מפטיר והפטרה פרשת מסעי בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת מסעי בנוסח יהודי מרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח ו
ממערב כרך ב'
גלות ונדודים.
מהעיר סאלי עבר הר בלעיר פאס – מחמת גזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס. רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פנחס ג'רמון מחכמי תוניס בדור שלאחריו, מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, עשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.
נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו.
בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה טהשיב שנ"א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.
ה' אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני. ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.
גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני. דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.
נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.
עזבוני למזי רעב ולוחמי רשף, ועוד ידם לאבדני.
פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.
ריב ה' מהרב את יריבי. ולנחמני עשה בהם כרצוני.
שונאי כלה ושעה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.
נקמת היהודי.
לפי גרסתו של הרב אברהם כלפון בספר " מעשה צדיקים " ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה . נעתיק את דבריו :
" בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס שריף – מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו אסר על היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה, מה לך אמי היקרה שאת בוכיה ?
סיפרה לו את עניים הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם : " אני אנקום את נקמת היהודי ". מה עשה ? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול : מי רוצה לקנות חרוזים ?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו, שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת ממחרוז אחת, אמר לה " אם תיקחי את הפתק הזה ותזרקי אותו לבאר המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה.
הסכימה המשרתת לדבריו, לקחת את החרוזים. זרקה את הפתק הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו, ומשרתיו, שיחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי עניין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים ימים.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את עניין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו, אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי על לא עוול בכפיו. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם, יישר כוחך ששיברת את זרוע הרשע. והמשיך עוד לומר לו, עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות. א. כדי שלא יענישך המלך. ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי " המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ", ולכן עליך לקבל גלות, וה' יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו : " חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך, גם שרי ויעצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי תנור החימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. ( תורגם מערבית יהודית מתוך הספר " אשביע לחם " להרב הגאון רבי ישראל חדאד זצ"ל.
ממזרח וממערב-כרך ג'- להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב
1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב
דבר ברור הוא שגירוש ספרד מהווה נקודת מפנה בתולדות היישוב היהודי במרוקו. זרם המגורשים שמצא מקלט בארץ זו הלך וגדל, ועד מהרה היוו המגורשים רוב מניינן ובניינן של קהלות חשובות בעריה השונות של המדינה.
על רבניהם ומנהיגיהם המשימה לעצב פניהן של הקהלות, לקבוע אורחות חיים ודפוסי מחשבה והתנהגות לא רק לדורם זה, אלא אף לדורות הבאים אחריהם. ואכן מכוחה ומכוח כוחה של אותה תשתית חינוכית דתית חברתית שהניחו , נמצאו מתפרנסים כל הדורות שהעמיד יישוב יהודי זה, מאז ועד ימינו.
משום כך, ככל שניטיב להכיר את השקפת עולמם, מחשבותיהם ורעיונותיהם, כך ניטיב להכיר את יסודות הווייתה של גולה זו, מהם מורכבת דמותה הרוחנית המיוחדת.
אלא, דא עקא, שלא נשארה לנו כמעט כל יצירה של חכמי מרוקו שמדורות הגירוש, ולכן קשה לנו לעמוד על השקפת עולמם והגותם. עם הבודדים מחכמי מרוקו שיצירתם נשתמרה בכתב יד ובדפוס כמעט בשלמותה נמנה החכם רבי וידאל הצרפתי מרבניה הבולטים של פאס במאות 16 – 17, שעם היותו דור שלישי לגירוש, הספיק לצקת מים על יד חכמי המגורשים ותלמידיהם, וחזקה שכל שיש בו בא לו מהם ומתרומתם.
מאמר זה יוחד לעיון ראשוני בפירושיו למקרא, מהם נעמוד על הגיגיו, רעיונותיו ועיקרי משנתו במישורים שונים, וודאי שתורת רבי וידאל לא ללמד על מחברה בלבד יצאה, אלא ללמד עלך כלל חכמי מרוקו בדורות ההם יצאה, ונמצינו למדים לפי דרכנו מה היו הרעיונות והמחשבות שריחפו בחלל עולמם.
החיד"א כותב על רבי וידאל :
אחד מגאוני המערב הקדמונים והרב קרבן אהרן היה מבית דינו, חיבר השגות ער הרא"ם ונדפסו בספר נימוקי שמואל להרב נכדו. ועוד חיבר ספר צוף דבש וכו…..והיה אב בית דין קהלת קודש פאס יע"א, ושמעתי שחיבר ספר אמרי יושר באור על מדרש רבה, ודבריו בקיצור מופלג וצריכים עיון עמוק רקב ואחר כך יטעום המעיין בחכמתו כי רבה.
והספר הנזכר הוא בכתב יד, ועוד שמעתי שחיבר הרב פירוש על ספרא, וחיבר קצת פירוש על התורה כתב יד ואני הדל ליקטתי קצת מפירושיו וכתביו בקונטרס סבר יוסף בס"ד.
רבי יסף בן נאיים מבליט את העובדה " שספריו נמלטו ויצאו חוץ למערב וראו אור הדפוס ולא הלכו לאיבוד " ורואה בה סימן כמה גדלה ורמה זכות הגאון רבי וידאל הצרפתי, ואן הוא בין חכמי המערב הבודדים שספריהם זכו לראות אור במאה ה – 17.
מתולדות רבי וידאל הצרפתי ידוע רק מעט. אביו, רבי יצחק, היה דיין וחתום על תקנה משנת שכ"ח, וחיבר פירוש לספרים מן המקרא, שמצטט ממנו בנו רבי וידאל הרבה. סבו רבי וידאל הראשון, היה דיין, ממגורשי קסטיליה ויש ממנו פסקי דין. רבי וידאל השני נולד ונתגדל בפאס של ימי המגורשים הראשונים.
משפחת צרפתי, מסורת בידם שהם מבני בניו של רבנו תם, ורבי וידאל שלנו משובץ בדור הי"ב לרבנו תם. רבי וידאל נשוי היה, כנראה בנישואין שניים, עם בתו של הרב יעקב אבן עטר, שילדה לו את הבנים יצחק ואברהם ורבקה אחותם.
כשמת בניו היו קטנים. יצחק הגדול היה בן שבע שנים, והבת עדיין בבטן אמה. רבי וידאל לא היה עשיר ולא השאיר אחריו רכוש. אשתו טרחה קשות והייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה, כדי לפרנס את בניה ולגדתם לתורה.
רבי וידאל סיים את פירושו למגילת אסתר בשנת שכ"ו, והיא המגילה שפירש לראשונה, ואחיה כנראה מיד, פירש את רות ואיכה. בהקדמת אסתר כותב " אני הנער הנצב " לאמור – צעיר היה. אך כבר הספיק אז לגמור את פירושו " אוצר נחמד " לתהילים, אותו הוא מזכיר כמה פעמים בפירוש אסתר, ויש להניח שהיה בשנות העשרים הראשונות.
ואל נטעה אם נאמר שהוא נולד סביב לשנת ש"ו, ונפטר בשנת שע"ט בהיותו קרוב לשבעים שנה. מדברים שכתב עליו רבי שאול סירירו אנו שומעים, שרבי וידאל היה זקן בשנת שע"ד נראה שהוא דרשן מעולה שריתק קהל גדול. דבריו יצאו מן הלב ונכנסו ללבות השומעים והשאירו בהם רושם חזק.
משום כך, במעמדים מיוחדים, כגון בתפילות לעצירת גשמים כשכל תושביה של העיר נתאספו לעצרות מיוחדות, נבחר רבי וידאל הצרפתי להתפלל ולדרוש. רבי שאול סירירו אף העלה בכתב חלק מדרשתו, שכנרה השאירה עליו רושם חזק, וכך הוא מספר :
שאמר בדרוש הנזכר שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בנו עד היותם כבן שש כבן שבע, ואחר כך אם יש לו…בית דין מחייבים אותו לפרנס…מפאת הצדקה, ואם אינו רוצה ראוי להכריז עליו שהוא כעורב אכזרי….
והנה הקב"ה אבינו ויש לו במה לפרנס…ואם אינו רוצה הנה הוא יודע את הדין. והטיח חס ושלום דברים כלפי מעלה בחסידות שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו וכשעמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה….
הטחת דברים כלפי מעלה מוצדקת כאן בעובדה שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו, וכמו שאמרו חכמים לחוני " אלמלא חוני וכו…. וכנראה רצה רבי וידאל לזעזע את העם משאננותו, ובדיאלוג החריף עם אלוהים והטחת דברים כלפיו, קשורה אחר כך בשמו של האדמו"ר החסידי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהייתה לו לשיטה.
המעמד הנ"ל היה כה נשגב עד שרבי שאול אומר עליו : " מיום שנתגרשו היהודים מקאשטילייא לא היה שם יום תשובה ובכייה והכנעה כיום הזה ". אף שהייתה " תורתו אומנותו " אנו יודעים שרבי וידאל היה בעל השכלה כללית רחבה ביותר.
הוא היה רופא, בקי בספרות הרפואה, בספרות הטבע ובספרות הכללית של זמנו. הוא מצטט בספריו מאפלאטון, אריסטו, אקלידס, סנקה, אבו חמד, אבן זינה ועוד. ואין צורך לומר שהיה בקיא בתורותיהם ודעותיהם של הרמב"ם, יהודה הלוי, א"י אלבו, אברהם ביבאג'ו, רבי יוסף בן שם טוב, רבי אברהם סבע, אברבנאל ורלב"ג ( רבי לוי בן גרשום ), שמספריהם הוא מצטט ארוכות וקצרות.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל
אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵילִילוּ
קינה בתבנית מעין אזורית בת שבע מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אאאאב גגגגב דדדדב וכר.
משקל: בין עשר לשתים עשרה הברות בכל טור.
כתובת: קינה קוננתי על בחור חכם שיצא מחוץ לעיר והרגוהו לסטים ולא נודע מקומו.
תמרור ׳איך נוי חטאתי׳.
סימן: אני דוד חסין.
מקור: א- סג ע״ב; ק- פב ע״א.
אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵילִילוּ
מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד הַגְדִּילוֹ
אֵל בָּחוּר יָמָיו מִנִּי רָץ קַלּוּ
בְּלִי חֶמְדָּה וּבְאֶפֶס תִּקְוָה כָּלוּ
5- אָבַד זִכְרוֹ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
נוּדוּ הֶרֶב בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בְּכֶינָה
לְחֶסְרוֹן בָּחוּר בַּעַל דֵּעָה נְכוֹנָה
קָדַר שִׁמְשׁוֹ וְשָׁכְנָה עָלָיו עֲנָנָה
פֶּתַע פִּתְאֹם מֵת מִיתָה מְשֻׁנָּה
10- בָּזְזוּ זָרִים יְגִיעוֹ וַעֲמָלוֹ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
יֶחֶרְדוּ יִתְמַהְמְהוּ וְיִתְמָהוֹ
כָּל קְרוֹבָיו יְבַקְּשׁוּ אַיֵּה אֵיפֹה הוּא
מָה הָיָה לוֹ לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
מְקוֹם אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ מִי רָאָהוּ
15- לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב עָלָיו יִשְׁאָלוּ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
[1] אחינו בית ישראל: מתוך דברי הצער והפניה של ר׳ צדוק על מותו של כהן צעיר (יומא כג ע״א) ומתוך דברי ר״ע על מות בניו(מו״ק כא ע״ב) זהו גם נוסח הפנייה למניית שנות החורבן בליל ט׳ באב. הילילו: יללו על-פי יש׳ ג, ו. 3. ימיו… קלו: על-פי איוב ט, כה. בלי חמדה: בלי שהספיק להנות מן העולם, על-פי דה״ב כא, כ. 4. ימיו… כלו: על-פי איוב ז, ו. 5. אבד זכרו: על פי איוב יח, ז. גם קבורה… לו: על-פי קה׳ ו, ג. 6. נודו הרב: קוננו עליו הרבה. בית ישראל בכינה: על-פי שמ״ב א, כד. 8. קדר: חשך. עננה: חשכת הענן, אפילה. 9. פתע פתאום מת: על-פי במי ו, ט. זו מיתה חטופה (מו״ק כח ע״א) ומיתה משונה. 10. בזזו… ועמלו: לקחו כל רכושו. 11. יחרדו… ויתמהו: יהיו בחרדה ובתמהון זמן רב מגודל האסון. 13. לא…הכהו: על-פי דב׳ כא, א.
דָּבְקוּ בָזֶה צְעָרִים
צָרוֹת רָבוֹת וְרָעוֹת קָשִׁים וּמָרִים
שָׁפְכוּ אוֹיְבִים זֵדִים אֲרוּרִים אַכְזָרִים
דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים בַּחוּרִים
20- צַדִּיקִים אַף לֹא עַוְלָה פָּעֲלוּ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
וְדָמוֹעַ תִּדְמַע תֵּרַד עֵינִי דִּמְעָה
אֵלָיו אָב יִצְעַק בְּקוֹל מַר כִּתְרוּעָה
דַּל אוֹר בְּנִי בְּלֹא עִתָּה שִׁמְשׁוּ שָׁקְעָה
חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּארוֹ הִגִּיעָה
25- אוֹי עַל שִׁבְרוֹ וְעַל רֹעַ מַזָּלוֹ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
דּוֹדָיו וְרֵעָיו נֶאְנָקִים נֶאֱנָחִים
סוֹבְבִים בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה צוֹרְחִים
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלֹא מִשְׁתַּכְּחִים
יִסְפְּדוּ לוֹ אֲחִימוּ לֵיהּ וְאַחִים
30- וְעָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם יַעֲלוּ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
חָסִין קָדוֹשׁ הוּא יִפֶן מִמְּקוֹמוֹ
יִנְקֹם נִקְמָתוֹ וְגַם יִדְרֹשׁ אֶת דָּמוֹ
כַּכָּתוּב הַרְנִינוּ גּוֹיִם עַמּוֹ
וַאֲבֵלָיו יְנַחֵם לְמַעַן שְׁמוֹ
35- בְּגַן עֵדֶן יְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ
בְּעוֹלָם טוֹב וּבְעוֹלָם אָרוּךְ כֻּלּוֹ
- 16. דבקו… בזה: חידוד לשוני, על-פי שבת ל ע״א ׳דבקו שערים זה בזה׳. 17. צרות רבות ורעות: על-פי תה׳ עא, כ. 19. דם… נקיים: על-פי יר׳ ב, לד. 20. אף… פעלו: על-פי תה׳ קיט, ג. 21. ודמע… דמעה: על-פי יר׳ יג, יז. אם יצעק: צער האב הוא צער נוסף של האסון. 23. דל אור בני: נדלדל, ציור למות הבן. בלא… שקעה: שקיעת השמש היא משל למותם של אנשים כשרים, והלשון על-פי קה׳ א, ה ומדרשו בבר״ר נח, ב. 24. חרב הגיעה: תיאור הריגתו על-פי יש׳ ח, ח. 25. שברו: מכתו ואסונו. 27. ברחובות קריה: על-פי איכה ב, יא. 28. חבל… משתכחין: חבל על האובדים ואינם נמצאים. ביטוי של צער על פטירת צדיקים, ראה סנהדרין קיא, ע״א. 29. אחימו ליה ואחים: כפי שאמרו בשבת קנג ע״א ׳מהספדו של אדם ניכר אם בן העוה״ב הוא אס לאו… דמחמו ליה ואחים׳. (וראה רש״י שם). 31. חסין קדוש: כינוי לקב״ה, על-פי ׳אנא בכח׳. הוא יפן ממקומו: מנוסח קדושת ה׳כתר׳ למוסף. 33. הרנינו… עמו: על-פי דב׳ לב, מד. 34. למען שמו: על פי תה׳, קו, ח. 35. בגן… בהיכלו: מנוסח האשכבה. 36. בעולם… כולו: סיום של נחמה, על-פי קידושין לט ע״ב.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
תמיכת העיר מקנס בתושבי טבריה
העיר מקנם ידועה ומפורסמת גם בתמיכתה הכספית בתושבי ארצנו הק׳. וביניהם עיר הקודש טבריה וזאת למדנו ממכתב שנשלח ע״י רבני טבריה לרבני מקנס בידי השד׳׳ר רבי שלמה טולידאנו נ״ע בשנת תרל״ה כמובא בספר ״אוצר גנזים״ שאסף בן אחיו של הרב הראשי לתל־אביב־יפו ושר הדתות הג״ר יעקב משה טולידאנו זצ״ל, בן דוד של מורינו ע״ה, על הרעב ששרר בארץ הק׳ זה שלוש שנים ושעליו פורסם בכתבי עת, וכן על מחלות רבות ובייחוד כי רוח עברה בו חולי הקולירא, (החולירע) רח"ל ועל ידי זה הוצרכו לרופאים ורפואות וכו", גם במכתב מספרים על ריבוי העולים מצפון אפריקה וביניהם רבים שבאו ללמוד בבתי המדרש בטבריה ומזכירים רבני טבריה לרבני מקנאס, שגם השד״ר עצמו הוא מהמשפחות המיוחסות בארצות המערב, שד"ר זה, רבי שלמה טולידאנו, בא מהעיר מקנאס, וחתום בין רבני טבריה על איגרות שדרי״ם אחרים וגם נמנה לדיין בעיר, ומפני המצב המתואר במכתב זה אלצוהו לצאת בשדרו״ת, אך בעוונות הרבים פגעה בו מדת הדין והוא מת בשנת תרל״ז במרוקו בעיר טאזא, וקברו ידוע שם, המכתב הובא בספר ״נר המערב״ באוצר גנזים (עמי 207).
וז״ל המכתב: האיתנים מוסדי ארץ, גבורים לעמוד בפרץ וכו", העמודים והמכונות אשר בית ישראל עומד עליהם, המה מלכיהם שריהם וכו" מעלת הגבירים הרמים, מבחר עצמים וכו", ועל צבאם מעלת הדיינים המצויינים הרבנים המובהקים מלאים זיו ומפיקים ראשון בקודש כמוהר׳יר ר׳ רפאל אבן צור הי״ו ואשר על ידו השני כמוהר״ר ר׳ שלום משאש הי״ו וכמוהר״ר ר׳ יעקב בירדוגו הי״ו וכמוהר״ר ר׳ שמואל עמאר הי״ו, אשר אור להם, יראה להם, ונוגה להם בעי״ת מקנאסא יע״א אתה ה' תשמרם וכוי.
מאחר עלות גדול השלום, נופך ספיר ויהלום, שלמים מרובים, כטל מאת ד׳ וכרביבים וכו' תכון תפלתנו על טהרת מצבת התנא האלקי הוא הקדוש רבי באיר בעל הנם זיע״א, למען חייהם ד׳ צבאות יגן עליהם וכו׳ אות זה מדבר אליכם אישים להגיד כי יצר יכו', שזה שנה אחר שנה, שבענו בוז ולענה, מרא וחרחבינהא, כי מידי שלש שנים, כל מידי דמיזן אתייקורי הוא דמתייקרי כי כבד הרעב בקרב הארץ עשרת מונים, מאשר היה לפנים, כאשר בא הדבר מפורש יוצא בכתב העתים כנודע, והשנה קשה משנה האחרת היא היתה אם למצוקה כי חלה ד׳ חלאים רעים מינים ממינים, כי אין בית אשר אין מיטה מוצעת, השותים מזרקי קובעת, לא אחת ולא שתיים, לא תקום צרה פעמיים, וזה קשה מן הראשונות, על מחלת לענות, כאן שנה מרה כלענה, כי רוח עברה הוא חולי ״הקולירא״ דנפיש ביעתותיה, כל היכא ראיתיה, ובפרט בעיה״ק ת״ו, איכו השתא הביטו ארחות תימא, על ישראל העניים יתומים ואלמנות, אם יוכל איש למנות, ועל רבנן ועל תלמידיהון, וכל כוונתהון לנהלם בלחם, על הלחם לבדו, אי נמי לאידך גיסא לתת לכסף מוצא כדמי רפואות ורופאים ובקופת חולים כל הנחשלים וגמילות חסדים לתת לעושי המלאכה המופקדים, או כלך לדרך זו להמציא רופא אומן, נטע נעמן, מלבד תמידין כסדרן ומוספין עד כי תשש כח הסבל ובפרט בעי״ק טבריה ת״ו דידעי לה כ״ע אשר היא עניה סוערה ולית לה מגרמה כלום, ומה גם כי בימים האלה בן פורת יוסף נתוספו ספסלי בבי מדרשא רבא דטבריא ת״ו, וירבו ויעצמו עם בנ״י הבאים מקרית חוצות לשכון כבוד בארצינו, על זה היה דוה לבנו, כי אין ספק בידינו להמציא לחם לפי הטף, לא זו אף זו כי הן בעון נסתמו צנורות השפע, ואין הקומץ משביע לשליש ולרביע, ואפילו לשנים כתקנן וההכרח אילצנו לחוב בדמינו סך רב ועצום להחזיק ידים רפות וברכיים כושלות, והנה בעתה דרווח עלמא פורתא קמנו ונתעודד לתור ולדרוש בחכמה את מי נשלח ואת מי ילך לנו להודיע צעדינו, לאחינו אנשי גאולתינו ובהסכמה עלינו למנות למעלת הרב המובהק ציר אמונים, מגזע האיתנים, מר שד״ר רב משרשיא כמוהר״ר ר׳ שלמה טולידאנו הי״ו נין ונכד למעלת הרב הגדול מעוז ומגדול חק״ל איש האלקים קדוש הוא כמוהר״ר ר׳ יעקב טולידאנו זצוקלה״ה, ומובטחים אנחנו שע״י הרב הקדוש השד״ר הנז' הי״ו תהיה צליחתנו בצלח העודף בתוספת מרובה לאלפי רבבה דבר שאין לו קצבה, הואיל ואתרמי כי הרב השד״ר המעלות לשלמה הנז' הי״ו מניהו הוי ממשפחות המיוחסות שבערי המערב יע״א, ולא היה הכתוב צריך לאומרו שהמה בחוכמתם בחצריהם ובטירותם יעמדו על הפקודים מתעלת הברכה. עמידה שיש בה סמיכה, לימין הרב השד״ר הנז׳ הי״ו לתומכו ולסעדו ולהחזיק בידו להדרו ולעטרו בזהובים בעין יפה לקבל אלפא, אי משום כבוד אבותיו הקדושים ואי משום איהו גופיה נמי ראוי והגון הוא לכל כבוד שבעולם, ולא נצרכה אלא להעדפה להעדיף טובם לעשות עמנו אות לטובה נדבה כפולה לפי דוחק השעה וכו' ונאמן האל ברוך הוא משלחם יתר הון ועושר בביתם כנה״ר וכנא״ה חו״ר,
הועד הכללי בעי״ק טבריה ת״ו כ״ח סיון תרל״ו לפ״ק ברב עז ושלום,
הצעיר: רפאל מאמאן ס״ט הצעיר: אהרן לחדיף ס״ט
הצעיר: אברהם צבא״ח ס"ט הצעיר: רפאל אברהם
בלפון ס״ט
הצעיר: משה בהלול ס"ט הצעיר: שלמה מאמאן
הצעיר: יעקב אבולעפיה ס״ט.
מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים
יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17
לאה בורנשטיין־מקובצקי
השפעת הקשרים הבלבליים על היחסים החברתיים
מקדם ומים כרך ו
התחום הכלכלי הוא החשוב ביותר במערכת היחסים בין יהודים ונכרים, משום שהוא מוחשי ויום־יומי, וממנו נלמד גם על תלותם של הצדדים זה בזה. לעיל ניסינו לבדוק עד כמה השפיעו הקשרים הכלכליים על התחום החברתי, והאם הולידו קשרי ידידות, עזרה הדדית וביקורי גומלין. למדנו, שבדרך כלל נוצרו קשרים חברתיים מוגבלים בין יהודים ונכרים. מאידך יש לשער, שאותם יהודים שמילאו תפקידים כלכליים בכירים בשירות השלטון ובמערכת המנהל, כפי שלמדנו למשל לגבי ירושלים במאה ה-16, יצרו יחסים חברתיים הדוקים יותר עם מעסיקיהם, והוא הדין ביהודים שהייתה להם שותפות כלכלית עם מוסלמים ויוונים בני המעמד הגבוה. שותפויות עם מוסלמים היו נפוצות הרבה יותר משותפויות עם יוונים; היחסים עם אלה היו, כאמור, מתוחים למדי. גרועים מאוד היו היחסים בין יהודים וארמנים, וזאת בעיקר בגלל התחרות הכלכלית הקשה שהתנהלה ביניהם.
ייתכן מאוד שאומנים יהודים שהיו חברים בגילדות מעורבות עם נכרים יצרו עם עמיתיהם קשרים חברתיים כלשהם. ניתן לומר גם שבעלי מקצועות מסוימים — כגון רופאים, מוכסים וגובי מסים, צורפים וחלפנים, בורסקאים וקצבים, שנמנו עם המעמדות הגבוה והבינוני בחברה היהודית, וכן הרוכלים, שהיו הקבוצה הענייה בציבור היהודי — היו מעורבים יותר לרגל פרנסתם מבחינה חברתית עם החברה הסובבת.
בספרות השו״ת אין התייחסות לעצם האיסור על שותפות עם הגוי אלא לכמה מתוצאותיה של שותפות כזו, בעיקר הכנסות מרווחי שבת, וכן מכירת דגים טמאים, נבלות וטרפות בידי השותף הגוי. ר׳ אליה הלוי מקושטא (נפטר בשנת 1540) נשאל על יהודי הרוצה להשתתף עם גוי בחנות, אלא שהכול יודעים שהיא שותפות עם היהודי, ושואלין מה דינו לעניין שבתות וימים טובים., אולם ברור שלא רק מנימוקים הלכתיים (בעיקר הבעיה של שמירת שבת בשותפות עם נכרי), אלא גם, ובעיקר, מחמת חוסר אמון בנכרים העדיפו יהודים על פני נכרים כשותפים. הד לכך מצוי בהסכמת סידרוקפסי(שליד סלוניקי) משנת שצ״ב (1632), שאין לעשות עסקות בשותפות עם גויים.
דומה שדברי יעקב כץ על החברה היהודית האשכנזית במוצאי ימי הביניים, כי ״ההתנגשות של שתי המגמות — להתיר את ההשתלבות הכלכלית הנחוצה ולשמור עם זה על ההפרדה הסוציאלית־הדתית — גלויה לעין בהרבה מדיוני בעלי ההלכה והמוסר, רלוונטיים גם לחברה היהודית באימפריה העות׳מאנית באותה תקופה."
דומה שאין מקום לדבר על יחסים או השפעות הדדיות בין יהודים למוסלמים בתחום התרבות, מלבד תחום המוזיקה. כל עדה חיה את חייה התרבותיים כשהיא מסוגרת בתוך עצמה וניזונה ממקורותיה היא. הסימביוזה התרבותית לא התקיימה גם בגלל השפות השונות שדיברו וכתבו בני העדות הדתיות השונות. היהודים דיברו וכתבו ברובם לדינו (וחלקם יוונית), ולא תורכית. מיעוט הקשרים החברתיים נעוץ לא רק בהתבדלות הדתית, אלא גם בחינוכם הנפרד והמבודד של ילדי היהודים בתלמודי התורה.
קשרי מין
תחום המין מזמן את איסורי הטַבו הרגישים ביותר. במקצוע העתיק בעולם עסקו מוסלמיות, ואזור בתי הבושת היה בחלק המוסלמי של כל עיר. במקורות לא נמצאו לפי שעה עדויות על יהודיות שעסקו בזנות כמקצוע בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17; נראה שלא התקיימה מציאות של זונות יהודיות במאות אלו. נראה גם שמעטים מאוד היו המקרים של גברים יהודים שניהלו יחסים קרובים עם נשים מוסלמיות. אולם האיסור המוסלמי על יהודים ונוצרים לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית שימש עילה להפצת עלילות עד יהודים שעשו זאת כביבול.
שאלה־ותשובה משנת ת״ז(1647) עוסקת ביהודים שקיימו יחסי מין עם מוסלמיות בעיר סקופיאה ובעלילה על יהודים אחרים בעיר זו באותו עניין. נלמד ממנה, כי התורכים ״עשו שפטים״ באותם יהודים שזנו עם מוסלמיות, וכל יהודי העיר נחרדו. אחד מיהודי המקום נתקף שבץ משום שחשש מפני עלילה של אישה תורכייה שניסתה זה זמן־מה להיטפל אליו; הוא חשש פן תעליל עליו שזנה עמה, ולכן נמלט לקושטא. יש בידינו עדויות ספורות על יחסים הומוסקסואליים בין יהודים לנכרים
באופן יחסי אין עדויות רבות על פריצות מינית של נשים יהודיות עם מוסלמים ונוצרים. נראה שהחשש מקיום יחסי מין עם נכרים הוליד איומים מצד נשים שתזנינה עמם אם לא תקבלנה גט. במקרים של נשים יהודיות שקיימו קשרים קרובים עם גברים נכרים חייב היה הבעל לגרש את אשתו הנואפת. בין היתר נלמד על תביעת בעל יהודי לגרש את אשתו בעילה שראה אותה מתנשקת ומתחבקת עם נכרי, הגם שלא שכב עמה.
יש לשער, שחלק ממקרי המרת הדת של נשים יהודיות באו בעקבות קיום יחסי מין עם נכרים שלהם הן רצו להינשא, ולעתים בעקבות גירושין מן הבעלים היהודים לאחר התגלות ניאופן עם נכרי.
מקרים של אונם יהודייה בידי נכרי נזכרים לעתים נדירות. נראה שהנשים יצאו תמיד בליווי ובשמירה; וכן הדעת נותנת, שהיו נשים שנאנסו בידי נכרים אך לא דיווחו על כך כדי שלא לעורר בעיות הנוגעות למעמדן האישי וכדי שלא לעורר עליהן לעז.
יהודים ויניצ׳רים
אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד פיזורם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.
פרשה בפני עצמה היא מסכת היחסים בין היהודים והיניצ׳רים. חיילים אלה, שלא אחת מרדו בסולטאן ולעתים שדדו וחמסו את האוכלוסייה, היו בדרך כלל שנואים על היהודים על שום התנכלותם להם. שנאה זו הופגנה כבר בימי הרב משה קפשלי, רבה של קהילת איסטנבול לאחר הכיבוש העות׳מאני בשנת 1453. אחיינו, הכרוניקון אליהו קפשלי, תיאר כיצד רדפו היניצ׳רים את דודו. ידוע, שעם מות הסולטאן סלים הראשון (1512) נשקפה ליהודי מצרים סכנה מצד היניצ׳רים; אלה טענו, כי קיים נוהג המאפשר להם לבזוז את רובע היהודים בקהיר. מספר אמירים השתלטו עליהם ומנעו זאת מהם, אך היניצ׳רים איימו לבזוז את העיר. הם נרגעו רק כאשר שולם להם סכום כסף מסוים. זמן קצר לאחר מכן שוב הייתה מתיחות בעיר, והיהודים מיהרו לבצר את הרובע שלהם והוציאו ממנו את אריגיהם היקרים. אולם מאידך יש לציין, שמן המאה ה־15 נתפתחו קשרים כלכליים מיוחדים בין היניצ׳רים לבין היהודים העירוניים, וקשרים אלה נמשכו עד חיסולו של חיל היניצ׳רים בשנת 1826."
היניצ׳רים עמדו בקשרי אינטרסים עם היהודים על רקע כלכלי. היהודים היו לעתים חוכרי־משנה של היניצ׳רים, וכן נהגו להלוות להם כספים. בימי הפאשא הבוגד אחמד במצרים נוצרה שותפות גורל משונה בין היהודים ליניצ׳רים, שעה שאנשי אחמד הרגו את היניצ׳רים ועמם שבעים יהודים ששהו במצודת קהיר לרגל עסקיהם. ואילו בסלוניקי נמסרה לידי היניצ׳רים מדי שנה שנה כמות גדולה של אריגים שייצרו יהודי העיר, וזאת באמצעות שליח שנתמנה מטעם כוללות העיר; אריגים אלה יועדו להלבשת החיילים היניצ׳רים.
למרות הקשרים הכלכליים התנכלו היניצ׳רים ליהודים הן בדרכי היבשה והן בהתנפלות על קהילות יהודיות. ברבע האחרון של המאה ה־16 וברבע הראשון של המאה ה־17 התמרדו היניצ׳רים לעתים תכופות, וסיכנו את משטר הסולטאן. בשנת 1592 הם שילחו אש בבתיהם של היהודים בקושטא. הם גם הוציאו להורג במוות אכזרי את אסתר חנדאלי, יהודייה מפורסמת שהייתה סוכנת בהרמון הנשים של הסולטאן. יניצ׳רים גם התפרסמו לעתים תכופות ברצח יהודים בדרכים לשם שוד." מקור משנת תמ״ה(1685) דן כיהודייה שהתיידדה עם היניצ׳רים; בעלה מאשימה כי השפיעה עליהם שירצחוהו. בעת סכסוך בסלוניקי במאה ה־17 הצליח הפרנס ר׳ יצחק אשיאו להינצל מרודפיו, כת אומני הטקסטיל, בסיוע יניצ׳רים שהכיר.,,
המרת דת וגיור
המרת דת היא התוצאה המשמעותית ביותר של מערכת יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים. אלפי יהודים התאסלמו במרוצת כל מאה ומעט יהודים התנצרו, בעיקר בכנסייה היוונית האורתודוקסית. רוב המרות הדת נעשו משיקולי תועלת, בעיקר כלכליים, או מרצון להינשא לנכרים. נושא זה דורש דיון מעמיק נפרד. לעומת זאת, מקרים של גיור מועטים היו. הגיור נאסר בצו השלטונות העות׳מאניים, ונראה גם שלא קסמה לנכרים האפשרות לחיות ביהודים.
סוף הפרק יחסים חברתיים בין יהודים ונוכריים. לאה בורנשטיין-מקובצקי……
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31-Amnon Elkabets Tafilalet – Sijilmassa
Amnon Elkabets
Tafilalet – Sijilmassa
La minorite juive habitait dans des centaines de villages musulmans ou ils recherchaient la proximite d'autres Juifs. Dans certains villages musulmans vivaient seulement quelques families juives, dans des cours mitoyennes dont la taille ne depassait pas quelques dizaines de metres carres. Ce voisinage ne plaisait pas toujours aux musulmans qui pretendaient que l'islam puise sa force dans le jihad, la lutte jusqu'a la mort pour la gloire du Prophete. C'est pourquoi la presence etrangere est interdite en terre musulmane.
Mais les Juifs ont survecu malgre l'inimitie musulmane causee par la rivalite entre les deux religions quant a l'appartenance a la famille d'Abraham et le droit d'ainesse. La prosperite commerciale et economique qu'apportaient les Juifs permettait l'existence commune autour du meme puits, des memes fours et dans les memes villages. D'une part, il y avait parmi les musulmans un nombre negligeable de musulmans qui haissaient les Juifs d'autre part, on leur faisait confiance, on avait foi en eux et reciproquement.
Un temoignage des rapports ambivalents qui regnaient entre les deux groupes ethniques peut etre trouve dans les expressions de l'Arabe maghrebin que les Juifs ont adopte et dont ils se servaient dans leurs relations avec leurs voisins musulmans. Elles etaient differentes des expressions dont ils se servaient entre eux. L’emploi de locutions particulieres demontre clairement que le contact entre les deux cultures etait limite. Cela provenait du manque de connaissance de l'Arabe litteraire par les Juifs c'etait un obstacle pour eux dans la comprehension profonde de la religion et la culture de leurs voisins musulmans.
C'etait une des raisons de la mefiance du Juif envers son entourage etranger. Malgre tout, les Juifs ont continue a mener un commerce prospere avec les musulmans tout en prenant garde a ne pas defier l'islam car l'exil les obligeait a etre prudents. Les Juifs du Tafilalet souffraient parfois d'agressions de la part de leurs voisins musulmans.
La famille Abehssera etait dans le meme cas et a eprouve quelques tragedies qui l'ont touchee des le debut du XXe siecle et meme pendant de nombreuses annees plus tard. La premiere tragedie concerne le sort de Rabbi Ytshak Abehssera, le plus jeune fils de Rabbi Yaacov, assassine par un musulman, bandit de grands chemins, pres du village de Toulal, non loin de Gourama ou vivait une grande communaute juive. Le deuxieme cas est l'assassinat de Rabbi David Abehssera, fils aine de rabbi Massoud (mort en 1908) et petit-fils de Rabbi Yaacov.
Il etait surnomme Ateret Rochenou. Rabbi David etait le frere de Baba Sale, petit-fils de Rabbi Makhlouf, le fondateur de la dynastie rabbinique. Pendant une des guerres civiles qui devastaient la region du Tafilalet, un musulman fondamentaliste a conquis la region et s'est proclame descendant du Prophete Mohamed. Ce souverain a decide de convertir a l'islam par la force tous les Juifs de la region sous peine de mort.
Dans ce but, il s'est adresse au chef de la communaute Rabbi David, grand kabbaliste repute, pour le convaincre d’embrasser l'islam. Lorsque celui- ci a refuse, il a ete mis a mort ainsi que deux de ses aides. La mort de Rabbi David a frappe de stupeur la communaute et son frere Baba Sale a pris son deuil pendant longtemps. Les femmes juives de la region, egalement, ont ete victimes d'attaques et d'atteintes a leur honneur et meme de meurtres nombreux. Ces actes ont envenime les relations entre la communaute juive et ses voisins. Cependant, la sagesse et la personnalite des rabbins de la famille ont arrete le declin des relations entre les deux populations de la region.
Malgre le grand malheur, les Juifs de la region ont continue a jouir d'une liberte totale en matiere de religion, les circoncisions, les Bar-mitsva, les mariages et les naissances ainsi que les fetes religieuses, l'observance de la cacherout et tout ce qui concerne la religion juive. Ils jouirent aussi d'une autonomie qui s'exprimait par l'attribution d'un large pouvoir judiciaire au Beit-din local et le droit de nommer des rabbins et des juges aux postes vacants. C'etaient en principe les membres de la famille qui s'occupaient d'obtenir les permis necessaires a la nomination et l'investiture des rabbins au Grand Tribunal rabbinique qui se tenait dans la capitale, Rabat. Ils ont continue a maintenir la direction de la communaute jusqu'au terme de la presence des Juifs dans le Sud du Maroc.
[anti-both]
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בברך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.
באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.
235– אוחדי פי סריר, ולא ראג׳ל דליל.
לבדי במיטה, ולא עם גבר עלוב.
מוטב יחפה, מאשר עם נעליים זולות
מוטב אלמנה מבעל טוב, מנשואה לבעל רע.(419 שם)
מוטב לבד מאשר עם בן-לוויה רע.refranero) (354
236 כּייל זראע בלאדךּ, וואכ׳א יכּון זוואן.
קנה חיטה מעירך, גם אם זונין היא.
ו/236 נוסח אחר: כּייל זראע בלאדךּ וואכ׳ איכון שעיר
קנה חיטה מעירך, גם את שעורה היא.
זונין של כפרך, ולא חטים מן החוץ. (מימרות ערביות בלבוש עברי ־ הפועל הצעיר 1963)
חטיא דקרתך זונין, זרע מנהון אם החיטה של עירך זונין הן, זרע מהן. (בראשית רבה נטי)
אשרי אדם שאשתו מעירו, תורתו מעירו ופרנסתו מעירו. (מדרש משלי פרק ה׳)
ההולך לחפש אשה ממרחקים או שיהיה מרומה, או שברצונו לרמות. (פתגם צרפתי)
את המשרתת שלך הביא מרחוק, ואת אשתך ־ מקרוב. (פתגם צרפתי)
237 אל ערוק, ולא אל – כירוק.
יחוס ולא לבוש.
אשה מיוחסת, ולא אישה מלובשת.
הגדול שביחוסים ־ השם הטוב. (מבחר פנינים פרק וי)
לעולם לא תקח אלא אישה מיוחסת, ואפילו אם אתה מוצא אותה עירומה. (א׳ב דבן-סירא)
חפש לך אישה שיש לה קן, ולא אשת-חן. (אלמוני)
אריג קח מחוט משובח,ובת-ממשפחה טובה. (פניני ספרד)
[anti-both]
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית 
לא כל המלכים הפיקו תועלת משאיפותיהם המופרזות ממלחמותיהם. היו ביניהם כאלו, שיומרותיהם המיטו עליהם צרות לא מעטות ובימיהם רווח מעט ליהודים המדוכאים. מלכים אלו היו עסוקים יותר מדי במלחמות קשות, בכיבוש שטחים נרחבים ובהחרמת רכוש עצום. הם המליכו את עצמם ונחשבו בעיני רבים כראשי שבטים רודפי בצע, תאווה וגדולה.
עשרות שנים עברו והמיעוט היהודי התאושש קמעא, פרה ורבה, הרחיב את עסקיו וקיים קשרי מסחר רחבים, יהודים רבים הפכו ליועצים, שרתים ושליחים של בית המלוכה. יום אחד קם מלך חדש, נועז ונוקשה, ושמו מולאי ארראשיד והוא בנה ערים, חומות מגן ונמלים. אחריו קם מלך אכזר מאין כמוהו אך מצליח יותר מכולם. שמו היה מולאי איסמאעיל, והוא בנה עיר חדשה ענקית ומבוצרת בחומה גדולה. מלך זה הצליח להכניע את רוב הברברים אשר עד כה סירבו להיכנע. ממלכתו השתרעה מהסחרה בדרום ועד למזרח ולצפון בגבול אלג'יריה.
מאבקם של היהודים, אשר היו שרויים בתוך ערבוביית המלחמות של המלכים, התמקד בתחום אחד ויחיד : לשמור על זהותם היהודית ולקיים את דתם כהלכה. לכל מלך הייתה צורת שלטון ובגנון התנהגות משלו כלפי היהודים. אחד הטל עליהם מסים כבדים והשני דרש מהם להמיר את דתם. אחד השתמש בהם ליישוב סכסוכיו הפנימיים על ידי השפלתם בחוצות והפקרתם לאספסוף, ועריץ אחד גירש אותם מחוץ לתחום שלטונו. וכאשר קם מלך נוקשה והצליח להשליט סדר ושקט במדינה וגם פרש על היהודים את חסותו, היו היהודים קמים ומתפללים בבתי כנסת לשלומו ולהארכת ימיו של המלך. ובכך הם קיימו את הכתוב " הייה מתפלל בשלומה של המלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו ".
הכאב והצער של היהודים בא לידי ביטוי ופורקן ביום ט' באב, וכאשר היו יושבים ואפר על ראשם, בוכים ומתייפחים כשהם צמים ומתענים כל היום בבית הכנסת, היו עושים זאת לא רק על חורבן בית המקדש, אלא גם כתגובה המוצאות אותם במדינה זו במשך מאות בשנים. ובתום היום הארוך הזה, היה הרב המנחה מסיים תפילת אבל זו בצטטו מן התנ"ך " רק אתכם ידעתי מכל משפחת האדמה, על כן אפקיד עליכם את כל עוונותיכם " וכי במה חטאנו לאלוהים ? שאל עצמו היהודי הנאמן לדתו ולמורשתו היהודית חרף סבלו הרב.
אלא שהרב המנחה את תפילת יום אבל זה, היה מנחם את שומעיו באומרו שלא חטאינו אנו, אלא חטאי אבותינו אנחנו משלמים , ובכדי להרגיע את רוחם, היה מוסיף את הבטחת האל לעמו, " כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף ". לאחר יום אבל כזה היו כולם מתפזרים כשהם ממלמלים לעצמם את הפשוק המסורתי החוזר על עצמו בכל השנים אחרי כל חג ותענית " לשנה הבאה בירושלים ". כוח האמונה היה רב ועוצמת התקווה, אדירה.
בשנת 1727 הקיץ הקץ על מלכות רבת האכזריות וההישגים כאחד ומרוקו נכנסה שוב לתוהו ובוהו. המלך החזק מולאי איסמאעיל מת ומלחמות השבטים ובני השבטים החלה מחדש במלוא עוזה. כולם נלחמים זה בזה וכולם הורגים זה את זה. האגדה מספרת על מלך מולאי איסמאעיל, שבעת בניית העיר מכנאס, נתן הוראה לבנאים לקבור את מתנגדיו בתוך החומות שהיו בונים מסביב לעיר.
מלכים רבים קמו ונפלו בזה אחר זה לאחר מותו של מולאי איסמאעיל. כולם קמו בעזרת החרב וכולם נפלו בחרב. שושלת יוחסין של מלכי מרוקו עוברת ממולאי עבדאללאה ועד מולאי חפיד.
מולאי חפיד היה המלך האחרון בשושלת מפוארת וארוכה זו והוא אשר חתם על הסכם עם הצרפתים בדבר שלטונם במרוקו לתקופה של ארבעים שנה. זה היה בשנת 1912, וכך נפתח עידן חדש מלא תקווה להפסקת המלחמות אשר התחילו במרוקו מאז הגיע אידריס הראשון, אלף ומאתיים שנה קודם לכן.
גוראמה הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.
במשך כל אותן מאות בשנים, היה מצבם של היהודים נתון לעליות ומורדות. זאת בהתאם לסוג וסגנון שלטונו של כל מלך בתקופתו. הקהילה היהודית לא החמיצה שום הזדמנות לחזק את עצמה מבפנים כאשר הנסיבות אפשרו לה זאת. הדבר נעשה באמצעות לימודים ב "חדר " בחברות ה " זוהר ", דרשות בבתי כנסיות וישיבות, ומעל לכל שקדו היהודים על מנהגיהם ומסורתם היהודית. סייעו במלאכה זו גם שליחים מארץ ישראל וכוללים רבים שהיו מגיעים לאסוף כספים עבור הישיבות בירושלים, חברון, טבריה , צפת ובמקומות רבים אחרים.
הקשר היה רצוף ככל שנתאפשר עקב הנסיבות. אחד השליחים המפורסמים, רבי עמרן בן דיוואן נפטר במרוקו ונקבר בעיר " וואזאן ". קברו הפך מוקד משיכה להמונים, שהיו עורכים בו מידי שנה הילולות ושמחות גדולות.
אחריו היה רבי יחיא לחלו שנפטר תוך כדי סיורו בתאפילאלת ונקבר בעיר " קסר שוק ". גם על קבר זה עורכים היהודים הילולה מדי שנה, ואלא חסרים ערבים שבאים להשטחח על קברו ולבקש מרפא למכאוביהם.
אולם התנועה של רבנים ושליחים לא הייתה רק מארץ ישראל למרוקו, אלא גן בכיוון ההפוך. רבים הרבנים שעלו לארץ ישראל לאורך כל המלחמות, שהעולם היה שרוי בהן. מדינות העולם בארבע כנפות תבל, נלחמו ביניהן ונאבקו על אדמות ועל שלטון. היהודים לא מצאו מנוח בשום מקום בעולם והם היו נתונים בין פטיש הגלות לבין סדן המלחמות. הם שירתו את מדינותיהם בנאמנות ולא אחת נלחמו בתוך הצבאות השונים של המדינות בהן חיו. מדינה משלהם לא הייתה קיימת ואיש מהם לא חלם על אפשרות שתתממש אי פעם.
אחד הרבנים שעלה לארץ ישראל, היה הגאון רבי חיים בן עטאר, שפירושיו לתנ"ך מוכרים בשם " אור החיים ". הוא עלה לארץ הקודש בעקבות אחרים שעשו זאת לפניו. תלאות, סבל וקשיים בל יתוארו עברו על רבי חיים עד שהצליח להגיע לארץ ישראל, בה קיווה ללמוד וללמד תורה.
רבים ממלכי מרוקו פרשו את חסותם על היהודים והגנו עליהם מפורענות האספסוף אשר היה רגיל לכך במשך דורות. הודות להגנת המלכים אלה על היהודים, ולמרות הסבל הרב בכל התקופות, נשארה קהילת יהודי מרוקו חזקה וגדולה כמעט יותר מכל קהילה אחרת בכל מדינות האסלאם.
דבר זה נתאפשר, בראש וראשונה, בזכות עקשנותם ודבקותם של היהודים בדתם. הקהילה היהודית שקדה על הדאגה לנצרכים שבקרבה. היא עשתה זאת באמצעות מוסדות צדקה רבים בכל עיר ובכל כפר, אשר הפכו למסורת בחיי החברה היהודית.
המושג מללאח במרוקו מוכר וידוע לכל יהודי. סיפור המללאח התחיל כאשר אחד המלכים החליט לבנות ליהודים שכונות צפופות ומוקפות בחומות. הייתה זאת דרך אחת כדי לשמור על היהודים מפני שוד וביזה שהיו מנת חלקם יום יום.
מאידך, הייתה עוד מטרה בהקמת המללאח, לשוות ליהודים צביון נחות מאשר תושבי המדינה המוסלמים. האגדה מספרת שבמללאח הראשון בעיר פאס, הועסקו היהודים בהמלחת ראשיהם הערופים של מתנגדי המלך. ראשים אלה ניתלו על ידי נאמני המלך על חומת המללאח במגמה להרתיע מתנגדים אחרים למלך. כל נולד השם מללאח מלשון מלח, לשכונות היהודים בערי מרוקו.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
מאוייב לאוהב
בעיר מוגארור, מקום מגוריו של הר
ב פינטו, התגורר בשעתו שר חשוב, עשיר גדול – ושונא ישראל גדול עוד יותר. תענוג מיוחד היה לו להציק ולצרור את יהודי העיר, ולהטריד אותם ככל שיותר.
גם הרב פינטו לא היה יוצא מך הכלל מבחינה זאת. באחד הימים עבר הרב עם אחד מתלמידיו ליד ביתו של הצורר, וזה ראה אותם מחלון ביתו וציווה על משרתו כי יכניס את שניהם אליו. אמרו לו משרתיו, כי האיש הפוסע ברחוב, בצניעות ובפשטות, הוא אחד מהחכמים היותר גדולים של היהודים, ואולי ראוי שיעזבנו לנפשו. אותו רשע לא התרשם מדבריהם, ועמד על שלו: ״הכניסוהו אלי!״ – פקד.
וכשנכנס הרב ראה השר, כי מכנסיו של הרב ארוכים יותר מהמקובל באותה תקופה במקום. הרב פינטו, כדי לשמור על צניעות, לא חשף טפח מרגליו וכיסה גם את כפות רגליו.
שאל אותו השר: ״מדוע ארוכים מכנסיך יתר על המידה? דע לך, כי לא מקובל ללכת כך ברחובות עירנו, ואם אתפוס אותך שוב מהלך עם מכנסיים שכאלה אדאג להענישך במלקות.״ הרב לא השיב על דבריו הקשים של הרשע, ויצא לביתו.
בחצי הלילה ניעור השר משנתו, כשהוא מתפתל מכאבים עזים שתקפוהו. כאבים שכאלה לא חש מעודו, והוא הרגיש כאילו משלחת מלאכי חבלה ניצבת ליד מיטתו ומענה אותו בייסורי גיהנום. והמפליא יותר: איש ממשרתיו לא חש אליו, למישמע צעקותיו.
רק בבוקר התייצבו משרתיו ליד מיטתו, וכל אחד מנסה את כוחו בעצה או בתרופה – אך לשווא. הכאבים בעינם, והרשע צועק מרה. מייד פשטה השמועה בעיר על מחלתו המסתורית של הרשע, ואנשים רבים הגיעו אל ביתו כדי לנסות ולסייע לו. זה אומר כי שדים תקפוהו, ויעץ על תרופה ששמע מזקנתו, וזה אומר בידענות כי הכאבים הגיעו בגלל הבית החדש, שאליו עקר האיש באחרונה. וכך הגיעו רבים, עם עצות שונות ומשונות. ניסו אנשי הבית את העצות הללו על השר, אך אלה הועילו כמו כוסות רוח למת: השר המשיך לזעוק מרה מרוב כאביו וייסוריו.
וכך נישנה הדבר גם בלילה השני. כאביו לא שככו, אך איש מבני הבית לא חש אליו. בבוקר, כשפניו זועפים, שלח את משרתיו לכל גדולי העיר, בבקשה שינסו למצוא ארוכה לתחלואיו.
אחד מאלה היה גוי, חסיד אומות העולם, אוהב ישראל. גוי זה ידע על המקרה, שבו בייש השר את הרב ואיים עליו, בגלל מכנסיו הארוכים. שמע האיש על המקרה, ומיהר לבית השר. ״דע לך״, אמר לשר המתייסר, ״כי כל הרעה הזאת באה אליך רק בגלל שביישת את הרב הקדוש רבי חיים פינטו. איש גדול וצדיק הוא הרב, וחטא גדול חטאת כשהתייחסת אליו כאל אחד הריקים והפוחזים. אם לא תבקש ממנו מחילה, לא ירפו ממך הכאבים״.
שמע זאת השר, והורה לאיש כי ייקח מיצרכים ומזון לביתו הרב, ויבקש ממנו כי יסיר ממנו את החולי הזה.
מיהר השליח עם עגלה מלאה כל טוב לביתו של הרב. שם אמרה לו אשת הרב, הרבנית שמחה, כי הרב נמצא עתה בבית הכנסת. המתין האיש ליד הבית, עד שובו של הרב מהתפילה. כשהגיע הרב, נפל אותו גוי – שהרב הכירו-לפניו, וביקש ממנו כי ימחל לשר ויעביר ממנו את ייסוריו. הרב השיב לו, כי טרם מלאה סאת ייסוריו של אותו רשע, וכי הלילה הזה ילקה כפליים על חטאותיו, ורק למחרת יירפא. אולם, אותו חסיד אומות העולם שב והפציר ברב כי בכל זאת יתמלא רחמים על הרשע, ובסופו של דבר נעתר הרב והודיע לו כי הכל מחול לאותו רשע. מייד גם התפלל הרב על אותו שר, שיבריא במהרה. כשסיים הורה לגוי כי ישוב לביתו, וציווה כי ייקח את כל המאכלים האסורים והמתנות שהרעיף עליו השר. ״הלילה הוא יישן בשקט, הבטיח לו הרב.
החזיר האיש את העגלה המלאה בכל טוב אל בית השר, ומסר לו את דברי הרב. וכך אכן היה: באותו לילה ישן השר כתינוק, וכשהתעורר הכיר במעלתו של הרב פינטו, שקידש במעשה זה שם שמיים. מאז אותו מקרה, שבו למד לקח על בשרו ממש, חדל השר להציק ליהודים – והפך לאוהב ישראל.
גולמי ראו עיניך
תקופה קשה עברה על יהדות מוגאדור. חטיפות, הלשנות ורציחות עם כל שינוי מישטר ושלטון היו מנת חלקם של יהודי העיר.
הרב חיים פינטו חשב כיצד יוכל לסייע ליהודים, הנתונים ללא מגן ומושיע, ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמיים. החליט הר״ח ליצור גולם, כדוגמת הגולם המפורסם של המהר׳יל מפראג.
לקח הר״ ח גושי חימר, יצר אותם בתבנית אדם ואחר כך נפח בה רוח חיים. אולם, לאחר שגמר את המלאכה חכך בדעתו, והגיע לדיעה כי במקום לשים מיבטח בגולם יציר אדם יש לבטוח בבורא עולם, יוצר אור ובורא חושך. עדיף להתחזק בתפילה ולהרבות תחינה לפני מי שאמר והיה העולם, סבר הר״ח, ולבקש מיושב מרום כי יבטל כל גזירות רעות וקשות מעמו – מאשר לבטוח בגולם. ״ישראל בטח בהי, עזרם ומגינם הוא״, התחזק הרב באמונתו, ומיהר לפרק את הגולם שיצר. את גושי החימר ריכז במספר כדי חרס, המונחים עד היום הזה בחדרון, הנמצא ליד המדרגות העולות לבית הכנסת שבבית הצדיק במוגאדור.
הרב חיים פינטו שליט״א, בנו של הרב משה זצ״ל ונכד לרב חיים פינטו הקטן זצ״ל, הסתקרן בילדותו לראות מה נמצא מאחורי הקיר, ליד גרם המעלות. הצליח הילד להיכנס פנימה, ראה את הכדים וגילה את גושי החימר שבהם. בעודו נמצא בחדרון הגיע אביו ע״ה, ונזף בו על שנכנס למקום.
יודע מחשבות
הרב חיים פינטו היה אורח מכובד בשמחות במוגאדור. יהודי העיר ראו כבוד לעצמם בכך, שהר״ח נוטל חלק ומשתתף בשמחותיהם. יום אחד הזמין אחד מחשובי הקהילה את הרב, לברית המילה של בנו. לאחר קיום מצוות המילה ישבו המוזמנים לסעודה של מצווה, ובעודם מיטיבים את ליבם במאכל ובמשקה הגיעה נרעשת תושבת העיר, ובקשה בפיה לרב. בתה, סיפרה, הגיעה עד משבר והיא כורעת ללדת.
מתקשה הבת בלידתה, וכמעט שהגיעה עד שערי מוות. היא מבקשת איפוא מהרב, כי ירבה בתפילה ובתחנונים ליוצר האדם, שהלידה תעבור בשלום לבת ולפרי ביטנה. להפתעת הנוכחים, השיב הרב את פניה ריקם. האשה לא הירפתה, והמשיכה בבכי גדול ובתחנונים לבקש מהרב כי יושיע, אך הוא אינו מתרכך ולא נענה.
אז התפלאו הנוכחים עוד יותר. כמה אף כעסו על כך שהרב מקשה את ליבו, אך לא העזו לומר דבר, ביודעם כי יש מן הסתם משהו המוסתר לעיניהם אך גלוי לר״ח, ובוודאי יש סיבה לדבר. האשה המשיכה בתחנוניה, והרב ביקש מבעל השמחה להביא מים אחרונים וישבו לזמן ולברך ברכת המזון. וכשסיימו לקיים את מצוות ״ואכלת ושבעת ובירכת״ אמר להם הר״ח: ״בואו איתי, ותבינו מה היתה הסיבה לכך שכבשתי את רחמי ממנה״.
הלכו לביתה של אותה אשה, ונכנסו פנימה. שם שכבה בתה היולדת, נאנחת מכאבים וייסורים. הרב פנה אליה ושאל אותה: ״תאמרי לי בתי, ואל תכחשי. האם ידע אותך.איש זר בליל טבילתך? אמרי את האמת, פן תמותי״. פרצה האשה היולדת בדמעות שליש, הודתה על חטא ואמרה לרב כי אכן הצדק איתו. אולם, לא אשמתה היתה זו. באחד הלילות נתן בעלה את עינו בכוס, השתכר ויצא לרחוב. חברו הגיע בשעת לילה מאוחרת, ושאל אם כבר חזר הבעל ההולל הביתה ממסע שיכתתו. ״ עניתי לו כי אינני יודעת מה קרה לו, וכי למרות שכבר מאוחר טרם שב בעלי. מייד תפס השכן אותי בחוזקה, ועשה בי את מה שעשה. הייתי לבדי בבית, ושכנים אין. למי אזעק ומי יושיעני? אכן חטאתי, אך באונס היה הדבר״, אמרה וכולה בוכיה.
שמע הר״ח את דבריה, וידע כי אכן כנים הם. ״ידעתי על כך ברוח הקודש, אך רציתי לבחון את יושרך״, אמר לה.
ומייד הרגיעה ואמר לה, כי היא תעבור את הלידה בשלום וגם בנה יחיה, אולם הבעל והבועל ימותו שניהם, איש איש בחטאו. וכך, אכן היה. האשה ילדה ויצאה מהמשבר, ושני החוטאים מתו במיתה משונה
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
בני מלאל
OUARZAZATE
אתר שוק, מן הסוג שהקימו הצרפתים למינהל האזרחי והצבאי, בדרך שבין קזבלנקה למראכש. העיר היתה גם מרכז לסחר הבקר הסיטונאי. הקהילה היהודית שבה היא חדשה. התיישבו בה בעיקר יהודים צעירים שחיפשו פעילות מסוג חדש. רבים מהם שירתו במוסדות השלטון של הפרוטקטוראט, או בסחר הטרנזיט מצפון לדרום. אות למעמד העצמאי של הקהילה היהודית היה קיומו של בית דין רבני, וכן חוג של משכילים שעמם נמנה ר׳ דוד דנינו, שבספרו ״שרביט הזהב״ תיאר חברה יהודית משכילית כפי שעלתה בדמיונו. בין היתר הוא הטיף מוסר ליהודי אירופה על שלא האמינו ל״נביא הרצל״. זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הגיע שמען של הגזרות הראשונות שניחתו על יהודי גרמניה לאוזניהם של יהודי מרוקו.
ווארזאזת
עיר חדשה במרכזו של רכס האטלס הגבוה ועמק הדרע, היתה מוקד המינהל הצרפתי באזור. העיר שימשה אתר שוק לכפרים הרבים שסביבה ובין היתר היו בה חנויות של בעלי מלאכה יהודים. ווארזאזת זכתה להתפתחות רבה, עת נמצאו בהריה מכרות מנגן חשובים. ומשום כך נסללה לעיר מסילת ברזל ממראכש, וכן הוקם בה שדה תעופה. הכביש מווארזאזאת למראכש תלול ועובר בדרך צרה על פני תהום, באזור תיזין תשכאת. עמק הדרע משתרע לאורך כ-150 ק"מ ובו היו מלאחים יהודיים רבים. היהודים היו בעלי מלאכה, אבל גם חקלאים בעלי מטעי דקלים וחלקות אדמה, שאותן היו מעבדים בשותפות עם ערבים. בכל מלאח היו כמה מאות או עשרות של יהודים ולהם מנהיגים מקומיים זוטרים, שעסקו בהנהגתם הדתית ובכלל זה שימשו כמלמדים בתלמודי התורה. יהודים שימשו גם ספקים של מזון וסחורות שונות לכפרי הסביבה, ומנהל תחנת האוטובוסים הראשית שבה היה יהודי.
מרכז החיים היהודיים היה ב״צלא״ — היא בית הכנסת. בית הכנסת שבאמזרו הוא מן הציוריים ביותר שנמצאו בתפוצות ישראל – התיבה עשויה מאבן גדולה, ארון הקודש חצוב בקיר, וגם מקום נרות המאור נחצב בכותלי חלל בית הכנסת.
האזור ירוק וזרוע עצי תאנה וכרמי גפנים, שרבים מהם היו בבעלותם של יהודים. בבוסתנים שבווארזאזת נמצאים כמה מן המלונות היפים ביותר בכל הארץ. כיום לא נותרו יהודים בכל חבל הארץ הזה. בדרך מעיר זו למראכש עוברים ליד אחת המצודות היפות ביותר במדינה: איית בן-חדו.
בסביבות ווארזאזת כ-21 כפרים, והיהודים שחיו בהם ערב מבצע יכין מנו יחדיו קצת יותר מ-4,000 נפש. מרביתם עזבו את המקום במהלך מבצע יכין. מווארזאזת עצמה יצאו 279 יהודים במהלך המבצע.
סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי
סוד הפמוט
צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.
בעיר קסטלו דה־ויד, פגשנו אדם בשם מר קוניה. הוא שמע שאנחנו מישראל ובא לדבר אתנו. הוא סיפר לנו, שהוא צורף במקצועו ויש לו חנות תכשיטים.
הוא הראה לנו מגן דוד שקיבל מאבותיו. יש לו גם ספר תהלים וסידור. מר קוניה מספר בצורה גלויה שהוא יהודי. לא רק שאינו מסתיר את יהדותו, אלא אפילו עושה תעמולה ליהדות. כשמגיע יהודי למקום, הוא רץ ומארח ונמצא אתו, משך כל זמן שהותו. הוא מינה את עצמו, כנציג צאצאי האנוסים הגאים ביהדותם. יש לו אשה וילדים וכולם נוהגים כמוהו.
רוב האנוסים, התבצרו בתקופת האינקוויזיציה, במחוז הצפוני של פורטוגל. השר לענייני גנים לאומיים וארכיאולוגיה במחוז זה, מר קרולינו טפדג׳ו, יצא אתנו לסיור ברובע היהודי והראה לנו את בית אביו, סבו וסב סבו וכן מסגרייה ששמשה את אבותיו. הוא הראה לנו את המאפייה, אליה נהגו להביא את החמין בערב-שבת, את ביתם של הפרנס והגבאי היהודי, שהיה צריך לגבות כסף מהיהודים, כדי לתת לשלטונות בתקופת האינקוויזיציה.
כשהגענו לביתו של הרופא, סיפר לנו השר, שהאינקוויזיציה רדפה את הרופא והוא ברח להודו. כאשר נפטר, העבירו את עצמותיו לקבורה בקסטלו דה-ויד, אבל האינקוויזיציה, שרפה את עצמותיו, כאקט של העלאה על המוקד. גם לאחר מותו לא ויתרו לו. כיום הפך ביתו, ברובע היהודי, לבית תרבות ומוזיאון יהודי.
היה דבר מעניין שנתקלנו בו. זוהי ההתעוררות של העם הספרדי והפורטוגזי בכיוון של – לכפר, להכות על חטא ולבקש סליחה, על מה שהם עוללו ליהודים בתקופת האינקוויזיציה. מתקיימים היום ברחבי ספרד ופורטוגל, כנסים רבים, אסיפות ודיונים. בכנסים משתתפים נוצרים, יהודים וצאצאי האנוסים. סוארש, נשיא פורטוגל, ביקש מהעם היהודי סליחה בפומבי, על העוול שהעם הפורטוגזי גרם לו.
ההתעוררות התמקדה עד כה בשני מקומות, בקסטלו דה-ויד שבפורטוגל, שם שיחזרו את הרובע היהודי ואת בית־הכנסת. בחפירות מצאו אצבע מראה של ספר-תורה, כיסוי של סידור מעור ופמוטים של שמן. בעקבות ההתעוררות, הופכים מקומות למוזיאונים לתרבות ולארכיאולוגיה של התקופה. בספרד מתמקדת ההתעוררות בעיר או-ויאדו שבצפון ספרד. שם הקימה האוניברסיטה קתדרה לחקר האינקוויזיציה, הגירוש והקשרים המחודשים בין ספרד והיהודים.
לכנס שנערך בעיר טולידו, הגיע אדם שמוצאו מצאצאי האנוסים. כיום הוא גר ביוון. אבות אבותיו, חיו ביוון מאז גירוש ספרד, אבל מוצא משפחתו מטולידו.
הוא הביא עמו לכנס, מפתח, שעבר בירושה במשפחתו במשך כל הדורות מאז הגירוש.
סיפרו לו, שהמפתח הזה, הוא המפתח של בית משפחתם – שגורשה מטולידו בתקופת הגירוש.
אנשים שהיו בכנס, יצאו אתו לכתובת שנמסרה לו והמפתח, אכן פתח את הדלת.
לאחר – 500 שנה, המפתח שעבר מאב לבן, מאב לבן, פתח את הדלת.
קשרים ארכיאולוגיים
מר יהושע גורא, סגן ראש עיריית הרצליה, שיצא עם המשלחת הראשונה של הרצליה לספרד מספר – בעיר קלטיוד שבספרד, פגשנו את שר התרבות של מחוז ארגון.
הוא ביקש מאתנו, למצוא ארכיאולוג, שיאתר, יקטלג וימפה את המקום בו קיימת האפשרות, שהיה שם בית קברות יהודי. מכיוון שהמקום היה שוקק חיים יהודיים בתקופה שלפני גירוש ספרד, חייב להיות שם גם בית-קברות.
גם השם קסטלו דה־ויד מעיד על קיום חיים יהודיים. קסטל-פירושו טירה, דה ויד – פירושו יהודים. כלומר – טירת היהודים. השר אמר לנו, שהוא מוכן לממן את שהיית הארכיאולוג ובני משפחתו על חשבון ממשלת המחוז. אנחנו מנהלים עדיין משא ומתן אתו ועם כמה ארכיאולוגים שמוכנים לצאת ולנסות לאתר את המקום.
כשהופענו שם באותו סיור עם להקת הפולקלור מהרצליה, ניגשה אלי אשה, כנראה מצאצאי האנוסים ונתנה לי תמונה. בתמונה היה סמל של מנורה על פתח בית, כדוגמת מנורת שבת עתיקה. עם דמעות בעיניה סיפרה לי האשה, שהיא מצאצאי היהודים שחיו במקום. היא נישקה וחיבקה את חברי הלהקה והיה לה קשה מאוד להיפרד מאתנו, כשעמדנו לעזוב.
כשניסינו לחקור, מדוע אין צאצאי האנוסים עולים לארץ, הבנו, שיש להם כנראה בעיה של זהות. הם מחפשים את זהותם ואולי גם מתביישים .
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך◆ פרשת בלק ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'59◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי (כב, ב).
נאמר בזוהר הקדוש (ח"ג קפד:), שבלק היה חכם גדול, ובראותו כי כל מלחמות בני ישראל היו שלא כפי הטבע כי אם בהשגחה, התפעל בעצמו עד שמרוב ההתפעלות לא היה נראה למלך ותאורו בשם בלק לבד. ואמר 'וירא בלק', היות והיה קוסם גדול, ידע מצד הקסם שלו שהוא הציפור כמו שאמרו חכמינו בזוהר, וידע שכל מעשה הם למעלה מהטבע, ובראותו 'כל אשר עשה ישראל לאמוראי' שהיה קרוב בגבולו התפעל הרבה, כי יותר יתפעל האדם מן הנראה יותר מן הנשמע, ולכך לא זכר מה שעשו למצרים ועמלק (בעלי ברית אברהם אזולאי).
הכתוב בא לרמוז, כי מן הראייה יבוא לידי פריצות, והוא: וירא בלק בן צפו"ר אותיות פרו"ץ, והראייה מביאה לידי פור"ץ גדר של החכמים, שאמרו מן הראייה יבוא לעשות עבירה. ועוד אמרו חכמינו ז"ל (חולין סג:), יש עוף אחד של שמו ראה ומזנה רק בראייה, ומי שחוטא בעיניו מתגלגל באותו עוף, לכן צריך לעצום עיניו מראות בנשים כי הוא חטא (אהל יוסף בן הרוש).
ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל (כב, ג).
הדקדוקים מבוארים דלמה כתוב ויגר ואחר כך כתוב בשינוי לשון ויקץ מואב ועוד למה בויגר מואב כתוב מפני העם ואחר כך מפני בני ישראל. ונראה לפרש בדר פשט, כי מואב לא היה מתיירא מפני בני ישראל למען ירשו את ארצו, כי הם מצווים מהאל יתברך אל תתגר בם מלחמה. אך יראתו היתה מפני הערב רב, דלדעתו אחר שהם אינם מבני ישראל, היה ירא פן יעשו עמו מלחמה. לכן כתוב תחילה 'ויגר מואב מפני העם' שהם הערב רב כידוע, ויראתו היתה כי הם רבים ופן יעשו עמו מלחמה ויקחו את ארצו, כי לדעתו, אלי לא נכנסו בכלל הצווי. אבל מבני ישראל לא היה ירא, והיה קץ בהם מרוב שנאתו אליהם, ולכן כתוב 'ויקץ מואב מפני בני ישראל דייקא (פקודת אלעזר).
ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחת עכרתי ואעל פר ואיל במזבח (כג, ד).
הנה ממה שנאמר 'ויקר אלהים אל בלעם', משמע שהקב"ה הלך לבלעם, ואילו גבי משה נאמר (ויקרא א, א), ויקרא אל משה. וקשה איך לאוהבו יקרא שיבוא אליו, ואילו לשונאו ילך הוא אליו, ויש לומר שבטא השם יתברך אל בלעם מטעם שלא יכנס לפלטרין של מלך כדי שלא יטנף מקום מושבו אבל אצל משה שהוא אוהבו, אדרבה הנאה יש לו במה שמגיע אל מעונו לכך קראו שיבוא אצלו (חכמת שלמה).
מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (כג, ה) כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים (כג, ו) יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו ותנשא מלכתו (כג, ד). אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ (כג, ח).
אפשר לרמוז על דרך שאמר בגמרא[1] אמר ליה רב לר' חייא הני נשי במאי זכיין אמר ליה באקרואיי בניהו ומנטרן לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגן בהדייהו והקשה הרב "שמע יעקב" מהיכן פשיטא ליה דפלגן בהדייהו היכן מצינו דפלגן בהדייהו ותירץ משנה ערוכה היא במסכת מציעא דף קי' שטף נהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו זה אומר ארצי גדלה וזה אומר זיתי גדלו יחלוקו וכתב הרב "פתח אליהו" דהבעל והבנים דומים לקרקע והאשה דומה לזיתים כי כמו שהזיתים באו לקרקע כך האשה אצל הבעל עש':
וזה אומרו. מה טובו אהלך יעקב- אלו הנשים כמו שאמרו "ותגיד לבית יעקב" על דרך מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ומהיכן בא להם זה. ממשכנותיך ישראל- פירוש באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו פלגן בהדייהו ומנלן זה דפלגן בהדייהו כנחלים נטיו כגנות עלי נהר פירוש כמו שטף נהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו שחולקין כך האשה חולקת עם הבעל והבנים ויש להם שכר. כאהלים נטע ה'- פירוש אפרסמונא דכיא שהראו לר' אבהו כארזים עלי מים פירוש "כעץ שתול על פלגי מים" על דרך צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה ותני והדר מפרש. יזל מים-שהיא התורה מדליו שהוא הבעל. וזרעו במים רבים – וזהו באקרויי ביניהו ומנטרן לגברייהו. וירם – פירוש יש לה להאשה התרוממות. מאגג מלכו – שהוא יצר הרע שהוא מלך זקן וכסיל פירוש שנדחה יצר הרע ותנשא מלכותו של האדם מאן מלכי דא רבנן וטעם למה נסתלקה מן העולם בשביל אל מוציאם ממצרים על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד כתופעות ראם לו פירוש הצדיקים יש להם כמו ראם שבשעת סילוקן נכנסים הקליפה ומוציאים בולען מפניה יאכל גוים צריו ועצמותיהם וכו' פירוש זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן:
בברכת שבת שלום
הרב אברהם אסולין