מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשןהצו המלכותי...מונטיפיורי

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הסיפור הזה מציג גם אשליה, אכזבה ותמימות. מונטיפיורי לא הכיר את המסורת המוסלמית, שאינה מעניקה שוויון זכויות למי שאינו מוסלמי, ולא הכיר את ההבדל בין מילות נימוס ובין מעשה. הוא לא ידע הבדל בין ההכרזות של הסולטאן ובין המציאות בפועל, שבה המושלים המקומיים מכתיבים את המדיניות.

מונטיפיורי גם לא ידע שהמוסלמים המקומיים עוינים את היהודים ובזים להם. מקור עוינות זו בקוראן. בקוראן מצוטטים פסוקים מן התורה, שמשה רבנו מתלונן בהם על העם, ומתוארים בהם יחסו הרע של הנביא מחמד ליהודים בנאו המדבר בחיג'אז, שסירבו לראות בו נביא.

הסולטאן מחמד הרביעי ששלט בין השנים 1859 – 1873 סבל מאחיזתה של ספרד בביסים על אדמת מרוקו. לכן הוא מעוניין ביחסים טובים עם בריטניה, הואיל והיא עמדה מול ספרד. מן הפעילות המסחרית של סוחרים אנגלים היו מהכנסות לסולטאן. בעקבות זאת היה הסולטאן מעוניין לרצות את בריטניה, ומונטיפיורי נחשב לשליח של המלכה ויקטוריה.

תעודות שונות דנות בהבדל בין ההצהרה של הסולטאן, שקיבל מונטיפיורי ובין המציאות המנוגדת לה. האשליה הביאה גם להנחה, שמא בשל התנהגותם של היהודים הם סובלים ממצוקה על רקע מוסבר מכתבו החוזר של מונטיפיורי לקהילות מ-7 בספטמבר 1864.

מונטיפיורי היה כתובים ליהודים שבמרוקו, והם פנו אליו שנים לאחר מסעו מתוך תקווה שהתערותו תועיל. אזכור הבטחתו של הסולטאן שנים לאחר ההצהרה – פירושה שראו בהצהרה הבטחה שאין לסגת ממנה. שליחותו היכתה גלי אהדה והערצה ברחבי העולם היהודי, וגם נוצרים הצטרפו להוקרתו

הביוגרפיה של מוטיפיורי.

משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נולד בליוורנו שבאיטליה, ועבר לאנגליה בגיל צעיר. שם הוא חי עד לפטירתו, ועסק במסחר עם אחיו אברהם. הוא היה מן היהודים הדגולים ביותר במאה ה-19, שפעל למען אחיו היהודים באנגליה ומחוצה לה.

בשנת 1812 הוא נישא ליהודית 1784 – 1862, הבת של לוי ברנט כהן, שהייתה מן המשפחות האשכנזיות העשירות בלונדון. היא לא ילדה לו ילדים. יהודית עודדה אותו בפעילותו הציבורית, ואף נלוותה אליו למסעותיו. כשנסע למרוקו, היא כבר לא הייתה בין החיים. קשריו המשפחתיים עם משפחת רוטשילד סייעו ליוקרתו.

חנה אחותה של יהודית, הייתה אשתו של נתן מאיר רוטשילד, אברהם אחיו של מונטיפיורי, נשא לאשה את הנרייטה, אחותו של נתן מאיר רוטשילד. ליונל דה רוטשילד, בן אחותה של יהודית, היה היהודי הראשון שהתמנה בשנת 1850 לחבר פרלמנט.

בשנת 1885, חודש לפני מותו של משה מונטיפיורי, הוענק תואר אצולה לנתנאל מאיר 1840 – 1915, בנו של ליונל רוטשילד, והיה היהודי הראשון שישב בבית הלורדים. מונטיפיורי היה נציגו של נתן מאיר רוטשילד בבורסה עד שנת 1821. משנת 1824, לארח שהצליח בעסקיו, החליט מונטיפיורי לתרום מזמנו לפעילות ציבורית למען אחיו היהודים באנגליה כדי להשיג בשבילם שוויון זכויות מלא ולמען אחיו היהודים בארצות אחרות כדי להגן על זכויותיהם.

להלן דוגמאות לפעילותו : בשנת 1828 נבחר מוטיפיורי לוועדה של, ועד שלוחי הקהילה, שנוסד בשנת 1760, ואשר נקבע התקנון שלו בשנת 1836. תפקיד הוועדה לדון עם המיניסטרים על הקשיים הניצבים בפני היהודים.

הוא שימש משיא של " ועד שלוחי הקהילות " בשנים 1835 – 1838, 1840 – 1862 ובשנים 1871 – 1874. בזכותו של מונטיפיורי קיבל הועד מעמד בין לאומי.

מונטיפיורי ביקר שבע פעמים בארץ ישראל. הוא פעל לתיעוש הארץ ולהטבת מצבם הכלכלי של היהודים בה. הוא מילא שליחויות לביטול גזרות נגד היהודים ולהשגת אמנציפציה להם. בשנת 1840, לאחר עלילת דמשק, ביקר בקושטא אתל הסולטאן עבד אלמג'יד ששלט בשנים 1839 – 1861, וקיבל ממנו פירמאן, שמבטיח את בטחונם של היהודים ומעניק להם שוויון זכויות.

באותה שנה ביקר אצל מחמד עלי, מושל מצרים. בשנת 1846 ביקר אצל הצאר ניקולאי הראשון כדי לנסות לבטל פקודות גירוש, שהוצאה נגד היהודים שגרו בגבולה המערבי של רוסיה. ובשנת 1872 ביקר אצל הצאר אלכסנדר השני.

בשנת 1855 ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן הועת'מני, והלה העניק לו אות של חבר מסדר. בשנת 1867 יצא לרומניה בעקבות רצח יהודים בגלץ כדי לבטל חוקים אנטי יהודים. הנסיך קרל, בלווית שגריר בריטניה, קיבלוֹ, אולם השליחות הזאת נכשלה.

בעקבות עלילות דם בירות ובאיזמיר – 1840 – התערב מונטיפיורי באמצעות מכתבים וקשרים דיפלומטיים. בשנת 1858 נודע על הילד היהודי אדגר מורטארה מאיטליה, שהמשרתת בבית הטבילה אותו לנצרות בגיל שנה בעת שחלה. ההורים ניסו להחזיר את בנם לחיק היהדות, אבל הדבר לא עלה בידם.

האפיפיור לא נענה להפצרות של קיסר צרפת ושל קיסר אוסטריה. בעקבות המאורע נסע מונטיפיורי לרומא, אבל האפיפיור סירב לקבלו לראיון. ואולם הוא נפגש עם חשמן, מזכיר הוותיקן, שאמר לו כי חוקי הכנסיה אינם מאפשרים לילד לחזור ליהדות.

בשנת 1860 הוא התערב כשנטבחו נוצרים בסוריה בעת מרד הדרוזים. בשנת 1876, כשהתמנה עבדול חמיד השני לסולטאן, הבטיח שגריר תורכיה בלונדון למונטיפיורי שהיהודים יסכו להתעניינות של הסולטאן כמו שזוכות שאר העדות בממלכה.

בשנת 1878 ביקר מונטיפיורי בגיאורגיה. בגיל 97 ביקש מונטיפיורי לנסוע שנית לרוסיה מחמת הפרעות שנעשו ביהודי רוסיה לאחר רצח אלכסנדר השני, אבל ידידיו וקרוביו מנעו ממנו מסך מפרך בגיל כה מופלג.

בשנת 1882 שלח מונטיפיורי שתי אגרות מחאה לראש ממשלת הונגריה, הרוזן טיסה, ולכל חברי הפרלמנט, כשיהודי הכפר " טסה אסלאר " שבהונגריה היו טרף של עלילות דם. מעמדו של מונטיפיורי, יוקרתו ותמיכתה של המלכה ויקטוריה בו, העניקו לו גישה אל מלכים באירופה ומחוצה לה, והגדילו את מעמדו בקרבם.

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

שמו של מונטיפיורי בתור מסייע ליהודים בכל מקום נפוץ גם בצפון אפריקה, ואף יחידים פנו אליו בבקשה לעזרה כספית כדוגמת הסיפור הזה.

ויקטור חיים דרמון מתוניסיה היה בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. דרמון כיהן בכמה תפקידים. לפי מקור מ-14 באוגוסט 1843 שימש סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה, ולפי מידע מ-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו גם את האינטרסים של ספרד, ארצות השפלה וסרדיניה.

הוא כיהן גם בתור סגן הקונסול של צרפת במאזאגאן ( היא העיר אלג'דידה שבחוף האוקיאנוס, כמאה קילומטר מדרום לקזבלנקה ) ובתור סוכן של קונסול ספרד בעיר זו.

בשל עדות שקר של מושל העיר הוצא להורג בינואר 1844 למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג'יר. הסיבה שהוצא להורג הייתה שֶירה על מאורי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ספרד, והיא שלחה אולטימטום לסולטאן עבר לרחמן השני.

ספינותיה של ספרד נשלחו לאנג'יר, וצבא עמד להישלח לסבתה (  CEUTA ). כמעט פרצה מלחמה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1844. לבסוף יוּשב המשבר בהסכם שנחתם בשישה במאי 1845. לאירוע היו הדים באירופה, ויש הרואים קשר בין אירוע זה ובין המלחמה בין ספרד ובין מרוקו, שהייתה בשנים 1859 – 1860.

הנושא נידון בתעודות הנמצאות בארכיון של משרד החוץ של בריטניה מ־ 11 בינואר עד 22 במאי 1844. ויקטור דרמון כתב ב־ 11 בינואר 1844 לסוכנים הקונסולריים שבשעה שרכב על סוס עם רובהו בדרכו לאזימור (בחוף האוקיינוס,כ- 90 קילומטרים מדרום לקזבלנקה), דהרו לעברו שני פרשים. אלה ניסו להורידו מהסוס ולקחת את הרובה שלו. באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע. במכתכים מ־24 בינואר עד 27 בינואר כתוב שויקטור, שאביו חי במוגדור, נכלא במאזאגאן לאחר שנפלט כדור מרובהו ופגע במוסלמי, והלה נפטר מהפגיעה. עוד נכתב שדרמון הוצא להורג במאזאגאן ב־25 בינואר 1844, וראשו נשלח לקזבלנקה. ב-11 בפברואר 1844 כתבו הסוכנים הקונסולריים שבטנג׳יר לסלטאן מכתב מחאה על מעצרו של ויקטור. ב־4 במארס ענה אבן אדריס, הוזיר הראשי, לסוכנים האלה שיהודים זכאים לחסות של הממשל רק אם הם יקיימו את החוקים החלים עליהם ( לפי תנאי עומאר ).

אבל היות וחרג דרמון מן החוקים האלה, וביצע, לדבריו, ״פשעים נגד הדת המוסלמית״, יש להמיתו ולהחרים את רכושו. כמו כן אין הסלטאן מרשה שיהודים יקבלו חסות ממדינה זרה. במכתב מ־27 באפריל 1844 טען הוזיר שדרמון הוצא להורג ״בשל הפשעים שביצע, שלפי תורתנו הקדושה ראויים למוות ולהחרמת רכוש. הוזיר הוסיף וכתב שכבר מסרו להם את המניעים שבגללם לא כדאי למנות יהודים בתור נציגים של מדינות זרות.

יש לציין בהקשר לכך שאין זה האירוע הראשון שיהודי שממלא תפקיד דיפלומטי מוצא להורג בלא חקירה ומשפט. להלן דוגמאות אחדות: בשנת 1733 נשרף שלום נחמיאש, תורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בסלא; ב־22 בספטמבר 1786 פקד חסלטאן מחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757) להוציא להורג את יצחק קרדוזו בהאשמה שהוא פגע ביחסים בינו ובין מלך בריטניה. תחילה הולקה מאתיים מלקות, לאחר שנכרך חבל סביב צווארו. לאחר מכן נורה, ולבסוף בותרה גופתו לשניים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר