ארכיון יומי: 7 באוגוסט 2014


ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

באופן סכימטי ניתן לומר שמערכת הטיעונים בעד הסלקציה יכולה לנבוע משני מניעים. האחד שלילי ומבוסס על הדעה שיהדות מרוקו תפגע בחוסנה של החברה הישראלית ובתרבותה. השנייה חיובית ומעריכה שלא צפוייה סכנה מיידית ליהדות זו ולכן אין צורך לקיים פעולות חפוזות להעלאת משפחות כאשר המדינה אינה מסוגלת לספק להם דיור נאות ועבודה. יש לציין ששליחים אחדים של המסגרת במרוקו, ובראשם מפקדם שלמה יחזקאלי, דיווחו מיד אחר העצמאות שיהדות זו חייה את ימי "תור הזהב" מבחינה כלכלית וחברתית ושהשליחים שמונו לטפל בהגנה העצמית נותרו ללא עבודה. כמו כן רבים ממתנגדי הסלקציה בעבר שואלים את עצמם היום האם היה מוצדק שמשפחות יהודיות ימסרו את ילדיהן הרכים בשנים לידי מחלקת עליית הנוער. השאלה צצה מחדש עקב הפרסומים על מבצע Mural שהפעילה המסגרת באמצעות דוד ליטמן באוגוסט 1961.

כבר בשנת 1949, הפנה חבר הנהלת הסוכנות מטעם התנועה הרוויזיוניסטית, מאיר גרוסמן, את תשומת הלב לבעיית יכולתה של המדינה לקלוט מהגרים חדשים בזמן שאין היא מסוגלת לפתור את בעייתם של שוכני מחנות העולים הקיימים: "כאשר בשנת העצמאות הראשונה עלו ארצה 000 160 יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבנייה של המדינה הצעירה. אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ". _ נימוקיו של גרוסמן התבססו על שיקולים ענייניים הקשורים ליכולתה של ישראל לקלוט בצורה נאותה מהגרים חדשים לכן הציע לעודד רק הגירה של צעירים ובעלי הון שלא יהוו מעמסה על כתפי המדינה כדי לא להפוך את העלייה לקללה.

בימי הצנע של ראשית המדינה, ביוזמות של מנכ״ל משרד הבריאות דר׳ חיים שיבא ובתמיכתם של כל שרי הממשלה הנוגעים בדבר, הוחלט להחמיר את כללי הוויסות בתחום הבריאותי. ב-18 בנובמבר 1951, כאשר מאגר ההגירה היחידי לישראל היה צפון-אפריקה, קבעה הנהלת הסוכנות היהודית באופן רשמי את כללי ויסותה של ההגירה שהפכו למדיניות הסלקציה ושיתפו במדיניותם זו את כל הגורמים שהיו מעורבים בהגירתה של יהדות מרוקו. כללי ויסות אלה התייחסו לכל המדינות מהן יכולים לצאת יהודים באופן חופשי ולכן ניתן לברור בהן את המועמדים להגירה. על פי כללים אלה שמונים אחוז מן העולים צריכים להיות נערים, חלוצים בגרעיני התיישבות, או משפחות בהן גילו של המפרנס אינו עולה על 35. אם מפרנסים אלה אינם בעלי מקצוע או בעלי הון שיספיק לרכוש דירה באופן עצמאי, על המפרנסים להתחייב מראש בכתב לעבוד בעבודה חקלאית במשך שנתיים. אישורי העלייה יינתנו רק למי שנמצא בריא מבחינה רפואית לאחר בדיקה שתיערך על-ידי רופא מישראל. שאר העשרים אחוז מכלל המהגרים יוכלו להיות בני יותר מ-35 אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שיש להם משפחה בישראל שמוכנה לקלוט אותם. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית תברר עם משפחות אלה בישראל את נכונותן לקלוט את קרוביהן ורק לאחר מכן יינתן להן אישור כ״עולים נדרשים". כאשר התעוררו חילוקי דעות בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי הממשלה בנושא כללי הסלקציה, הדבר הובא להכרעה ב״מוסד לתיאום" בו השתתפו ראש הממשלה ושרי האוצר, הבריאות והעבודה וכן יו״ר ההנהלה וראשי מחלקות העלייה, הקליטה והגזברות של הסוכנות היהודית.

כתוצאה מהפעלת כללי הסלקציה, רשמה שנת 1953 מאזן שלילי בתחום ההגירה ממרוקו מכיוון שמספרם של החוזרים למרוקו היה גבוה יותר ממספרם של היהודים שיצאו ממרוקו לישראל. בשנת 1952 ירדו מישראל למרוקו 130 1 יהודים בגלל קשיי קליטה ושלושים אלף בקשות הגירה הוגשו מישראלים לשלטונות האמריקאים. עקב השפל בהגירה, יצא יושב ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, דרי יצחק רפאל לקזבלנקה באוקטובר 1952 ובדק אפשרות להקים שירות רפואי במקום, באחריות מחלקתו, כיוון שהגיע למסקנה שהמחלות שמהן סבלו מסורבי העלייה לא היו חשוכות מרפא. משרד הבריאות התנגד להצעה.

בחודש מרס 1953, הודיע יצחק רפאל לנציגו זאב חקלאי בקזבלנקה שלאחר התייעצות עם ראשי משרד הבריאות, סוכם להנהיג מספר הקלות בכללי הסלקציה. הוחלט להקים מרכז רפואי במרסיי בו יטופלו מהגרים שהגיעו מכפרים במרוקו בהם לא קיימים שירותים רפואיים, ולטפל במחלות אחרות במרכזים רפואיים בקזבלנקה. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית דיווח במוסד לתיאום על מכתבו הזועם של זאב חקלאי המזהיר מפני סגירת שערי היציאה ממרוקו. רפאל טען שנשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים במרוקו העצמאית בגלל שהם נראים בעיני המרוקאים כגורם פרו-צרפתי. במקביל, קיימת נטייה בקרב המשכילים היהודים להתבולל באוכלוסייה המרוקאית לקראת עצמאותה של המדינה. למרות זאת, עקב מצבה הכלכלי הקשה של ישראל, התנגדו שר החוץ משה שרת ושרי הפנים והבריאות, ישראל רוקח ויוסף סרלין, לראות בעליה ממרוקו "עלית מצוקה", המחייבת ביטול הפעלת כללי הסלקציה.

במחצית השנייה של שנת 1953, הוחלט להזמין את נציג משרד הבריאות דר' אליעזר מתן לסיור במרוקו כדי לתכנן את הטיפול במחלות כבר בתוך מרוקו. בסיור זה, שארך תשעה ימים והוקדש לסיורים בכפרי הדרום, נטלו חלק זאב חקלאי ודר' יצחק רפאל שסייר בפעם השנייה במרוקו ונפגש עם יורדים במרכאש. אחרי הביקור ובעקבות לחציהם של מנהיגי התנועה הציונית במרוקו להעלאת מאה אלף יהודים לפני עצמאותה של המדינה, התחדשה ההגירה ההמונית. בסוף שנת 1953, ערכו ש״ז שרגאי וברוך דובדבני סיור ארוך בקרב הקהילות היהודיות בדרום מרוקו כדי לברר למה נפסקה ההגירה היהודית באותה שנה. התברר שהדבר נבע מן הקשיים הכלכליים בישראל, מהגברת ההגירה יהודית ממזרח אירופה, מן הדיווחים על קשיי הקליטה שהגיעו לקהילה היהודית במרוקו וגם מן הסלקציה שהנהיג משרד הבריאות בישראל. הורים שגילם היה מעל ל-35 אף תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל במסגרת עליית הנוער מכיוון שאין להם סיכוי להגר לישראל בגלל גילם הקשיש.

שני נושאים אפיינו את הוויכוח בנושא הסלקציה. האחד מידת הסכנה הפיזית אליה צפויים יהודי מרוקו המחייבת לפנות אותם בכל מחיר, והנושא השני מידת יכולתה של מדינת ישראל לקלוט כל יהודי או כל משפחה יהודית המגיעה ממרוקו. המגבלות הסוציאליות והבריאותיות וכן הפעלתם של עקרונות אלה על בודדים ולא על משפחות היו האמצעים שנבחרו כדי להגביל את ההגירה. ישומן של מגבלות אלה רק על חלק מן המהגרים לישראל ואופן קליטתם של העולים מצפון-אפריקה, הולידו תחושות קיפוח קשות שליוו את החברה הישראלית במשך זמן רב.

המחנה הפוליטי האקטיביסטי בראשותו של ראש הממשלה בן-גוריון ולצדו אלה שעיסוקם בעלייה, גרסו שאין לדעת מה יעשו המרוקאים בעתיד ולכן יש להוציא במהירות האפשרית כל יהודי שרק ניתן להוציא מארצות ערב. נשאלה השאלה בדבר נחיצותו במרוקו של מבצע "הצלה" כה דרמטי, כה דחוף ובהיקף כה גדול, בזמן שמדינת ישראל כלל לא הייתה ערוכה להתמודדות אתו. ניתן להעריך אחרת את מידת הסכנה הצפויה לקהילה היהודית במרוקו העצמאית. כמו כן ניתן להבחין שהערכת מצב זהה הופעלה על-ידי ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לגבי רוב הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד אלה שחיות בארצות ערב. תפיסת עולם זו היא שהדריכה את פעולותיהם של נציגי ישראל במרוקו וגם את דרכי עבודתם שהועתקו מדגמים קודמים שהיו נהוגים בקהילות יהודיות באירופה.

נחום גולדמן נשיא ההסתדרות הציונית העולמית העריך אחרת את הסכנה שארבה ליהדות מרוקו וטען שאין חובה לסיים את עליית יהודי מרוקו עד שנת 1955 ושהיציבות הכלכלית של המדינה קודמת. במקביל התפתח ויכוח חריף בסוכנות היהודית בין ש״ז שרגאי ראש מחלקת העלייה לבין דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה, כאשר הראשון לחץ להגדיל את מכסת העולים לשנה והשני מיתן את תאבונו בגלל המחסור באמצעים לשיכונם וליצירת מקורות פרנסה חדשים. אך 130 1 היהודים שחזרו מישראל למרוקו בשנת 1952 עשו זאת לא רק בגלל שלא הצליחו למצוא פרנסה אלא גם בגלל אווירת האפליה והקיפוח ששררו בישראל ובאו לידי ביטוי בסדרת מאמריו של העיתונאי עמוס אילון. המצב הכלכלי בישראל היה כה קשה שגולדמן הציע להחזיר מאה אלף יהודים מארצות ערב לארצות מוצאם, הצעה שגונתה על-ידי הנהגת הסוכנות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוגוסט 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר