי יוכל לעזור לי בהשגתו. פנה לאחת הסמטאות וכעבור דקה חזר עם מונית, ואף הסביר לנהג באיזו דרך ללכת וגם התמקח אתו בתוקף, שלא ידרוש יותר מאשר מגיע לו.
בבית ראש כת הכיתאניה-מארץ מבוא השמש – הירשברג
בבית ראש כת הכיתאניה
מתוניס הבאתי אתי מכתב המלצה אל ראש ה " כיתאניה ", אחת הכיתות הדתיות מסטיות במרוקו, שהשפעתן גדולה בארץ זו. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב, מאורגנים ב " טריקה ", מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על ידי ההמונים. בדומה לכיתות החסידים עם הרבנים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מרוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב " טריקה , השונות.
בעבר לא הייתה ה " כיתאניה " דווקא מן הכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם הימים, שעשיתי במרוקו, עלתה הגדולה, מאחר שבקרבה אורגנה התארגנות לרוח הרפורמה., שביקש הסולטאן מוחמד בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגם דתיים שפסקו, כי לפי ה " שרע ", הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן.
בראשם עמד פרופסור במסגד " קרוויין " עבד אל-חיי אל-דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. איליו הצטרף המכובד בו אל-ערבי אל-עלאווי, נצר מגזע השריפם, והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני ראש ה " כיתאניה ", שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן.
תאמי אל-גלואווי, פשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המרוקנית, את שבטי הברברים, על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמד בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפא אל כיסא הסולטנים במרוקו.
מובן שלא יכולתי להסתיר מפני ידידי בפאס, כי מתכוון אני לבקר את השייך עבד אל-חיי אל-כיתאני. בכל הדרכים האפשרויות ניסו להשפיע עלי, שלא אלך אליו, עד כדי כך, שאפילו לא רצו להודיעני, איפה הוא גר. ידעתי, כי המשפחה ענפה, ויש הרבה כיתאני בעיר. וכן ידעתי, כי השייך שנוא על כל הלאומנים, ולכן הופקדה על עבד אל-חיי שמירה מעולה, כדי למנוע התנקשות בחייו. והלא פאס הייתה המרכז הרוחני של תנועת ה " איסתיקלאל ", לפי נטיותיה העיוניות קיצוניות. כאן היה המטה של פעולות הטרור וכאן תוכננו. בקאזה ובערים אחרות היו רק הזרועות המבצעות והאצבעות הלוחצות על ההדק.
סוף-סוף הצלחתי לקבל את הכתובת מאותו בחור במדרשה " עטארין ", שבוודאי לא הרגיש בחשיבות שייחסתי לתשובתו, ונסעתי אל השייך. הוא גר בשכונה שקטה, המרוחקת מן השווקים. המונית הוליכתני עד לשער ביתו. לאחר בדיקה קפדנית על ידי שוטרים צרפתים ומרוקנים, שעמדו בשער, הכניסני שומר הראש אל חדרו של השייך.
בפינה ממול הכניסה ישב בכורסה עמוקה זקן בגיל מעל לשבעים שנה. השייך מגזע האצילים, ממשפחת בית המלוכה הראשון במרוקו. הסברתי לו, כי איני מעוניין בפוליטיקה, אבל שמעתי שיש לו ספרייה יפה של כתבי יד ודברי דפוס, והייתי רוצה לראותם. וכן סחו לי, כי הוא ידידם של היהודים והייתי רוצה לשמוע את דעתו על מצבם.
מלכתחילה ניכר היה, שהשייך מהסס, וחושש מלהיכנס לשיחה אתי. קיבלני, מאחר שהייתה בידי המלצה חזקה ביותר, ומאחר שרגש הכנסת האורחים לא הרשה לו לדחותני, אבל האווירה הייתה דחוסה חשדנות. שומר הראש לא עזב אף לרגע את החדר, ומאחרי גבי הרגשתי את עיניו העוקבות אחרי כל המתרחש. לאט-לאט, תוך השיחה, הופשר הקרח ועבד אל-חיי נעשה לבבי יותר. שפתו הערבית מהולה מילים וביטויים מקומיים, שאולים מהניב העממי, ומדי פעם, בהשתמשו בהם, שאלני אם אני מבין את דבריו.
השייך סיפר לי על השפעת כת ה " כיתאניה " על המוני העם המרוקני, כיצד היא גדלה ועלתה בחשיבותה, מאחר שמתנגדת היא, כלומר הוא, לזרמים החדשים בעם, ולשאיפות החדשות. העלולות לערער את יסודות האמונה התמה ולהכניס ערבוביה בסדר העולם המוסלמי, כפי שהוא הושתת, מקדמת דנא, וכפי שהוא הסביר אותו בחיבורו, בשני כרכים, על סדרי השלטון וחיי החברה בימי ייסוד המדינה המוסלמית, שיצא לפני חצי יובל שנים. ספר זה קיבלתי מאת השייך למזכרת עם ברכתו וחתימתו.
לאחר השיחה שארכה למעלה משעה, הדריכני המזכיר בספרייה. השייך הצטדק שלא יוכל בעצמו להראות לי את אוצרותיו, מאחר שהו נכה ברגליים. ואמנם ראיתי, שרגליו עטופות בשמיכת צמר עבה, אף על פי שהיה יום חם.
הספרייה עוררה את התפעלותי. באולם ענק של כמאתיים מטר מרובעים, לפי אומדני הזהיר, נצטברו על אצטבאות לאורך הקירות ועל כונניות גדולות וקטנות גנזי ספרים, כתבי יד ודפוסים ליטוגראפיים נדירים, החשובים ביותר לידיעת המגרב.
משחזרתי מסיורי החטוף, כדי להיפרד מהשייך הזמינני ואף הפציר בי לבקרו בשנית. הסכמנו, שאבוא אליו באותו יום בשעה שבע בערב, והוא הבטיחני כי אולי עד אז תהא מוכנה גם תמונה שלו, שיתן לי למזכרת.
הביקור והסיור ארכו למעלה משעתיים. בצאתי לא יכולתי למצוא מונית ברובע זה, הדומה יותר לפרבר העיר, וחזרתי ברגל עד שער החומה. שם נזדמנה לי מונית, שהביאה אותי דרך הפרברים אל המללאח.
כל שעות אחר הצהרים שוטטתי בפאס העתיקה. נדמה היה לי, כי כולם מכירים אותי. לכל מקום שפניתי, וכל חנווני או אמן ששוחחתי איתו, רמזו לי, כי כבר ראו אותי. הרי בבוקר שוחחתי עם פלמוני ועם אלמוני, והייתי בחברתו של פלוני. סוף סוף פאס העתיקה עיירה קטנה היא, וזר הבא אליה ואינו מסתפק בהדרכתו של מדריך מקצועי העורך אתו את הטיול השגרתי, אלא בא בדברים עם תושבי המקום בלשונם הם, אף אם יש לו צליל זר, כולם ניחשו שאני מצרי או שאמי, כלומר סורי ואולי גם ארצי-ישראלי, מעורר תשומת לב.
ייתכן שאני טועה, אבל היה לי הרושם הברור, כי כולם הבינו שאני יהודי, כי הלא באתי פעם ראשונה בחברת יהודים. מכל מקום לא ראיתי שום סימנים לקסנופוביה – פחד מופרז מפני אנשים זרים -, ביחסם אלי. שוב נוכחתי לדעת, עד כמה מוגזמת הדעה על רחשי ההמונים בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו.
הפרק בפאס הערבית – מארץ מבוא השמש – הירשברג
הפגישה השנייה עם עבד אל-חיי אל-כיתאני הייתה ללא עדים. נראה, כי שומרי ראשו ביררו בינתיים את אשר היה טעון בירור. השייך היה אדיב ביותר. הפעם שוחחנו על עניינים יהודיים. הוא סיפר לי על מקרים המרובים, שבהם היו פונים אליו יהודים, שיהא מליץ יושרם בפני הפאשות ובבתי הדין, במיוחד באזור הדרום. רק לפני זמן מועט קיבל במתנה לספרייתו ספרי דת אחדים בעברית, אות הוקרה על עזרתו, שהגיש לקבוצת יהודים, כדי להוציא לצדק דינם בסכסוכים עם שכניהם המוסלמים
המשבר התברר לפני הקאיד, נציג הפאשא. השייך ציווה להביא את הספרים, ופתח אותם במהופך. היו אלה שני כרכים של ש"ס, הוצאת פרנקפורט מלפני מאתיים שנה. מסכת בבא בתרא ומספר מסכתות בסדר מועד, עם הקדשה ודברי תודה בלשון ערבית, באותיות עבריות. בין יהודי המגרב רק מתי מספר יודעים לקרוא ולכתוב אותיות ערביות.
גישתו של השייך הייתה זו של " מולא ", האדון המעניק חסות לד'מי, לנתין, הבא לחסות בצלו. שוחחנו גל על עניינים כלליים, של יחסים בין יהודים ומוסלמים. כשנפרדתי ממנו ביקשני למסור את ברכתו שלום לכל היהודים, בכל מקום שהם ולהבטיחם, כי מוסלמים כנים וטהורי לב רואים בהם את אחיהם. ואלמלא ה " סיאסה ", הפוליטיקה בצורתה החדשה. והזרים המעוניינים ללבות את השנאה יכולנו לחיות בשלום ובידידות. כשנפרדנו מסר לי השייך את מספר הטלפון שלו ( שאינו במדריך ), וביקשני, כל אימת שאזדמן לפאס אתקשר אתו, כדי לקבוע זמן לשיחה.
בבואי אל עבד אל-חיי הייתה השעה לפני בין הערביים. כשיצאתי ירד החושך ושוב נאלצתי לעשות את דרכי ברגל בשכונה השוממה,. ואיש לא עקב אחרי ואיש לא ניגש אלי. חזרתילמללאח. היה ערב מוצאי יום טוב אחרון של הגלויות. בבית אחת המשפחות הסוחרים הוותיקים נפגשתי עם מובלמים אחדים, שבאו לברך את ידידיהם לסיום החג.
במקרה נקלעתי דווקא לבית מצדדיו של הסולטאן מוחמד בן יוסף. לא ברור לי, כיצד נודע להם על ביקורי אצל ראש הכיתאניה. ניכר היה, שאלה ואלה לא היו מרוצים מביקורי. פאס הייתה כולה תמיד המחנה הסולטאן בן יוסף, וגם אהדתם של היהודים הייתה נתונה לו. סולטאן זה העסיק בעלי מלאכה וסוחרים יהודים כספקיו הפרטיים. חותנו של מארחי היה חייט הסולטאן, וכשמת לפני שנים אחדות הרשו לאלמנתו לפתוח חנות סדקית בארמון הסולטאן, כדי לספק את צרכי הפמליה שלו, כלומר את נשותיהם ולמצוא את פרנסתה בכבוד. אכן חייט המלך אינו תופר בגדיו סתם, זו עמדה בעלת השפעה וישירה על הסולטאן.
על נושא זה של יחס היהודים כלפי המחלוקת בדבר הסולטאן שוחחתי עם אחד מראשי הקהל בפאס, ציוני, שחשב על מכירת אחוזתו בצפרו, כדי לעלות לארץ.
לפי דבריו התכוננה כבר בתו המורה לעלייה בזמן הקרוב ביותר. גם הוא רמז לי, כי יהודי פאס כולם תומכים בסולטאן המודח. מתוך דבריהם עמדתי על המתיחות הרבה בין אנשי פאס ובין דברי ארגון הקהילה ברבאט. אלה האחרונים הושפעו ממדיניותם של השלטונות הצרפתים, והיחסים החריפו ביותר עם שובו של המלך מחמד בן יוסף.
מניסיונותיי האישיים ומכל מה שראיתי ושמעתי במרוקו, סבורני שאפשר להסיק, כין אין בלב תושביה המוסלמים של ארץ זו רגשות של שנאה מושרשת ליהודים, בצורתה הידועה לנו מארצות אירופה רבות, שהן כיום משני עברי מסך הברזל.
העובדות של פרעות והתנפלויות רצח, כפי שאירעו במקומות שונים בשנים האחרונות, אינן באות לסתור את דברי, הן מוכיחות רק, שעל נקלה אפשר לטפח ולגדל שנאה עקובה בדם בקרב המונים, עד כמה אין לזלזל בסכנה זו חזינו לא פעם בבשרינו. הכרזות הקצרות בלהג מקומי כפי שראיתין, שהיו מופצות לפני 18 בנובמבר 1954, " הוי אחים הרגו את היהודים, בימים 18-19-20 של חודש זה ( נובמבר ) החלצו כולכם לפעולה " ולמטה ציור אקדח, דיין לגרום לשפיכות דם נקי. והלא יש כוחות רבים, שלא יירתעו בשעת הצורך, מלהשתמש בתעמולה כזו לצרכיהם.
שנאה כזו אפשר ללבות, ובתנאי הארץ, יש להודות, כי קל יהיה ללבותה. כי אכן טבוע בלב המוסלמים רגש עליונות כלפי היהודים והנוצרים. לגבי הנוצרים הכובשים האדונים הבאים מאירופה, הותש כוחו של רגש זה. והוא חי ופורח ביחס ליהודים, ילידי הארץ. אלה הם בריות מושפלות, נתינים החוסים בצל אדוניהם המוסלמים, שאף לא לכבוד הוא להתגרות בהם.
יחס זה קיים בכל הארץ. יהודי במלבושו המסורתי לא יעז לשאת נשק בגלוי, במיוחד לא ישא את הנשק המסורתי, את הפגיון בנדן הכסף, שהוא סמל האציל הערבי והברברי. לבחור יהודי מותר לשאת את הפגיון רק פעם אחת בחייו, ביום שמחת לבו, כשהוא נושא אשה. זכות מיוחדת זו מוענקת ל " מוקדם ", הגבאי הממונה על " קבר קדוש " על ידי מתן הרשאה לחגור את הפגיון אחת בשנה ביום ההילולא של הצדיק, מעין אות הוקרה לקדוש, שה " מוקדם " משרת אותו.
במללאח שבכפרים קיימים יחסי שכנות טובים, ואף אל המללאח שבערים, ובמיוחד של פאס, חדרו עתה המוסלמים ותפסו את המקומות, שנעזבו על ידי היהודים. עתה רואים חנויות של מוסלמים ליד חנויות של יהודים.
כוחו של היהודי הוא בזה, שהוא אינו מזוין. ואין להתפלא על גישה זו, הרי זו היא גם גישתם של רבים מבני עמנו, הדוגלים עדיין בסיסמה של " לא בחיל ולא בכוח ", אם תתקדם האמנציפציה של היהודי, אם הוא ידרוש את זכויותיו כאזרח שווה בכל, אין ספק, כי הדבר יעורר את שנאתם של ההמונים. אז יספיק ניצוץ, שיגרום להתפוצצות.
צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו- צפרו, עיר השיטפונות.
7 – צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו
בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים מההרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.
הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.
בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.
רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.
אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.
ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים.
הוואדי הנושא מי הבריכה הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם של תושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.
בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.
" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש"י – סוף שנת 1950 – " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.
והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת.
ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרדים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.
ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמע קול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה. כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.
ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושכפים – רצען, סנדלר – העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון. והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.
כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.
ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.
אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.
המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.
עיר קטנה ואנשים בה לא מעט. מארץ מבוא השמש – הירשברג
עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.
היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.
אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים. אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.
בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.
יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.
עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.
נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים. הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לאחר מכן.
בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.
לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.
ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.
הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם.
" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי, הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם. ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.
ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.
יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע. והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.
ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה. וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.
כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ".