ארכיון יומי: 23 באוגוסט 2014


שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ח. כינויי השלוחיםשלוחי ארץ ישראל

שליח כינויו העיקרי של שליח א״י הוא ״שליח״ (וברבים ובכינויים שלוחים, שלוחנו וכוי). כינוי זה כבר היה מקובל בתקופת שלטון רומא, כפי שמספר הירונימוס, וכך הוא נקרא בחוקי רומא. בתלמוד נזכר פעם אחת גם המונח ״שליח ציון״! ״אמר ליה רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון״ (ביצה, כ״ה בי), ואף ששם אין פירושו ברור, נתקבל כינוי זה אצל שליח שלוחים שונים מירושלים בדורות מאוחרים שקראו לעצמם ״שליח ציוך׳ כגון ר׳ משה ן׳ חביב שליח ירושלים בשנת תל״ז (1677) לערך, 4 ר׳ משה חיון, שליח ירושלים שם בשנת תנ״ט (1699), ר׳ שלמה אלגאזי, שליח ירושלים בשנת תע״ה (1715), ר׳ אברהם בן שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה בשנת תקצ״ב (1832). ובכינוי ״שליח ציון״ מכנה ר׳ יעקב עמדין את שליח ירושלים ר׳ אברהם יצחקי. 8 שלוחים מעטים חתמו בכינוי ״שליח מצוה״.

שלוחא דרחמנא״ במאה השבע־עשרה מופיע הכינוי ״שלוחא דרחמנא״ או בראשי־תיבות ״שד״ר״, ורק בתקופה מאוחרת יותר מפרשים את הכינוי שד״ר ״שלוחא דרבנן״, או כותבים לפעמים בפירוש: ״שלוחא דרבנן״.

מורשה : במאה השמונה־עשרה מופיע הכינוי ״מורשה״, לעצמו או בצרוף הכינוי שליח, בצורת ״שליח ומורשה״. כינוי זה בא להורות שהשליח קיבל גם כוח־הרשאה מאת שולחיו להגן על זכויותיהם בחו״ל, כמבואר לעיל בפרק! שטרי השליחות.

בארצות אשכנז מכונה שליח א״י בכינוי ״משולח״, ולא רק השלוחים האשכנזים, אלא משולח גם השלוחים הספרדים המכנים את עצמם בכינויים המקובלים הנזכרים לעיל, מכונים בפי האשכנזים בשם ״משולח״. רק שליח ספרדי אחד מצאתי החותם ״שליח משולח מעה״ק צפת״ — ר׳ עזרא מלכי בשנת תק״י (1750) — אבל כאן אין הביטוי ״משולח״ כינוי, ופירושו! שליח שנשלח מצפת.

וכן רגילים בארצות אשכנז לכנות את שלוחי א״י בכינוי ״ירושלמי״, ואפילו אם לא ירושלמי היו שלוחי ירושלים אלא שלוחי עיר אחרת בארץ. 13 ואילו בפי הקראים מיוחד הכינוי ״ירושלמי״ לכל מי שזכה לעלות לרגל לירושלים, והוא תואר של כבוד הנמשך כל ימי־חייו של עולה־הרגל ונכתב גם על גבי מצבת־קבורתו.

בארצות המזרח מכונה שליח א״י גם בכינוי ״חכם״, וסתם חכם בארצות אלו שליח א״י חכם הוא. באפריקה הצפונית היו מוסיפים לפעמים את הכינוי ״שד״ר״ וקראו לשליח בכינוי ״חכם שד״ר״. עתים נקרא שם השליח בפי הקהלות בכינוי ״שליח קדוש״ או בראשי תיבות! ״ש״ק״.

לפעמים נקרא השליח באגרת־השליחות וגם חותם בעצמו בכינוי ״ציר אמונים״ או ״ציר ציר נאמן לשולחיו״.                                                                                         

מלבד הכינויים הנזכרים, רגילים שלוחי א״י לחתום בכינויי־מליצה שונים, ואת השכי­חים שבהם נזכיר כאן. הכינוי המליצי השגור ביותר בחתימות שלוחי א״י הוא ״צעיר המשתלח״ והוא ביטוי של ענוה, על דרך הביטוי ״שעיר המשתלח״, והוא בא לרמז שהשליח נטל על עצמו את כל יסורי שולחיו ואת כל הכרוך בטלטולי־הדרך כדי להביא ישע ופדות לשולחיו.

כינויי־מליצה אחרים המשמשים ניב לתפקידי השליח, יסוריו, טלטוליו, תלישותו מקרקע מולדתו ותקותו לשוב במהרה אל נוהו, הם! ״אורח נטה ללון״, ״גולה ונידח״, ״גולה ומטולטל״, ״טרוד ומטולטל״, ״אני בתוך הגולה״, ״סובב נתיבות״, ״גולל ודופק על פתחי נדיבים״, ״נע ונד בשליחותייהו דרבנן״, ״נע ונד בארץ לא לו״, ״חותם בארץ לא לו״, ״המתגורר בארץ העמים כאשר ינוד הקנה״, ״שליח ערטילאי״, ״עבדא דרבנן״, ״משרת בית קדשנו״, ״שליח עושה שליחותו״, ״מדלג על הע׳רים מקב׳ץ על הגבא׳ות״, ( על דרך הפסוק : מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שיר השירים ב –ח ) ״דשף מדוכתיה ולא מייתבא דעתיה״ (שנעקר ממקומו ואין דעתו מיושבת), ״קאימנא חד כרעא אארעא וחד כרעא אמברא״ (אני עומד ברגל אחת על הארץ וברגל אחת בחוץ), ״שפיל ואזיל בשליחותייהו דרבנן״ (משפיל והולך בשליחות החכמים).

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה_ישראל - מפה

מחנה_ישראל – מפה

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

רבי יעקב בן עטר

רבי יעקב בן עטר נולד באזימור שבמרוקו בשנת 1845. בסוף שנת 1884 עלה לירושלים עם אשתו חנה לבית יעיש ועם בתם הקטנה מרים, היא אמו של יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל. בארץ ישראל נולדו להם עוד שני בנים: חיים ושמעון בן עטר. רבי יעקב הקים בירושלים ישיבה ששמה ״משמרת כהונה״ ועמד בראשה עד יום מותו.

מכיוון שהיה אחד ממנהיגי העדה המערבית, נשלח רבי יעקב כשד״ר לאסוף כספים לבניית בתי מחסה לעניים בשכונת מחנה ישראל. שליחותו ארכה כשבע שנים, מ-1901 עד 1908, ובהן נע ונד והיטלטל ממקום למקום ״מבד אל ענף״. הוא ביקר כמה פעמים בגיברלטר, בליסבון ובצפון אפריקה, ולא אחת התהלך במרוקו לאורכה ולרוחבה.

־פנקס ״סדר חשבון״ שהדפיס בשנת 1905 בירושלים מעניין ומאלף. הוא רשם פרטי פרטים של כל תרומה: שם העיר או הכפר, תאריך, שם התורם, מענו ועיסוקו, הסכום המדויק ״הן רב והן מזער״ וסוג המטבע. היו שתרמו את אחוזתם שבשכונת מחנה ישראל, ואחרים נתנו סכום נאה לבניית חדר להנצחת שמם. רבי יעקב מכר הרבה .שטרי דא״ק (דל״ת אמות קרקע), קנה וקבע שבע מאות קופות ואסף כספים ממקורות הכנסה שונים: נדרים, נדבות, שמחות ועוד. עוד רשם רבי יעקב את ״כללות ההוצאה״: ההכנות ביציאה מירושלים, מכתבים, הדפסות, כריכה, תעודות מסע, רכבת ליפו, שכר אניות למרסיליה, לגיברלטר, לליסבון וכוי.

חלק מהכסף שלח רבי יעקב לוועד הכולל בירושלים, והשאר, לפי דבריו, ״מעוכב אצלי בפקודת אחינו אנשי שם הנדיבים מגדולי המערב״. הכסף הופקד בקזבלנקה כדי שלא להכביד עוד יותר על הוועד הכללי הטרוד מאוד בבעיות היום-יום הקשות ובמיוחד עד שייבחר ועד מיוחד שיוכל לטפל בכל הקשור להקמת הבניין לבתי מחסה במחנה ישראל ושיאשרו הרבנים הגדולים בירושלים.

רבי יעקב בן עטר פונה ל״אחינו נדיבים יקרים״, מגיש להם את הדוח ומספר בשפה יפה להפליא על כל התלאות והמכשולים שפגש בדרכו: ״המלחמה מבחוץ, והרעב והשבר מבפנים; הריסת כל ענפי המסחר והעבודה״, הטלטול ״מעיר לעיר ומכפר לכפר בין הסכנות האיומות אשר על כל פסיעה ופסיעה הנשמה פורחת כמעט״. במקומות אחדים יצאו לקראתו עניים בפנים קורנות בסברם שהוא בא לעזור להם, והוא כותב ״וא״א (אי אפשר) להעלים עין ח׳׳ו ומי שנידב עד כה ראיתי שפושט יד עכשיו לעצמו״. והוא אכן עזר. פעמים רבות חלה קשות והיה נע ונד תכופות בין רדיפות ומלחמות, ״וכמלקט שיבולים אחרי העמיר הייתי מאסף ומלקט הנדבה הזאת באמצע הימים האיומים האלה״. נוסף על כל זאת, ״עלה הכורת האכזר … הכאמביו הארור (שער החליפין) שמצץ את דמנו כעלוקה״.

הוא פונה שוב ל״אחינו הנדיבים״ ומבקש: ״המלאכה מרובה … וכל מי שנדבו לבו להחזיק במוסד הזה יואיל לשלוח את נדבתו על שם הועד הק׳ אשר יקום בס״ד … ושמכם יזכר לטוב״ וחותם: הצב״י יעקב בן עטר, ס״ט שליח מצווה לבניין בתי מחסה הנ״ז.

שליחותו הממושכת גבתה מחיר כבד ממשפחתו שהשאיר בירושלים. גידול הילדים, מעמסת החובות ודאגות הפרנסה הוטלו על הרעיה המופלאה חנה. בתו מרים נישאה ליוסף נבון בהיעדר אביה השד״ר. בנו חיים בן עטר נעשה עורך העיתון ״החרות״ ומת צעיר לימים, ובנו שמעון בן עטר מילא בהתנדבות את תפקיד מזכיר ועד עדת המערבים במשך עשרות שנים. נכדו של רבי יעקב, בנו של שמעון הנושא שם הסבא יעקב, נהרג עם ה־ל״ה בדרך לגוש עציון.

יעקב בן עטר הניח כתב לספר ששמו ״בית אלוהי יעקב״. הוא קיבל הסכמות משני הרבנים הראשיים – רבי יעקב מאיר הספרדי והרב אברהם יצחק הכהן קוק האשכנזי – והם הפליגו בשבחו של האיש וספרו, אך בן עטר לא זכה לראות את כל ספרו מודפס. בשנת 1924, כאשר נדפסו רק חמישים ושישה דפים, כשהגיע להדפסת פרשת ״לך לך״ – הלך לעולמו. רבי יעקב בן עטר חיבר בין היתר את השיר הנפוץ בשבח מרן יעקב אבוחצירה, סבו של הבבא סאלי, הפותח במילים ״אערוך מהלל ניבי״.

לפני שיצא לשליחות למען מחנה ישראל, יצא רבי יעקב לשליחות מטעם ישיבת המקובלים ״בית אל״. השליחות ארכה אף היא כשבע שנים (1899-1891) והייתה בארצות צפון אפריקה, בפורטוגל ובגיברלטר. בשליחות זו גייס תרומה להקמת ישיבת ״משמרת כהונה״, והיא פעלה בראשותו עד פטירתו. רבי יעקב בן עטר היה איש רוח מובהק ואיש מעשה מנוסה גם יחד וידע להקרין השראה וחום אנושי. בתקופתו היה לעדה המערבית בירושלים בית דין משלה ברחוב חב״ד בין החומות, והוא היה מורכב משלושה רבנים: רבי שמעון אשריקי, רבי יעקב בן עטר ורבי אליהו לעג׳ימי. על פיהם נפסקו הדינים בחיי הרוח ובעניינים הגשמיים של העדה.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקהבית הכנסת בפאס

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

כיבוש מרוקו והזמנים החדשים 1912 – 1956

כיבוש מרוקו בשנת 1912וחלוקתה בין צרפת לספרד וחדירת התרבות המערבית לצפון אפריקה בישרו את הזמנים החדשים. השפעותיהם ניכרו באורח החיים, במידות ובלבוש, בתחבורה, ברפואה ובבריאות, ובהתחדשות כללית, במעט או בהרבה, בכל תחומי החיים.

השאלה היא, כיצד הגיבו חכמי מרוקו ביצירתם לתמורות המתחדשות. ואמנם ההתפתחות החשובה ביותר במאה ה-20 הייתה בהלכה, ובפרט בשאלות שבהן הייתה, לכאורה ולמעשה, סתירה בין המשפט העברי הקדום ובין המגמות החדישות בחברה. לא רק בדרום ובאזורים הפנימיים וכפריים, אלט כמעט בכל מרוקו נשמרה למעשה האוטונומיה הדתית, והיצירה נותרה מסורתית באופייה, הגם שהתחוללו בה שינויים פנימיים מרובים. 

את ההתפתחות הזו נדגים באישיותו של חכם אחד, ברי רפאל אנקאווה. רבי רפאל היה צאצא למשפחה מפוארת של רבנים ונכבדים ממגורשי ספרד. אחד מהם, רבי אפרים, שאביו מת בידי האינקוויזיציה, ברח לתלמסאן שבאלג'יריה שם שימש לפרנסתו כרופא, ובעתות הפנאי כתב ספרים, ביניהם כתבים בקבלה.

רבי רפאל גדל בסאלי שהתפתחה במאה ה-18 כמרכז של תורה, עד שהייתה אחת הקהילות שזכתה לתואר " ירושלים הקטנה " במאה העשרים. סאלי למעשה שימשה כאחד מנמלי הייצוא של מרוקו עד ראשית המאה הנוכחית, הייתה גם מוקד של סוחרים, של מתווכים ושל ספקים, וישבו בה מן החשובים שבקונסולים מאירופה.

אף הוא נתכנה " המלאך רפאל " , אחרי רבי רפאל בירדוגו, קנה את חיבתם שלבני העם היהודי, הנהיג תקנות לבני העם הפשוט, למשל, שאין להגיש ארוחות למנחמים בשבעה, אלא די בכיבוד קל. הוא היה מקורב מאוד גם לקאדי וכן לתושבים המוסלמים, בגלל חושו המפותח לצדק, וזכה להכרה של חכמי מרוקו, בזכות שליטתו בהלכה ובזכות בקיאותו בתלמוד ובפסיקה, בכל היה ממשיכה של מסורת ההלכה שנתגבשה במרוקו במאות ה-18 וה-19.

חיבוריו מצטיינים בבקיאות ובהבנת המקורות לפי פשטותם. הוא חיבר כמה חיבורים של שאלות ותשובות " קרני ראם ", " פעמוני זהב ", " פעמון ורימון " חידושים על " חושן משפט " ונושאי כיליו, " חדד ותימה " חידושים על התלמוד.

חכמי מרוקו מנהיגים את קהילות מערב אלג'יריה, במאה ה-20 : רבי מסעוד הכהן מתאפילאת לתימושינת.

העיסוקים הרוחניים שבהם פעל רבי דוד הכהן סקלי היו מסורתיים בחלקם. העניים המיוחד שיש בפסקיו היו שאלות על החיים המודרניים והחידושים הטכנולוגיים למן שלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 : שימוש בחשמל בשבת ובחג, אם מותר לסוע בשבת בחשמלית, וכן שאלות שנגזרו מן המגע החברתי עם הנוכרים : גילוי ראש, םניות בענייני גיור, נישואי תערובת, חיי אישות טרם שמנם, נישואין וגירושין אזרחיים וכיוצא באלה. היו גם שאלות בגלל השינויים שהביאו עמו העיור, כגון ניחס לאתרי קברים שפונו לצורכי פיתוח העיר.

הכהן סקלי נולד וגדל בדבדו שבצפון מזרח מרוקו, לא הרחק מגבול אלג'יריה, ופעל עד יום מותו באוראן שבמערב מדינה זו.

רבי מסעוד הכהן שנולד בתאפילאלת, היגר לתימושנית שבאלג'יריה, והיה בעל השפעה על עולם התרבותי דתי של יהודי מערב ארץ זו במחצית הראשונה של המאה ה-20.

מצד עיר מולדתו וחינוכו היה שמרן, אולם מצד תפקידו, כדיין ומורה צדק, הוא נאלץ להתמודד עם תמורות מפליגות בתחומי החיים. המגע הגובר עם הסביבה הנוכרית ובפרט האירופאית, ושינוי הערכים החברתיים שנכפו על ידי השלטון הצרפתי עוררו אתגרים חמורים למסורת היהודית.

שאלת שמירת השבת שנבעה משותפות עם גויים, מגע עם נוכריות, הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים קראו תגר על המגמה הדתית של ההנהגה הרוחנית שרבים מחבריה הגיעו מקהילות מרוקו ובכלל זה מן המחוזות השמרניים ביותר שבהן.

בהקדמה לספרו הוא מיעט בהסברת גישתו האידאית, אבל די במה שכתב כדי לרמוז על דרכו בהלכה, דרך חד משמעית : " ואם מצאתי כתוב סברא יחידית בין הפוסקים אחרונים, רק אם כדעת מרן עליה סמכתי, אבל אם היא נגד פסק מרן בשתי ידיים דחיתי ". אופייני שכל ההסכמות לספר באו מחכמי מרוקו שנודעו בגישתם זו, כמעט רובם ככולם.

חכם אחר היה ברי יוסף משאש ששימש רב בתלמסאן, אחרי שהיה רב ודיין במכנאס. הוא מן היוצרים הידועים ביותר בימינו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2014
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר