ארכיון חודשי: ספטמבר 2014


סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

בתיה כרמיסוד הפמוט - אפיית החלות בערב שבת

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

הג׳ודריה ־ הרובע היהודי

נילוותה למשלחת מהרצליה, גם מיכל אורן, חוקרת גיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית והיא מספרת על התרשמותה – מה שמאפיין את הערים בפורטוגל הוא, שבהרבה מהן, יש ג׳ודריות שהן כמו גטו – בו גרו היהודים.

בהתחלה, הם גרו בגטו מתוך בחירה, כי הם העדיפו לחיות ביחד. האניסות החלה, כשניתנה בספרד הברירה לבחור בין שתי אפשרויות – להיות ממש נוצרי או לעזוב את הארץ.

בפורטוגל, זו הייתה מעין מלכודת. מצד אחד, חיו היהודים בתנאים טובים יחסית והיו מקורבים למלכות ומצד שני, הכריחו אותם לחיות כנוצרים ולא איפשרו להם לעזוב את הארץ. כך, שתוך תקופה של כמאה שנה, לא נותרו בספרד יהודים, שיכלו עדיין לומר שהם יהודים ומצד שני, לא איפשרו להם להינשא לנוצרים ולא הייתה טמיעה. כך הם נותרו כגוף בפני עצמו ותהליך הטמיעה לא התרחש.

האינקוויזיציה פעלה רק נגד מי שהוטבל. פעם אחת נטבלת – אתה כבר לא יכול לחזור בך ואז אתה צריך להיות נוצרי טוב.

ככל שהערים היו קרובות יותר לערים הראשיות ־ ליסבון ופורטו, ההתבוללות הייתה גבוהה יותר, כי המשטר היה חזק יותר. באופן כללי, צריך לזכור, שבמאה ה-18, החל מהמהפכה הצרפתית, כשהחלה המודרניזציה, חדרו הרבה כוחות ליברליים גם לפורטוגל. עם הרצון לתחייה – הפך גם הדור הצעיר של האנוסים, להיות חילוני וזוהי כנראה אחת הסיבות לכך, שהאנוסים נעלמו ונטמעו.

ככל שמתרחקים ומגיעים לגבולות הארץ, מוצאים שם יותר אנוסים.

בפורטוגל ישנו מחוז הנקרא ״אחרי ההרים״. שם ניתן למצוא היום הרבה אנוסים.

העיר בלמונטה שבפורטוגל, היא עיר הרבה יותר צפונית ומתקרבת לאזורים בהם היו אנוסים.

בצפון פורטוגל, מוצאים אנשים, המקיימים מנהגים המאפיינים את צאצאי האנוסים.

בקסטלו דה-ויד עשינו סקר. עברנו מבית לבית – שאלנו את האנשים שאלות שונות כמו ־ האם נמצאים שם אנשים שיש להם שם משפחה כמו ־ מרוקו, או קרפטו, הידועים כשמות יהודיים, או משפחת דה-סילבה, שהיא משפחה אנוסית מפורסמת, שבתקופת האינקוויזיציה הועלו אנשים מבניה על המוקד על קידוש- השם. מצאנו, שיש בקסטלו דה-ויד, שמות משפחה רבים, שהמכנה המשותף לכולם הוא, שהם קשורים לבעלי־חיים כמו – קרפטו שפירושו קיפוד וכד׳.

לא ברור למה, אבל ייתכן שהצמידו להם שמות אלו. שאלנו אנשים עם שמות יהודיים, אם יש להם קשר ליהדות או האם ידוע להם על מנהג הדלקת נרות-שבת. אף אחד מהם לא היה מוכן להודות. אולי משום שהם פוחדים, אף על פי שהיום אין להם סיבה לחשש. הממשלה הפורטוגזית, מעוניינת למחוק את העבר, אבל עדיין קיים מה שנקרא – הפחד.

היו אנשים, שאמנם לא הודו שיש להם קשר ליהדות, אבל יחסם אלינו, אולי רומז על כך. פגשנו שם אדם, שהיה נחמד אלינו בצורה בלתי רגילה.

הוא רמז לנו, שיש לו קשר ליהודים ושהוא זוכר דברים מסויימים, אבל לא הודה, שהוא בעצמו – יהודי. רק העניין הרב שהוא גילה בנו העיד על כך.

היו תגובות של אנשים אתם דיברנו, כמו – בכי בזמן שמיעת ברכה, אבל אי אפשר היה לדעת, מה הם יודעים או מה הם מרגישים. הם מצליחים להסתיר זאת.

האדם היחיד שהודה שהוא יהודי, היה מר קוניה הצורף. הוא סיפר שאמא שלו היא ממוצא יהודי. הוא גם יודע מי מהאנשים האחרים הוא ממוצא יהודי, על אף שהם מסתירים זאת. הוא הראה לנו באצבעו – הנה זה יהודי וזה יהודי…

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

נגאון הגדול ראב"ד מקודש רבי שלמה אבן דנאן זצ"ל - אמצע - מימין - הגאון רבי אהרן בוטבול משמאל - הגאון רבי מתתיהו סירירו אוסף אברהם אביחצירא, פריז

הגאון הגדול ראב"ד מקודש רבי שלמה אבן דנאן זצ"ל – אמצע –
מימין – הגאון רבי אהרן בוטבול
משמאל – הגאון רבי מתתיהו סירירו
אוסף אברהם אביחצירא, פריז

פיוט לפסח סימן א״ב וסימן אני יחייא נועם הנזכר אשיר לף דודי בחג המצות. על הסדר ועל כוס ישועות

 

אהובים רעים חזקו ואמצו. בהלכות פסח שאלו דרשו. מקודם שלישים יום חִפשו. מה שהוא צריך לחג המצות.

אור לארבעה עשר לחודש. כל ההדרים תבדוק ותחפש. לאור הנר משום חשש חמץ. בל ישאר נבבתי חצרות.

אחר בדיקה תצניע אותו. במקום שמור או תתלה אותו. באוויר וזו היא שמירתו. עש שעת שרפתו בזריזות.

אחר זה תקנה צורך המועד. ותבטח על היודע ועד. יכפול לך הוצאותיך להגיד. חסדו בימים ובלילות.

הוי זהיר בעשית מצה. שמורה מקצירה עד לישה. מטפת מים תהיה מכוסה. עד אחר אפיה כקרבנות.

אחר מנחה תסדר הקערה. שלוש מצות עליונים בשורה. לצד ימין זרוע נבחרה. ביצה משמאל אבוא בגבורות.

באמצע תשים מרור תפארה. תחת זרוע חרוסת שורה. הכרפס כנגדו הוד הדרה. תחת הביצה נאה להודות.

גם החזרת תתן ביניהם. תחת המרור להיות עמהם. בתוך קערה כולם חונים הם. והיא רמוזה ללבוש מלכות.

דע אלהי אביך ועבדהו. בתפלת ערבית תעטרהו. אלהי אבי וארוממנהו .  כי הוא לבדו עושה נפלאות.

הלילה הזה קֹדש לה׳. בו עשה נסים לעם אמוני. יצאו כלם בחורי וזקני. גם עשה באויביהם נקמות.

ומצרים נסע אחריהם. בעבור שבזזו ממוניהם. השם הפיל שָרָם לעיניהם. וטבעו כמו אבן במצֻלות.

זה אלי אנוהו ראו כלם. ברוך שכבודו מלא עולם. ממצרים הצילם וגאלם. וגם האיר להם בתהומות.

חובה לספר מעשה נסים. בזה הלילה בקהל קדושים.

 נערים זקנים גם ישישים. ירינו כלם בנים עם אבות.

 

טרם יתחיל לומר ההגדה. יקדש על היין בכלי חמדה.

 ירחיק ממנו כל מין קפדה. להסיר מעליו איש מכאובות.

 

יסדר על שלחן כלים נאים. במפות יפות טובים ויאים.

להכניע ולהעפיל הגאים. בעזרת האל רוכב ערבות.

 

כי לו נאה להלל ולהודות. בהלל גמור ושיר ידידות.

ביין טוב ולחם חמודות. בלב שמח ולא בעצבות

 

להצהיל פנים בעת הגדה .יסֹב בכבוד על ארץ חמדה .

עם בני ביתו במקום סעֻדה .כלם ישבו על כרים וכסתות.

 

מתחלה תטֹל את ידיך .לטבול ראשון שהוא נגדך .

כי כן צוו חכמי חסידיך .לרחֹץ ידים משום נקיות.

 

נתינת כרפס בחֹמץ תטביל .תאכל בהסבה על צד עמיאל

אחריו תטיל מצה שהיא ממול .תחלק אותה לעתי פרוסות.

 

סביב השלחן יהיו עניים .כדל כעשיר כלם נקיים

כולנו בני אלהים חיים בוטחים בחסדו בזכות האבות.

 

על שֻלחנך תֹאמר ההגדה .כונתך ליוצר תעודה .על התורה

על התורה ועל העבודה .בנֹעם ה' נזכה לחזות.

 

פתח דבריך יאיר בחכמה .אחר הגדה ביראה תמה .לטיל

לטֹל המצה השלמה .לבצֹ ע על עתי הככרות

צריך לברך ברכת המוציא . ברכת המצה מפיך תצא

.אחריה המרור תעשה .כאשר ירצה השם צבאות.

קַיֵם מהרה מצוה אחרת .מצה שלישית עם החזרת .תכרֹך

אותם כי הם אחרית .תקונך יעלה בם בשלמות.

רוב ברכות והוא איש אמונות.צרכי סעודה הם מזומנות.

 לעני ואביון תן מתנות. אוכלי הטובה רבו כי ברבות

 

שומר אמונים שומר ישראל. ישלח לנו משיח הגואל.

ויבנה מהר בנין אריאל. נשמח כוחנו בנים עם אבות

 

תכון תפילתי לפניך. תתננו לחן בעיניך.

שועתנו תשמע באזניך.תרחם על בן בזכות האבות.

 

אבינו ראה נא בענינו. הצילנו מכף כל אויבינו.

כי אין מרחם בלתך עלינו. הבט ממעון קדשך לראות

 

נחלת פניך אל הנורא. פדנו מכל זעם ועברה.

בטל מעלינו הגזרה. בחסדך עננו נוראות.

 

ישראל אשר בך אתפאר. מקוים תשועות המפואר.

אל תבזה עני בער. ועשה עמנו לטובה אות.

 

יחד אנשים ונשים שמרו. את חג המצות בעוז והדרו.

כן ציוה יי במאמרו. לזכור הנסים בכל הדורות.

 

יציאת מצרים כל יום תזכור.אך בלילות צאתנו מן הבור.

בבוא משיח לפדות בן בכור. גם בעת ההוא מה טוב להודות

 

יקבל טהרה מבעוד יום.לכבוד הרגל וקדושת היום.

יטבול במקוה בפחד איום. ומה ללבוש בגדי חמודות.

 

אביונים ועניים רחמו. דלים ואומללים נחמו

לדבר על לבם איש בשלומו. להסיר מהם מסוה הבושות

 

מצוה תעשה בשמחת יום טוב. ועסוק בתורה כי היא לקח טוב.

ותאמר הודו לה' כי טוב. שבחר בנו מכל האומות. 

החתונה היהודית המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקוהחתונה היהודית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית

מבוא

חתונה יהודית מרוקאית 1111

מוסד הנישואין וטקסי החתונה המכוננים אותו לגבי כל פרט ופרט בחברה עברו גלגולים רבים בתרבויות השונות, המקיפות או המקומיות, שהתפתחו בעולם משחר ההיסטוריה., גם משמעויותיה של החתונה, ערכיה ודפוסיה רחוקים מלהיות יציבים בתרבויות השונות; הם משתנים מתקופה לתקופה בהתאם לזרמים הרעיוניים החדשים שצומחים בכל תרבות ותרבות ובהתאם למפגשיה הנמשכים או הזמניים של כל תרבות ותרבות עם תרבות אחרת או תרבויות אחרות. כמו כן, בתורת גורם מחבר בין משפחות שונות, רחוקות או קרובות, פנימיות או חיצוניות לקהילה, השתתפה החתונה מאז ומתמיד בביסוסם או בייסודם של מוקדי כוח חברתיים־בלכליים, לפעמים גם פוליטיים, ובהסדרת יחסים חברתיים בין משפחות מורחבות ובין קבוצות בתוך הקהילה.

גם בימינו החתונה ממשיכה לסמל את רצף הדורות ולקיים את שלשלת התולדה ולעתים גם, דרך הנדוניה והמתנות המוענקות לבני הזוג, תורמת להסדרת חילופי הרכוש וההון בין משפחות מורחבות או בין קבוצות של בעלי ברית חדשים ובני ברית ותיקים. אולם בחברה המודרנית החתונה היא בעיקרו של דבר אירוע משפחתי, ותלויה היא קודם כול ברצונם החפשי ובהחלטתם האישית של בני הזוג הנישאים. לעומת זאת בחברה המסורתית החתונה הייתה מעין מגבש רב־שבבתי ורב־מעגלי שכרך בתוכו עניינים אישים, קשרים משפחתיים קיימים וחדשים, ערכים תרבותיים ממוסדים, מעגלים חברתיים רחבים ומצומצמים ולעתים גם אינטרסים כלכליים; החתונה וטקסיה המגוונים שימשו בה עומת תרבותי מרכזי עבור החיים הקהילתיים בכללותם, ולא רק עבור החיים המשפחתיים.ארפוד - חתונה

אשר לטקסי החתונה עצמם, אופיים הציבורי או המשפחתי המורחב נועד לרוב להפגין לעיני כול את קיומו של החוזה או של ההסכם שקושר בין שני הנישאים ומשפחותיהם, ולעתים אף את תנאיו של החוזה, כמו בכתובה היהודית, והעניק מניה וביה גושפנקא קהילתית לחוזה עצמו. לבד מממד ציבורי והצהרתי זה נושאים טקסי החתונה השונים משמעויות תרבותיות אוניברסליות ומקומיות בו בזמן, שבאות לעתים לידי ביטוי ברור בטקסים עצמם, למשל דרך טקסטים ממוסדים או שיח ממוסד כלשהו. אולם גם אם קיימים טקסטים כאלה אין פירוש הדבר שמשמעויותיהם של הטקסים מקובעות לעולמי עד; קיומם מעיד על הניסיון שנעשה בזמן חיבורם ומיסודם בלבד לתת משמעויות מפורשות לטקסים שהם מלווים. כמו בכל עניין חברתי־תרבותי משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים הרחבים, שמשתנים על פי טבעם בקצב מהיר או אטי, אף שהטקסים עצמם שומרים לעתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבנייתן, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה, ולעתים אף מכוננת כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבונן לתת את דעתו על כך כשהוא בא לפרש טקס זה או זה, או היבט זה או זה של הטקס.

חתונה יהודית בדבדו

פער זה בין הצורה לתוכן מתבטא אף לעתים באי היכולת להעניק משמעות סבירה כלשהי לטקס קיים, שעל תיאור חלקיו ופירוט תנאי ניהולו ניתן לעמוד בהרחבה, או שאפשר אף להיות נוכח בו ולהשתתף בו. אבדן המשמעות המקורית, או הבתרית, של הטקס תוך המשך קיומה של הצורה שלו בגלגוליה השונים גם הוא תופעה שכיחה, ובמיוחד כשמעבירים את קיומו של טקס מהקשרו התרבותי המקורי להקשר תרבותי אחר. אולם, כפי שנעמוד על כך בהרחבה, המשמעות של הטקסים המאפיינים מקטע זה או זה בפעילות החברתית תלויה קודם בול בהביטוס התרבותי של הקהילה שבה מתנהלים הטקסים  ובמיקומו היחסי בהביטוס קהילתי זה.חתונה במוגדור 196

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. הירשברג

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

אולם אין להסתפק בתיאור כללי של תופעה זו ומחובתנו להצביע על השתלשלות הדברים, שהביאה לשקיעתן של יתר העדות במאה הט״ז—מבלי לחיכנס לפרטים, כי הרי העניינים יתלבנו בחלקם בכרך זה ובחלקם בכרכים הבאים.

על אף שהרומאניוטים היוו את רובה הגדול של האוכלוסיה היהודית ברומליה הם הפכו לחוליה החלשה במערכת הכוחות הלא־ספרדים במפגש המכריע. וסיבותאחדות גרמו לכך: א. תנאי חיים קשים בקיסרות הביזאנטית במשך פרקי זמן ממושכים; ב. ניתוקם ממוקדי החיים הדתיים־רוחניים, והוא מוחלט בנוגע לספרד ומצטמצם לקבלת השפעה מאשכנז בעיקר באמצעות חכמים שפעלו באיטליה הצפונית במאה הט״ו; ג. בדידות העדה גם לאחר כיבוש ביזאנטיון בידי העות׳מאנים. לאשכנזים ולאיטלקים נשמר העורף האירופי, שהלך והתלכד מבחינה רוחנית וכלכלית במאה הט״ז; לספרדים זרמה תגבורת רצופה, לראשונה של אלה, ששמרו אמונים ליהדות בכל עת, ולאחר מכן של האנוסים, שהחליטו לאחר ישיבה בחצי־האי האברי, או נידודים בארצות אירופה המערבית למצוא מקלט בטוח בקיסרות העות׳מאנית, ולחזור לדתם בגלוי. עם כל הפגמים שנתגלו בחייהם, אי־אפשר להכחיש את העובדה, שמתוכם באו אחדים מגדולי הדור במאה הטי׳ז, בתחום המדיני, הכלכלי ואף התורני. אבל הרומאניוטים יכלו לסמוך רק על הפוטנציאל הרוחני, שהספיקו לפתחו ולשמור עליו — וזה לא היה רב למדי לעומת כוחם של האשכנזים והספרדים.

אמנם חכמיהם ראו את הפגמים שבחייהם של הספרדים, את גישתם החופשית של רבים מהם לשמירת המצוות המעשיות, כפירתם בעיקרי הדת של המשכילים בתוכם, את בורותה של השכבה הרחבה, את נישואי התערובת עם נשים נוכריות ממש (כלומר לא־יהודיות לפי מוצאן). האשמות אלה הטיח כלפיהם ר׳ אליהו מזרחי (הרא״ם), שהיה נוח לבריות ומתון בדעותיו — ועל זאת יעיד יחסו הסובלני כלפי הקראים. ומחזיק מחרה אחריו ר׳ דוד כהן, אף הוא מחכמי הדור ההוא, המוסיף עוד דברי פסול שמצא במגורשים. עם כל זאת חסרה תוכחתם אותה נימה מרה וחריפה המצויה באגרת מוסר של ר׳ שלמה אלעמי, (חי בספרד במחצית הראשונה של המאה הט״ו), ההולם במשפטים קשים כדורבנות בבני עמו ומגלה ברבים את הנגעים, שדבקו בהם.

חכמי הרומאניוטים תלו את הקולר בצואר חכמי הספרדים, שנטלו לעצמם את השררה, בלי שתהיה להם הכשירות לכך. כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך, והיה טועה ומטעה את הרבים. ואמנם התעוררה אז באחת הקהילות מחלוקת הסמיכה (כלומר סדרי מתן היתר הוראה), שמתאר אותה ר׳ דוד מסיר ליאון. בהנהגת כתב היתר־הודאה נתקלים אנו בספרד במאה הי״ב, בימי ר׳ יוסף אבן מיגאש— כפי שהזכרנו כבר למעלה, אולם נוהל זה נשתכח שם לאחר מכן נהגו חכמי צרפת, אשכנז ואיטליה לתת כתבי הסמכה להוראה. מהם קיבלה נוהל זה החברה בביזאנטיון. לא היתה זו הסמיכה, שביקש להנהיג בארץ־ישראל ר׳ יעקב בירב והיא בעלת משמעות כאריזמאתית כהמשך הסמיכה שנהגה בימי בית שני, ופרק זמן אחריו בארץ־ישראל— אבל לא בחו״ל, אלא מתן אישור על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד, משנוכח לדעת, כי בקיא הוא בדינים ובאיסורים.

כוונתהסמיכה היתה למנוע מאנשים בורים ועמי־ארץ בתורה או בעלי דעות נפסדות או מידות מוסריות מגונות לשמש דיינים ולפסוק פסקים. סמיכה כזו לא היוותה מינוי לתפקיד מוגדר מסוים או הכוונה לקהילה מסוימת, אלא תעודה שעליה יכלו להסתמך בני הקהילה או קהל בזמן שהיה עליהם לבחור לעצמם רב, דיין או מרביץ תורה. מגורשי ספרד שמנהג אבותיהם בידיהם לא היו מוכנים לקבל את מנהג הסמיכה הזו מטעמים עקרוניים הדומים לאלה שהניעו לאחר מכן את ר׳ לוי בן חביב להתנגד לר׳ יעקב בירב, אף כי ברור היה, שאין תוקפה של הסמיכה הנוהגת באשכנז ובביזאנטיון ככוחה של סמיכת חז״ל. לבסוף השתכנעו הספרדים, כי בתנאי הקיסרות רחבת הממדים, העדות השונות והמנהגים שנעשו דין, אין מנוס ממתן היתרי הוראה — אלא שבנוסח שקיבלו השמיטו את מתן התואר ״מורינו״, שנעשה לימים באשכנז למטבע שחוקה, שבה היו מכבדים כל בר בירב בזמן שהיו מעלים אותו לקריאת התורה.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעתחנניה דהן

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

העץ שהסגיר יהודי לא הגון

ערבי עשיר אחד, התכונן לנסוע לעיר מכה לעליית רגל לחיגיאג׳. להווי ידוע שהתואר חאג׳ ניתן רק לערבי מוסלמי שעלה לרגל למכה. לאותו ערבי לא היו בנים. באשתו הצעירה לא רחש אמון רב, ולא רצה שהיא תירש את כל הונו לאחר מותו. היה לו חבר יהודי, שהאמין הרבה ביושרו. יום אחד, אותו ערבי בא לחברו היהודי, ואמר לו: ״אני רוצה אותך בענין חשוב ודחוף. אל תביא אתך אף אדם אחר. ניפגש שנינו לבד, ליד העץ הבודד הנמצא במקום זה וזה״, ונתן לו כל הסימנים איך להגיע לאותו עץ. למחרת היום שניהם הגיעו למקום. הערבי בא ובידו תרמיל די גדול.

הוא סיפר ליהודי כי ברצונו, עוד השבוע, לנסוע לעליית רגל לחיג׳אג׳. זהו המקום בו תלויה האבן(הכעבה) המקודשת בעיני המוסלמים בכל העולם. הערבי אומר ליהודי ״אין לי בנים, ואת כספי והוני אינני רוצה להפקיד בידי אשתי, כי היא לא נאמנה עלי. תרמיל זה ובו כל כספי אני מפקיד בידך אבל בתנאי אחד: אם אחזור מנסיעתי מהיום ועד לשנתיים ימים, תחזיר לי את כספי ואפצה אותך בסכום מסויים. אם תעבורנה שנתיים ימים ולא חזרתי, סימן שקרה לי אסון, ואת הכסף תיקח בשבילך״.

הערבי נסע וחזר לפני תום שנתיים ימים. בא ליהודי וביקש ממנו להחזיר לו את הכסף שהפקיד אצלו. היהודי הכחיש הכל מכל. אינני מכיר אותך כלל, אולי מדובר ביהודי אחר.

יש לציין, כאשר יש דין ודברים בין יהודי לערבים, הערבי מעדיף להביא העניין בפני רב יהודי, ביודעו כי שופט (קאדי) ערבי מוכן למכור אפילו את נשמתו תמורת שוחד.

היהודי ידע, שאם משפטו יובא בפני שופט ערבי הוא יכול לקנות את השופט בשוחד, אבל הערבי אומר לו ״אני עומד בתוקף על כך שהענין שבינינו יובא אך ורק בפני רב (חזאן) יהודי גדול. אני מאמין באמונה שלמה שרק הרב ישפוט בינינו משפט צדק״.

בסופו של דבר, ולפי דרישתו של הערבי, העניין הובא בפני הרה״ג רפאל אנקווה זצ״ל – הרב הראשי ליהודי מרוקו.

הופיעו שניהם, וכל אחד וטענותיו. הרב ידע, בתת הכרתו, בי במקרים כגון אלה היהודים משתמשים בתחבולה מסויימת, וידע שהיהודי מכחיש המעשה בכוונה תחילה, ואינו דובר אמת. הרב אמר ליהודי ״אתה תישאר על ידי, ולא תלך לאף מקום, עד שאדע מי מכם צודק״. הרב שואל את הערבי ״יש לך עדים?״ ״אין לי עדים פרט לאלוהים ואותו עץ, שלידו נעשתה העיסקה, כי איש לא היה אתנו״.

״אם כך לך לשוק, תקנה חבל די ארוך, גש לאותו עץ ותמדוד בחבל את העובי של הגזע שלו, סמן בחבל עד היכן מגיע עוביו של גזע העץ, וחזור אלי״. כדברי הרב, הערבי קנה חבל והלך למדוד את העץ. לאחר זמן-מה, היהודי פונה בתומו לרב ולא ידע שהוא מפיל את עצמו בפח, שהרב טמן לו; ״כבוד הרב, חבל על הזמן היקר שלך. אנחנו נצטרך לחכות כאן עוד הרבה זמן, כי אותו עץ נמצא רחוק מאד מהעיר״. ״אם כך״ אומר לו הרב ״אתה יודע את מקומו של העץ, סימן שהערבי צודק, וזאת הוכחה שבמזיד אתה מכחיש את המעשה. אני מחייב אותך להחזיר לערבי את כל כספו, אחרת אמליץ בפני שופט העיר לגזור עליך עונש מאסר של כמה שנים״.

הערבי חזר ומראה לרב את הסימן שהוא סימן על החבל. ״אין כל צורך בכך״ אומר לו הרב ״חקרתי את היהודי ומצאתי שהוא משקר. הכסף שהפקדת אצלו יוחזר אליך עד הפרוטה האחרונה״. הערבי יצא החוצה כשהוא מכרכר ברגליו וצועק: ״אין משפט צדק כמו משפט של הרב היהודי״. כספו של הערבי הוחזר לו עד לפרוטה האחרונה. השקר אין לו רגליים, וסופו להתגלות. הרב נזף ביהודי ואמר לו: ״לא החזרת לערבי האמון שהוא נתן לך. אתה פסול בעיני בבל דבר של עדות שקר ואמת״. 

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, נהגו לסייר בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, אחרי קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם, חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיףשקוני הספר הם גם עושים מצוות צדקה גדולה לעזור לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צורכי קיום. בשבת אחת בא לעירנו רב (או קורא לעצמו רב) והביא איתו כמות מסויימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. למזלו, או לרוע מזלו, באותה שבת הוא הופיע בבית הכנסת של הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו. לפני הדרשה מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה. הרב גמר את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים. למחרת היום, הרב אנקווה שאל את ר׳ אברהם מויאל ״האם עברת קצת על אותו ספר פשוט ועלוב שאין בו דבר של ממש״. ר׳ מויאל ענה לרב ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״, ״מה פירוש?״ עונה לו ר׳ אברהם ״הרי אנו אומרים שהמלה ״תיקו״ – פירושה, תשב״י יתרץ קושיות ובעיות, וגם ידוע לנו שבבוא משיח צדקנו, ייתמו כל החידושים בתורה וינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״. הרב אנקווה עונה לו מניה וביה: ״לא על סופרים כאלה נאמר ״חכמת סופרים תרבה חכמה״ ׳ואמר לר׳ אברהם מויאל ״צדקת: הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, טוב או רע, לפי מידת שכלו והבנתו.״

החתונה היהודית המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקוארפוד - חתונה

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית 

מעבר לערכים, למשמעויות ולפערים סמיוטיים אלה מיתוספים לחתונה היהודית המסורתית ערבים דתיים ואף לאומיים וקהילתיים, שהמסורת היהודית נתנה להם ביטוי מרוכז וממוסד בטקס הקידושין, שנערך לרוב בנוכחות קהל רב ובהתרגשות מיוחדת. במרוקו, על אף ריבוי התרבויות האזוריות והתרבויות הקהילתיות ומגוון הטקסים שהתגבשו בהן, היה טקס הקידושין כמו בכל העולם היהודי הרבני שיאה של החתונה, וכל הטקסים שלפניו ושלאחריו הובילו אליו או נגזרו ממנו. טקס זה קבע סופית את מעמדם החדש של בני הזוג המתחתנים ומיסד את הקשר ביניהם ביסוד למשפחה החדשה המוקמת בישראל.

במאמר זה, שנושא אופי של מסה תרבותית בעיקר ומטרתו לשמש מעין מבוא לפרקי החיבור השונים, אני מבקש לדון בעניינים חברתיים ותרבותיים שונים הנוגעים לחתונה היהודית במרוקו תוך הסתכלות תרבותית רחבה ולהציע מסגרת פרשנית אפשרית לאירועי החתונה ולטקסיה כפי שהם מתבטאים בפרקי התיאור והתיעוד של קובץ זה. לשם כך אני מציע הסתכלות על הפעילות החברתית־התרבותית היום־יומית כעל פעילות שיח תרבותי המגלמת ומממשת את האינטראקציה החברתית המתקיימת במסגרת החיים הקהילתיים. שיח תרבותי זה בולל לא רק את השיח הרגיל המלווה כל פעילות חברתית באשר היא, אלא גם את מסכת הטקסים, המנהגים, הפעולות, ההתנהגויות והעמדות המתקיימים באופן שוטף בקהילה ומהווים חלק מן ההביטוס הקהילתי; על מושג מרכזי זה נעמוד בהרחבה בהמשך. עם הצעתי זו אני מעביר לשדה הפעילות החברתית קווי ניתוח ופרשנות שעיבדתי וגיבשתי ביחס לפעילות השיח המתנהלת דרך הלשון ודרך הטקסטים שהיא מאפשרת ליצור.

בין העניינים שיועלו כאן נמצאים נושאים וסוגיות כגון אופייה הרב־ממדי והמקיף של החתונה היהודית בקהילה המסורתית במרוקו והערכים הבסיסיים של החתונה ובעיותיה; גיל הנישואין של הכלה והתמורות שחלו בו במאה ה־20; הניסיונות של ההנהגה בקהילות שונות להגביל את הוצאות החתונה ולעמעם את הפאר שהופגן בה כדי שלא לעורר את קנאתם של השליטים ושל השכנים המוסלמים ואת קנאתם של רוב בני הקהילה. בהעגת העניינים איעזר גם באוצר הפתגמים של יהודי מרוקו, ואדגים את ההשלכות החברתיות הקשות שהיו לפעמים לפערים הכלכליים שהתקיימו בקהילה באמצעות פיוט מיוחד שכתב ר׳ דוד אלקאים במוגאדור. בשיר זה המשורר מתייחם למצב החברתי השסוע ששרר בקהילתו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 והשפיע רבות על סדרי החתונה בשכבות חברתיות שונות. אולם כדי לעמוד על מורכבות התופעות, התהליכים והמשמעויות שמתלווה לכל ענייני החתונה בקהילות היהודיות השונות במרוקו מן הראוי להקדים ולהציץ במגוון התרבותי שביסוד התרבויות הקהילתיות השונות שהתקיימו ביהדות מרוקו.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים עלייתה של סעדה השמימה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עלייתה של סעדה השמימה

היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.

כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.

לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה.

היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

לא קל היה לה להסתגל למקום החדש. בתי הסוכנות הלבנים עם הגגות האדומים היו כל כך דומים זה לזה שלא פעם התקשתה למצוא את הבית שלה, ונאלצה לבקש עזרתם של ילדים, פעם אחת סובבה את המפתח במנעול ואיש לא מוכר פתח את הדלת ושאל בחשדנות מה היא רוצה. פעם פתחה את הדירה, ישבה ליד שולחן הסוכנות ואכלה משהו בצלחת הסוכנות כשגבר זר יצא עם תחתונים מהחדר הסמוך והעיר לה שהיא אוכלת את הארוחה שלו.

אנשי עוצם שמחו שסעדה כוהנת העמק נמצאת ביניהם, הזקניםהאמינו שהפריחה המהירה היא בזכותה. הצעירים לעומתם זקפו זאת לזכות מדריכי הסוכנות והטרקטורים. הם היו נלהבים מקסמי הטרקטור, עולים עליו ונוהגים למרחקים, חורשים את המדבר עד קצה האופק. דומה שהטרקטור בולע אדמה חומה מלפנים ומוציא אותה ירוקה מאחור. הם שאבותיהם היו פחחים, צורפים, סנדלרים וחייטים הפכו פתאום לאשפים, הפעילו מחרשות ומקצרות, הזיזו צינורות השקייה וממטרות ואמרו לגשם היכן לרדת ומתי.

מדריכי הסוכנות בהירי השיער ולבושי החקי הצליחו אפילו לגדל עגבניות גדולות ואדומות בחורף, ולגרום לתרנגולות הלבנות להטיל פעמיים ביום ולפרה אחת לתת חלב של עשר. לסעדה נראו מעשי הכשפים שלהם גדולים אף משלה, אמנם לביצים אין טעם של ביצים ולחלב אין טעם חלב ולפירות ולפרחים לא היה שום ריח, אבל היא חשבה שזאת היא שאיבדה את חוש הריח ואת חוש הטעם.

תוך זמן קצר התכסו השדות בירוק. צווחות תינוקות וגעיית פרות וקרקור תרנגולות מילאו את האוויר וגם פרפרים ודבורים וצרצרים הגיעו ויום אחד פגשה אפילו נחש… זה היה נחש בהיר, לא שחור, שזינק מאחורי השיחים, התפתל לרוחב השביל וחסם את דרכה. הוא היה רזה, קטן ולבקן, לא שחור וזקוף ושרירי כמו הנחש שלה מאיית בוגמאז שהיה לו הוד קדומים.

הם הביטו זה בזה רגע ארוך, ציפתה שיסתלק, אך הוא לא זז. בדרך כלל מספיק היה שתרצה, כדי שדברים יקרו, הפעם היא רצתה וזה לא קרה, כאילו הנחש לא קלט את רצונה, היא עשתה צעד קדימה, כדי להדגיש את כוונתה, אך במקום לסגת הוא קידם את ראשו לעומתה באיום. היא לא הבינה למה רצונה לא פועל, החליטה להשתמש בלחש למצבי מצוקה ומלמלה בין שפתיה שלוש פעמים ״אמתלאי בת עורבתא״. הנחש הוציא לשון כאילו לועג לה. מה קורה לה? מה השתבש? החליטה להתקדם לכיוונו, אך הנחש זינק לעברה, והיא נאלצה להפעיל את המקל שלה, נעצה אותו בצווארו, עד שהתחבר לאדמה.

לא רבים נזקקו עתה לעצותיה, היו עסוקים בכיבוש האדמה ובהפרחת השממה ולא היה להם זמן לחלות. מי שנפל הלך לקופת חולים, הרופא טיפל בהצלחה אף במחלות שלא ידעו על קיומן, ומדריכי הסוכנות ריפאו את החי והצומח ביכולת של מכשפים קדמונים.

מדריכי הסוכנות חזרו והטיפו יום יום שאין מקום לאמונה, שהפסוקים והלחשים מתו מזמן. שאין מקום עוד לפתגמים והשבעות, לשיקויים ולפיהוקים, שאין כלום בשמים, הכל נמצא על הארץ, כולל גן עדן, אלוהים וקופת חולים.

בתחילה שמה הלך לפניה בכל הארץ ותושבי עוצם היו גאים שהיא שייכת להם. אנשים חשובים ועסקנים של הסוכנות, ההסתדרות והממשלה שבאו לראות במו עיניהם את ההצלחה הגדולה בעוצם פקדו גם אותה, לחצו את ידה, ונתנו לה כבוד גדול. באחת ממערכות הבחירות הגיע אליה זוג עסקנים נעול סנדלים ולבוש חאקי עם זר פרחים גדול מלווים בפמליה של צלמים, עיתונאים, חברי מפלגה ויושב ראש הועד של המושב. דיברו על לבה והפצירו בה: את תהיי חברת כנסת ראשונה משלנו. לא ידעה מה זה בדיוק, אך לא יכלה לסרב וחתמה על גליון המועמדות בטביעת אצבע. צילמו אותה רוכבת על טרקטור, חולבת פרה ועושה קוסקוס ליד בניין..המועצה.

אחר כך העלו אותה על הבמה, הושיבו אותה במרכז בינם לבין ראש הוועד והגישו לה מיקרופון, היא לא ידעה מה לומר, רק חייכה חיוך רחב ופרשה שתי זרועות ככפות תמר. תמונתה הופיעה בעמודים הראשונים של העיתון ולידה ברקע הקדמי שני העסקנים, אלא שכמה חודשים אחר כך, ממש יום יומיים לפני הבחירות, חזרו העסקנים לבושי החקי וביקש ממנה חתימה נוספת על טופס אחר, שרק מאוחר יותר, לאחר הבחירות, נודע שזה היה ניר לוויתור על מועמדותה לטובת אחד מהם.

אבל אחד ממדריכי הסוכנות התאהב בה. היה בא אחרי יום העבודה ועומד כל הלילה על השביל מול פתח ביתה. היא היתה אולי בגיל של אמו, ואף על פי כן היתה עדיין זקופה ומפליאה.

שישה חודשים עמד כך שותק מול הדלת הנעולה שלה, עד שבתחילת החורף והוא רטוב עד לשד עצמותיו הצטרפה אליו אימו עם מטריה ביד וסוככה על בנה. סעדה לא יכולה עוד לעמוד בסירובה, יצאה אליהם ומתחת למטריות כמו מתחת לחופה הובילו את הזוג למועצה שם ערכו להם חתונה צנועה בהשתתפות רב הישוב וחברי הוועד. בדרכו של הזוג חזרה הביתה התפרץ נחש לתוך החבורה והכיש את החתן, שנפל ולא קם, ובמקום לבית הכלולות ליוותה אותו הפמליה לבית הקברות.

זמן לא רב אחר כך התחילו לפקוד אותה שיעולים תכופים שסחטו ממנה את כל הכוחות. היא רקחה לה כל מיני מרקחות, עיסתה את גופה בשמנים מצמחים שאספה בשדות, ושאפה אדים של תמציות פרחים, אך נשימתה הלכה והתקצרה, ולא פעם היתה קרובה להיחנק.

אחד ממעריציה תושב שדירות לקח אותה לרופא נודע, ידידו, נהג מונית סיפר לו כי הוא ריפא אותו מאסטמה תוך שבוע. הרופא הגדול נתן לה צנצנות קטנות עם אבקות צבעוניות והורה לה לקחת את האבקה הצהובה באחת ורבע בלילה עם חצי כוס סודה ואת האדומה בשלוש וחצי עם רבע כוס גזוז וכך הלאה, חזרה הביתה שופעת כוחות. הם יותר חזקים ממני, אמרה לעצמה, אני לעולם לא הייתי יכולה להבטיח ריפוי עם תאריך, אלא שראש מדריכי הסוכנות גיחך: ודאי יש לך עניין עם רופא אליל, שהרי ידוע שאין תרופה נגד אסטמה, ואם היתה תרופה כזו בנמצא קופת חולים היתה יודעת והוא ישב וכתב מכתב זועם למנהל משרד הבריאות בו סיפר את הסיפור, פירט את התרופות וסיכם בשאלות: האם הרופא רופא, האם הרפואות רפואות, האם המחיר לא מופקע והאם אכן ניתן לרפא אסטמה תוך שבוע.

כעבור זמן קיבל תשובה שהקריא לה תוך שהיא נשנקת. הרופא רופא, התרופות תרופות, המחיר הוא עניין של היצע וביקוש ועל השאלה אם אפשר לרפא אסטמה תוך שבוע התשובה היא כן, אם מאמינים. את מבינה?״ הוא רתח מכעס, מאמינים! גם מנהל משרד הבריאות הוא רופא אליל אם הוא מאמין באמונה, והואזרק את הרפואות שקיבלה, קוצר הנשימה שלה התחזק משבוע לשבוע והתיש את כוחותיה בהתקפות חוזרות עד שנפלה למשכב.

גם אז עוד עלו אליה לרגל. היו אלה בעיקר נשים זקנות מכפר הולדתה, שזכרו שהיתה אלה, קדושה אמיתית, שינקה את כוחותיה מהאדמה, מהעצים, הכוכבים והנהרות ושיש ביכולתה להעביר לצאצאיהם חשוכי המרפא את הכוחות במגע יד, בקול, במבט עיניים. הן היו יושבות לידה, שומעות את האנקות שלה, מנגבות לה את הליחה במפיות, ממתיקות לה עם תה ונענע ומביטות בעיניה הירוקות, דרכן ראו מלכים ונביאים קדומים מזמנים רחוקים ומופלאים. הן ידעו שהיא נצר משושלת ארוכה ועתיקה של אנשי אלוהים, אלים ומכשפים שהיו מקדמת תא ושהיא יודעת מה שאיש אחר לא יידע לעולם, שהיא האישה שדיברה עם נהרות וימים ויערות בשפה כמוסה ולשונות מסתוריות שאיש במושב עוצם ובשום מקום בארץ החדשה לא מכיר ולא מבין, לכן בכתה כל כך כשיום אחד זקנה שהכירה אותה בעמק הדרע הביאה לה את נכדה בן השש קודח. היא פתחה כרגיל את מטפחת הראש הרקומה, כדי לעשות ״אססאן״, כיווצה אותה למין חבל והתחילה למדוד עליה מבוהן עד זרת ולעשות קשרים, כשהיא לוחשת ״ויהי נועם״ ומפהקת פיהוקים, בדרך כלל היה החולה מתחיל לפהק אחריה ויוצא אחר כך בריא הביתה, הפעם סגר הילד את פיו ופתח את עיניו ולא עצם אותן עוד, הבינה שהוא מת, אך המשיכה לנענע אותו בחיקה במשך יום שלם, עד שלקחו אותו ממנה בכוח לקבורה.

אט אט הבינה שמשהו באוויר הארץ הזאת פועל נגדה, ומגביל את סגולותיה ופעם אף עבר בה הרהור שאולי רק נדמה לה שהיו לה כוחות מיוחדים, ייתכן שאנשים התרפאו לבדם בכוח הטבע והיא זקפה את זה לזכותה, חשבה: אולי באמת אין ערך לכל אותם עשבים ופסוקים ופעולות שלמדה מפי סבת סבתה שאין אחריהם שום הסברים. ככלות הכל סבתה היתה אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב. אולי הכל אשליה. לפעמים חלף בההרהור שקורה לה מה שקורה לאלים הגדולים כמו שסבתה הגדולה סיפרה לה. שאי אפשר לנצח אותם אלא כשמצליחים להרים אותם גבוה ולנתק אותם מהקרקע. צריך הכל לשכוח. ולהתחיל לבדוק הכל. שום דבר לא היה. לא עמק הדרע, לא דקלים, לא עצי התאנה והזית ולא הפס הגדול והירוק שחתך את המדבר כמו סכין, וכל הגברים שאהבו אותה והקימו עיר וכל הנשים והילדים שנולדו לה והעזים והפרחים והכוכבים – הכל דמיון והבל. היא לא היתה אלת פריון ורפואה אלא סתם אישה ככל הנשים. גם הנחש לא היה מעולם ורק חלום היה.

בלי לחשוב הרבה התחילה להניח לו כמו פעם שתי ביצים טריות בתוך קערה ליד מיטתה. היא ישנה עמוק כשבאחד הלילות הוא הופיע. הנחש השחור מאיית בוגמאז, זינק מהפתח, טבעותיו אחריו, מתקרב אליה, מזדקף ושולף את לשונו, הביט בה במין זעם כאילו גוער בה איך זה נטשה אותו בלי לומר שלום, סלסל בלשונו, לוחש לאוזנה כאילו קורא לה בשמה להעירה, אולי להטיף לה, כשלפתע פקחה את עיניה לא מאמינה. ללא ספק זה הוא. הנחש השחור העצום בגודלו. איך הגיע? איך ידע את כתובתה? טבעותיו הגדולות והשריריות מריצות אותו ביעף והוא עומד לידה שופע חיוניות וזקוף מרחרח בלשונו ליד אפה. לא רק שהביטה בו ללא פחד, אלא שחיוך עלה על פניה כשראתה אותו משחיל עצמו מתחת לסדיניה, מתפתל על גופה מתחת לבגדיה, הולך ובא על חלקת עורה במגע חמקמק, מעודן וכמעט אוורירי. מעולם לא חשה ליטוף מקיף כזה על כל גופה בבת אחת, כאילו היתה זאת יד ענקית עם אלף אצבעות, אוהבת ועורגת שנמצאת בו זמנית על גבה ועל בטנה, על צווארה, פניה, מותניה, שדיה, עכוזה ובין ירכיה.

היה דומה לה שהוא נאבק בה ומתנפל עליה לטרוף אותה, עושה עצמו חבל וכורך עצמו סביבה ומהדק, רגע אחר כך חשה שהוא מפנק אותה במגע מעודן ומרפרף, רץ על גופה כמו רוח. חמקמק, קל וכבד, נוכח ונעדר בבת אחת. הוא גימא מרחקים על גופה שקטן והצטמק, רץ והתפתל עליה מלפנים ומאחור הלוךושוב עד שלא היה חלק בגופה שלא חש את החום, הזרימה, הדגדוג, הלחישה, הליקוק והליטוף החלקלק, כאילו העניקו לה בלילה אחד חובות אהבה של חיים שלמים במנה אחת מרוכזת והיא נישאה למרחקים גדולים של נחת שלא ידעה מעולם, והיתה רואה לנגד עיניה את עמק הדרע ואת נחל הזיז עם מימיהם הירוקים ואת מטעי התמר מסוף העולם ועד סופו וראתה את הסכין הירוקה החותכת במדבר ובאו אליה מחדש כל ריחות הפרחים וחפירות של ילדותה ונעוריה, ריח הוורד, השושן, התפוח, האגס והדובדבן ולפתע חשה מכת פטיש בין ירכיה שהגיעה עד גרונה וצעקה מליאת כאב ועונג פקעה מפיה, ועיניה נפקחו לפתע לראות את השמים שנפתחו והיא מעופפת לתוכם על נחש מכונף.

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו- מחזור החיים

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

11 מחזור החייםדבדו - מפה

לידה — אם היולדת התקשתה בלדתה קראו לתינוקות של בית רבן, הם עמדו במרחק מחוץ לחדר היולדת ואמרו פרקי תהילים, אחרי כן אמרו את הפיוט עת שערי רצון להיפתח וכוי. כשנולד בן הכריזה המיילדת: ״יא אללאה, יא אללאה, למחנא מן ענד אללאה, ברוך הבא בסידי אליהו הנביא. ואם בת היא לא הכריזה המיילדת הכרזה כל שהיא אלא רק ביקשה להכין מושב מתאים ליולדת. מנהג של משפחות שונות בדבדו, כמו משפחת מרציאנו, בלדת זכר ניקבו נקב באזנו הימנית ותלו בו עגיל זהב

ברית מילה — בימים שלפני המילה באו התשב״ר לאמירת פרקי תהילים או אלפא ביתא בבית התינוק הנולד, ובסיום הגישו ארוחת ערב לילדים, כן הניחו מסביב למושב התינוק. לוראק״ דפים לשמירה מעין הרע קמיעים, סגולה ושמירה לתינוק וליולדת. יש שהביאו מטפחת ספר תורה מבית כנסת לשמירה ולגירוש רוחות רעות. בליל השמיני, לפני הברית, היתה סעודת מצוה, ובה השתתפו בני המשפחה, שרו פיוטים לכבוד מעוות המילה ולכבוד אליהו מלאן הברית, בערב זה הביאו את ״כסא אליהו״ מבית הכנסת לבית התינוק הרך. במוצאי שבת שלפני המילה ערכה המשפחה בבית התינוק מסיבת הבדלה חגיגית ושרו פזמונים לכבוד המלאך אליהו, תרגמו כל קטע לערבית יהודית ועוד פזמונים רבים בשמחה ובהתלהבות. בליל השמיני הסנדק שלח מתנות כמו יין, נרות בשמים ובדים לבנים לתינוק. יש ששלחו (הסנדק) תכשיט זהב, לרך הנולד.

בר מצוה — לחגיגה זו קראו ״תפילין״. השמחה התקיימה או בליל שני וביומו או בליל חמישי וביומו. ערב יום הנחת תפילין חתן הבר מצוה גלח את ראשו. הספר והמוזמנים וחברי חתן הבר מצוה, באו מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית לבית החתן. הוא דרש בפני המוזמנים דרוש בשפה יהודית ערבית מתובל פסוקים ומאמרי חז״ל על מעלת מצוות ציצית ותפילין. בסיום הדרשה ניגש החתן לנשק את ידי אביו ואת ידי המבוגרים הנשים קראו קריאות שמחה. הספר גילח את ראש החתן והותיר את פאותיו ולמוזמנים הוגש כיבוד קל. ביום הנחת תפילין, זמן מה לפני שהחתן הניחם, באו קרובים וחברים של החתן ללוותו למעין שיביליה לרחיצת ידים ורגלים במעין. בינתיים הגיע הרב לבית החתן. בנוכחות הרב והמוזמנים התעטף הנער בציצית. החתן הניח את התפילין, והאב, הזמין אנשים לקשור את הרצועות. בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, שאל הרב את החתן: מי קנה לו את התפילין? או היכן קנו אותם? כדי שתהיה הפסקה בין תפילין של יד לשל ראש, ואז התחייב החתן לברך על מצוות תפילין. האב בירך ברוך שפיטרני מעונשו של זה. הקרואים לוו את החתן לבית הכנסת בפיוט ״אדון עולם״. הוא התכבד בבית הכנסת בפתיחת ארון הקודש, עלה לתורה שלישי. אחרי החזרת ספר תורה אמר דרשה בעל פה. בסיום התפילה הקהל ליווה בשירה את החתן עד לבית הוריו, ובדרך הרימו את החתן על כסא.

חתונה — רבים נרתעו מלשאת אשה מבנות הכהנים, שמא יפגע בה או בכבודה, דבר שנחשב סכנה לבעל. יהודי דבדו נטו לחתן את ילדיהם בתוך המשפחה משלוש סיבות (1) שמירה על יחוס המשפחה, בחינת ״למשפחותם לבית אבותם״-,(2) שמירה על רכוש המשפחה בתוך המשפחה; (3) רתיעה מפגי נישואין עם ״זרים״!

האירוסין — התנאים, הורי החתן הלכו לבקש את ידי הכלה. הורי הכלה העמידו תנאים כגון שהבת לא תעבוד קשה, שלא יעתיק את מגוריה מן המקום. כאשר הגיעו להסכם הכריזו מיד ״מבארק מסעוד״ היינו בברכה ובמזל. הורי הכלה שחטו כבש וערכו ארוחה חגיגית החליפו טבעת בברכה כדת וכדין והכריזו הרי את מקודשת וכו', ובאותו מעמד קבעו זמן לחופה. לא היתה הזמנה בכתב, אך שליח מטעם המשפחות עבר מבית לבית או מחנות לחנות להזמין את הקהל.

שבת שלפני החתונה: הורי הכלה התפללו בבית כנסת של הורי החתן. אחרי תפילת שחרית סעדו סעודת שמחה אצל הורי הכלה. במוצש״ק שמחו בבית הכלה ואמרו את פזמוני ההבדלה בחגיגיות. ביום ראשון הכינו את תנאי הכתובה. הכתובה הנהוגה בדבדו היא כמנהג קשטיליה . יום רביעי היה יום החופה הנהוג בקהילה. שבע ברכות התקיימו בשעות הבוקר בין תשע לעשר ובבית הכלה. החתן הגיע מבית הכנסת לחופה עטוף טלית ותפילין מלווה שושבינין. אם בשעת החופה נשפך יין מכוס הברכה, ראו בזה סימן ברכה לחתן ולכלה. אחרי שבע ברכות הוגש כיבוד אצל הורי הכלה. בשעות הצהרים לוו בשירה את החתן והכלה לבית הורי החתן – אם החתן חיכתה בפתח הבית, ומגש בידה, במגש ספל חלב, בצים ודבש. אם החתן משליכה ביצה או שתיים על משקוף הבית לפני כניסת הזוג החדש, כן נתנה דבש לכלה ולחתן לסימן טוב תוך קריאצ שמחה.

. ארוחה גדולה התקיימה שם. לפנות ערב הוזמן הקהל לתפילת ערבית אם היה החתן תלמיד חכם הוא דרש, ואת הדרשה עשה מהעליה סריר לפני קהל המוזמנים. החתן לא יצא מביתו עד שבת, לקיים ״ושמח את אשתו אשר לקח״. בליל רביעי שאחרי שבת החתן, הזמין החתן חברים וקרובים לסעודת שמחה, השיא של סיום החגיגות. לילה זה נקרא ליל טוואזן — ליל הסירים על שום ריבוי התבשילים והמאכלים, רק הקרובים הביאו מתנות. בברית, בר מצוה או חתונה לא נתנו מתנות רק מספר קטן מבין המוזמנים הביאו מתנות, נפוץ היה הפתגם שונא מתנות יחיה.

גמילות חסד של אמת — תפקיד יקר של אנשי חברה קדישא היה להישאר שעות ארוכות ביום ובלילה עם חולה מסוכן, ואם מצבו אנוש סייעו בידו לאמר וידוי מלא, אמרו לפניו דבר מוסר ותשובה, ובשעת יציאת נשמה אמרו קריאת שמע ופרקי שיר השירים. מעטים מאד היו יהודים שלא זכו שיאמרו בפניהם קריאת שמע בשעת פטירה ומי שלא זכה לזה, היה נראה כנענש מן השמים.

הלוויה —רוב החנויות נסגרו בשעת לוויה. ומה מרגש היה לראות קהל רב, מלווה הנפטר בדרכו האחרונה בפה אחד אומר את המזמור מ״ט: שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד וכן יושב בסתר עליון. לאשה אמרו אשת חיל מי ימצא. אם הנפטר חסיד וקדוש תקעו בשופרות בשעת הלוויה. מי שלא ראה לוויה בדבדו לא ראה לוויה יהודית מקורית ומיוחדת מימיו.

לפני הלוויה בזמן הרחיצה התגודדו הנשים, יללו ובכו בקצב, היו נשים ששרטו פניהן עד שגערו בהן ראשי הקהל. נשים צדקניות שידעו לעורר בכי בהזכירן את מעשיו הטובים של הנפטר.

חברות גמילות חסד של אמת — היו בקהילה שתי חברות גמילות חסד של אמת: משפחות הכהנים בן נאים, בן חמו: בשנים תר״ס — תר״ע נגיד החברה היה ר׳ יעקב בן נאים. משפחת מרציאנו בן שושן ובן גיגי נגיד החברה היה ר׳ שמעון מרציאנו בן אברהם. בשעת יציאת נשמה שפכו אנשי הבית מי דליים גם מבית הנפטר וגם מבתים הסמוכים. אנשי החברה קברנים בחרו בזריזות מקום קבורה וחפרו קבר. ברחבת בית החיים הספידו בדרך קינה. רסקו מטבע זהב (לוויז) לארבעה חלקים וכאשר הורידו את הנפטר למקום מנוחתו האחרון חלק אחד הניחו לצד ראשו, חלק לצד רגליו, הנוסף לימינו והאחרון לשמאלו. בידו של צדיק היו מניחים פתק שבו כתוב: ר׳ פלוני… יתפלל לפני רבון העולמים על עם ישראל, וקהלת ישראל דבדו בפרט. וסגולה היא לביטול גזרות רעות.

בסעודת הבראה הניחו בצים קלופות לפני האבלים ונאכלו בלי מלח. בחזרה מהלוויה ישבו קמעה בבית הכנסת. יש שנהגו ללכת כל בוקר אל קבר הנפטר בימי השבעה לאמירת תהילים והשכבה, ויש שנהגו לעלות רק בתום השבעה.

המנחמים ובעיקר קרובים ישבו על הארץ עם האבלים ככתוב בחברי איוב: וישבו אתו לארץ. בשבת השבעה רבים לא אכלו בשר. בתום השבעה נשארו בבית הנפטר רק בני הבית הקבועים, כגון ילדים הסמוכים על שלחן אביהם.אך קרובי משפחה או בנים ובנות נשואים לא ישנו בבית הנפטר בליל הראשון — בתום ימי השבעה — ואמרו כי העובר על כך חייב לישון כל החודש באותו בית. בצאתם משבעת ימי האבל נטלו ידים ורגלים בצורה משוכלת: תחילה שפכו.מים על יד ימין ורגל שמאל, אחר כך שפכו על יד שמאל ורגל ימין. הם לקחו כלי חרם או זכוכית ובתום הרחיצה שברו את הכלי. ונהגו לשבור גם את הכלי שלתוכו שפכו מי נטילת ידים בתום השבעה.

היו משפחות שנהגו שאין לטעום מאומה בבית האבל. ויש שהקפידו לא לטעום עד תום השלושים. היו משפחות שלא דקדקו במנהג זה. טעם לדבר כתב הר׳ דוד עובדיה: …ושמעתי שמשפחות אלה היה להם במשפחה מאורע של תכיפות אבילות ואחרי המאורע גדרו עצמם וגדרו הרחקה מהאבלים. מטעם הנ״ל גם המבקרים והמנחמים לא נהגו להביא דברי מזון כלל וכלל לבית הנפטר.

משך החודש הראשון התפללו תפילת ליל שבת ומוצאי שבת קודש בבית הנפטר ואם הנפטר היה חכם או חסיד מפורסם התפללו מנחה וערבית בביתו כל השנה הראשונה. כשנפטר אדם שאשתו מעוברת, ונולד בן, היה מנהג לקרוא לבן כליפא או מכלוף, לשון חליפין ותמורה.

אנשי חברה קדישא היו יראי ה׳ ידועים, ראשונים לדבר מצוה, זריזים למעשים טובים בעיני ה׳ ואדם הם גם השכינו שלום בין אדם להבירו ובין איש לאשתו. לחברה היה מעמד מכובד ביותר בקהילה. את ההילולות של ר׳ מאייר בעל הנם ושל רשב״י ארגנה חברת הגמ״ח. אחד מאנשי החברה היה מקפיד לאסוף לחם ביום ששי ולחלק לעניי הקהילה.

ממונה אחר היה מזכיר את כניסת שבת ובכלל הם היו הראשונים בלימוד זוהר או באזכרות לרבני הקהילה.

עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צורצפרו עלייה 1921

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

הדים למאבק על הגבלת העלייה אנו מוצאים בעיתוני התקופה. עיתון " הארץ " מפרסם מאמר מערכת ובו הוא קובע….נגד הגבלות הגירה חופשית והכשרה של תנאי עבודה והחיים רק דרך בניינה של כל ארץ וארץ…..ובמאמר אחר, המופנה ישירות ליהודי המזרח, קורא העיתון…..היש איזה תפקיד מיוחד ליהודי המזרח …בפועל התגשמות החלום הציוני ? את השאלה הזאת מציינים עכשיו בחוגי ארצנו יושבי ארצות המזרח, בייחוד בקרב חלוציהם….

חובה עלינו להגיב לאחינו שאין הלם שום תפקיד מיוחד זולת התפקיד המשותף להם ולנו, לכל בני ישראל…..ארץ ישראל זקוקה :

א : לעבודה עברית

ב : לרכוש עברי

ג: לכוח השכל העברי……

יהודי כל העולם, וגם אתם יהודי המזרח בתוכם , מדרום ומצפון, מקדם ומים, בואו הנה, הביאו את רכושכם, הביאו את עבודתכם, הביאו את יכולתכם ובינתכם, הביאו את כל אלה בהמון, הכמות מרובה, והחלום על בית לאומי יהודי, על ארץ עברית לא יאחר להיות מציאות.

וקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ…זוהי הקריאה היחידה שמשמיעה לכם ארץ אבותיכם, זהו תפקיד מפואר. נהדר ולחינם תחפשו תפקידים אחרים……

לעומת מאמרים אלו יש אחרים הקוראים להגבלת העלייה…." סלקציה …במידה שהעלייה מתרחבת מתרבים הטיפוסים השליליים בין שורות העולים. אנשים שיש להם בוודאי הזכות הגמורה שמו שיש זכות כזו לכל יהודי לבוא לארץ ישראל, אך אין להם כל יכולת מצד סגולותיהם הנפשיות ( ולפעמים גם הגופניות ) ויחסם לעבודתנו להמצא כיום בתוך שורות הפועלים הבונים……

עלינו איפוא להגיד לעצמנו : לפנינו שני אנשים, שניהם צריכים להציל את חייהם משני האריות, אך האחד דרוש לבנייננו בארץ, והשני אינו דרוש לה, כי אינו מסוגל אליה.לואי הייתה היכולת בידינו להציל את שניהם היינו בוודאי מחוייבים לעשות את זאת בלי כל חשבונות, ואולם מכיוון שבמצבנו הנוכחי, בשעה שיכולת הקליטה של הארץ עדיין מוגבלת מאוד, יש לאל ידינו להציל רק את האחד….

נציל על כן את זה שדרוש לבנייננו, ואת השני נעזוב לנפשו…יש לו דרכים אחרות להצלתו……

המצוקה האובייקטיבית והויכוחים הפוליטיים הגבירות גם את ניכורם של תושבי הארץ " הותיקים " כלפי העולים החדשים…..

במדורו " מכתבים מיפו " מוסק עיתון " הארץ "  כי אנשים ביפו לא שמים לב לעולים, אין טיפול אפילו קל ביותר, אין עצה טובה או עזרה מוסרית….

יחס זה הימרה את רוחם של הבאים והם עוזבים את הארץ ובליבם רושם רע וכאב נעכר…חובה עברית ואנושית היא לקרב אותם בזרועות פתוחות….."…..ומספר ימים אחר כך, באותו מדור – כנראה על ידי אותו הכותב, מסופר על התלאות המצפות לעולים…..

הבנקים מסרבים להחליף להם כספים והם נאלצים לפנות לחלפנים פרטיים ולהפסיד כסף רב…..

לתוך מציאות קשה זו הגיעו בשנת תרפ"א, ללא שום ידע והכשרה או ארגון תומך הניצב מאחוריהם, עולים רבים מארצות המזרח ובתוכם קבוצה של 24 משפחות מהעיר צפרו אשר במרוקו…..

Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31-Dr Dan Manor  Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

Brit – Revue des Juifs du Maroc

Redacreur – Asher Knafo

Dr Dan Manor

 Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

Cet article est un condense (par son auteur) du texte de Dan Manor : Kabalaet Morale au Maroc. Editions Yad Ben Zvi, Jerusalem, 5742.

Rabbi Yaakov Abehssera, est ne au Tafilalet en 1807 il comptait parmi les personnalites les plus remarquables des juifs d'Afrique du Nord. Son empreinte est visible dans la tradition populaire et son image est connue dans toutes les couches de la population marocaine. Chaque annee est organisee en son souvenir, une Hilloula (celebration de la date de sa mort) avec de nombreux participants. Son portrait se trouve present dans toutes les maisons avec ceux d'autres personnages admires tel celui de Maimonide. Mais les sources populaires qui peuvent nous donner des details sur sa vie sont seulement au nombre de deux.

  1. "Maasse Nissim", un recueil d'histoires elaborees au coeur de la famille, des proches et des fideles qui se sont repandues parmi les juifs du Maghreb. Abraham Mougrabi les a publiees en ajoutant quelques-unes entendues de la bouche de "personnes dignes de foi". "Maasse Nissim" est un recueil semblable aux recueils connus comme "Shivhe Ha'ari", (Louanges de rabbi Ytshak Louria), Shivhe HaBecht, (Louanges du Baal Chem Tov), Chevah Haim (Louange de rabbi Haim Vital) et d'autres encore. De ce texte, on comprend le personnage de Rabbi Yaakov Abehssera, homme exemplaire, faiseur de miracles et de merveilles selon le besoin, Tsadik parfait, sujet de toutes les conversations.
  2. Les prefaces ajoutees a ses livres constituent une autre source ; trois d'entre elles furent ecrites par ses fils. Contrairement aux histoires, elles sont plausibles et decrivent en traits generaux son savoir et son travail litteraire. Cependant on y trouve quelques details biographiques.

Arbre genealogique 

On ne trouve pas de traces de l'arbre genealogique de la famille dans les sources hebraiques ecrites entre le XVIIe et le XIXe siecle comme les chroniques et la litterature des Responsa. Dans ces sources paraissent les families bien connues qui ont laisse leur empreinte sur la communaute juive, comme les families Eben Danan, Eben Tsur, Toledano, Serero, Berdugo … Sur la famille Abehssera aucun mot. C'est seulement avec l'apparition de Rabbi Yaakov Abehssera que la tradition populaire a commence a s'interesser a ses ancetres et a designe Rabbi Chemouel Elbaz comme le fondateur de la dynastie. Selon cette tradition, Rabbi Chemouel devait prendre le bateau jusqu'au Maroc un vendredi, mais le voyage fut repousse au samedi a cause d'un probleme technique. Pour eviter la profanation du Shabbat il a navigue sur une Natte – hassera -A cause de ce miracle son nom a ete change en Abehssera.

En effet, parmi les grands sages de Fes au XVII siecle, il y avait un Hakham du nom de Chemouel Elbaz. Cependant, Rabbi Chemouel Abehssera etait connu dans les communautes orientales et au Maghreb comme venant de Damas. C'etait un homme modeste qui se tenait assis sur une natte dans la synagogue alors que tous les prieurs etaient assis sur des oreillers et des coussins, c'est pourquoi on le surnommait Abehssera. Nous comprenons par la que cette appellation signifie une certaine moralite de conduite et non un miracle. La tradition populaire a, selon l'habitude, mele les deux personnages et en voici le resultat.

La version la plus logique est celle de Rabbi Eliahou Abehssera, selon laquelle le fondateur de la dynastie etait le Rabbi Aiouch : "Voici nos origines, notre pere fondateur etait le sage parfait… Rabbi Aiouch Abehssera." Puisqu'il a copie les faits d'un arbre genealogique, comme il le dit lui-meme, « .II ne faut pas douter de leur verite 

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

 

תורת אמך ◆ פרשת כי תצא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆

 

מוסדות תפארת מיכאל.  המלקט: הרב אברהם אסולין

 

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים: הכתוב בא לבאר, "כי תצא" להלחם ביצר הרע, הקב"ה עוזרך ונותנו בידך. ויש רמז ליצר הרע וחיילותיו, לפי מאמר רז"ל (יומא פו:),  מר ואהלות כל בגדותיך (תהלים מה, ט), שעבירות נעשות זכויות לבעל תשובה. וזהו "כי תצא" להלחם מלחמת מצוה "על אויביך", שהוא היצר הרע וחבריו, הקב"ה מפילו לפניך, וממילא נופלים סייעתו. ומלבד שתוכל להלחם בו וגרשתיו, אלא אפילו במוחזק שבידו עבירות, תשבה אותם לך לעשות זכויות, וזהו "ושבית שביו", ואמר כי תצא ולא כי תלחם, לרמוז מה שאמרו רז"ל (שבת קד.), הבא להטהר מסייעין אותו, זהו ממש כי תצא להלחם, הקב"ה עוזרך ונותנו בידיך.

 כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך וכו'

כתב הגאון רבי משה חליוה זצ"ל בספרו פני חמה. יש לפרש בדרך רמז, שענין זה מדבר על בעלי תשובה, דהיינו כשאדם עושה תשובה מלב ומנפש, הוא מצילו מעצת יצה"ר, כמו שכתוב (משלי טז, ז), ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

וזהו שאמר "כי תצא למלחמה על אויביך" שהוא יצה"ר, כדי לעשות תשובה ותתגבר על יצרך, שאין לך מלחמה גדולה יותר

ממלחמת יצה"ר, אז בודאי "ונתנו ה' אלהיך בידך" בתורת ודאי, כי הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים. באותה שעה "ושבית שביו", דהינו אותם המצוות והתורה ששבה ממך כבר, על ידי תשובה מעולה אתה תחזור ותטלם ממנו ותחזירם למקום הקדושה. לזה אמר "ושבית שביו" כי בתחילה שבה אותם יצה"ר ממך קודם תשובה, ואחר שחזרת בתשובה "ושבית שביו", תחזור ותיטול אותם ממנו בתורת שבי, ואז תחזירם למקום הקדושה.

לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך (כב, א),

כתב הצדיק רבי שלום אביצרור זצ"ל בספר נתיבות שלום, התורה באה להזהיר את הצדיק, להוכיח את חברו אשר הולך חשכים ברשעו עד שיחזור בתשובה. שעל ידי זה מקיים מצות השבת אבדת חברו, שמחזיר לו תורתו ומצוותיו שנאבדו ממנו בעונו. "או את שיו" שהיא נשמתו, כי תיבת שי"ו במילוי שי"ן יו"ד וא"ו עם הכולל והתיבה גימטריא "נשמה". "נדחים", שנדחו בעונו והלכו לסיטרא אחרא, "והתעלמת מהם", לא תעלים עיניך ממנו מלהחזירו למוטב, כי "אחיך" הוא, אלא צריך להוכיחו כמה פעמים עד שיחזור מרשעו. וע"י "השב תשיבם לאחיך", פירושו של דבר, תורתו ומצוותיו שנאבדו ממנו "תשיבם לו.

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אותו והשבו לו(כב, ב).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי, וראש ישיבה כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ואם לא קרוב אחיך". בזה העיר הכתוב כי הוא מדב על זמן הגלות האחרון, כי "לא קרוב", ככתוב (במדבר כד, יז), אשורנו ולא קרוב {אראנו, לא בעתיד הקרוב}. עוד לו "ולא  ידעתו", שנסתם הקץ, ואין יודע מתי יהיה קץ הפלאות (דניאל יב, ו-ט), וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל, כאשר עינינו רואות בצרות הללו. עם כל זה, יצוה ה' "ואספתו אל תוך ביתך", זה בית המדרש. ולימדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור, לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות, כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו. "והשבותיו לו", פירוש, שמעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד.

שלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים"(כב, ז),

כתב הגאון רבי רפאל משה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, איתא במדרש  שלוח הקן שכרו שיהיו לו בנים (תנחומא כי תצא), וזהו הרמז "ואת הבנים תקח לך", דהיינו שתזכה לבנים. ובתקוני הזהר ובכתבי האר"י ז"ל איתא בקיום מצוה זו מקרבים את הגאולה ונראה שגם רמוז בפרשה "ואת הבנים תקח לך", "את הבנים" שהם ישראל שנקראו בנים למקום, "תקח לך" מבין האומות.

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך כי יפול הנפל ממנו(כב, ח).

כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה, אפשר בדרך רמז, "בית" רומז לאשה, כמו שאמרו בגמרא (יומא, ב.), ביתו זו אשתו. וכיון שנשא אשה נעשה "חדש,, כמן שאמרו בגמרא (יבמות, סג:), כיון שנשא אדם אשה עוונותיו מתפקקים. לכך צוותה התורה "ועשית מעקה לגגך", כלומר שיקפיד האדם מיום נישואיו, לאחר שזכה ל"בית חדש" מעבירות, צריך שיעשה "מעקה", לגגו, היינו שיגדור את עצמו בגדרים ובסייגים כדי שלא יעבור עבירות. ובשעה שאדם הולך לבקש אשה, צריך לחפש אשה יראת ה', שתסייע לו להקים מעקה לגגו ותשמרהו מלעבור על מצוות ה' יתברך.

והזהיר הכתוב "ולא תשים דמים בביתך", היינו שלא תבקש אשה לשם "דמים", שהוא הממון, כדקיימא לן בגמרא (קידושין ע.), כל הנושא אשה לשם ממון, הווין לו בנים שאינם מהוגנים, כדי שלא "יפול הנופל ממנו", הינו, דגורם שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים, ויעשו מעשים רעים.

כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע(כג, י).

כתב הצדיק רבי משה חליוה זצ"ל בספרו פני חמה, המדרש (תנחומא מצורע ב), שהזהירונו על ענין לשון הרע שהוא חמור מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם אמרו בעלי המוסר, האדם בהיותו רשע אין יצה"ר רודף אחריו כל כך כי נשתרש בעבירות, ואם שב בתשובה שלמה, יצה"ר תיכף מתגרה בו ורודף אחריו שיחזור לסורו הראשון, והזהירו רז"ל לבעל תשובה, לעשות סייגים, גדרים… כדי להינצל מיצר הרע, ומעצותיו הרעים. וזהו שאמר הכתוב, "כי תצא מחנה על אויביך", אפילו לפי הפשט שהוא על המלחמה לפי המתרגם. ובזוהר הקדוש דרשו, על הגוף שיש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים. גם "מחנה" במילוי כזה, מ"ם חי"ת נו"ן ה"ה, גימטריא תרי"ג שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. וזהו שאמרה תורה "כי תצא מחנה" שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. "על איביך" שהוא יצר הרע ומתגבר עליו – הישמר מכל דיבור רע, שלא תוציא מפיך, הן לשון הרע הן רכילות והן נבלות הפה.

והיה מחנה קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (כג, טו).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הצווי הוא כללי מאד, ונאמר במצות עשה שצריך לנהוג קדושה אף במחנה ישראל, ולכן אמר "מחניך", ביו"ד ברבים, להורות גם על מחנה ישראל. "ושב מאחריך", חז"ל אמרו (סוטה ג(, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, השכינה שרויה עם כל אדם ואדם והיא המדריכה אותו. ועוד שהיה הענן סובב ושב מהיותו שומר מאחריך. ומה שהיה קודם לפניך, עתה ישוב מאחריך מתעצל, טומן יד, השיב אחור ימינו (איכה ב, ג), שעשה עצמו כמשיב ימינו אחור, שלא להגן על עצמך.

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך(כג, כד).

כתב הרב אברהם חי ביטון זצ"ל בספרו בן לאברהם. מובא בספר שערי קדושה לרבי חיים ויטאל זצ"ל, הובא בשם הזוהר, מי ששומר את פיו ולשונו, היא מעלה גדולה. ואפשר זה רומז באומרו "מוצא שפתיך" דיקא, "תשמור" – רצה לומר שמור פתחי פיך, טרם שיצא הדבר מפיך, חשוב בהשכל אם תוציאנו מפיך אם לאו, אני מבטיחך "ועשית" כל מעשיך בצדק ובמשפט, "כאשר נדרת לה' אלהיך", כמאמר  חכמינו (נדה ל:), משביעין את התינוק הוי צדיק וכו', והנה בזה האיבר, היינו ברית הלשון, תלוי כל עצמות האדם כנודע, ואם פיו מתוקן כראוי, ודאי יכשיר מעשיו היטיב הדק, כמו שנאמר (משלי י', יט), וחושך שפתיו משכיל. ומפרש מהראוי לעשות כן לשמור אדם פיו ולשונו, כי עיקר הפה נברא להלל י"ה, ומה שהתירה התורה לדבר בפי אדם ההכרחי לצורך גופו, הוא בתורת נדבה. וזה אומרו "נדבה" הוא "אשר דברת" אתה הגוף, "בפיך" אשר נברא אודות הנשמה, כמו שכתוב (בראשית ב, ז), ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, מתרגמינן לרוח ממללא, פירוש המילול והדיבור יהא רק "לרוח" ולא לגוף, ודיבורי הגוף אשר הכרח הוא, אין ניתן לאדם רק בתורת נדבה. ואם כן איפה מהראוי שתשמור מוצא שפתיך היטיב, ועל כן "ועשית" וכו' כל המצוות, "כאשר נדרת" טרם הוולדך.

לא תעשוק שכיר עני ואביון. ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו(כד, יד – טו).

כתב המגיד הרב אברהם סבע זצ"ל ממגורשי ספרד, במרוקו. בספרו צרור המור. "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – כי זה אכזריות גדולה, שטורח כל היוםם ואח"כ תשלחנו בפחי נפש. "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש"- כלומר שאם לא תתן לו שכרו, תהיה סיבה שיבא שמשך ותמות בלא עתך (זהר ח"ג פד:), ואין לו מה יאכל ויש לו בנים ובנות שממתנים המזונות. וכשהולך לעת ערב בלא שכירות ובלא מזונות, כמעט פרחה נשמתם מהם מתים ברעב, ואז "יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (דברים כד, טו), וכבר ידעת, כי במדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה יב:), וכמו שאתה גרמת לו כי ימותו בניו, כן ימותו בניך, כי גלגל הוא שחוזר בעולם. וזה סמך הכתוב לכאן "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברים כד, טו), ולכן תהיה סיבה שימותו בניך בעוונך.

  "כי תצא" כתב הצדיק רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש במרוקו. נוטריקון תסלק צדיק אחד בשביל מעיקרא הייתה למלחמה על אויביך שהוא יצר הרע עכשיו "ונתנו ה' אלהיך בידיך" על דרך ושם ינוחו יגיעי כח או יאמר "ונתנו ה'" לשכר עולם הבא מעיקרא בתורת מתנה עכשיו בידיך מובטח לך שאתה בן עולם הבא "ושבית שביו" פירוש מה ששבה יצר הרע מעיקרא או הרשע אתה נוטל אותם כי זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן:

"השב תשיב לו" להקב"ה "את העבוט" שהיא הנשמה שנתמשכנת בעוניהם של ישראל "כבוא השמש" בעונתה ושכב הצדיק "בשלמתו" שהיא חלוקאה דרבנן "וברכך" הקב"ה זורען ועושין פירות ופירי פירות אבל מעיקרא "ולך תהיה צדקה" היה נותן לך בתורת צדקה וגם כן עכשיו "לפני ה' אלהיך" פנים כפנים מן הדין:

זהירות לשון הרעהיה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסייעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו".

באחרית ימיו הרב קנה דירה???          

הרב רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ראב"ד מכנאס

במשך השנים התגורר בדירה שכירות ונימוקו עימו אין בית המקדש ביתו של הקב"ה ולי יהיה דירה משלי, אך הרב בשנותיו האחרונות החל להתעניין ברכישת דירה, בני ביתו נדהמו לשמוע על כך, ושאלו את הרב במשך שנים לא בער לרב לרכוש דירה, ובמה בוער לרב לקנות דירה באחרית ימיו, ענה להם הרב כל עוד שאחריות מעבר הדירה מונח על כתפי בסדר, אבל אם אסתלק אז הרבנית

תצטרך להיטלטל מדירה לדירה, לכך לא הסכים, וכך היה מיד בסמוך הרב רכש דירה ולא עברו ימים רבים והרב הסתלק. 

מנהג מהפרשה – מצות מעקה

נהגו בעיר פאס בעת חנוכת הבית לברך בשם ומלכות על מעקה, ואחריה ברכת שהחיינו על רכישת הבית  (הרב שלמה אבן דאנן). ובשו"ת מים חיים להגר"י משאש זצ"ל (ח"א סימן סד). שמברכים על המעקה, וכתב הרב שהורה הלכה למעשה שאם גוי מתקין את המעקה, היהודי אינו יכול לברך על המעקה, לפי שאין דין שליחות בגוי כמובא בשולחן ערוך  (ח"מ סימן קפח), ומה דאיתא בגמרא (ב"מ דף י'), יד פועל כיד בעל הבית לא נאמר אלא בפועל יהודי ע"כ. ופשוט שאם הגוי מתקין את המעקה, שהיהודי יכניס הבורג הראשון והשני שבודאי המעקה יושב על מקומו ובכך נחשב שהיהודי קבע את המעקה, ואז יברך בשם ומלכות. (מתוך הספר תורת אמך כת"י).

לתגובות  a0527145147@gmail.com

קריאה בתורה אצל י.מרוקו

 

מפטיר והפטרה פרשת כי תצא בנוסח יהודי מרוקו

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ חודש אלול והלכות סליחות.לאור חכמי מרוקו וצפ"א◆ מוסדות תפארת מיכאל

 

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

א.     הקדמה בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון  

אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום הארבעים שעשו את העגל. ועוד מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. ראה בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה).

 ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה ח ע"א). ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בנונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בנונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

ב.      בשבתות חודש אלול מידי שבת ממשיכים, לומדים בספר דניאל עד שבת לפני ראש השנה. (התחלת לימוד דינאל משבת אחר תשעה באב).

ג.       מנהגנו לערך התרת נדרים ביום י"ט באב, ארבעים יום קודם ראש השנה ויש שנוהגים לעשות התרת נדרים ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם יום כיפור. מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. ראה בספר קרבן מנחה (פרק לח סעיף יב). וענין התרת נדרים ארבעים יום קודם יום כיפור כמובא בספר מעשה בראשית (ח"ב  מצוה שי עמ' 514).

ד.        ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם כיפור, רבים עושים תיקון כרת. וכן נהגו בק"ק באולדמנצור עושים יום תענית והרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל היה עורך עם הציבור תיקון כרת, ואף אנשי מלאכה עוזבים את מלאכתם ומשתפים בתיקון. וכתב בספר יד ידידיה טולידאנו (עמ' 44), ער"ח אלול יעשה תקון כרת כידוע, ויתענה ואע"פ שאינו זהיר בתענית בשאר ערבי ר"ח, יזהר בזה שהוא זמן מסוגל לתשובה. ובספר בנהגו העם (הלכות ימים נוראים אות ד), כתב נהגו לעשות תיקון כרת כל ימי אלול.

ה.       ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, אנשי מעשה לא אכלו ביום אלא מדי ערב, וכן נהגו לעשות תענית דיבור כהכנה ליום הכיפורים. וכן היו נשים צדקניות שנהגו כן כמו הרבנית פריחה ע"ה אשת חבר לצדיק סדנא בבא סאלי. (אגב הרבנית פרחה ע"ה, בעיר תאפילאלת דאגה לתלמידי הישיבה לכל מחסורם, החל מאוכל ועד כביסות, וכן כאשר נולד כל תינוק לרב אברהם מוגרבי היתה מתארחת בביתו, שלש חודשים לעזור בגידול התינוק, העיקר שהרב מוגרבי לא יתבטל מתלמודו).

ו.         נהגו אנשי מעשה בארבעים יום עד יום הכיפור לחלק לעצמם את כל ספר תיקוני הזוהר, שעל ידי לימוד התיקונים וזכות רשב"י יזכו לתשובה שלימה ראה בספר לזכר עולם (עמ' קע),

 

ז.       משכימים בעלות השחר לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב' באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עימהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). כתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. כתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה, הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א, לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו בבית יוסף ובש"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והניסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים ולא זולתם דבר בעתו מה טוב. ומ"מ בארץ יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. ראה בשו"ת עמק יהושע(ח"ב סימן מג), לבטל מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה.

ח.        ימי חודש אלול מרבים באמירת סליחות ותפלה. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גרסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

ט.      מנהג אנשי מעשה להרבות בלימוד ארבעה ועשרים מבראשית ועד סוף דברי הימים שהם תורה ונביאים וכתובים וכן גרסת ספר תקוני הזוהר. אשר על כן נקראו תיקונים שהם ודאי מועלים לתקן לעוסק בהם כל מה שפגם בעונותיו. ויגמור ספר התהלים. ולימוד מוסר כגון ספר הקדוש ראשית חכמה וספר הנורא שני לוחות הברית וספר שבט מוסר ראה בספר אבות ראשונים (עמ' 52).

י.         המשכימים קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות, כמובא בשולחן ערוך (א"ח סימן מו ס"ט), ז"ל לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אע"פ שהוא אומרם דרך תחנונים. וכ"כ הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא). המשכמים קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב באמירת הסליחות יזהרו לבל יפריעו את מנוחת השכנים, שלא יהא בגדר טובל ושרץ בידו.

יא.    כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאומרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב שהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). כתב הגאון הרב מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור ש"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בש"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר  כי מנהג מרוקו חשוב מאד בימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

יב.       מנהגנו בכל עת שהציבור אומרים י"ג מידות, הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. וכתב בספר כתר שם טוב (ח"ו אות ה), בעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור (מפי רבי שלמה פחימה). וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד(או"ח סימן לח), שכן מנהג יהודי אלג'יר.

יג.      באמירת עננו אין לומר, אלהא דרבי מאיר עננו אלא הנוסח הנכון, אלהא דמאיר עננו, והוא כנוסח המובא בגמרא עבודה זרה (עמוד יח),שהלך רבי מאיר לשחרר את אחות אשתו שהושיבוה הרומאים בקובה של זונות, ושיחד את שומר המקום שישחררה, שאל השומר לרבי מאיר וכשיתום הכסף מה אעשה, אמר לו רבי מאיר תאמר 'אלהא דמאיר ענני' ומכן המקור לנוסח זה באמירת הסליחות שמסוגלות להצלחה. ראה שו"ת מים חיים (ח"א סימן רלב).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר