מבוא לספר מאת חנניה דהאן

 העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

העלייה הגדולה ממרוקו אין בה מהספונטניות, היא מהווה למעשה המשך טבעי ורצוף לעליית יהודי מרוקו שהחלה לפני כמה דורות, כי הקשר בין קהילות מרוקו לבין הארץ מעולם לא נותק אם בשל שדר"ים וכוללים שהגיעו אליהם, אם בשל הסיוע החומרי ( עולים, תרומות ) או הרוחני ( רבנים, פסקי דין, קשר תורתי ) שקהילות אלה שלחו לארץ.

כמו כן מצאנו שכבר עם הקמת התנועה הציונית עמדו קהילות מרוקו בקשרי התכתבות עם הרצל, והלה התעניין בגורלן.

זוכרים אנו את בולמוס היציאה אשר תקף המונים מקרב יהודי מרוקו ואשר כל מעצור ומכשול לא יכלו להם, לא שבט נוגש ולא חתחתי הדרך, לא סיכון נפשות ולא הפקרת רכוש. חזון נדיר – חזרה על יציאת מצרים או עליית בבל – יהודים על זקניהן ונעריהם נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר, מי ברכב ומי ברגל, כשמגמתם לארץ ישראל.

לא לקחו אתם מטען ולא צידה לדרכם הארוכה, מלבד הרוח החדשה שהחלה לפעום בקרבם, רוח הישועה והגאולה. וכך, גל אחרי גל זרמו העולים לארץ.

העליה ממרוקו, מאז ראשיתה ועד היום, מהווה בארץ צירוף של אירועים וזעזועים חברתיים, הדומים אמנם בתכנם ובמהותם, אך משנים את פניהם לפי התקופה, הנסיבות והמצב. אירועים אלה מהווים סימן ההיכר אשר לפיו דן הישוב עליה זו.

כי אכן העליה ממרוקו שלא כיצר העליות, או יותר מכל עליה אחרת, התלוו אליה סערות ובעיות חברתיות הן לגבי עלייתה והן לגבי קליטתה בארץ.

עליה זו המורכבת והמסועפת גם מבחינת מרכיביה הסוציאליים וגם מבחינת ממדיה הגדולים, נמצאו בה גילויים שלא ידענום בקרב עליות אחרות. היא הייתה ועודנה היום, לנושא ולויכוח לחיוב ולשלילה – בגופים ציבוריים ומעל גבי העתונות, מצויים עמי למעלה ממאתיים מאמרים מכל העתונים המוקדשים לעליה זו, היחידה ששאלת היחס אליה הועלה על במת התיאטרון – קזבלן – ועל מסך הקולנוע – פורטונה, מלכת הכביש, השוטר אזולאי

האחת והיחידה מכל העליות שהונהגה כלפיה הסלקציה. סאליב, הפגנות, פנתרים שחורים. אך בעליה זו נתגלו גם גילויים חיוביים, ההתיישבות החקלאית רבת הממדים, איכלוס הנגב ועיירות הפיתוח, גבורה עילאית ורוח הקרבה מופתית למען הזולת – נתן אלבאז, צל"שים וכדומה.

עליה זו, מלבד בעיותיה היחודיות הועמסו עליה גם בעיות אחרות מאונס. ניתוק קשרי הדואר עם קרובים וידידים, גזרת הפסקת העליה בזמנו, הפרדת משפחות ועוד. על גבי עליה זו חרשו חורשי הקליטה, היא שימשה כשפן נסיון לכל מיני צורות ושיטות של קליטה. יציאה מהמעברות להתיישבות רחבת ידיים, יסוד כפרי עבודה, ומחנות הכשרה, חרובית ומשואה, הקמת עיירות פיתוח ויישובי ספר וכדומה.

אלה הם חוטי הבעיות והסגולות מהם נשתזרה שתי וערב העליה ממרוקו, בעיות אלה, על החיוב והשלילה שבהן, מהוות הרקע החומרי והנפשי המורכב והמסובך של עליה זו אשר החוקרים שבתוכנו עדיין ךא נתנו את דעתם עליה באופן יסודי ומוחלט.

ולכן נשאר היישוב טבוע בבורות גמורה ואי ידיעה מדהימה לגבי עברה, תרבותה וסגולותיה של עליה זו וניתנה יד חופשית למקטרגים ולמלשינים למיניהם. העליה ממרוקו הגיעה ביחד עם הזרם הכללי של עליות אחרות. עובדה זו כשלעצמה יש בה במה להצדיק תופעת הסערות שהתחוללו סביבה, באשר עלייתה ואפן קליטתה לא נבדקו בנפרד בהתחשב עם יחודה ומרכיביה הנפשיים.

מאורעות הזמן והנסיבות של התקופה דאז לא נתנו סיפק בידי מתכנני הקליטה לפעול בהתאם. עטות יסודית הייתה לחשוב כי יהדות מרוקו היא יחידה אטנית אחת. דובר תמיד ביהודי קזבלנקה, מראכש, פאס, רבאט ומכנאס – ערי המרכז.

בקובץ זה המוגש לקורא העברי ידובר על חלק אחר של יהודי מרוקו – יהודי הרי האטלס. שבט נידח שאף יהודי מרוקו עצמם שמעו עליו מעט ובוודאי שלא זכו להצליח ולהגיע אליו. והנה מי פילל ומי מילל שעם תקומת ישראל גם מקום מרוחק זה – מדרך פרסות סוסיהם של אבירי ברבריה העתיקה, יכנס לתחום תולדות עצמאותנו הודות לשליח האומה ואחד מחלוציה הראשונים.

האם אינם צאצאי חייליו של יואב בן צרויה אשר רדף אחרי הפלשתים עד כאן, כפי שהאגדה המקומית מספרת ? יהודי האטלס קוראים לברברים – פךשתים, או אולי נצריהם של עשרת השבטים אשר הוגלו לאפריקה, לאזור סוס שלחוף וואד אדארע, כדברי מר זוטרא ( סנהדרין צ"ד א' ) אך קרוב לוודאי שהם ניניהם של הגיבורים אשר הדפו פעמיים את הכובש הערבי במחצית המאה השביעית, תחת שלטונה ופיקודה של דאהייא אל כאהינא, מנהיגת שבטי הברברים.

יהודה גרניקר בחפשו אחר פזורי ישראל בדרום מרוקו מצא יהודים אלה בהרי האטלס, מרוכזים במללאח, מעטים בין הערבים רבים בכפרים בעלי שמות שונים ומשונים. איית חאכים, איית בוגמאז, שרקטון, איית משה ( בני משה ), איית ארבע ( בני ארבע – קרית ארבע ? ) ועשרות כפרים אטחרים.

איך יכלו יהודים אלה שלמור על קיומם הפיזי והר4וחני במשך דורות רבים ועד לימינו ? לחוקרי העבר הפתרונים !.

זכה דורנו וזכו יהודים אלה לחזות במו עיניהם בהתגשמות אשר התרחשו סביבה מראשית קיומה ועד היום הזה. קיבוץ גלויות מהווה התופעה המדהימה והמפליאה ביותר, בממדיה ובתוכנה האנושי, תופעה שאין לה אח ודוגמא בתולדות העמים. כה גדול ומכריע קיבוץ הגלויות לעם ישראל ולאנושות כולה ( מדינת ישראל היא צורך בינלאומי – הרצל ) עד כי חז"ל השוו אותו למעשה בראשית, ליסוד הבריאה והיצירה " גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ " ( פסחים פ"ח ). כשם שבריאת העולם היא יצירת יש מאין, כן קיבוץ גלויות לגבי חידוש תקומת ישראל, וכל המשתמע מזה.

הגשמת חזון והתחוללות נס אינם באים מן המוכן ואינם יורדים כמן משמים, שלא מעשי ידי אדם בהם. מאורעות ונסיבות המודרכים והמכוונים על ידי אדם הם הם שיוצרים התהליך והאמצעים להגשמת החזון וה " נס "

מפעל קיבוץ גלויות והעלאתם לארץ ישראל שזור הוא שתי וערב מעשי גבורה, נתיבי יסורים ושבילי העזה בהם התהלכו שליחי העם בנכר מראשית שיבת ציון ועד לימינו.

נר המערב – תולדות ישראל במרוקו – רבי עקב משה טולידאנו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

כפי מה שהננו קוראים בהמשך דברינו בספר הזה חדש היישוב הישראלי במרוקו בתקופות ובזמנים שונים. לפי כל אחת מהתקופות ירד מצב יהודי מרוקו כל כך ויתמוטט עד כי היה אפשר לחשוב כי נכחד ישובם מעל אדמת מרוקו, ואמנם, כמו שכתבנו, בכל פעם אחרי הירידה והדלדול, נראו מיד סימני עליה וישובם פרח עוד וישגשג, כן מקרה עמנו ישראל בכל המקומות אשר נפוץ בם ככה היה מקרהו גם פה בארץ מרוקו בפרט.

ואמנם מה נפלא הוא החזיון שראינו פה בקורות ישראל במרוקו, כי בתוך המאורעות המעציבים והנוראים שקרו בחייהם, בתוך הדמות הכהה והנוגה של יהודי מרוקו, נראו אי אלה נקודות בהירות ומזהירות מאוד, שאין דוגמתם כמעט כלל אף בהארצות היותר נאורות שבקרב עמנו.

שלטון והודי עם מדינות יהודיות ועם רגשות אציליות של הכרת ערך ותגרות ומלחמות בעד שלטונם וחפשיותם. התערבות והשפעה מדנית בזמנים שונים, חופש מקומי – אוטונומיה – פה ושם באיזה מחלקי המדינה, המה חזיונות לא מעטים בדפי התולדה של יהודי מרוק.

דבר שהנהו בלתי נפרץ בתולדות עם ישראל, חזיון כמו זה הננו מוצאים עוד במצבם הרוחני, כי בין גדולי וחכמי מרוקו התנוססו אנשים כל כך מפורסמים כמו דוניש, חיוג, אלפאסי, ועוד אנשים שלמרות אי פרסומם עד כה, ראוים היו כפי פעולתם וידיעתם הבכירה לתפוש מקום חשוב פחות או יותר, בספרות ישראל, ואנשים כאלה בכלל עוברים לפניך במספר לא מעט, ומבעד לערפילי הצרות והמאורעות שהעיבו את שמיהם.

חוקרים רבים ניסו כבר לדבר בפרטים אחדים הנוגעים לתולדות יהודי מרוקו ואפריקה הצפונית בכלל, אכן תיכף הרגישו צרות ומועקה מצד חסר הידיעות ואי מקוריות שפגשנו על כל שעל ובכל פרט ופרט. המצב המדיני החשוך , והתנאים הקשים בהם נמצא היישוב הישראלי בצפון אפריקה ובמרוקו בפרט, גם חסרון בתי דפוס בם מעולם, סיבות כאלה ודומיהם הפסיקו במשך דורות רבים כל קשר ויחס בין יהודי הארצות האלה, ובין יהודי יתר ארצות הגולה.

עד שמפני זה נשארו כל זכרונותיהם, תולדותיהם וקורותיהם, מכוסין במשאון, ואמנם חמרות כן, הכל ידעו כי בתהום נשייה זה טבועים הרבה פנינים. הרבה ארצות ושכיות חמדה, כי בתור ארצות השכנות לספרד, ערש חוכמת ישראל, נמצאו בהרבה תקופות כמה יחוסים הדדיים ביניהם, בין ארצות צפון אפריקה, ובין ספרד, וביחוד בלכה מרוקו שלובת יד עם ספרד, בזמנים שונים.

ופעמים רבות נתנו זו אל זו וישפיעו האחת על חבירתה, ובכן מובן מאיליו כי החקירה במקצוע זה של תולדות ישראל במרוקו, ראויה להעשות עוד לפני זמן מוקדם, כי מלבד התועלת הצפון בה כשהיא לעצמה בתור אחת הארצות שיישוב בני ישראל בא קודם מאוד, כי אם עוד הנה החקירה הזאת הכרחית ומועילה להרחבת תולדות יהודי ספרד.

התולדה היותר מעניינת שבתולדות עמנו מימי הביניים, אכם כמו שכתבנו, אי המקוריות וחסרון הידיעות שבספרות יהודי מרוקו, גרמו כי החקירה הזאת נשאר מקומה פנוי. או בדברים יותר ברורים נשארה החקירה הזאת לקויה וחסרה הרבה. וזאת אפשר לדעת מיד ממרוצת הדברים והתגליות החדשות המתגלים והנראים לעינינו פה בספרנו זה בשפע רב, ממרוצת הדברים והדשות האל הנקל גם להכיר, עד כמה הייתה עבודתנו במקצוע זה גדולה ומיגעת, ביודעי כי בניין זה דרוש לבנותו כולו ממסד ועד הטפחות נטלתי עלי את העבודה של קיבוץ החומר עד כמה שאפשר וזמן של שנים אחדות לקחתי לי לאסוף ידיעות, הגדות ומסורות.

כתבי יד ספרים וקונטרסים ומגילות, כתבי יחס ספורים כתובים ומדוברים בעם, וכיוצא, בכלל חומר רב ונכבד אשר במלוא השפעתו היה לי גם מבוכה רבה בהרכבת העניינים וסידורם, עד שסוף סוף יכולתי לראות תולדה מסודרת והיסטוריה נבונה לספרותם ותולדותם של יהודי מרוקו כהיסטוריה הזאת המונחת לפנינו כעת

אמנם כן, אין הנחתום מעיד על עיסתו ואיננו יכול לומר כח כבר יצאתי ידי חובה החקירה הזאת כראוי, אבל בהעריכנו את הלקוי והחסרון שהורגש מכבר בחקירה זו של תולדות יהודי מרוקו, מול הידיעות והמושג שיש לנו עתה ממנה, אפשר להגיד בצדק כי הרבה עשינו בנידון הזה.

די גם להזכיר את שמות כמה מחכמי וסופרי דורנו אשר על פי הדוגמאות שראו מספר הכירו ויוקירו את פעולתי . המנוח החכם רבי שלמה באבר. הנודע ד"א אליהו הכהם אדלר. הרה"ג כמוהר"ר רפאל אהרן בן שמעון רב במצרים.  המנוח הפרופסור מ. קאייזרלינג. הד"ר מ. ברלינר ועוד……

דבר אחד נשאר פה לדבר, הן ידוע ידעתי כי לרבים עוד מהעוסקים בחוכמת ישראל בעמנו, יהיה ספרי זה אולי קצת מוזר, ואולי גם מרחק, יען מה ? יען כי איננו באחת השפות הלועזיות, המתהלכות באירופה, ואמנם כן כמה מן האמת המרה יש בדברים אלו, כי כל עוד שנטע ספרות ישראל המקורית הולכים ונשתלים בשדי זרים, כל עוד שגדולי חכמי עמנו מרחיקים הלאה מלתת את תנובתם על שדה הבעלים, ישאר ספר כזה ספר לחוכמת ישראל בשפת עם ישראל, כחזיון מוזר וכדבר יוצא מן הכלל, יען כי הנהו נגד ההרגל , אותו ההרגל שכבר נעשה לטבע ושהנהו לפי האמת מוזר בעצמו, כי האיך יתכן להביט בכל כך זרות על ספרות הנכתבת במקורה.

יעקב משה טולידאנו.

איש טבריה.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

הקדמה.

בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה.

לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילה זו בספר זה, ואין בכוונתי, חלילה, להשוותה לשימוש, שנעשה בה בתקופת השואה.

ספר זה עוסק בתקופה מלפני כחמישים שנה ( הספר נדפס בישראל בשנת 1998 ). ורוב מנהיגי היישוב ומקבלי ההחלטות דאז כבר אינם בן החיים, והנותרים הבאים בימים, יצחק רפאל – שהיה אז מנהל מחלקת העלייה, ויוסף בורג – שהיה אז שר הבריאות, סירבו להתראיין לספר זה.

יהדות צפון אפריקה כוללת בתוכה את יהדות מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. מדיניות העלייה, הנדונה בספר, אכן עסקה

בשלוש ארצות אלה, אך הספר מתמקד ביהדות מרוקו, הגדולה ביהדות צפון אפריקה.

" ויאמר אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר " דברים לד, ד.

מבוא.

משחר נעוריה הייתה הציונות המודרנית  חילונית ומושתתת על מודל אירופי. היו לכך מספר סיבות

1 – הציונות, במושגיה המודרניים, נולדה באירופה

2 – רוב מוחלט של העם היהודי חי אז במזרח אירופה

3 – מנהיגי התנועה הציונית העולמית היו ילידי ארצות אירופה, ורוב פעילותם המדינית והפוליטית הייתה שם.

לפיכך אך טבעי היה הדבר שהתגשמות החלום הציוני נראה בעיני ההנהגה בדמות מדינה יהודית חילונית על פי המודל האירופי.

במחקרו על האליטות הכלכליות והתרבותיות בארץ ערב הקמת המדינה אמר הסוציולוג משה ליסק, כי אליטות מאופיינות בהיותן הומוגניות ורובן ככולן ממזרח אירופה, ועוד הוסיף :

אליטות מסוג זה הן שעיצבו את התרבות הפוליטית של היישוב היהודי. הן אף ניסו להבטיח את המשכה במדינת ישראל העצמאית. בשנים הראשונות נדמה היה שאכן ניתן יהיה להבטיח את המשכיותה של תרבות זו. אולם תהליכים בעלי ממדים דמוגרפיים כלכליים ואידיאולוגיים כרסמו במורשת הישובית עד שהתמוטטה לחלוטין.

בתקופת המנדט הבריטי 1917 – 1948 אוישה כל צמרת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והנהגת התנועה הציונית כולה ביוצאי מדינות אירופה. בכל שלושים שנות המנדט הבריטי עלו ארצה 483.000 עולים : 83 אחוז מהם יוצאי אירופה ואמריקה, כעשרה אזוז ילידי אסיה, ורק אחוז אחד יליד אפריקה.

ערב הקמת המדינה, בנובמבר 1947, היוו ילידי אירופה ואמריקה את הרוב המוחלט בארץ 84.9 אחוז, ילידי אסיה 12.5 אחוז, וילידי אפריקה 2.6 אחוז.

עם הקמת המדינה היו כל חברי הממשלה יוצאי אירופה – למעט שר אחד, בכור שטרית, שר המשטרה. כך גם בהנהגת התנועה הציונית,הקונגרס היהודי העולמי, הוועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית.

שני מוסדות עסקו אז במדיניות ובביצוע של העלייה והקליטה : האחד – ממשלת ישראל, היא פעלה באמצעות משרד העלייה, ומחודש מאי 1950 באמצעות " המוסד לתיאום " – מוסד משותף לממשלה ולסוכנות, ובו שמונה חברים, ארבעה הממשלה וארבעה מהסוכנות, וראש הממשלה משמש יו"ר. מוסד זה התכנס אחת לחודש לערך, והחליט על מדיניות העלייה, הקליטה וההתיישבות.

המוסד השני היה הסוכנות היהודית באמצעות מחלקותיה, עלייה, קליטה, התיישבות, עליית ילדים ונוער, ענייני החלוץ, חינוך ותרבות, חינוך תורני, הסברה ואדמיניסטרציה. חברי הנהלת הסוכנות נבחרו לתפקידיהם על ידי מפלגותיהם על פי כוחן היחסי בקואליציה הממשלתית.

לסוכנות היהודית היו אז שתי הנהלות : האחת ירושלמית, והיו"ר שלה היה ברל לוקר, והאחרת ישבה הניו יורק, והיו"ר שלה יה ד"ר נחום גולדמן.

הנהלת הסוכנות היהודית הייתה מתכנסת לישיבה אחת לשבוע. היא עסקה בעיקר בנושאי בעיות העלייה, קליטה והתיישבות, והייתה כפופה לוועד הפועל הציוני. היו"ר שלה היה יוסף שפרינצק, שהיה גם יו"ר הכנסת. הוועד הפועל הציוני התכנס פעם או פעמיים בשנה.

 על פי דין וחשבון של הסוכנות מדצמבר 1948, היו אז במרוקו הצרפתית 250.000 יהודים , במרוקו הספרדית 10.000 ובטנג'יר, שהייתה עיר בינלאומית 10.000.

במרץ 1956 קיבלה מרוקו עצמאות, ובאוקטובר סגרה את מחנה העלייה בקזבלנקה והפסיקה את העלייה. בשנים 1948 – 1956 עלו ממרוקו ארצה 97.740 יהודים, ותחת שלטון ערבי נשארו שם כ-240.000 אלף יהודים.

מתוכם נרשמו לעלייה כ-100.000 ובכללם 50.000 בעלי אישור עלייה, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה הנדרש, ובעקבותיו חיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול.

במשך כשמונה שנים עלו אפוא ארצה פחות מ-100.000 יהודים. נשאלת השאלה מדוע ?.

הנהגת הממשלה והסוכנות נימקה זאת בכמה סיבות : בעיות תקציב וקשיים של מדינה בחיתוליה, שאינם מאפשרים קליטה המונית ממרוקו, אי רצון לערער את יחסי ישראל-צרפת, היהודים עצמם אינם רוצים – או אינם ראויים – לעלות, ועוד ועוד סיבות.

מאידך טוענת גירסה אחרת, כי ניתן היה בהחלט להעלות את יהודי מרוקו – אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות לא עשו את שהיו צריכות לעשות לשם כך. גרסה זו באה לידי ביטוי הדבריו של ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, יהודה ברגינסקי : השארנו 150.000 יהודים במרוקו שהשתוקקו לעליה.

הם נשארו בידי ערבים לגורל בלתי ידוע והיו לבני ערובה בידי שלטונות מרוקו, ותזכורת חיה להתנהגות ישראל "

מתוך כך נשאלות שאלות נוספות : האם עשתה מדינת ישראל את כל הדרוש לעליית יהודי צפון אפריקה ? מדוע בוצעה סלקציה רפואית וסוציאלית דווקא ביהודי צפון אפריקה ? מה הייתה השפעתה על היהודים במרוקו ? מי תמך ומי התנגד לעליית יהודי מרוקו ? ומה היו השיקולים לכך ? על שאלות אלה ונוספות עונה ספר זה, שהוא פרי מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, בגוזרו גזירה שווה עם גלות מזרח אירופה – הגלות המקבילה בתקופה זו שליהדות צפון אפריקה.

עד היום לא פורסם ספר או מחקר מקיף ומלא ברמה של עבודת גמר או דוקטורט בנשא הסלקציה בעליית יהודי מרוקו. אומנם רבים מבין החוקרים התייחסו לסלקציה במחקריהם – כך מרדכי נאור בספר העליות ועולם המעברות ; דבורה הכהן בספרה עולם בסערה, שבו היא מתייחסת לעלייה הסלקטיבית ( עד שנת 1953 ) מצדיקה את הסלקציה, שכן לדעתה הייתה מחויבת המציאות.

בכך היא את דעת מחייבי הסלקציה כד"ר גיורא יוספטל, גזבר הסוכנות וראש מחלקת הקליטה דאז. על ההזדהות עם הסלקציה ניתן ללמוד מהמשפט הבא : " הצעד הבא ליישום ההגבלה היא קביעת קריטריונים אובייקטיבים לסלקציה, וקביעת הנסיבות והתנאים להפעלתם "

דבורה הכהן אינה בוחנת ומנתחת את הסיבות למימוש הסלקציה רק לגבי יהדות צפון אפריקה, אינה מתייחסת לסיכון של יהודים בארצות האסלאם מול הסיכון של יהודים במזרח אירופה, גם אינה מתייחסת לחוקי הסלקציה הרפואיים והסוציאליים הקשים

רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו.  

אפרים חזן-דוד אליהו (אנדרה ) אלבז

בשערי הספר……

ע"ה משה עמאר

רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו.

בתקופת הגאונים, סוף המאה השישית ועד אמצע המאה האחד עשרה, בטרם צמח המרכז התרבותי של תור הזהב בספרד, פרח ושגשג המרכז היהודי בצפון אפריקה בכלל ובעיר פאס בפרט. במרכז זה הונחו היסודות לפרשנות התלמוד ולספרות ההלכה, לחקר הלשון העברית ולדקדוקה. כאן גדלו ופעלו גם ראשוני מפתחיה של השירה העברית.

המרכז בצפון אפריקה תרם להתפתחותה של תקופת תור הזהב בספרד, על ידי הקרבה והקשר ההדדי באמצעות חכמים שעברו מכאן לשם, דוגמת דונש בן לבראט, מחברו של השיר " דרור יקרא ", רבי יצחק אלפסי בני העיר פאס, רבי יצחק אבן כלפון ואחרים.

בעקבות פרעות אלמוואחידון בסמוך למחצית המאה הי"ב, נדם קולו של מרכז זה לתקופה ממשוכת, והוא קם לתחייה הודות לקליטתם במקום של יהודים שנמלטו מספרד בפרעות של שנת קנ"א ורנ"ב. על הנקלטים במקום נמנו חכמים גדולים בתורה וביראה ובעולם העשייה, אנשי תלמוד והלכה, הגות, מוסר, קבלה ושירה. בהם אחרוני המשוררים בספרד, דוגמת רבי סעדיה אבן דנאן, רבי אברהם אבן זמרא, רבי אברהם גבישון ועוד. וכולם כאחד תרמו תרומה אדירה לשגשוג רוחני בקרב יהדות צפון אפריקה.

השפעתם של המשוררים הספרדים הביאה לפריחתם של השירה והפיוט צפון אפריקה, מהמאה הט"ז ואילך, עד למאה העשרים, וידועים משוררים בעלי שם שפעלו באלג'יריה, במרוקו, בתוניס ובלוב. שירתם יונקת ממסורת השירה הספרדית ובמידה מסוימת היא גם ממשיכה אותה.

מרבית המשוררים היו גם גדולי תורה והוראה, והשאירו ספרים בתחומים שונים. מתקופה זו הגיעו לידינו דיוואנים של משוררים רבים, אשר רק מעטים מהם זכו לראות אור הדפוס, מעט מהמעט למהדורה שנייה, ובודדים זכו למהדורות מדעיות. משום כך השפעתם אינה ניכרת מחוץ לקהילותיהם של משוררי צפון אפריקה. יוצא מכלל זה הוא הרה"ג רבי דוד בן חסין, בן העיר מכנאס שחי בשנים תפ"ז – תקנ"ב 1727 – 1792, אשר שמו כפייטן יצא לפניו לשם ולתהילה ברחבי מרוקו ומחוצה לה.

קובץ שירתו של רבי דוד חסין " תהילה לדוד ", היה הקובץ הראשון ממשוררי מרוקו שראה אור הדפוס, הוא זכה לשלוש מהדורות, וכמה משיריו פשטו בקהילות רבות, דוגמת הפיוט, " אערוך מהלל ניבי " שחובר במיוחד לברית מילה, או השיר " אוחיל יום אשתאה " אשר זכו גם לחיקויים מצד משוררים במזרח. אנשי החקר השירה והפיוט הכתירו את רבי דוד בתואר " פייטנה של יהדות מרוקו ".

כיום אנו מגישים את הקובץ תתלה לדוד של מו״ר רבי דוד חסין זצ״ל, בתוספת ניקוד, עריכה מחורזת וביאור רחב, בצירוף מבוא מקיף הסוקר את שירתם של יהודי צפון אפריקה בכלל ושירת רדב״ח בפרט, מצד תכניה, צורותיה ודרכי עיצובה. הכל מעשי ידי אומן רבי פעלים בתחום: ידידי ועמיתי פרופ׳ אפרים חזן הי״ו, אשר כבר איתמחי גברא בשירתם של חכמי תור הזהב בספרד ושל משוררי צפון אפריקה, וזכה לההדיר משירתם מהדורות מפוארות¡ עמו נשא בעול ההחדרה חברי ועמיתי פרופ׳ אליהו [אנדרה] אלגאז הי״ו, אשר גם כתב מחקר מקיף בצרפתית על רדב״ח, משפחתו, מקומו, תקופתו ושירתו, ותרגם לשפה זו מבחר משירי רדב״ח.

זה שנים שנתנו את הדעת לרכז יצירתם של רבותינו חכמי המגרב, לאתרה ולהעלותה מתהום הנשיה. ואכן זכותם עמדה לנו, זכינו לאתר ולהעלות ארצה, עשרות חיבורים בכתבי יד, מתוכם ההדרנו עד כה למעלה מחמשים יצירות בכל מכמני פרד״ס התורה: פרשנות למקרא ולתלמוד, הלכה, דרוש, הגות וקבלה, פנקסי בתי הדין ומחקרים.

במהדורה זו של ׳תהלה לדוד׳ אנו חונכים סידרה חדשה מהדורות מדעיות של קובצי השירה והפיוט של חכמי צפו״א. הרבה עמל וטורח הושקע במלאכת קודש זו. אם כי כבר בשנת תשנ״ב, ההדרנו לראשונה מכתב היד את הספר ׳זקן אהרן׳ שירתו של רבי אהרן בן סמחון בן העיר מכנאס מהמאה הי״ט.

כאן המקום לבשר, כי התחלנו בהכנות לההדרת מכתב יד המחבר הספר מגדל דוד, דרושים וחידושים של מו״ר רבי דוד חסין זצ״ל, יה״ר שנזכה בקרוב לברך על המוגמר ולראות תורתו יוצאת בהינומא, להפיץ מעיינותיו חוצה, להדר ולרומם את תורת הרב המחבר זצ״ל ומשפחתו משפחת חסין המפוארה הי״ו.

חמרא למאריה וטיבותא לשקייה הלו הוא נין ונכד להרב המחבר, מר אברהם [אלברט] חסין ורעיתו אסתר [זאנין] הי״ו, אשר תרמו תרומה חשובה לכיסוי הוצאות ההדפסה, התעניינו במלאכת הההדרה בכל שלביה, והכל לעשות נחת רוח לראש המשפחה ופארה מו״ר רדב״ח זצ״ל, הנחלת מורשתו הרוחנית לצאצאיו ולכלל ישראל. יה״ר שזכות אבות לזרעם תזכור, ויזכו לברכה רווחה והצלחה, בריאות איתנה, אורך ימים ושנות חיים, יחד עם בניהם וכל המשפחה המורחבת, ושלא תמוש תורה מזרעו.

בטוחני שזכותו של רבינו המחבר תעמוד למהדירים, למשפחה, ולכל אלה שנתנו יד להוציא לפועל פרוייקט גדול וחשוב זה, ויה״ר שנזכה להגדיל תורתם של רבותינו חכמי ספרד והמגרב ולהאדירה, להנחילה לכלל ישראל, מתוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, אכי״ר.

כעתרת

ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה נ״ע אודות יהדות המגרב

שלמה אבן וירגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שלמה אבן וירגה (1554–1460) היה היסטוריון ורופא ספרדי. לא ניתן לקבוע את קשרו ליהודה אבן וירגה, אולם הוא לא היה בנו, היות שאינו מאזכר מעולם את יהודה כאביו. השאלות ותשובות ככל הנראה הולך שולל מהכותרת של הספר "שבט יהודה", היות שהוא מתייחס למחברו כ"שלמה בן שפט".

שבט יהודה

אבן וירגה בעצמו מציין כי הוא נשלח על ידי הרשויות הספרדיות על מנת לפדות כספים למען שחרורם של האסירים ממאלגה, אולם הוא חי גם בליסבון כאנוס, והיה עד ראייה לטבח שהתרחש שם. מאוחר יותר הוא נס לטורקיה, ככל הנראה לאדירנה, שם הוא חיבר את הספר "שבט יהודה", שהוא דיווח של רדיפות היהודים בארצות ובעידנים שונים.                          

 בהקדמה קצרה הוא אמר שהוא מצא את הדיווח של מספר רדיפות בסיום עבודתו של יהודה אבן וירגה, שהוא העתיק, לאלו הוא הוסיף את סיפורם של הרדיפות בזמנו; האוסף הושלם אחר כך והוצא לאור בידי בנו יוסף אבן וירגה. הכותרת "שבט יהודה" היא רמיזה ליהודה אבן וירגה ("שבט" היא המילה העברי ל"וירגה בספרדית).

העבודה מתארת שישים וארבע רדיפות, מלבד סיפורם של פולמוסים רבים והתווית מנהגי היהודים בארצות השונות. אבן וירגה השתדל לפתור את החידה, מדוע היהודים בכלל והיהודים הספרדים בפרט סבלו מהרדיפות יותר מאשר כל עם אחר.

הוא נותן לכך סברות שונות, ביניהם עליונותם של היהודים, בעיקר ההיבדלות מהנוצרים בענייני אוכל; טרדותיהם היו גם עונש על חטאיהם. בהכללה, אבן וירגה אינו מתאמץ להסוות את האשמות שהנוצרים טפלו על היהודים ובמקרים רבים אף מדגישם ביתר שאת.

היות ועבודה זו היא מצבור מאמציהם של שלושה מחברים, היא מאורגנת בסדר כרונולוגי. אין כל קשר בין שלושת הסיפרים, אולם הסגנון העברי ניכר. אבן וירגה שלט בלטינית, והביא סיפורים רבים ממקורות לטיניים. ספרו אף מכיל מסה אודות תקופת בית ראשון. יום טוב ליפמן צונץ(בהערותיו לספר מסעות בנימין מטודלה) מצביע על חשיבות עבודתו מנקודת מבט גאוגרפית, היא מכילה מספר רב של שמות מקומות, כמו גם תיאורם של מנהגים.

שבט יהודה הודפס לראשונה בטורקיה בשנת 1550; ומאז יצא לאור פעמים נוספות. הוא תורגם ארבע פעמים ליידיש, לראשונה בקרקוב ב-1591. הוא תורגם לספרדית על ידי מאיר דה לאון באמסטרדם ב-1640 וללטינית בידי גנטיוס בשנת1651; לגרמנית בידי מ. ויינר בהנובר ב-1856.

 חלקים ממנו תורגמו על ידי Eisenmenger בספרו (Das Entdecte Judenthum, ii); על ידי Shudt בספר (Judische Merk-wurdigkeiten, i) ומנחם מאן הלוי (שבט ישראל) וזנדר (Auswaahl). בסיום פרק שישים וארבע אומר וירגה כי הוא כתב את הכותרת 'Shebet Ebrato', המכילה סיפורי רדיפות ומסות רבניות, שאבדו כעת.

חשיבותו ההיסטורית של הספר הוטלה בספק במידה רבה בידי איזידור לאוב. לאוב מחזיק בדעה, כי למרות שאבן וירגה היה סופר מקורי, הוא אינו תמיד אמין, וכמה מהחומרים שבהם השתמש שייכים לסוגת האגדה. אבן וירגה גילה עניין מיוחד במחלוקות דתיות שנערכו בין היהודים לבין הנוצרים; והדיווח המלא של חילוקי הדעות הללו ניתנו בעבודתו. ברם, אפילו הם נדמים כבדויים – אולי היוצא בכלל זה הוא ההוצאות להורג בטורטוסה. ערכו של שבט יהודה רב, על כל פנים בתיאור הפולקלור היהודי והמסורות הפופולריות שהוא מכיל.

בן זמנו היחידי של וירגה אשר עשה שימוש בעבודתו הוא ככל הנראה שמואל אוסק, בספרו Consolacao. התרגום הלטיני של ג'נטיוס מכיל שתי טעויות בולטות בעמוד הפתיחה: המילה נכתבה והיא מתורגמת כ"שבט" במקום כ"מטה". תרגום יידי, עם תוספות (שבט יהודה השלם) פורסם בוילנה בשנת 1900. תיקונים לטקסט זה ניתנים אצל לאוב.

החיבורים ההיסטוגרפיים העבריים ששרדו מהדורות הקודמים אינם מרובים. והין המועטים שהגיעו לידינו הספר " שבט יהודה " לרבי שלמה אבן וירגה הוא אחד מהמצויינים מכמה וכמה בחינות. הוא הספר ההיסטוגראפי הראשון מתקופת הרנסאנס.

עיקרו של ספר זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית לפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה על יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספקלריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תוכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמון וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

והא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים במקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העבריים של אותה תקופה, אף על פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.

ואפשר שמטעם זה ערך את ספרו במורת אוסף נובילות, כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו של הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תוכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחר מבריח כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.

הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ומאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז וביטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפני טיעוניהם של הצוררים

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א 

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

רבנו, שורש נשמתו הייתה מעולם האצילות. מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות, מאס בענייני העולם הזה. לילותיו תפילות וימיו צומות. שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו  מקן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה, שאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו.

ובראותו את שקידת סבו מרן אביר יעקב על למודו, שקד גם הוא על לימודיו, ומסופר כי פעם באו כמה מנכדי מרן אביר יעקב  להבחן אצלו על לימודיהם, וכל נכד נתן אביר יעקב איזה פרס. הוא שעמד מן הצד בתור בן בית, ניגש גם הוא לסבו ואמר : סבא למה לי לא נתת מאומה ? ענהו רבי יעקב, אם תשמיע לי איזה דבר לימוד, אתן גם לך.

ומיד השמיע הילד יחייא את כל פרשת השבוע בטעמים ובנגון בלי לשגות אף בטעם אחד. ורבי יעקב ברכו שיהיה גדול בתורה וביראת שמים טהורה, וכמובן נתן לו פרס הגון .

כך גדל רבנו באווירה דקדושה ויראה, וכך עלה במעלות הקדושה והחסידות. נשמתו הגבוהה חפשה ותרה ארחי חומרות וחסידות, סגופים ופרישות. כל ספרי המוסר כגון " ראשית חכמה, " שבט מוסר ", " פלא יועץ ", היו שגורים בפיו בעל פה, ומקיים כל הכתוב בהם.

כל ימיו צומות וטבילות, ופוק חזי מאן גברא רבה דמסהיד עליה. אדונינו מורנו ורבנו עטרת ראשינו סידנא " בבא סאלי " – רבי ישראל אביחצירא זצוק"ל וזיע"א במכתבו " צניע ומעלי, כבשי דרחמנא בלחם סתרים רב חיליה וגברא, קים ליה בדרבה מניה במעשה רב, חומרי וקלי לאפוקי ולעיולי, וכל הכתוב במגילת תענית קים זה מה שכתוב בזה.

והעיד עליו אדוננו מורנו ורבנו זיע"א כח רבנו במשך שנות חייו צם הפסקה גדולה ממוצאי שבת קדש עד ליל שבת קדש, לכל הפחות מאה פעמים, מלבד צומות כל יום שני וחמישי. ובשנה אחת צם בחודש תמוז – ימי החום הקשים והארוכים – צם פעמים הפסקה גדולה ברציפות שבוע אחרי שבוע.

לאחר פטירת מור זקנו מרן אביר יעקב, דבק רבנו בדודו הרב הגדול כבוד מורנו הרב דוד מסעוד בנו בכורו של רבי יעקב, והיה תלמיד חבר לבנו הגדול עטרת ראשנו רבי דוד אשר היה בן גילו. רבנו הכיר ברבי דוד כי איש אלקים קדוש הוא, וקבלו כרב מובהק. אתו עמו התבודד ולמד וכלשונו " לא זהה ידו מתוך ידי בשבתי ובקומי.

בשנת התר"ף וכלשון רבנו, על הר ציון שֶשָמֵם, קם צורר ערבי שקינא לדתו ולעמו ומרד בשלטון הצרפתי. ראשית מעשיו היה לסחוט כספים מהיהודים בהעלילו עליהם שהם מרגלים לטובת הצרפתים. בחמתו לא הסתפק ברצי כסף אלא בקש להרוג ולהשמיד את כל יהודי תאפילאלת ריסאני.

עטרת ראשנו רבי דוד בשמעו את הגזרה התחנן לבורא עולם שהוא יכפר על הדור. הקב"ה שמע את תפילתו, וביום שבת קדש י"ד סכלו, התעטר רבי דוד בקדושת העשרה ( עשרת הרוגי מלכות ) ועלה בספרו להם ממראה עיניו על מנהגי אבות וקדושתם וחסידותם.

במתק שפתיו ובמוסריו השפיע השפעה רבה על בני הישיבה ובפרט על אדמו"ר יסוד עולם בבא מאיר זצו"קל וזיע"א. ואפשר לומר בוודאות כי בבא מאיר, הגיע למה שהגיע בזכותו. וכלשון אדמו"ר במכתבו " ומאיר ובא במטבע אשר טבעו במטליותיה.

רבנו בגודל ענותנותו, לא החזיק מעולם טיבותא לנפיה, והיה כעפר תחת רגלי החכמים, וכופף עצמו אפילו לילדים הקטנים, ומדבר עמם בלשון כבוד ובנחת רוח, ובפרט לבני תשחורת, והכל המטרה לקרבם לתורה ויראת שמים טהורה.

רבנו מאנה הנחם נפשו מהאסון הכבד בהלקח ממנו ידיד נפשו, מורו ורבו אשר גדלו יחדיו בתורה ויראה, ומתוך צערו ויגונו, הרגיש חובה קדושה להנציח לדורות את גודל קדושתו וחסידותו דרכיו ומנהגיו של עטרת ראשנו רבי דוד ה' יקום דמו וחיבר את הספר הנוכחי " אני לדודי ", קטן הכמות ורב האיכות ומתוכו ילמדו הדורות הבאים סדרי קדושה וטהרה.

לאחר חורבן תאפילאלת ריסאני עברה המשפחה לעיירה בודניב, בראשות האדמו"ר מצדיק יסוד עולם " בבא סאלי " זיע"א, ואדמו"ר כונן מחדש את ישיבת מרן אביר יעקב. דבק רבנו המחבר באדמו"ר " באבא סאלי " והיה יד ימינו בהנהגת הישיבה. ותקופה ארוכה למדו יחדיו בחברותא מסכת שבת.

רבנו המחבר הוא הגבר אשר הטביע את חותם החסידות, הקדושה והפרישות והצניעות על בני הישיבה, בסַפרו להם ממראה עיניו על מנהגי אבות וקדושתם וחסידותם. סמתק שפתיו ובמסָרָיו השפיע השפעה רבה על בני הישיבה ובפרט על אדמו"ר צדיק יסוד עולם בבא מאיר זצוק"ל ויע"א.

ואפשר לומר בודאות כי בבא מאיר הגיע למה שהגיע בזכותו, וכלשון אדמו"ר במכתבו " ולמאיר ובא במטבע אשר טבָעו במטליותיה ".

רבנו בגודל ענותנותו, לא החזיק מעולם טיבותא לנפשיה, והיה כעפר תחת כפות רגלי החכמים, וכפף עצמו אפילו לילדים קטנים ומדבר עמם בלשון כבוד ובנחת רוח, ובפרט לבני התשחורת, והכל במטרה לקרבם לתורה ויראת שמים טהורה.

ומסופר כי פעם הזדמן לעיירה אחת והוזמן אצל נכבד מנכבדי המקום, כשהגישו לפניו לאכול, סרב, בעל הבית אמר לרבנו : אין לך מה לחשוש, מור זקנך אדמו"ר רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל התארח אצלנו וסעד על שולחננו.

מששמע זאת רבי יחייא פרץ בבכי ואמר : " מה אתם משוים אותי למר זקני רבי יעקב, הוא הייתה לו סייעתא דשמייא ותמיד גילו לו מן השמים אם המזון המוגש לו כשר או לאו, ולכן יכול לאכול בכל מקום. אי הקטן הפשוט לא מגלים לי כלום, ואם כן איך אני מיכול לאכול בכל מקום.

דברים אלו אמר רבנו בגודל ענותנותו, אך ידוע במשפחה כי היו לו גילויים מיוחדים מן השמים. תקצר היריעה מהכיל, אך נזכיר פה מעט מזעיר ממה שסיפרה בתו הרבנית חנה שתחיה.

א.      ביום בהיר אחד אשת רבנו הכינה לו קומקום תה ורבנו סרב לשתות, בהפצירה בו אמר לה, התה הזה איננו מיועד לי כי אם לאנשים אחרים שיבואו לשתותו, מי הם האנשים ? שאלה אשתו אך רבנו לא השיבה דבר.

והנה דופקים בדלת, ונכנסו בניו של רבי דודו בא-יה ז"ל גיסו של רבנו בכיה ובדמעות, מה קרה ? , אבא נסע כדרכו לאלג'יר ווהראן, להביא סחורות לצורך מסחרו. קבלנו מברק כי הוא יצא לדרך עם שתי מכוניות משא עמוסות סחורה לעיפה, ואמור היה להגיע הבוקר, והנה חצות היום והוא עוד לא הגיע בודאי קרה אסון.

הרהר רבנו קמעא, כון מה שכון צחק ואמר, אל תדאגו בשעה שתים בדיוק הוא יגיע בריא ושלם עם הסחורה בשלמות. בשעה שתים בדיוק טרטור המנועים של המשאיות נכנס רבי דוו בא-יה ונהגו וספרו : נסענו בדרך הרגילה והנה באמצע הדרך, מקום מוחזק בסכנת שודדים, קמה רוח סערה מלוה סופות חול חזקות, ולא ראינו את הכביש.

סטינו מהדרך הכבושה ונסענו בדרך לא דרך, והנה שמענו יריות חזקות מאחרינו וניסינו לברוח, ביודעינו כי הדרך מסוכנת, אך לא יכולנו להמשיך במהירות. במאמצים רבים חזרנו למסלול הכביש, והוברר לנו על ידי נהגים אחרים כי השודדים חפרו מהמורות עמוקות באמצע הכביש כדי שהמאיות יפלו בהם וכך ישדדום.

ועתה אנחנו מודים לה' על רוח הסערה וסופת החול בזכותה ניצלנו. בניו של רבי דודו בא-יה ספרו לאביהם כח רבנו הבטיחם שבשעה שתיים בדיוק יגיע אביהם הוא וסחורתו בשלמות, בודאי בזכותו ובזכות ברכתו נצלתם אמרו – בודאי ענה רבי דוד ומיד הפריש מעשר מכל ונתן לרבנו.

או אז הבינה אשת רבנו את דברי רבנו באומרו " התה הזה מיוחד לאנשים שיבואו לשתותו " ומיד הגישה את התה למיועדים לו.

א.      בימי המלחמה העולמית כאשר שרע פרנסה ננעלו וההכנסות התמעטו, החלה אשתו להציק לרבנו כי המצב בבית קשה מנשוא, ולכן יעצה לו ללכת לעיירות ישראל ולמכיריו ומיודעיו ולהודיע צערם ברבים. אך רבנו שהיה בעל בטחון עצום לא הטה אוזן לדבריה ואמר לה : אנו בוטח בה' יתברך ולא אפנה לבשר ודם.

ביום ששי אחד באה אשתו ואמרה לו, דע חל כי אין לנו מאומה לכבוד שבת קודש ואינני יכולה להשיג בהלואה אפילו קילו קמח. ענה לה רבנו, אם כך הוא המצב פתחי נא את מגירת השולחן, לרבנו היה שולחן עשוי על פי הכונות כפי הדוגמה שעשה מרן, אביר יעקב.

חיפשתי כבר במגירה ואפילו הפכתיה ולא מצאתי מאומה, אמרה. פתחי ותאמרי לי מה יש במגירה, הקב"ה רחום וחנון לא עזב ולא יעזוב, אמר. במר נפשה פתחה את המגירה, והנה להפתעתה צרור כסף. אם כן אמר לה רבנו השתמשי בכסף זה מבלי לגלותו לאיש ומבלי לספור כמה כסף יש בו, והברכה – ברכת השבת תשרה בו. ויותר אל תבקשי ממני לבקש עזרה מבשר ודם.

ב.       משאת נפש רבנו הייתה לזכות לעלות לארץ ישראל ולבלות בה את שארית חייו. אך דא עקא כי מארגני העליה מטעם המדינה לא נתנו למבוגרים ולזקנים לעלות לארץ כי אם צעירים בלבד. ובפרט לרבנו שהיה זקן מופלג וחולה. מרת חנה בתו שתחיה שהייתה בירושלים התאמצה בכל מאמצי כוחה ודפקה על שערי הסוכנות וכל הנוגעים בדבר, להעלות את אביה לארץ, אך פניה הושבו ריקם בטענה כי אביה זקן וחולה אנוש.

בצר לה נסעה לטבריה להשתטח על קברי רבי חיה ובניו, שבזכותם יזכה רבנו לעלות לארץ. לאחר שבוע מההשתטחות קבלה הודעה מהדואר כי ישנו מברק עבורה מחוץ לארץ ועליה לבוא ולקבלו בדואר. בלב פועם ובדמעות בעיניה נגשה לבית הדואר, בחשבה שאולי מברק זה מבשר כי אביה שבק חיים לכל חי.

אך ראה איזה פלא מברק זה בשורה טובה בו, אביה ובתו השניה מגיעים לארץ מחר, והיא מוזמנת בזה להקביל פניהם ולהביאם לביתה. כשנפגשו בנמל חיפה, שאלה : אבא, הרי הייתה חולה וכיצד הבראת וכו….ענה רבנו ואמר, בתי, הרבה מלאכים ושלוחים למקום, והוא שלח מלאכו וירפאני ובשרני כי אזכה לחיות ולהטמן בארץ הקודש, הודו לה' כי טוב.

א.      כאשר הגיע חג הסוכות הראשון לשֶבֶת רבנו בארץ, ורבנו מהדר במצות ביקש שיקנו לו ארבעה מינים מהודרים. כאשר קיבל את ארבעת המינים ראה רבנו כי ההדס אינו משולש כדין, וכאשר הסביר לשליח כיצד צריך להיות ההדס המשולש והלא לא הבין, הכריחם רבנו לקחתו למקום המכירה.

הגישו לרבנו חבילות של הדסים, ורבנו איננו מרוצה ומבקש הדס משולש כדין, בסופו של דבר הוציא המוכר חבילת הדסים משולשים לתפארת, ואז השביעו רבנו שיותר לא ימכור הדסים שוטים ויכשיל את בית ישראל כי אם הדסים משולשים כדת.

 ה – רבינו התגורר אצל בתו שביתה היה סמוך לגבול עם ירדן הבית הקיצוני בשכונת מוסררה – מורשה, סמוך לחומת עיר העתיקה, מיד פעם היו חילי הלגיון צולפים לעבר השכונה, ואף רצחו כמה נפשות ה' יקום דמם.

כשפרצה מלחמת סיני רצו בני הבית לעזוב את המקום ולעבור למקום מבטחים. רבנו התנגד ואמר : " מבטיחכם אני כי לא יארע לנו שום נזק ואף אחד מאתנו לא יפגע משום כדור או רסיס, השארו בבית בבטחה וה' שומר ישראל וכך היה.

 ו – לאחר פטירת רבנו זיע"א הייתה בתו הרבנית חנה – חניני ואחיותיה עורכות את הילולת רבנו ביום פקידת השנה. הימים ימי צנע קשה היה להשיג מצרכים ויהודי יקר בשם רבי אברהם אלמאליח יצ"ו היה טורח ומשיג מצרכי מזון בשפע לכבוד הצדיק. 

לימים נפצע רבי אברהם אנושות ומצבו היה מסוכן מאוד, הוא הוכנס ליד בדוד והרופאים אמרו נואש לחייו כשמוע הרבנית חנה את מצבו של רבי אברהם יצ"ו, הדליקה נר לכבוד רבנו וביקשה מבורא עולם כי ישלח דברו וירפאהו בזכות רבנו אשר הנ"ל משתדל בכל יכולתו לערוך את ההילולה ברוב פאר והדר.

למחרת חלה הטבה ובתוך ימים ספורים הבריא רבי אברהם יצ"ו בזכות רבנו. ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים אמן ואמן. התקיים ברבנו זיע"א : גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. תנצב"ה.

תבורך מנשים בתו הרבנית חנה חניני תחיה אשר זכתה לכבד את אביה רבנו בחייו, וגם לאחר פטירתו לחיי עד. ומקיימת בכל שנה את יום ההילולה וגם זכתה להדפיס מחדש את הספר הקדוש הזה.

וכעת השתדלה בכל מאמצי כוחה להדפיסו מחדש לכבוד מור אביה הקדוש זיע"א. ויהי רצון שתזכה לאריכות ימים ושנים טובין ונעימים עד ביאת משיח צדקנו ויקוים בה מקרא שכתוב " עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, אמן

והחותם לכבוד התורה והצדיקים – דוד יהודיוף. התנא דבי נשיאה דהיש"א ברכה זיע"א. 

קהילה קרועה, ירון צור.

התקרית בפטי ז'אן                                                

העיירה פטיז'אן, כיום נקראת סידי קאסם, ישבה על צומת דרכים באמצע הדרך העולה מן החוף האטלנטי של מרוקו אל פנים הארץ.  כפי שאפשר ללמוד משמה, לא היו לה שורשים בעבר המוסלמי. היא הייתה יצירה מובהקת של הכיבוש הקולוניאלי. בבואם לפרוש את רשת השלטון ולפתח את התחבורה בחרו הצרפתים להקים בנקודה זו מרכז ובנו עיר חדשה, אירופית, לצדו של כפר עברי גדול.

בעיר האירופאית התגוררו כ-800 פקידים ומתיישבים צרפתים ואילו ברובע המוסלמי שהתפתח לצידה, בעיר הילידית, חיו אלפים אחדים של מוסלמים. יהודים כמעט לא התגוררו בעיירה, רק כחמישים מהם היו רשומים בה כתושבים. אך במרחק לא רב מפטיז'אן שכנה מכנאס הגדולה, שבה התגוררו יהודים רבים ולאחדים מהם היו עסקים בעיירה החדשה.  הנתונים הללו הם על פי " המדריך הכחול " le guide bleu  של מרוקו.

עסקים, חנויות, מסחר, אלו הן כנראה מילות המפתח להבנת תחילתה של התקרית שאירעה בעיירה ב-3 באוגוסט 1954, ואשר כונתה במקורות יהודיים טבח או פוגרום. הנציב העליון הצרפתי, פרנסיס לקוסט, תיאר את התקרית במילים קצרות בפני יעקב כרוז, שחזר לצפון אפריקה כאיש מוסד, בכסות של נציג משרד החוץ הישראלי : " תמונת הסולטאן המודח הודבקה עם שחר על קיר חנות יהודית והורדה על ידי המשטרה. הערבים התנפלו על בעל החנות ועל אלה שהיו בסביבתו וכתוצאה מכך נהרגו שישה יהודים ".

כרוז שהתקבל לראיון אצל לקוסט כמעט שנה לאחר התקרית, שמע ממנו באותה הזדמנות גם פרשנות על אופייה : " הוא משוכנע שהתקפה זו לא הייתה מכוונת נגד היהודים דווקא, לו הודבקה התמונה על חנות נוצרית, היו בוודאי מתנפלים על נוצרים. אגב באותו שבוע עצמו נרצחו כתריסר אירופאיים בפורט ליוטיי "  ( אגב עדותו של כרוז, ניתן למצוא אותה בארכיונים של המדינה ) באמ"י – ארכיון מדינת ישראל, אם תרצה את מספר המסמך, אכתוב זאת עבורך, זהו הפרק הראשון, יש ויש עוד המשך, אגב קריאת מאמר זה, נתן לי חשק, גם להתמקד קצת, בהיסטוריית בת ימינו של מרוקו, שלפי עניות דעתי, לא פחות מרתקת, מאשר העבר הרחוק.

ברם המקורות העומדים לרשותנו משקפים תמונה מורכבת יותר מזו שביקש המושל הצרפתי להציג בפני אורחו הישראלי. המאבק לשחרור היה כרוך באופן טבעי בהפגנות ובשביתות לרוב. המרוקנים חפצו בשביתות שהוכרזו יהיו מלאות, ואילו הפקידות הצרפתית חתרה למנוע הישגים כאלה מן התנועה הלאומית. במקומות רבים נגררו היהודים, שלא בטובתם, לתוך הקונפליקט הזה וסבלו מתוצאותיו. לגבי קזבלנקה, למשל מונחת לפנינו עדותו של חיים הירשברג – סיפר הירשברג – אילצו הצרפתים את המוסלמים בעלי הדוכנים בשוק לפתוח את עסקיהם בכל יום, כולל יום שישי.

הדבר עורר כמובן את מחאתם, הם טענו כי מגיע להם יום מנוחה, כפי שליהודים יש יום שבת שלהם. התוצאה הייתה שהצרפתים החליטו לאלץ את היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת. הירשברג היה בקזבלנקה בשבת הראשונה להפעלתו של הסדר זה, כשמונה חודשים לאחר תקרית פטיז'אן ולאחר שהתעצם גל הטרור, וכך תיאר את ביקורו באותה שבת ( הערה אישית שלי – את הסיפור המלא, מביא הירשברג בספר אחר לגמרי, עם תיאור מפורט של אותה השבת, אותה אביא בע"ה בהמשך, הנה כי כן, דבר גורר דבר, ואיננו מודעים לכך, שככל שיודעים יותר, עדיין יש ויש עוד מה ללמוד ).

                 " בביתנין המקוריים ניכר, איזהו דוכן של מוסלם ואיזהו של יהודי. הראשון היה מלא ירקות ופירות למיניהם והרוכל עומד מוקף לקוחות כרגיל. על דוכניהם של היהודים ראיתי ערימה של תפוחי אדמה קטנים כאגוזים, של ירקות שקמלו ונבלו, של פירות רקובים למחצה. ולךידם עומד ילד שלא הגיע למצוות או אישה. שום אדם לא פנה לסחורה זו ולא היה מעוניין לקנותה " עד כאן עדותו של חיים הירשברג.

כך פעלו אפוא בעלי הדוכנים היהודים שנקלעו בין הפטיש לבין הסדן. בקזבלנקה היה הפטיש תקנות החירום הצרפתית, והסדן – דרישות ההלכה היהודית. בפטיז'אן התגלם הפטיש ב-3 באוגוסט 1954 גם כן בהוראות השלטונות, אך הסדן היה תביעות הפעילים הלאומיים, הקונפליקט התמקד בשאלת השתתפותם של היהודים בשביתה. בדו"ח יהודי המכיל את התיאור המפורט היחיד של התקרית שנחשף עד כה נאמר :

                 בערב ה-3 באוגוסט הייתה האווירה בפטיז'אן כבדה מאוד. ליהודים לא הייתה כל סיבה לחשוש מפני סכנה כלשהי. בהיותם תמיד אזרחים צייתנים, המשיכו לעבוד כדי לא לגלות כלפי הרשויות כל סימן של תבוסתנות. הם קיבלו אמנם מסר שעליהם לסגור את חנויותיהם, אלא שהרשויות המקוממים ציוו עליהם לפתוח אותן במו שהיה מלווה בהבטחות רשמיות שתוענק להם הגנה מלאה.

הערת המחבר " איפול כבד הוטל על התקרית ובעיתונות הישראלית אין לה, סמוך למאורע, כל זכר. דיווחים צרפתים רשמיים על התקרית אינם נמצאים בתיקי הנציבות הצרפתית במרוקו, אשר נפתחו בפני החוקרים. אשר לדו"ח המצוטט, הוא הגיע ממקום התקרית סמוך ביותר להתרחשותה. חובר על ידי יהודים עדי ראייה וצוטט ב   l information juive ביטאונו הצרפתי של הקונגרס היהודי העולמי. הדו"ח הופיע גם בעיתון Maroc.

אין זה אפוא דו"ח בלתי משוחד, אך מידע בסיסי ביותר על התפתחות המאורעות בעיר רשאים אנו להפיק ממנו. הן פקידים צרפתים והן פקידים ישראלים הקדישו לדו"ח תשומת לב, וגזיר העיתון נמצא הן בארכיונים במרוקו, והן בארכיון משרד החוץ הישראלי ".

הד"ח ממשיך ומתאר כיצד נאסף לעת בוקר ברובע העתיק והקשיב לנאומו של תועמלן לאומי, ואחר כל זרם, כשהוא נרגש ונלהב, אל מרכז הרובע הערבי שבשולי העיר החדשה, תוך נפנוף בתמונה של הסולטאן הגולה. התמונה הודבקה על חלון הראווה של חנות יהודית. פקד משטרה, שנסה בעזרת סולם להוריד אותה, הותקף באבנים. הוא הצליח להתחמק מבלי להשתמש בנשקו. או אז החל ההמון להתנפל על היהודים. מחבר הדו"ח, שנועד לעורר גורמי חוץ יהודיים לפעולה, שאל :

                 " האם הייתה זו התקפה מכוונת מראש ? האם היה זה דחף מרושע והרסני של הרגע ? האם היה זה הפיתוי הקל לשדוד והרוג שנתן את האות לטבח ?  את זאת אין יודעים. יש טוענים שעובד השאיל לפקד המשטרה את סולמו כדי לאפשר לו להוריד את תמונתו של השליט לשעבר. על כל פנים ודאי הוא שהם הרגו במוטות ברזל את בוסידן שמואל בן ה-42, אב ל-11 ילדים, שיספו את גופו מלמעלה למטה וביצעו בו מעשה אכזריות שאין אנו מעזים לפרט אותם כאן.

לאחר מכן הם השליכו את גופתו על ערמת שקים ושרפו אותה. האספסוף, לאחר שהצית אש במשאית השייכת למר שלמה אלפסי,  התפרץ בצעקות למחסן הסחורות של האומלל הזה והרג אותו בפראות במכות לבנים ורצח באכזריות גם את בנו בן ה-22, שהתחתן זה לא כבר והיה אב לילד.

במשך הזמן התפרצו מתפרעים אחרים לתוך המחסן של מר אלי טולידנו, בן 53, אב למשפחה גדולה. האיש האומלל ובנו בן ה-12 בותרו, בטנם שוסעה והם מתו מוות איום. יהודי שלישי, אברהם עמר, סבל מגורל דומה באכזריותו כמו שאר בני דתו. לסיום סדרת הרציחות הכינו הרוצחים מדורה במרכז הרחוב, הניחו עליה באופן מסודר את חמש הגופות ושרפו אותן בעזרת נפט.

שני מחסני התבואה של האדונים אלי טולידאנו ואלפסי שלום, שהיו מלאים בסחורות בעלות ערך רב, נשרפו עד היסוד. מחסן של מצרכים קולוניאליים וחנויות יהודיות אחרות הוצתו. בתוך השמחה הכללית הזאת ליוו הפטמות – הנשים הערביות – את מעשי הזוועה של הגברים ביללות שמחה, דווח לנו זה עתה שבמקום נמצאה גופה והודית שביעית, שרופה ולא מזוהה.

המאזן שבעה נספים ודאיים. הנכסים הבזוזים, השדודים והמוצתים מגיעים לערך כללי של כ-50 מיליון. עדים אירופים ראו כי הפושעים חילקו ביניהם שטרות כסף ששדדו מקורבנותיהם המסכנים החפים מפשע ". הערת המחבר " כאמור הדו"ח הועבר לקונגרס היהודי העולמי ופורסם בביטאונו הצרפתי. לאנשי משרד החוץ בירושלים הגיעו בדרכים עקיפות צילומים ממקום התקרית, אך לא הצלחתי לאתרם