ארכיון חודשי: מאי 2012


רבי ישראל נג'ארה

שאר אלו מזונות כסות הוא חלוקא דרבנן הנעשים מתורה ומצוות טעונה זה עונתן של תלמידי חכמים סוד כלת משה, כמו שאמר הכתוב " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ". ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא, וחייב להכניסם לארץ זבת חלב ודבש.

ואם תשתבאי אפרקינך ואותבניך לי לאנתי. וה"ה חתן דנן התחייב את עצמו למיפרק לה לכנסת ישראל מן גלותא ולא להינחם שם ביני עממיא, כמש"ה " על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון " " כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מינקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ", ולחלצה מכל צרה וצוקה.

וכל ימי מיגר ארמולתך את תהא יתבא בביתא ומתזנא מנכסי, להשפיע לה כל מיני שפע משבע מדת הלח ומתרין מזלין " נוצר " ו " נקה " דרך צנורות הקדושים, ומשם יגיע השפע עלינו עם ברכות והצלחה בכל מעשה ידינו בלי שום עיכוב כלל.

ובנין דיכרין דיהוו ליבי מנאי, איגון ירתין כסף כתובתיך יתר על חלקהון, בסוד הכתוב " הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ", " ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו ", שהם יקבלו כל השפע וכל השפעות טובות כמו שאמר הכתוב " ואכלתם לחמכם לשובע ".

ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב, וכל האומות יקבלו רק מתמצית ארץ ישראל. ובנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתם ומתזנן מנכסי עד דתנסבו לגוברין. הכל קבל עליו חתן דנן למיהב לה לכנסת ישראל אפילו בימי מיגר אלמנותה.

וצביאת בתולתא דא והוית לי לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה. מצוות מילה ופריעה ומסירת נפש על קדושת השם יתברך, לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, בין בכסף בין בזהב – ללמוד תורתו הנחמדים מזהב ומפז רב, בין בתכשיטין – לקשט את התורה בפירושים שונים ובפרד"ס, שבזה מתקשטת הכלה העליונה בכ"ד קישוטין שתוכל למיעל לחופה במאני דלבושא.

הם המעשים טובים שמהם נעשים חלוקא דרבנן ויש עליה על ידן לכל ד' עולמות אבי"ע. בשימושי דירה בסוד בכתוב " ועש לי מקדש ושנתי בתוכם ", ושלא יזוז מאתנו, הנה זה עומד אחר כלתו לשמוע קול תפילתנו כשאנו קוראים שמע ישראל.

ובשימושי דערסא, הם עבודת הקרבנות בבית המקדש, להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. הכל קיבל עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, חתן דנן במאה זקוקין כסף צרוף, הם מאה ברכות שישראל מברכים להקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ונותנים בזה ומוסיפיםכוח וגבורה במליא של מעלה.

וצבי הקב"ה חתן דנן והוסיף לה מן דליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן, הם סוד מיין דוכרין שיורדין מלמעלה כנגדן מכל עשר ספירות, שכל אחד כלול מעשר, סך הכל מאתיים כסף צרוף, הוא שפע היורדת בכל יום אחר תפילת הבוקר, כמו שאמר הכתוב " ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה "

וכך אמר חתן דנן : אחריות שטר כתובתא דא, היא התורה הקדושה שכתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, היא אחראית לשלם לה לכנסת ישראל שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. נדוניא דין, הם שני צנתרא דדהבא, נעשה ונשמע, וקבלת עול מלכות שמים ותרי"ג מצוות.

דא, הם תוספת קרבן מוסף שבת ויום טוב ועניית איש"ר שמוסיפין בזה כוח בפמליא של מעלה, בסוד בכתוב " תנו עוז " – קבילת עלי ועל ירתי בתראי, הם צדיקי הדור שיורשים ירושת אביהם שבשמים, ןהתפרע מכל שפר אר"נ נכסין הם אוצרות שפע עליונה ת' אלף אלפין עולמות דכסיפין דחתימין בעזקא דכיא וש"ע נהורין המתגלין באריך ושפי י"ג תקוני דיקנא ותשעה תיקוני זאת אומרת שלוש מאות ועשר עולמות הגניזין תחות כרסיאקדישא שעתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק.

ש"י עולמות ורב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא ושפע ז' רקיעים שהם : וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות – שבו צדק, ומשפט וצדקה, גנזי חיים, וגנזי שלום וגנזי ברכה.

טקניינין דאית ליה תחות טל שמיא הם ז' אוצרות וארץ חיים, הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם דקנאי, הם קנין שמים וארץ. ודעתיד אמא למקנא, אלין ג' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה ולשירה ביה.

נכסים דאית לון אחריות, הם ארץ אבותינו, ודלית לון אחריות, הם ארצות שאר העמים, כי הם כמטלטלי דמיא – כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא.

אפילו כל ד' עולמות אבי"ע הם ערבאין לפרוע שטר כתובתא דא, הם תוספת ארץ קני קנזיני וקדמוני. ואפילו מלימא דעל כתפאי, מג"ע בי"ע. מן יומא דנן ולעלם. ואחריות שטר כתובתא דא וכו… וקיבל עליו חתן דנן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כאחריות וחומר כל שטרי כתובות ותוספות דנהגין בבנות ישראל, העשוין כתיקון חז"ל.

כאשר תקונין הנעשים על ידיו בעולמות העליונים, דלא דאסמכתא ודלא כטופסי שטרא.

וקנינא מניה קנין שמים וארץ למרת בתולת ישראל בת נדיב עמים ויוחסי ארץ מלכות דוד ושלמה על כל הא דכתב ומפורש לעיל, קיבל עליו לפרנס כנסת ישראל בפרנסה טובה בלי שום הפסק ןבלי שום מניעה בעולם, הן פרנסה רוחני והן פרנסה גשמי, בהרחבה גדולה, במנא דכשר למקניא ביה – היא התורה הקדושה, שהיא כלי אומנותו, ועל פי שני עדים כשרים – הם שמים וארץ, שנאמר " ואעידה בם את השמים ואת הארץ " – והכל שריר וקיים לעד, אמן.

מזל טוב לכל ישראל עד עולם. ועתה כתבו לכת את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל.

ברית- בעריכת אשר כנפו

כתב העת ברית מספר 29.אשר כנפו

אשרך ארץ רבת בנים וקברים ( השורה הראשונה של בכתובת על קברו של כבוד הרב אברהם בן סאעוד..

על בית העלמין ה"חדש " של מוגדור – אשר כנפו.

במוגדור קיימים שני בתי עלמין. אחד, הנקרא בית העלמין הישן הגובל עם הים ובו נמצאות מצבות העשויות רובן ככולן מסלע ימי. כאן נקברו אנשי מוגדור מראשית קיומה עד לסביבות שנת 1875. בית העלמין זה ידוע מאוד בגלל שבו נמצא הציון של רבי חיים פינטו הגדול זיע"א.

מול בית עלמין זה, קיים בית עלמין שני הנקרא בית העלמין החדש של מוגדור. משת 1944 עם פטירתו של רבי אברהם בן שושן זצ"ל שהיה אב בית דין דמוגדור, החלו לקבור את רבני העיר בתוך חדרים, כך יש לנו חדרים עם קברותיהם של רבי דוד עטר, של רבי יוסף מלכה, של רבי מסעוד תמצוט ושל רבי מרדכי אביצרור זכר צדיקים לברכה.

בחדרים קבורים גם גם אשתו של רבי מסעוד כנאפו ואשתו של רבי אברהם בן שושן. בנוסף לרבנים חשובים אלה, קבורים בבית עלמין זה רבנים ואישים חשובים שעיצבו את ההיסטוריה של העיר :

המשוררים רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח, הרבנים יוסף כנאפו ובנו רבי דודו כנאפו, אנשי חסד גדולים ומנהיגים כמו מוזס קורקוס, ואישים רבים ממשפחת קורוקוס, ישועה אפרייאט ואישים אחרים ממשפחה זו, יצחק בן יעיש הלוי, הפובליציסט שידובר עליו בהמשך.

מי שמבקר בבית עלמין זה, הוא בדרך כלל יליד מוגדור או צאצא של ילידי מוגדור הבא  לפקוד קבק של קרוב זה או אחר. תיירים אחרים המגיעים למוגדור, לרוב אינם יודעים דבר על הרבנים ואנשי הציבור הגדולים הטמונים בבית עלמין זה.

מראים להם הציון של רבי חיים פינטו, שלמרבה הצער נבנה על גבי קברים אחרים, וממשיכים בדרכם בלי להעיף מבט לכיוון בית העלמין החדש.

לאחרונה, שהיתי חודש תמים במוגדור בבית העלמין החדש לשם שיפוץ קבריהם של סבי רבי דוד כנאפו, שהיה אב בית דין של מוגדור עד לפטירתו בשנת 1937 ושל סבא רבה רבי יוסף כנאפו מחברם של ספרים רבים, של רבי דודו אלקיים וחברו רבי דוד יפלח.

במשך כל החודש הזה ראיתי אוטובוסים רבים שחנו ליד בית העלמין, ולרוב התרחש מה שסיפרתי קודם, ביקור בבית העלמין הישן והתעלמות מהחדש – לפעמים בהצלחה, לרוב ללא הצלחה לדוגמא אספר על משעה שהיה. הגיע אוטובוס תיירים לבין העלמין הישן.

נכנסתי יחד עם התיירים אל הציון של רבי חיים פינטו זצ"ל. המדריך הסביר מה שהסביר בצורה יבשה ורדודה ביותר, אחר כך ציווה על חברי קבוטצתו לחזור לאוטובוס. בין התיירים היה גבר שבא אלי ואמר לי : " אתה אשר כנפו ! אני מכיר אותך משירת הבקשות באשדוד !

קפצתי על המציאה ועניתי לו : " אז אתה חובב בקשות ! אני שרוף על בקשות ! ענה לי. אתה יודע מי חיבר את הספר שיר ידידות ? שאלתי. האיש גילה בקיאות וענה לי : " רבי דוד אלקיים ושיך דוד יפלח ועוד אחד שאיני זוכר את שמו  ( השלישי הוא רבי חיים אפרייאט שאינו קבור במוגדור )

שאלתי אותו " " האם אתה יודע היכן הם קבורים ? לא ! ענה לי. רבי דוד אלקיים טרבי דוד יפלח, קבורים כאן בבית העלמין החדש מעבר לכביש, אתה והקבוצה שלך יכולים לבקר שם ואם יצטרכו את עזרתי, אני עומד לרשותכם ". האיש, נלהב מהצעתי, ניגש אל המדריך והציע לו להכניס את הקבוצה אל בית העלמין החדש.

" לא, זה לא חשוב, ענה המדריך וגם אין לנו זמן ! האיש רתח מכעס. " זה עשרה ימים שאתה ממלא לנו את הראש בשטויות שלך, וכשיש סוף סוף מישהו שמתנדב להדריך אותנו בצורה ראויה אתה מסרב ? המדריך לא השתכנע והקבוצה המשיכה בדרכה בלי לכבד את זכרם של רבי דו אלקיים ושיך דוד יפלח…

שני בתי הקברות, הישן כמו החדש, מוקפים חומה. שומר ערבי שומר עליהם במשך שנים רבות והיה בעל ידע רב על מיקומם של הקברים. לאחר מותו, נכדו החליף אותו. מצב הקברים בבית העלמין החדש קשה ביותר. קברים רבים כוסו בעפר המצטבר ובצמחיה המתפשטת ללא הרף, קברים אחרים, אלה העשויים מסלע ים ואשר הכיתוב עליהם היה בשיטת החריטה בתוך הסלע, אותיותיהם מתפוררות בגלל פגעי הזמן והטבע וגם בגלל שאותיות נשברות כאשר דורכים עליהם.

קברים אחרים סוידו כל כך הרבה פעמים שהסיד כיסה את כל הכיתוב ונשארו עם מצבות אלמוניות לבנות. החל מראשית המאה החלו לייבא שיש לצורך הקמת מצבות. הקברים הרבים משיש הנמצאים בבית העלמין גם הם לא נשמרו היטב ולפעמים קשה לקרוא את הכתוב עליהן, וזאת למה ?

כי בכל פעם שבא מישהו לבקר בקבר העשוי משיש לבן, השומר החרוץ והמבקש לשאת חן בעיניו כדי לקבל תשר נאה, שוטף בנוכחותו את הקבר עם חומצה בעלת ריכוז גבוה המלבינה את השיש והמשווה לו מראה כמעט חדש, אלא מה ?

המבקר הולך והחומצה ממשיכה לעבוד והאותיות נשחקות עד כי קשה לקרוא אותן. צרה אחרת היא כאשר מבקשים מהשומר לעבור בצבע שחור על האותיות. השומר שאינו יודע מילה אחת בעברית, מעביר מכחול טבול בצבע שמן שחור על האותיות ואז יוצאים שמות מעוותים ומלים משובשות.

בדרך כלל המבקרים ממהרים להמשיך בדרכם על כן הם אינם נוכחים בשעת צביעת האותיות כדי להשגיח שתעשה נכונה. יש גם מצבות משיש שחור. השיש השחור לא עמד כלל בפגעי הזמן וכמעט כל המצבות משיש זה מתפרקות לחלקיקים וכמובן שאי אפשר לפענח את הכתוב.

בחלק הקדמי של בית העלמין, מסודרים בשורות רוחביות ובסדר מתקבל על הדעת. אלה בדרך כלל הקברים של שלושה ארבעה עשורים האחרונים לפני צאת היהודים ממוגדור. אבל כאשר נכנסים פנימה יותר, שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת והקברים נוגעים זה בזה, אחדים אלכסוניים, אחרים לרוחב ואחרים לאורך.

ויהי בעת המללאח-יוסף טולדאנו-בנתיב לא ידוע מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

בנתיב לא ידוע

מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.

בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.

גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.

רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר שלהמגרב.

מי הם התושבים הראשונים של צפון אפריקה, אותם ברברים שנתנו לחבל ארץ זה את שמו ההיסטורי, ברבריה ?. מעט מאוד ידוע לנו על מקורם וראשית התיישבותם. וחוק וידוע הוא כשאין להיסטוריה תשובות נחרצות, צומחות להן אגדות ובסיפורי מעשיות אלה לא נפקדה הנקודה היהודית. לפי אותם סיפורים, שהיו בעבר נפוצים הן בקרב היהודים והן בקרב עמי הארצות, מוצאם של הברברים…בארץ כנען.

לפי גרסה אחת חלק מתושבי ארץ כנען העדיפו מרצונם, בעת כיבוש יהושע, להעתיק את מקום מגוריהם לאיפריקיה. לפי גרסה שנייה לא מרצון אלא בכוח נושלו הכנענים ונאלצו למצוא מחסה באיפריקיה. ההיסטוריון הרומי מן המאה השישית, פרוקופיוס, יודע לספר שהפניקים שישבו מחידון עד מצרים, בראותם כי לא יכלו לעמוד בדרכם מערבה והגיעו עד עמודי הרקולס – עמודים אלה קיימים עד היום במיצר ג'יברלטאר .

לזכר מאורע זה הקימו מצבה עליה חרוט בלשון פניקית " אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן-נון השודד ". מקום אנדרטה זו נע לפי המקורות מארץ הסוס במרוקו עד לוב והאי ג'רבה. בספרות העברית והערבית בימי הביניים הוכנס שינוי ולפיו הברברים – כנענים ברחו לא מפני יהושע אלא מפני צבא דוד : עד כאן רדף יואב בן צרויה שר הצבא אחרי הפלישתים.

השינויים בגרסאות מרמזים על מידת אמיתות כל הסיפור. אולם הן מוצאות חיזור בלתי צפוי במִלה שמסקרנת את החוקרים והיא " אמוזיג. זה השם שהברברים נותנים עד היום לעצמם והצליל השמי של השם ברור וגם מובנו הנובע ממיזוג והמרמז על יצירת האומה הברברית ממיזוג מספר עמים.

הפרופסור נחום סלוש, במחקרו המפורסם על ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו, נותן למִלה מובן ומקור קרוב : הברברים – פלשתים בחרו לייחס את עצמם לגדול אויבי העברים : עמלק והמִלה אמוזיג היא רק שיבוש של עמלק.

מכל מקום דבר אחד נוכל ללמוד מאגדות אלה, והוא עתיקות יחסי הגומלין בין ארץ ישראל ואיפריקיה. אם נעזוב את תחום האגדה לתחום ההיסטוריה, נוכל לקבוע בוודאות שראשוני העברים הגיעו לחופי צפון אפריקה באוניותיהם של הסוחרים הפניקים, אנשי צור וצידון אשר ייסדו החל מהמאה האחת-עשרה לפני הספירה, שרשרת של נמלים לאורך חופי מאפריקה הצפונית בים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.

בתעודות קדומות מוזכר למשל שמו של נמל " שלה ", היא סאלי של ימינו, בו התנהל מסחר הזהב. בימי שלמה המלך היו כבר יחסי מסחר ראשונים ויש לשער שאותם ברבורים אבוסים שעבדי שלמה המלך הגישו לארוחות המלכותיות יום ביומו, היו עופות שהובאו מארץ הברברים. יחסי מסחר אלה קיבלו תנופה חדשה במאה השמינית לפני הספירה כאשר הפניקים הגבירו את אחיזתם בצפון אפריקה וייסדו את העיר קרתה על חוף תוניסיה של היום.

האימפריה הימית החדשה הייתה מודרכת אך ורק על ידי שיקולים מסחריים וצמצמה את אחיזתה לערי החוף מבלי לבקש לכבוש את פנים המדינות. מסיבה זו אפשר לדמיין שגם הסוחרים היהודיים הראשונים שהתיישבו בצפון אפריקה העדיפו את מרכזי המסחר, זאת אומרת הנמלים.

מספרם במרוקו היה קטן יחסית. אולם למרות זאת מתברר שהשפעת התרבות הפניקית הייתה הרבה יותר עמוקה והתפשטה גם הרחק מערי החוף. השפה הפניקית קנתה לה מרחב מחיה רחב ונשתמרה זמן ארוך לאחר נפילת האימפריה. בהשפעת קרתה נכנסה צפון אפריקה לתחום התרבות השמית ולפי מספר היסטוריונים דבר זה מסביר את ההצלחה שהייתה מאוחר יותר ליהדות בגיור חלק מהברברים.

במגרב מצאו היהודים תרבות שאינה זרה להם, אולי אחת הגלויות הקרובות ביותר למורשתם. אין לנו ידיעות ברורות, אולם יש להניח שמספרם של היהודים התחיל לגדול בחבל ארץ זו לאחר חורבן בית ראשון – 586 לפני הספירה -. ההבדל הוא שהפעם התגבורת הגיעה לא דרך הים, אלא דרך היבשה, דרך מצרים, לוב ותוניסיה.

על ריבוי זה נוכל אולי ללמוד בעקיפין ממסורת שבתלמוד ולפיה הגיעו עשרה שבטים לאיפריקיה : " עשר השבטים איפה הלכו ? מר זוטרא אמר לאפריקי " – מסכת סנהדרין. לא כל הקבנים הסכימו לקביעה זו, אבל אותה מחלוקת מלמדת שהיה ידוע על קיומן של קהילות יהודיות במגרב בימי קדם.

כיבוש וחורבן קרתה החדשה על ידי הרומאים 148 לפני הספירה, לאחר סדרת מלחמות ארוכות ביותר, פותח דף חדש בפני ההתיישבות היהודית. הסדר והשגשוג שמביאה האימפריה הידשה אשר הופכת את עמק צפון אפריקה לאסם התבואות של רומא, מושכים גולים יהודים במספרים עצומים למצרים ולוב, אולם גם קילוח קטן הגיע עד לקצה צפון אפריקה.

ויהי בעת המללאח

הפקס רומנה.

לא בנקל השליטה רומא את מרותה על הברברים כפי שמוכיח הפרופסור מרסל בן עבו בספרו " ההתנגדות הצפון אפריקאית לחדירה הרומית ". אולם לאחר ההתחלה הקשה הצליחה האימפריה להבטיח תקופה ארוכה של שקט ושגשוג כלכלי. אם בלוב ותוניסיה של היום יד השלטון הזר הייתה מורגשת בכל מקום, לא כך היה הדבר בקצה המגרב. הרומאים לא היו מעוניינים ליישב את הארץ אלא רק לשמור על גבולותיהם במזרח ובדרך לספרד.

נוכחותם הורגשה על כן רק באזורים מצומצמים בצפון, מסביבות פאס עד מיצר ג'יברלטאר. השפעתם התרבותית לא חדרה עמוקות ולא מחקה את העבר השמי – פניקי. אולם מספר חידושים שהוכנסו נקלטו יפה וביניהם עץ הזית, גידול החיטה ושיטות עיבוד מתקדמות. אחת המילם ששרדו מאותה תקופה עד ימינו היא " הקיסריה ", השוק המרכזי.

כבכל תקופת שגשוג ורגיעה, אנו עדים לגידול באוכלוסיה היהודית, בעיקר שרידי הקהילה מקרתה שהתפזרו מערבה. היהודים נהנו מחופש פולחן מלא כמו באזורים האחרים של האימפריה יהיו רשאים לשלם מס ולהעביר תרומות לבית המקדש בירושלים. גאוותם הייתה באזרחות הרומית שהוענקה להם. למרות שאין הוכחות משכנעות יש לשער שהיהודים ניצלו חופש זה כדי להפיץ את עיקרי אמונתם בין הברברים ולפי מקורות שונים, בהצלחה לא מבוטלת.  

לפי מספר היסטוריונים היהדות היא שהכשירה למעשה השטח להצלחת הנצרות באפריקה הצפונית בדורות הבאים. לא כל המתייהדים קיבלו על עצמם כל עול המצוות והיו מתקרבים ליהדות בדרגות שונות. על בעיה זו נחזור ביתר פירוט בהמשך.

מספרם של היהודים בצפון אפריקה גדל מאוד לאחר חורבן בית שני – 701 לספירה -, במיוחד בלוב שם היו לגורם מדיני בעל תעמדה. לאחר נפילת מצדה ב – 73, ניסה אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר מרד נגד רומא בלבותו את רגשי המרירות של העם ושל הגולים, אולם נכשל בגלל הלשנת העשירים היהודים.

המרד היהודי האחרון ב – 115 שהתפשט מאלכסנדריה עד צלוב דוכא בדם ושבר סופית את מעמדה של יהדות זו ששרידיה התפזרו לכל עבר טיש לשער שחלקם המשיכו מערבה עד מרוקו. ברם, אם ההשפעה היהודית ירדה, נוכחותם לא פסקה כפי שמעידה התעמולה האנטי יהודית של ראשי הכנסיה באפריקה כמה דורות לאחר מכן.

על קיומו של קיבוץ משגשג במאה השלישית לספירה מעידות מספר תגליות ארכיאולוגיות. החשובה ביותר היא כתובת קבורה בלשון עברית שנתגלתה בראשית המאה בשרידי העיר וולוביליס.

"  מטרונא בת רבי יהודה נח  "

בשטח החורבות של אותה עיר נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. סבורים שהכתובת היוונית פירושה השם העברי שלום או שלם. לאחרונה נתגלו גם מה שחושבים לשרידי בית כנסת. גם בבית קברות בשלה ( סאלי ) נמצאה כתובת קבר יהודית. בשטח של תנז'ה נתגלו חרסים שטבועות בהם מנורות בעלות שבעה קנים.

בניגוד למזרח, הנוצרים הראשונים בצפון אפריקה לא היו יהודים אלא פגאנים ומתייהדים. ההצלחה המהירה של הנצרות באפריקה הצפונית מוסברת כאמור על פי מספר חוקרים על ידי החריש המוקדם שעשתה היהדות, אולם מסיבה זו דווקא חששו אבות הכנסייה מהתחרות היהודית. יש לזכור שאחר מגדולי הכנסייה בכל הדורות, אוגוסטינוס הקדוש, מוצאו מאלג;יריה, המאה החמישית., והעובדה שלאחר השתלטות האסלאם נמחק זכרה של הכנסייה לא צריכה להשכיח ההצלחה הגדולה והעצומה של הנצרות בקרב אוכלוסיית צפון אפריקה באותם הזמנים.

על כן כאשר הדת הנוצרית נהפכה בימי קיסר קונסטנטינוס – 380 – לדת הרשמית של האימפריה, פתחו אבות הכנסייה באפריקה ברדיפות כדי להצר את צעדי היהדות בקרב עובדי האלילים הברברים. נתפרסמו פקודות האוסרות עשיית נפשות ליהדות, נגד היהודים ונגד המתייהדים למחצה או לרבע הנקראים " יראי שמים ". אולם רדיפות אלה לא ארכו זמן רב כי בפתח עמדו הוואנדלים.

סובלנות הוואנדלים.

הכיבוש הוואנדלי – 430 – הביא בעקבותיו תקופה חדשה של הפוגה ורגיעה ליהודים ולכיתות הנוצריות הכופרות. הוואנדלים עצמם טעמו על בשרם את רדיפת הכנסייה הקתולית בגלל השתייכותם לכת האריאנים ונקמו את נקמתם בשריפות ספרי הכנסייה ובהחרמת רכוש אנשי הכמורה הקתולית.

לאחר כיבוש צפון אפריקה איימו הוואנדלים על רומט עצמהאולם נכשלו. שלטונם של הוואנדלים נמשך כמאה שנה עד אשר יורשי רומא במזרח, הביזנטים, בפקודת הקיסר יוסטין – 527 – עלו על אפריקה וכבשו את קרתיגני – 533 -, מה שפתח בפניהם הדרך הכיבוש מחדש של כל צפון אפריקה עד מיצר ג'יברלטאר.

חזרת הנוסח הקנאי ביותר של הנצרות פירושה היה רדיפות לגבי היהודים. הקיסר בהשפעת הכנסייה הוציא בשנת 535 פקודה האוסרת על היהודים ובני דתות אחרות לעשות נפשות לאמונותיהם, והמורה על הפיכת בתי הכנסת לכנסיות בכל רחבי צפון אפריקה ( הפקודה הוגבלה לצפון אפריקה ).

מאוחר יותר יצאה פקודה עוד יותר חמורה המוציאה את היהדות מחוץ לחוק ומחייבת את היהודים והוואנדלים להמיר את דתם לדת הקתולית. לגבי רבים הפיתרון היחידי היה נטישת הארץ ונדידה לארצות רחוקות או יותר קרובות כמו ספרד.

גזירות אלה לא כוונו רק נגד היהודים, הן פגעו בכל האוכלוסייה. השלטון הביזנטי במקום לפצח את הארץ עסק בשדידתה. הנרדפים חיפשו ומצאו להם מחסה בין שבטי הברברים החופשיים שהתייחסו אליהם באהדה. אפשרות זו למצוא מחסה בעת הרדיפות ואי יכולתו של השלטון המרכזי לרדוף אותם, מסבירה העובדה התמוה לכאורה שלמרות המצב הקשה מצאו דווקא יהודי ספרד בפרובינציה המאוריטניה טינגיאני – השם של מרוקו בעת ההיא – מקלט בפני רדיפת הכנסייה הנוצרית, בשנות 612 – 613 ו – 638 642.

אולם רדיפות אלה לא סיפקו את ראשי הכנסייה ובשנת 694 הועלתה האשמה חמורה נגד יהודי ספרד שנחשדו בקיום קשר עם אחיהם מאפריקה כדי למגר את שלטון הנוצרים בספרד. כישלון הקשר המדומה, סיפק עוד הזדמנות בידי הכנסייה להכביד את ידה על היהודים וראשיה התכנסו בטולידו כדי להוציא גזירות שוד ושמד נגד יהודי הממלכה אשר הביאו גלים חדשים של גולים למרוקו השכנה.

בואם של גולי ספרד העשיר בלי ספק יהדות מרוקו אשר בגלל ריחוקה הגיאוגראפי ואופיה המסוגר כפי שהסברנו, הייתה מנותקת ממרכזי התרבות היהודים. בגלל הרדיפות רובם גרו בכפרים בתוך השבטים הברברים ועסקו בחקלאות ובמלאכה.

הם היו רחוקים מחיי הרוח והפולמוסים שהתסיסו את היהדות כפי שמעיד הרב יעקב משה טולידאנו בספרו " נר המערב " " סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מאוריטניה בימים הקדומים ההם נבדלו בהרבה במנהגיהם ובאורחות דרכם, מיתר יהודי אפריקה ואסיה. עד ימי הרומאים והוואנדלים לא ידעו יהודי מאוריטניה דבר מההלכות שחודשו בבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, גם כן על ימי הפורים לא שמעה אוזנם.

והסיבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסיבה להעדר כל ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, ועד כה לא נוגע אם היו במשך הימים ההם אנשי גדולי תורה ובעלי מדע ".

תקופת ההתבדלות זו תסתיים בסערה עם הכיבוש הערבי אשר פותח לרווחה את הארץ לזרמי התרבות, ומקץ מספר דורות תהפוך מרוקו מפרובינציה נידחת לאחד ממרכזי ומוקדי היצירה היהודית.

סוף הפרק הראשון מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "

התנועה השבתאית במרוקו

הקדמה.

שבתאי צבי

שבתאי צבי

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא.

התנועה הגיעה עד פרס, אפגניסטן, בבל וטריפולי. במדינה האחרונה שהה השבתאי האדוק אברהם קארדוזו קרוב לעשר שנים ומשם הפיץ את תורתו ברבים.

מרוקו שימשה – כפי שיתברר לנו להלן – אחד המרכזים הגדולים של התנועה השבתאית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצאו ממנה גדולי יריביה של השבתאות ומחוללי הפולמוס החריף נגדה, כגון רבי יעקב ששפורטש, יליד אורן, אשר כיהן ברבנות בעיר סאלי – עירו של רבי חיים אבן עטר – רבי יעקב חאגיז מפאס, שהיה מהמתנגדים המובעים של התנועה השבתאית ורבי משה חאגיז בנו, שלחם אחר כך יחד עם רבי יעקב עמדין בחירוף נפש נגד ספיחיה של התנועה.

מלבד תקיפי ארעא אלה אשר הכריזו מלחמת חורמה על התנועה השבתאית וניהלו את המערכה נגדה ברמה הכלל עולמית, היו לתנועה במרוקו גם יריבים שפעלו נגד מנהיגי התנועה ברמה המקומית.

בסאלי פעל רבי אהרן הסבעוני נגד הכת שבראשה עמד רבי יעקב בן סעדון. במקנס עמד בשער רבי דניאל טולידאנו מול הנגיד מימון מימראן ובמרקש עשה נפשות לתנועה השבתאי הקנאי רבי שלמה אביטבול. . ככל שגדל שעור היקפה של התנועה שאיימה לזעזע את אושיות הקהילה, כן גדלה והתעצמה ההתנגדות אליה במגמה לחונקה בעודנה באיבה ולהצר את צעדיה.

על כל האמור לעיל יש להוסיף פרט מעניין. רבי אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נביא התנועה, שהה שנים רבות בקהילות מרוקו – סאלי ומקנאס – כשד"ר – שליח דרבנן, ויש אומרים שנוכחותו שם השפיעה על התפתחות התנועה במרוקו.

בנו של רבי אלישע, נתן בנימין אשכנזי הידוע בשם נתן העזתי, נביא התנועה, יליד ירושלים, למד בישיבתו של רבי יעקב חאגיז שהזכרנו לעיל וגדל בביתו. רבי יעקב היה אחד מגדולי התורה של קהילת פאס שעלה אחר כך לארץ ישראל בזמן שאביו של נתן הצעיר שהה במרוקו. רבי יעקב חאגיז היה כאמור אחד המתנגדים החריפים לתנועה השבתאית.

הנה כי כן, לתנועה השבתאית היו מאחזים איתנים בקרב הקהילה היהודית במרוקו, בימי הגל הראשון והשני וגם בימי ספיחיה. מתוך הקהילה קמו הן מאמינים קיצוניים והן מתנגדים חריפים שפעלו בקרבה ומחוצה לה. זוהי עובדה היסטורית נחרצת, כפי שניווכח בהמשך.

לצערנו לא שרד חומר תיעודי היסטורי רב מהתקופה, פרט לכמה אודים מוצלים שנותרו לפליטה. רבני התקופה גזרו כנראה אלם על עצמם ונמנעו מכל ויכוח על התנועה. הם השמידו כל חומר כתוב וגמרו אומר של לדבר על עניין שבתאי צבי מטוב ועד רע.

הם אימצו להם את הסיסמא שטבע רבי יעקב ששפורטש בראשית ימיה של התנועה, עוד לפני ההמרה ונתקבלה אחר כך בקהילות ישראל, האומרת " גם ברך לא תברכום, גם קוב לא תקבום ".

כך אפשר אולי להסביר את העובדה שעצם קיומה של התנועה השבתאית נדחק בצורה מודעת או לא  מודעת מידיעת ומתודעת הציבור. כך נמחקה פרשה מרתקת ומסעירה בתולדות הקהילה על ידי תלישת דפים מספר קורותיה של אותה קהילה.

למרות ניסיונם של חכמי הדור להעלים את עצם קיומה של התנועה, לא עלה בידם להכחיד עקבותיה לחלוטין, וגם לא היה מתקבל על הדעת שקהילה יהודית שורשית ויוצרת תישאר זרה ואדישה לתופעה היסטורי מיוחדת במינה זו, אשר טלטלה את יהדות העולם וכבשה בסערה את כל קהילות ישראל, תופעה אשר מילאה את הווייתו וישותו של העם היהודי בכל תפוצותיו.

לא טבעי היה שהחוויה המסעירה הזאת תדלג על קהילה פורייה ויוצרת, ספוגת יהדות וערגה לגאולה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ותשאיר אותה בשולי ההתרחשות הגדולה של התקופה.

בספרו  " נר המערב " שואל רבי יעקב משה טולידאנו : " נפלא הדבר באמת, כי פה בארץ רחוקה כזאת כמרוקו מצאה לה התנועה השבתאית אז מעריצים קבים, בה בעת שצרות תכופות צפו על ראשם. השאלה מעוררת תמיהה, בעיקר כאשר המקשה הוא אדם אשר שבילי קורות חייהם של יהודי מרוקו נהירים לו לפני ולפנים. על השאלה הזאת אפשר להשיב.

1 –  חלק מן התשובה כלול בשאלה : " שצרות תכופות צפו על ראשם ". השנים שקדמו להופעת השבתאות ואלה שלאחריהן היו שנים בהן נגרמו ליהודים חורבן והרס ; שנים של גזרות ופורענויות אשר חלקן באו מידי שמים – עצירת גשמים, בצורת ורעב – וחלקן מידי אדם – מאורעות שנבעו מסכסוכים ויריבויות ומלחמות פנימיות בין נסיכים מדינסטיות שונות ובין מושלי מחוזות.

התנועה השבתאית במרוקו

להלן הפרק המתייחס לתנועה השבתאית מתוך הספר " נר המערב "

 משתי האגרות אלה בנין מדוע בשנת תכ"ט היו רבים מיהודי מכנאס ופאס וכו.. יושבים סאלי כנזכר לפנינו, שזה היה מפני הרעב, שבסאלי היה המצב טוב מיתר הערים, כמובן האגרת השנית שכתב " אשר אמרנו בהסאלי נחיה " . גם יציאתו של רבי יעקב ששפורטאש מקודם, היה מפני הרעב.

ובכל זאת הרבו יהודי מרוקו להתעניין בתנועה השבתאית וכמעט קט נהפכו כלם לשבתאים לולא שנמצאו אז בעלי צורה אחרים אשר לחמו נגדה ויעצרו בעד התפשטותה. בראש הלוחמים עמד כנודע רבי יעקב ששפורטאש, שמאירופה מכון שבתו שלח מכתבים ואגרות להפר עצת השבתאים.

ולימינו עזרו ביותר שני הרבנים רבי אהרן הסבעוני, בעיר סאלי ורבי דניאל טולידאנו השני במכנאס, ומקנאי השבתאים היו החכם רבי יעקב בן סעדון בסאלי והנגיד מימון מאימראן ממכנאס והאיש שלמה אבוטבול במראכיש, זולת אלה השפיע אחר כך גם האיש אברהם קרדוזו מטריפולי באיגרותיו כנודע.

ולפי השערתנו נראה כי עוד השפיעו להתפשטות התנועה הזאת במרוקו, שני רבנים מארץ ישראל שנמצאו בעת ההיא בסאלי ובמכנאס והם, רבי אלישע אשכנזי אביו של נתן העזתי טרבי חייא דיין. שני הרבנים האלה שבאו בתור " שד"רים " מארץ ישראל התיישבו בסאלי ואחר כל במכנאס.

וירביצו תורה ולהם היה חשיבות גדולה בעיני חכמי מרוקו, וקורב הדבר כי היו שניהם מבעלי האמונה השבתאית ועל ידי השפעתם נגררו רבים אחריה שמה.

על פי חליפת המכתבים של רבי יעקב ששפורטאש הנזכר אפשר עד כמה התרחב חוג השבתאיות בין יהודי מרוקו אז, בשנת תכ"ז התכוננו בכל המערב כמעט, בפאס, סמראכש, תיטואן, סאלי, מכנאס, תאדלא וסביבותיה פלטי חבל שאווייא תפילאלת וגריס לבטל ט' באב ולקובעו יום משתה ושמחה, וקצתם ביטלוהו בפועל ואף כשנודע להם אחר כך דבר המרת הדת של שבתאי צבי נשארו במקומות רבים מחזיקים באמונתם זאת.

מהם שהחרימו למי שאינו אוכל ושותה בט' באב. בשנת תכ"ט החלה התנועה להתרופף, ובפאס הכריחו הרבנים בגזירת נחש להקהל לצום. ולקהל המגורשים מזאווייא שהביא מולאי ארשיד ויושבים בפאס, שכל כך התעקשו להחזיק בשבתאיותם ולבטל הצומות.

אותם הביאו חכמי פאס בכוח הרתוק ויכריחום לשוב מרעתם, וכיהודי פאס כן עשו גם יהודי תיטואן, מכנאס, ואלקצר. להיות על משמרת הצומות, ואך במראכש ותאדלא היו רבים שלא רצו לצום. ובסאלי נחלקו הקהל לארבע כתות.

הכת האחת שבראשה עמדו רבי אהרן הסבעוני ורבי דניאל טולידאנו ממכנאס שנמצא אז הוא ורבים מאנשי עירו בסאלי, התענו כל הצומות בפרהסיא מבלי להביט על כרוז החרם שהכריז החכם יעקב בן סעדון בפומבי נגדם.

הכת השנית של החכם ההוא יעקב והנגיד מימון מאימראן ממכנאס שנמצאו אז בסאלי, עשו יום טוב בט' באב ויביאו משוררים לא יהודים לשורר להם בכלי שיר ובמנענעים. הכת השלישית היו מתעניו בצנעא, והכת הרביעית האנשים אשר לא ידעו מה להחליט וכשרק נקראו על ידי השבתאים סעדו אתם מפני הבושה ויאכלו ויחוגו כמהם.

בזמן ההוא גזר שר העיר תאדלא בפקודת מולאי ארשיד גזירות קשות על היהודים שם, הוא סגר את כל בתי הכנסיות ויתיר להם להתפלל בעשרה בביתם גם צוה לא ינעלו מנעלים כי אם ללכת יחפים. את היהודים הפליטים שנשארו בחבל שאווייא ובכפרים, גירש לתאדלא ומאין להם שם בעיר ההיא בתים לשבת נשארו גולים ומטולטלים באהלים וחרבות.

ויהיו שם במצוק ובמצור,  גם במראכש גזר הנציב על כל בתי הכנסיות להחריבם וגם הכביד עליהם מסים רבים. בכל זאת החזיקו יהודי הערים ההם בתקותם השבתאית משך זמן מה עוד אחרי שהשבתאי האדוק יעקב בן סעדון ממכנאס התחרט כבר עוד משנת ת"ל 1670.

הנה כי כן נמשכו שנות הבלבול ההם, בלבול במשטר המדיני, ובלבול בחיי היהודים והיהדות של טלטול וגלות , ממקום למקום ושל ריב מפלגות על ידי התנועה השבתאית שארכה כמעט כל שנות ממשלת מולאי ארשיד.

עד כאן הפרק מתוך הספר " נר המערב "

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מחקרי אליעזר ספרמבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.

במלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני יחד עם מגיני גוש עציון. לאחר שחרורו מהשבי הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור אריה במושב השיתופי משואות יצחק באזור שפיר. אליעזר היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ולספרות עברית, ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק.

בשנת 1963 סיים את לימודיו לתואר ראשון בתולדות ישראל וספרות עברית פלוס תעודת הוראה לבתי ספר תיכוניים. בשנת 1964 סיים את התואר השני בתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ובשנת 1967 סיים את בית הספר לספרנות שעל יד האוניברסיטה העברית.

בשנת 1972 סיים את התואר השלישי במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בהנחייתו של מורו ורבו הנערץ פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתב עבודה מרתקת על פדיון שבויים בחברה היהודית החל בימי הביניים ועד שנת 1830. תחום התמחותו : חיי החברה והכלכלה של היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה מגירוש ספרד עד המאה ה-19 .

אליעזר בשן כיהן באזור מגוריו בתפקידי מנהל וחינוך. בשנים תשי"ח – תש"כ היה מורה בבית התיכון האזורי " שפיר " ובישיבת " אור עציון ". בשנים תשכ"א – תשכ"ג יסד את הספריה האזורית במרכז שפירא וניהל אותה. בתשל"ב ניהל את רשת הספריות שק"ל – שפיר, קירית גת, לכיש. בשנים תשל"ב – תשל"ג שימש יועץ משרד החינוך לספריות ציבוריות ולמגמת ספרנות בבתי ספר תיכוניים.

משנת תשכ"ד ועד לפרישתו לגמלאות בשנת תשס"ב, עסק פרופסור בשן בהוראה ובמחקר במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן ונמנה על מוריה הבכירים והוותיקים. בד ובד הרצה לפרקים גם במוסדות אחרים : במכללה האזורית אשקלון, בבית המדרש הגבוה לתורה – מכון הרי פישל אשר בירושלים, במכללת ירוחם ובמוסדות אחרים. כמו כן הוא מרצה מבוקש בימי עיון לחוקרים, למורים ועובדי הוראה, בכינוסים ובימי עיון ארציים ובכנסים בינלאומיים.

נוסף על עבודתו בהוראה ובמחקר, תרם פרופסור בשן מזמנו לעריכה ולפעילות ציבורית : חבר במערכת " פעמים " מספר 1-2 תשל"ט, חבר מערכת " ממזרח וממערב א', ב', . ערך את הספר " יהודי המזרח בדורות האחרונים " לבית הספר העל יסודי הדתי, משרד החינוך תשמ"ג. חבר מערכת " הגיגים על העם התורה והמדינה- מבחר כתביו של צבי ירון, חבר מערכת ספר אסופת מאמריו של אהרן נחלון " בעט, ובטוריה, הלכה, ציונות קיבוץ "

כמו כן כיהן בתפקידים ציבוריים שונים : בתשכ"ד היה חבר המועצה לתרבות תורנית. בתשל"ז היה חבר הוועדה לתוכניות הלימודים בהיסטוריה לחטיבה העליונה בבית הספר העל יסודי הדתי; הוא מונה על ידי שר החינוך אהרן ידלין לחבר המועצה לשילוב מורשת יהדות המזרח.

ושימש חבר ועדת הפרסומים ולתוכניות הלימודים של משרד החינוך בנושא ההיסטוריה של היהודים בארצות המזרח. בשנת תשל"ט כיהן כחבר הוועדה האקדמית לחקר יהדות צפון אפריקה, מכון בן צבי; חבר המועצה המדעית מרכז מורשת בבל; חבר הנהלת המכון לחקר היהדות במזרח – בית ספר לחינוך.

בשנת תשס"א חבר ההנהלה האקדמית – ויו"ר ועד הביקורת של המכללה האקדמית אשקלון. בשנת תשס"ד היה חבר הוועדה המלווה לתוכנית הוראת מקרא וספרות חכמים לתואר שני – במכללה האקדמית " אורות ישראל "

פרופסור אליעזר בשן נמנה על תלמידיו המובהקים של הרב פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, שהיה מהחלוצים הראשונים של חקר תולדות הפזורה היהודית בארצות המזרח. פרופסור הירשברג היה ממוריה הראשונים של המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, וכיהן כראש המחלקה בשנות השישים של המאה העשרים.

בשנת תשכ"ח – 1968, הוא הקים את המכון לחקר היהדות במזרח, שהיה המכון הראשון בישראל ששם לו למטרה לעודד ולהדריך חוקרים צעירים לעסוק בתולדות היהודים בארצות המזרח. בגלל מדיניות של קיצוצים החליטה הנהלת האוניברסיטה בשנת תשס"ד לסגור את רוב מכוני המחקר, אולם בין המכונים היחידים שנסגרו באוניברסיטה בשנת תשס"ה היה המכון לחקר הקהילות היהודיות במזרח.

פרופסור הירשברג הרעיף אהבה וחיבה על תלמידיו החוקרים, והם גמלו לו כפלי כפליים באהבה ובמסירות. הכבוד וההוקרה שרחש אליעזר לרבו, הם נדירים בעולם האקדמי. פרופסור אליעזר בשן פעל רבות להנצחת רבו, לקח על עצמו את מלאכת הוצאת המהדורה האנגלית של חיבורו על יהודי צפון אפריקה, יחד עם אברהם הטל. וכן הקדיש לו כמה מאמרים.

אם מתבוננים באישיותו של פרופסור אליעזר בשן ובתרומתו המדעית אנו רואים שהרבה מתכונות רבו דבקו בו.

שיטתו המחקרית

עבודתו האקדמית של פרופסור בשן בהוראה ובמחקר שהחלו לפני יותר מארבעים שנה מקיפה תחומים רבים בהיסטוריה של הפזורה היהודית במזרח ובמגרב לדורותיה. מחקריו מתמקדים בנושאי חברה וכלכלה, יחסי יהודים ונוכרים, הקהילה היהודית – מנהגיה ותקנותיה, מנהיגות קהילתית, עליות לארץ ישראל, האישה העבריה במגרב, וכיוצא בזה.

עבודתו האקדמית הניבה יבול רב – כמאה וחמישים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית ותשעה ספרים שפורסמו בכמויות מכובדות. ופרסומים נוספים עומדים להתפרסם.

במחקריו הרבים באים לידי ביטוי סגולותיו של אליעזר כחוקר רב אנפין, חלוץ ומחדש, אשר מחקריו מהווים אבני דרך בהיסטוגרפיה של עם ישראל. הוא מתחקה אחר מקורות ראשונים : יהודיים ולא יהודיים ומפיק מהם חומר רב ערך.

עינו הבוחנת יורדת לעיקרם של ספרי שאלות ותשובות, דרשות, הסכמות ופרוטוקולים של קהילות, ומקורות חיצוניים, ובעיקר ארכיונים, דוגמת ארכיון בלוואנט ובמגרב, ועל ספרות מחקר מקיפה. מתוך אלה הוא משחזר רקמת חיים תוססת של החברה והכלכלה במציאות המדינית הכלכלית.

חותמו של אליעזר ניכר במיוחד בשימוש הרב שהשכיל לעשות בתיעוד של משרד החוץ ומשרד המשובות הבריטי\ וכן במסמכי הארכיון הלאומי של ארצות הברית. הוא בדק תיעוד הנוגע ליהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית ובארצות צפון אפריקה.

החידוש שבפנייה שיטתית למקורות אלו מהווה פריצת דרך במחקה ההיסטורי של הפזורה היהודית במזרח ובמגרב. באשר הוא ענן את אוצר המקורות השופעים אור יקרות על קורות עמנו בזמן החדש. ויש לשבחו על תרומתו לחשיפת העבר והורשת של יהודי ארצות האסלאם, בהם היבטים שלא נידונו כלל במחקר ההיסטורי, והיעדרם גרם לא אחת לזלזול בלתי מוצדק כלפי החברה היהודית שחיה בארצות אלו.

פרופסור בשן תיקן במידה מרובה עוולות אלו בלי שהוא נוקט בשיטה של היסטוריה מגויסת, אלא על ידי דיבוב המקורות הרבים וסיכומם. היכולת להתבסס על מקורות כה עשירים ומגוונים למחקריו של פרופסור בשן עוצמה וסמכות היסטורית.

המקורות הקבים עליהם נסמכים מחקריו וכן התעודות הרבות המצורפות למאמריו ולספריו, הם בעלי ערך מוסף לחוקרים של תחומים רבים מהיבט אחר : מדיני, סוציולוגי ותרבותי. כדברי האימרה התלמודית : " אי לאו דדלאי לך תספא מי משכחת מרגניתא תותיה " ( אם לא אני שהרמתי לך את החרס, האם היית מוצא את המרגלית שהייתה ( קבורה ) תחתיו ! יבמות צב.

מבצע יכין – שמואל שגב

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
מבצע יכין

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים. 

אֶפּוֹפֵאָה

אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.

מתנדבים אלה שמו נפשם בכפם, הגיעו לקצה גבולה של מרוקו. לימדו את היהודים לאחוז בקשת וכאשר הפורענות הצפויה שממנה חששו – לא באה, הם נרתמו במלוא המרץ למבצעי העלייה השונים. במסירות אין קץ ותוך סכנת נפשות ממש, ארגנו מתנדבים אלה את שיירות העולים, ריכזו אותם בנקודות ההעפלה בים, או הבריחו אותם גבולות בדרך היבשה והביאו אותם לחוף מבטחים.

לא היה זה מבצע חד פעמי אלא פעילות רצופה שהתמשכה על פני כמה שנים. על כן, אין כיום אפשרות לדבר על גבורת העולים ממרוקו, ללא דיבור מקביל על גבורת השליחים ולהיפך.

ראשי המדינה ואבות הציונות היו מודעים, כמובן, לייחודה של עלייה זו, בהשוואה לעליות האחרות. בישיבת במוסד לתיאום של הממשלה והסוכנות היהודית, שנערכה בחורף 1961, לאחר אסון טביעתה של האניה " פיצס, או בשמה העברי " אגוז ", מול חופי גיברלטר, אמר משה שרת, יו"ר הנהלת הסוכנות, בין השאר :

" אני סבור שבכל המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה עוד פרק כמו העלייה היהודית ממרוקו. אמנן אנו יודעים את פרשת הבריחה, את פרשת ההעפלה. אנו יודעים גם את פרשת " סטרומה " ועוד אנייה שטבעה בים השיש, אך מלבד שני מקרים אלה, הקשיים הגדולים שההעפלה נתקלה בהם, היו בחופי הארץ.

מַרְטִירוֹלוֹגְיָה

ל (נ') [מיוונית: martyros עֵדlogos + דבר] אֹסֶף סִפּוּרֵי עֵדֻיּוֹת עַל אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, פָּרָשַׁת הָעִנּוּיִים וְהַסֵּבֶל שֶׁל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל רְדִיפוֹת דָּתִיּוֹת: הַמַּרְטִירוֹלוֹגְיָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹלָה.

כאן היו מהעולים צריכים להתגנב, או לאחוז בנשק ופה האנגלים פתחו באש. היציאה עצמה לא הייתה קשורה בקשיים.

" עכשיו – הכניסה לארץ היא חג בלתי פוסק. אך מבחינת היציאה – הכול במחנק, במחתרת ובגניבה ומתוך סכנת נפשות ממש. מפני שאם תופשים יהודים מרוקנים – הן את העולים והן פעילי העלייה ; או אפילו אם לא תופשים, אבל פתאום קמה עיירה בבוקר ויש בה בית ריק מתושביו.

עד אתמול בערב היו שמם שמפחות, הורים, ילדים ופתאום הבית ריק. המשטרה מגלה זאת, נכנסים לבית ומוצאים שם בוקה ומבוקה. רהיטים נשלכים, ארונות ריקים. אז מיד מתחילה חקירה אצל השכנים. אלה טוענים שלא יודעים כלום ואז באות מיד המכות ואחריהן המאסרים.

או נניח שכבר מוכנה חבורה שלימה לעלות בדרך זו, אך ברגע האחרון מתברר שהדרך שנקבעה אינה בטוחה. קרה שם משהו, שוטרים מסתובבים. יחד עם זה, חבל להפסיד הפלגה. ואז צריך בן לילה להחליף את  האנשים צריך לעבור למקום אחר ולהגיד לאנשים : אתם מוכנים לעלות ? בואו ועלו. האנשים קמים ציד, בלי אומר ודברים הם אורזים מה שיכולים ויוצאים לדרך "

עד כאן דברי משה שרת ז"ל.

ואמנם אין להבין את השוני הגדול בין ההעפלה והעלייה החשאית מאירופה, בשנים שלפני קום המדינה, לבין ההעפלה ממרוקו ומצפון אפריקה כולה, בשנים שלאחר העצמאות, מבלי לעמוד על ייחודה של יהדות זו.

שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. למרות שלוש מאות שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים מוסלמים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית.

במשך אלפיים שנות גלות, הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי המדיני והכללי של מדינה צפון אפריקאנית זו. אך למרות בידודה הגיאוגרפי, שימרה יהדות מרוקו את לשונה העברית ואת תרבותה היהודית וכל המאמצים להטמיע אותה בגויים ולבולל אותה בין עמי הארץ, נכשלו.

כמיהתה לציון הייתה עזה ואמונתה בביאת המשיח עמוקה. מבחינה מוסרית, היא ארגונם הציוני של יהודי מרוקו חלש והשתתפותם בקונגרסים הציוניים השונים הייתה מזערית. אך קשריהם עם ארץ ישראל מעולם לא נותקו ועליותיהם לארץ הקודש קדמו לתנועת הבילויים ולכל גלי העלייה שבאו בעקבותיה.

על כן לא ייפלא כי בהישמע קול השופר, שבישר את חידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, טולטלו יהודי מרוקו ברוח עזה שעקרה אותם מנופי ילדותם. הם נטלו את מקל נדודיהם ושבו לירושלים, העיר שבה נחרב פעמיים בית המקדש ושאליה נשאו את עיניהם בתחינה, כל שהנים.

בניגוד ליהדות המחנות, שעלתה לישראל מלוך האודים העשנים של השואה באירופה, חייתה יהדות מרוקו בביטחון יחסי ומצוקתה הייתה בעיקר כלכלית ורגשית. פרט לאי אלו מקרים של פרעות, או של הכנות לפרעות, אזי כפי שהניסיון הוכיח, לא היו במרוקו התנכלויות רבות ליהודים.

כך, שמבלי להמעיט מערך המעשה הציוני של עלייה ב', לפני קום המדינה, העלייה המרוקנית הייתה ספוגה כולה להט יהודי וציוני וכמיהתה לציון  הייתה אמיתית וחזקה יותר מכל גורם אחר. דבר זה בא לידי ביטוי בולט במידת זיקתה ליהדות ולמדינת ישראל.

בניגוד ליהודי אירופה שעלו לישראל ללא שליטה מספקת בשפה העברית, רבים מיהודי מרוקו באו לישראל כאשר העברית שגורה בפיהם. כולם ידעו לקרוא את התפילות במקור וגם לא תמיד הבינו את פשר המלים, אזי התפילות והפיוטים, שבחלקם חוברו על ידי חכמי מרוקו בכל התקופות, היו להם מקור השראה קבוע לעלייה לשיראל.

לגביהם, הקריאה " בשנה הבאה בירושלים ", לא הייתה בבחינת סיסמא ריקה, אלא קריאה מלאת ערגה וכיסופים, שאותה  הם מישו ברגע שניתנה להם הזדמנות לכך.

שוני אחר : עלייה ב' גם אם התארגנה במחתרת ונקטה בכל כללי הזהירות הדרושים כלפי בריטניה, פעלה בכל זאת בסביבה אוהדת ועם רצון כן של מדינות שונות באירופה, לסייע בהעלאתם של ניצולי השואה. במאבק על זכות של  יהודים אלה להגיע לחוף מבטחים, היה כולו בחופי הארץ.

העלייה ממרוקו, לעומת זאת, התנהלה כולה במחתרת, בסביבה עוינת ותוך סיכון אישי רב – הן לשליחים והן לעולים עצמם. אם חיסול גלויות בבל ותימן העשה במבצעים נועזים וקצרים, חיסול גלות מרוקו נמשך שנים רבות.

אף על פי כן, במשך כתשע שנים, לא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה וגם כאשר בוצעו מעצרים – איש מבין העצורים לא נשבר בחקירה או בעינויים ולא הסגיר את חבריו לשלטונות המרוקנים. אכן, ישנן רק דוגמאות מעטות בהיסטוריה הציונית, כיצד מאמץ עלייה נמשך שנים כה רבות, מבלי שרוח העולים נפלה וקומת השליחים לא שחה.

לרוע המזל, פרטים רבים הקשורים באפופיאה מופלאה זו עודם חסויים ואינם ניתנים לגילוי. אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מונעים עדיין את סיפורה המלא של עלייה זו. על כן גם אם אין עדיין אפשרות לחשוף את זהותם של כל אלה שעסקו במלאכת קודש זו ופרטים שונים הקשורים במבצעיהם, הוצנעו או הועלמו מטעמים מובנים.

אך גם המעט הנחשף כאן לראשונה, בא בזכותם של אישים רבים שפעלו ללא לאות להסרת הלוט מעל פרשה מופלאה זו. ח"כ לשעבר, שמואל טולידאנו, הגיש בדצמבר 1980 הצעה לסדר היום, שבה קרא לממשלת ישראל להתיר את פרסומה של ההעפלה ממרוקו.

גם סגן ראש הממשלה ושר השיכון והבינוי, דוד לוי, תרם את חלקו בנושא זה. ואילו תנועת " ביחד ", תנועה רעיונית של יהודי צפון אפריקה, פועלת זה שנים לחשיפת פרשת גבורה זו.

לצורך כתיבת ספר זה, הסתייעתי בעדויותיהם של שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ונפגשתי עם רבים מהמתנדבים שפעלו במרוקו. לכולם, ובעיקר לאלה שזהותם נותרה עלומה, נתונה תודתי העמוקה.

תודה מיוחדת אני מכיר ל " ששון ", איש הפלמ"ח וחבר קיבוץ יפעת, שנתמנה בזמנו על ידי דוד בן גוריון לחקור את פרשת טביעתה של ספינת המעפילים " אגוז ". הוא עמד לימיני בעצה ובהדרכה וליווה בחרדת קודש ממש את הופעת ספר זה.

כן מכיר אני תודה מיוחדת לד,ר פנחס קציר איש מעלות, שהעמיד לרשותי את מחקרו על המוסדות הקהילתיים של יהודי מרוקו. ולבסוף – אני מצדיע בכבוד ובהוקרה, ליהדות מרוקו כולה, על סיפור הגבורה המופלא שכתבה בעצם עלייתה לישראל ועל תרומתה לייבוש הארץ ולהפרחת שממותיה.

שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

מארץ מבוא השמש – הירשברג

1 מבוא.

הזירה המדינית הירשברג

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

מי כמונו היהודים סבלו מחמת דעות ומשפטים קדומים אלא ! באותה סקירה שהזכרתי מסופר על משאל שנערך בקרב פועלים ואיכרים צרפתיים וזה הוכיח כי היהודי, כלומר הזר הלא צרפתי, ו " האיזראלית ", כלומר היהודי הצרפתי, לא אהדו הוא עליהם כמעט באותה מידה כמו הגרמנים, שעוללו רעות רבות כל כך לצרפת.

משאל אחר שנערך בקרב סטודנטים בארצות הברית הראה, כי הם מייחסים מידות שליליות לצעירות יהודיות ואיטלקיות, ושמה היהודי או האיטלקי של נערה דיו לעורר בהם תגובה של חוסר אהדה. ברור שגם אנו היהודים אין אנו פטורים מנטייה זו של הכללה וחריצת משפט על הנוכרי על פי דעות קדומות.

יתר על כן, אלפיים וחמש מאות שנה של גלות וחיים בתפוצות, כשפזורים היינו בין שבעים עמים ודיברנו בשבעים לשון, גרמו להתנכרות להתהוות קרעים בתוך העם היהודי גופו, קרעים שהים קשה לאחותם בבת אחת בתנאים של קיבוץ גלויות. והרי דוגמה אחת : הרבה נכתב ונאמר במשך השנים המעטות של קיום מדינת ישראל על עלייתם של יהודי צפון אפריקה ודעות שונות ומשונות הושמעו על נושא זה בקרב העם השוכן שבמדינתו.

ותמהני על התמונה שהיה מעלה מכון לחקר דעת הקהל, לו ניסה לתאר מה יודע הציבור של נו על יהודי אפריקה אלה וכיצד מצטיירת דמותם בדמיונו. דבר אחר ברור, שהתגובות החיוביות היו נובעות בעיקר ממקור אהבת ישראל, ודברי הגינוי  מתוך בורות גמורה. אכן אהבת ישראל מידה גדולה היא, אבל סבורני, שאין כאן מקום לאהבה עיוורת המקלקלת את השורה, כשם שאסור לנהוג על פי מניעים שיסודם בשנאה עיוורת, שנאת הזר והרחוק.

גם ביחסים בינינו לבין עצמנו אנו זקוקים להבנה המיוסדת על ידיעה, כשם שצריכים לה כל העמים והאומות ביחסיהן ההדדיים. אמנם דרוש אומץ לב כדי להסתכל בפני העובדות, לצרפן אחת אל אחת, לבקש את הדרך כיצד לחזק ולעודד את כוחו של החיוב ולהתיש את יצרן של תופעות שליליות.

הלכתי לצפון אפריקה המערבית, לאזורים הצרפתיים, הבינלאומי והספרדי, כדי להכיר את יהודי תוניסיה ואלג'יריה והמגרב אל אקצא, המערב הקיצוני, זהו שמה של מרוקו בלשון ערבית, לראות את אלב אשר בניהם ואחיהם עלו בשנים האחרונות ל " ירושלים " – הוא הכינוי השגור בפיהם לארץ ישראל, כשם שהיו עולים להשתקע בה אבות אבותיהם במשך דורות רבים.

ביקשתי להכירם לא כשהם תלושים מהקרקע שעליה צמחו וגדלו, עקורים ממשפחותיהם, מבוהלים ונדהמים, ולפעמים עלובים במסיבות החדשות, אלא כשהם מושרשים בארץ שבה חיו מאות ואלפי שנים ואשר לא ראוה אף פעם כאם אוהבת.

הלכתי לצפון אפריקה כי השתוקקתי להכיר מקרוב את הארץ ואת תושביה המוסלמים, למעלה מעשרים מיליון אנשים הנאבקים על זכותם לחיי עצמאות. לא שבטים פראיים במרכז אפריקה של הקו המשווה או באיי אוסטרליה, ייתכן שאף זו ראייה דרך משקפיים מסלפים, אלא גזעים ועמים : ברברים, ערבים, ובני תערובת ים תיכונית ואפריקאנית, שהקימו מדינות ועוררו תנועות דתיות צבאיות, שבטים ברברים עלו מן הנאות בעמקי האטלאס וגבולות בנות קיימא.

לפנים פרחו כאן, ליד המסגדים של קירואן, תוניס, פאס, מרכזי תרבות חשובים, שמתוכם יצאו הוגי דעות ומלומדים, משוררים, אדריכלים ואמנים. תקופות זמן ארוכות ניסו, והצליחו, התורכים העותמאנים מכאן, והספרדים והפורטוגזים מכאן, לתפוס חלקים גדולים של צפון אפריקה ולהקים בה שלטון משלהם.

הקיסרות העותומאנית החזיקה בתוניסיה ואלג'יריה, ספרד באזור החוף המרוקאני בצפון, הפורטוגזים התבצרו בערי הנמל שלאורך החוף האטלנטי.

צרפת לטשה את עיניה כל השנים לאזור זה וביקשה שעת כושר לדחוק את רגליהן של תורכיה ושל ספרד וכבוש את הארץ. הפורטוגזים גורשו על ידי מלכי מרוקו עצמם. מבין עשרים מיליון ומעלה של האוכלוסייה המוסלמית, כשמונה מיליון תושבי אלג'יריה נמצאים זה מאה ועשרים וחמש שנה תחת שלטונה של צרפת.

על הממלכה התוניסית, שלושה וחצי מיליון ערבים וברברים בקירוב, פורסת צרפת את חסות החל משנת 1881. בחודשים יוני – יולי 1955 נחתם ואושר חוזה בין צרפת לתוניסיה, המעניק לה מידה מסוימת של שלטון עצמי. משנת 1907 נלחמים במרוקו חיילי צרפת בפיקודם של טובי המצביאים הצרפתיים.

בראשונה, כדי להכריח את המדינה השריפית ( שריף , כלומר אציל, הוא תואר סולטאן מרוקו בזכות מוצאו מגזע הנביא ) לעשות חוזה חסות עם צרפת ( 1912 ), ואחר כך ( 1912 – 1933 ) כדי להטיל את מרותה של הרפובליקה הצרפתית על כל הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה באה שעת הפוגה. הסולטאן הלאומי , כמתנגדיו הפרו צרפתיים, תמך במעצמות המערב.

מורשת יהדות ספרד והמזרח

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

ויאמר מלך ישראל אל אלישע, כראותו אותם : האכה אכה אבי ? ויאמר : לא תכה. האשר שבית חרבך ובקשתך אתה מכה ? שים לחם ומים לפניהם, ויאכלו וישתו, וילכו אל אדוניהם ! ( מלכים ב כא – כב )

מלכּה השש עשרה שלפורטוגל, דון סבסטייאן, אשר שמעו יצא למרחוק כאיש בעל אופי מיסטי, קנאי ורוגש, נורא עלילה ונוטה למעשי אבירות נתפרסם בהיסטוריה בעיקר עקב מסעו הצבאי נגד המוסלמים באפריקה.

מסע זה, על תוצאותיו מביאי השואה למלך ולמדינתו, שימש בזמנו נושא למספר כרוניקות, אשר בין החשובות שבהן נמנית JORDANA DE AFRICA , כלומר, " מע אפריקה ", פרי עטו של ז'ירונימו דה מנדוֹסה.

המחבר, שנלווה אל דון סבסטיאן במסעו הכושל לאפריקה בשנת 1578, נשבה בידי המקוראים. כשנפדה וחזר לארצו, חיבר את ספרו על הקרבות, שבהם נהרג המלך הפורטוגלי בן העשרים וארבע, ועל התלאה אשר מצאה לאחר מכן את חייליו, שרידי המלחמה, בשביים בארץ אויביהם. הספר יצא לאור בליסבון בשנת 1607.

באפריקה המוסלמית, נתקל הכרוניקאי בקהילות יהודיות, שמוצאן האיברי ושנוצרו בעיקר ממגורשי ספרד של שנת 1492 ומפליטי גזירת השמד בפורטוגל משנת 1497. את יחידי הקהילות האלה ניתן היה לזהות עקב לשונם הספרדית והפורטוגלית, ובאופן זה, אמנם התגלו לכתחילה לכרוניקאי, אשר עסק בהם הרבה, כאשר מנהגי החיים הופכים תכופות לנושא התעניינותו.

אכן, טרם בואם של יוצאי ספרד ופורטוגל למקלטם באפריקה, היו קיימות בעיירה הצפונית – בעיקר בפאס – קהילות עתיקות ימים, שכבר עברו עליהן הרבי שלבי התפתחות בחייהן הציבוריים. אולם קהילות אלה שקעו אז במצב של התנוונות, והיו עלולות לפיכך להיסחף בתוך הזרם העצום של המהגרים החדשים ולהתמזג בתוכם.

מיזוג זה לא התרחש בבת אחת וללא תקלות, שן – בראשית התהליך  קהילות המגורשים דוברי קשטילית וקהילות התושבים המקומיים דוברי ערבית התקיימו זו לצד זו כיריבות. אולם במרוצת השנים הייתה יד המגורשים על העליונה, והם הצליחו להשליט את לשונם, מנהגיהם ותקנותיהם  על הקהילות המקומיות, ובהרבה מקרים גרמו להתבוללותן כליל.

הכרוניקאי גרסיה דה ריזינדה, מזכירו של מלך פורטוגל, דון ז'ואן השני, שכתב בחרוזים את דברי יי דורו אומר בספרו MISCELANEA, : ראינו את חרבונם / של היהודים העצובים והתועים / אשר ממלכת קאסטיליה / גורשו בקלון רב / ועברו למדינת פאס.

כך מתבהרת העובדה, שמחבר " מסע באפריקה " מתעסק בספרו כמעט בלעדית בקהילות המגורשים, כאשר את התושבים המקומיים הוא מכנה בבוז : " כמה יהודים ממוצא עקבי שאין איש מתחשב בהם שם ". מכל מקום יש להניח, כי מכינוסן ומניתוחן של הידיעות, הפזורות בדפי ספריו של מנדוסה, תצמח תועלת לעיצוב דיוקנה של קהילה בגולת מרוקו.

שכן, למרות גישתו המיסיונרית והסובייקטיבית של המחבר – דוגמת כרוניקאים נוצרים אחרים בני דורו – ניתן לזהות בסיפוריו כמה היבטים וקווים פחות מוכּרים בחיי יהודי פאס ובמאה השש העשרה.

המגע הישיר ודו הקיום החברתי בין אנשי צבא פורטוגליים, שבויי הקרבות באפריקה, לבין היהודים המקומיים, יוצאי חצי האי, החלו ובאו לידי ביטוי כאשר חיילים מן השורה ואצילים וקצינים גם יחד, נשלחו להתאכסן בשכונה היהודית בפאס.

" החיילם מן השורה – כותב מנדוסה – שוכנו מייד לאחר בואם בבתי היהודים, בעוד שהדוכס בבּסרילוֹס, נתאכסן אצל " השייך " או הנגיד של היהודים. בתארו, לפיכך, את העיר פאס " העיר פאס כעיר הגדולה והחשובה סכל בֵּרבֵּריה " מבליט בה הכרוניקאי את שכונת היהודים :

היודיאריה, המהווה חלק מהעיר, שוכנת סמוך לחומות פאס החדשה, ומצטרפת אליה כיחידה בלתי נפרדת. בתוך החומות העגולות והלא גבוהות המקיפות אותה שוכנים כאלף תושבים, במספר רב של בתים גבוהים וקומתיים.

בפתחו של כל שער היחיד הקיים בחומה עומדים תמיד שומרים מוסלמים, שהופקדו מטעם המלך לגבות מסים, וכן לשמור על בני המקום המסכנים.

אכן, כשהגיעו המגורשים למרוקו מצאו שם את בני בריתם שרויים במעמד חוקי של קבוצה אתנית בת מיעוטים, המשלמת מסים למלך המוסלמי תמורת שמירה וחסות. אולם על פי היותם סגורים בגיטו, נהנו היהודים המרוקאים מאוטונומיה יחסית, שאפשרה להם לשמור על אמונתם בגלוי.

והיו נתונים למרותה של מערכת משפטית עצמאי, תחת הנהגתו של " שייך " יהודי שנתמנה על ידי המלך. באורח חיים שכזה השתלבו המגורשים מייד אחר בואם, בשנותיה האחרונות של המאה החמש עשרה, הוא המצב שהיה קיים – לפי עדותו של מנדוסה – במחצית השנייה של המאה השש עשרה.

אודות חוקי השפיטה שהיו מונחים ביסודו של משטר הקהל ביודיאריה מפרט הכרוניקאי :

בראש היודיאריאה מפאס, בדומה לקהילות אחרות בברבריה, עומד מנהיג אחד שנקרא " שייך ", שבחירתו כדהחתו נתונים בידי המלך. סמכותו בפלילים כוללת בין השאר הענשה עד כדי מלקות וכריתות אוזניים וחוטמים, כאשר דין המוות והחנינה שמורים לקביעתו של המלך בלבד.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

 

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

מאידך, המשפט האזרחי מתנהל בצורה שונה, בגלל מציאותם של שופטים מערכאה ראשונה וגם עליונה לערעור, אולם המלך ועושי דברו יכולים להתערב בכל, כראות עיניהם. כמו כן קיים בית כלא לאסורי השייך, אשר לפעמים שולח לשם גם את השבויים תחת חסותו, ליתר ביטחון.

תוך השקפה ומגמה מיסיונרית, כמובן, מזכיר הכרוניקאי את טוהר מידות המשפחה בתחום היודיאריה ומשבח את מעלותיהן של הנשים היהודיות, " עקב היותן בדרך הטבע צנועות וישרות, נוסף על היותן נבונות, וראיה לדבר, בין אלפיים או שלושת אלפי נשות המקום, אין למצוא אף אחת מאלה שנוהגים לכנותן רווקות, מאחר שהן לא היו מסכימות להתנהגות כזו בשום פנים ואופן ".

מנדוסה מנסה להביא תיאורים מחיי האישה היהודייה בפאס, כשדעתו נתונה בעיקר להשפעה הפסיכולוגית הדקה של אותם אירועים על מצב רוחם של האצילים השבויים. הללו – מספר מנדוסה – שעקב המצאת ערבות מתאימה היו חופשים יותר לצאת ולבוא, היו מגיעים לעיתים, תוך כדי הליכתם בחוצות פאס העתיקה, לשדה הקברות שבתחום הגטו היהודי. וממשיך הכרוניקאי :

המקום נעים ביותר ומוקף גני המלך, עד שנהגו בני המקום לאמור, כי בעיר זו עדיף לבקר את המתים מאשר את החיים. לכאן באות היהודיות בתקופת שנה מסוימת לבכות את מתיהן , וניתן אז להבחין שבכניסה כמה מהן צוחקות ומחליפות דברי שעשועים ואדיבות ביניהן.

אולם כשמגיעות, כל אחת מהן, לקבר שאליו היו מועדות פניהן, הן מורידות את גלימותיהן ופותחות בקינות בקראן בקול רם אל המתים, כאילו ציפו מהם למענה. לאחר המספד, שנעשה כאילו מפי מקוננות מקצועיות, הן חוזרות כלעומת שבאו, צוחקות ומשתעשעות, ובמקומן מופיעות אחרות הנוהגות באותה צורה.

למראה הדבר, וכפי שלעיתים ניתן להתנחם בצערם של אחרים, היו השבויים מפיגים קצת את צערם שלהם, אף שלא שכחו ולו לרגע את הפחדים עקב מעמדם העלוב, העלולים לדחוק לפינה את הגדולה שבשמחות.

פעמים רבות מבליט הכרוניקאי את חלקם ואת תיווכם של היהודים ושל השייך או נגיד קהילתם במשא ומתן המסובך, שהתנהל לפדיון האצילים השבויים. אולם בעיקר הוא מקדיש עמודים שלמים לתיאור עתיר שבחים של טיפול היהודים בשבויים.

השבויים הנוצריים – אומר מנדוסה – ששפר חלקם לבות תחת חסות היהודים " מצאו תרופה ונחמה, מאחר שזכו לטיפול אנושי מאוד מצד אדוניהם, בנוסף לקהילה הגדולה שהרגישו עקב היות השפה הקשטילית שגורה, בדרך כלל, בפי היהודים.

חלק מן השבויים אף  נתנו ביטוי להוקרתם על ידי " לימוד ערבית ועברית " בשעות הפנאי שלהם. במקום אחר בספרו תאר הכרוניקאי ביתר הדגש ובצורה מפורטת יותר את סיוע היהודים לשבויים :

" ניתן לנחש בקלות את התלאות הרבות והמשונות לשבויים משך כל זמן שהייתם בפאס, כשחיו בלחץ כמיהתם העזה לשוב ולראות את נשותיהם ובניהם, וחששו פן תאבד תקוותם זו, עקב בגידת שוביהם המוסלמים, שלא היו אמינים עליהם. הם פחדו, כמו כן, שמא המלך עצמו לא יכבד את הבטחתו לשחררם, בנוסף לכל הסכנות האחרות, שהיו צפויות להם מידי אויביהם בנפש.

חסד גדול עשה לכן אליהם לאותם אצילים כשהמציא להם מקלט בבתי היהודים, שכן לא היו יכולים לחיות בחברה המוסלמים שהם קמצנים, אכזריים ובעלי כוונות רעות. אצל היהודים, לעומת זה, מצאו שלווה ביטחון ואדיבות, נוסף להקלה הרבה שנהנו בעטיה של הלשון המשותפת, שהרי, כאמור לעיל, היו כולם דוברי קסטילית.

גם בכל יתר התחומים זכו השבויים מידי היהודים לטיפול באמת ובתמים, כאילו נמצאו בין בני ביתם.

תיאורו זה של מנדוסה בעניין החסדים, שלהם זכו השבויים הפורטוגליים מידי צאצאיהם של יהודים – אשר בימים עברו נרדפו הם עצמם והוגלו מפורטוגל – תואם באופן נפלא תיאור אחר, שנעשה על ידי מחבר יהודי בעל שם, עמנואל אבואב.

לגבי המלך דון מנואל ובנו דון יואן השלישי, שרדפו אותנו, כנזכר לעיל, רצה האלוהים שבדור הרביעי תבוא לאפריקה כמעט כל אצולת פורטוגאל, ומלכה דון סיבסטיאן, להיכחד או להילקח בשבי, באותו מקום עצמו, שאליו הגלו אבותיהם בהשפלה ובאכזריות את היהודים האומללים.

שם הושמדו אצילי פורטוגל, ואילו שרידיהם לוקחו לפאס להימכר כעבדים בחוצותיה, שבהן התגוררו צאצאיהם של אותם היהודים, שנרדפו לפני שנים רבות על לא עוול בכפם. אל נקמות הופיע. החכם דויד פאיאן, תלמידו של רבי יהודה אבואב, סח לי, כי לשבויים הללו לא הייתה נחמה יותר גדולה מאשר להימכר לעבדים ליהודים, שהיו ידועים להם בטוב לבם.

מנדוסה מבליט גם את חלקן של הנשים היהודיות במבצע הדרמטי לשיקום השבויים. בדברי השבח לתושבות היודיארה הוא חוזר ומדגיש " את עדינותם ורחמנותם כלפי השבויים, שהייתי עד להם בהרבה מקרים, והעזרה שהושיטו להם בשעות משבר ומחלה.

נבוך ואובד עצות כלשהו מוצא את עצמו הכרוניקאי שלנו שעה שהוא צריך לעסוק בעם היהודי כישות אֶתנית בפני עצמה, מחוץ למסגרת יחסי התלות והחסד שהוזכרו לעיל, וחרף חובת הכרת התודה בשל יחסים אלו.

תוך כדי ניסיון מבולבל והססני לפשר בין נטיותיו האנטי יהודיות, שרכשן כמורשת דתית, לבין הכרח הכרת התודה בהווה, בגלל יחסם הסובלני של צאצאי הנרדפים לשעבר אל רודפי אבותיהם בזמנים עברו – מתפתה מנדוסה להשתמש בתחבולה בלתי מנוסה ובלתי בדוקה :

הוא מצביע על שתי תכונות מנוגדות – פחדנות קיצונית מחד גיסא ועוז רוח מרהיב מאידך גיסא – כקווים אופייניים כאחד לאומה היהודית.

להמחשת הנחתו התמוהה הוא נזקק לשתי אילוסטראציות. מצד אחד הוא מביא סיפור, שמצא לו מהלכים בין ליצני הדור " גדוד פרשים יהודי הניס בגבורתו את צבאות האויב, ובשל כך זכו אנשיו להרבה שבחים מפי המלך.

אולם לכשנתבקשו להתפזר בתום החגיגה לכבוד אותו מעשה גבורה " קרבו שני נציגי הגדוד אל המלך ובקשה בפיהם שיואיל ויצווה כי שלושה או ארבעה פרשים מוסלמים יתלוו אל אנשי הגדוד לשמור עליהם לבל יגעו בהם נערי הרחוב לרעה בדרכם הביתה.

השירה היהודית העממית – לערובי

השירה היהודית העממית – יעקב לסרי

מבוא

תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות.החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.

מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.

מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.

כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.

יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.

ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.

שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.

כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.

יצירה עממית ביהדות מרוקו – כיצד ?

שותפות הגורל ליכדה את יהדות מרוקו דור אחר דור, והיא שקיבלה והשרישה בלא עוררין ובנאמנות שלמה, את היצירה העממית ושמרה עליה. כי בשירה העממית נתגלו לה ונשתמרו לה רגשות וחוויות של עבר והווה ואף חזונות עתיד. אולם גם רושמה של הארץ שישבו בה, תהפוכות טבעה והליכות תושביה, הגותה ומנהגיה, ניכר ביצירה העממית היהודית, ובייחוד בשירה.

מלות השירה וכוונותיהין, משקלן ומקצבן, דלו הרבה מאוצרות השירה המוסלמית, שכן שירה זו, השירה המוסלמית בֶרבֶרית, משופעת בביטויים ובניבים, ומרובת ניגונים. זו מצדה ניזונה מצלילי אנדלוסיה שנישאו אליה מספרד. ואין כל הוכחה שלסביבה הסגורה הזאת, מרוקו, חדרו גם השפעות נוספות.

ואילו המנגינה והמקצב האנדלוסיים הטביעו את חותמם המובהק. הלחנים ההם הולבשו ביד אמן על השירים על כל שיר לפי נושאו וסגולותיו.

רובה של השירה נתחבק בחרוזים, ולעתים נתארכו השירים כדי מעין פרוזה שירית, המכונה " הקצידא ". לפעמים ניתן בשירה ביטוי ליופי הארץ וצמחייתה, פרחיה, פירותיה ומטעמיה, כסממן נוסף למרכיבי השירה, שן שהיה בה מן ההגות ובין שהייתה לירית.

צורות הפירות וצבעם שימשו בידי היוצרים מקור לדימויים מקסימים, לאברי גופה החטובים של עלמה ותינוק, או של איש ואשה. הטבע על תופעותיו ועל תמורותיו, עשו אותו כמין חומה לדמותו ולמידותיהם של יושבי הארץ, מידות של שחיתות ורשע, או מעלות טובות ואצילות.

ועולם החי, כל העוף למינהו וכל חיה ובהמה, דומו להלל חכמים וצדיקים, או לגנות רשעים ופרחחים ובני בליעל, או ללגלג על כסילים, הכל לפי צורך השיר ועושהו.

זאת ועוד, בני מרוקו, שמרובים בהם אנשי אדמה וטבע, התרשמו עד עומק הלב בבחינת " מה רבו מעשיך ", ולכן התלהבו והתפעלו מהוד הטבע ומהדר הבריאה, ולפיכך, שרו שיריהם לאל הבורא כל אלה מעולם עד עולם. כל שכן היוצר היהודי איש הספר, אשר שאב השראה מן השירה הנשגבה של ספר הספרים.

בצר לו פנה היהודי לבוראו בקינה ובתחנונים, ובהתפעם לבו ברחשי שמחה, ביקש לגיל לפני הקדוש ברוך הוא בשיר וברננה. הכלל – הסביבה וההוויה הם שהכתיבו ועיצבו את אופי השיר, מבעו המילולי, מקצבו ולחנו. בכל שיר ושיר אנו מוצאים את " תפארת הפתיחה " את , ההיחלצות " לתוכן, ולבסוף, את " תפארת הסיום " ( המכונה לעתים, היציאה ).

השיר יהיה משובץ ברמזים, בעילות מפולפלות לויכוחים, ומתובל במליצות. יש והשירים מתארכים מאוד כדי לכלול גם פרטים ופרטי פרטים, מהם חשובים ומהם תפלים, ובלבד שיהיה נושא השיר מתמצה ומתבטא ומובן על כל אופניו.

מי הם יוצרי השירה וכיצד חיברוה ?

לעניות דעתי, שירה זו היא פרי יצירתם של בודדים ובודדות, ורובם נשארו באלמוניותם ופשטותם שירתם הייתה אינטואיטיבית ופשוטה שפרצה תחבם ומרגשותיהם. לא בין כותלי בית אולפנא עשאוה, ולא חיברוה לאחר גמר חוק לימודים וקבלת תואר, ולא התעמקו ולא למדו את תוכן השיר בטרם פרץ מפיהם. אף לא תמיד העלוהו על הכתב, כי רובם לא ידעו קרוא וכתוב, כדרך פשוטי העם במרוקו בעת ההיא, מוסלמים ויהודים כאחד.

אמנם בין היהודים רבו יודעי קרוא וכתוב לעומת המוסלמים, ומחברים יהודים רבים יחסית ידעו קרוא וכתוב די כדי לרשום את יצירותיהם, וגם אלה עשו זאת במקרים נדירים. ואולם גם הם היו אמונים על חריטת שירתם עמוק מאוד בזכרונם, עד שהייתה מזומנת להם בכל עת תמיד לאמרה ולשירה, ולא יכלה עוד להשתכח מלבם.

השימוש בשירים נעשה בהתאם לצורכי כל אירוע ואירוע, כל שבת ומועד ויום גנוסיא ( הולדת ) ופזמונו " מעין המאורע ". בנערותי חזיתי בעיני במוסלמים, אשר הגורל פגע בבריאותם ובשלמות גופם, והם על פי רוב חיגרים ועיוורים, יושבים היו בכיכרות השווקים ובקרנות הרחובות, החזיקו בידיהם כלי נגינה פשוט שנקרא " לגמברי " ( כלי פריטה בעל מיתר אחד או שניים ) וכדי להשתכר במצוקה פרוטות אחדות לקיומם, הגו והוציאו מפיהם מלות חרוזות בשטף, ומנגינתם בצידם מעשה פלא, קולם הערב עד להפליא הקנה דרמטיות ליצירתם המתהוות בו במקום, והפכוה לשיר קבע, אחר ששבו וחזרו עליו פעמים רבות.

והנה לפנינו תוצאה של סוג יצירה עממית בלי כל הכנה וכוונה תחילה, ודומני שרוב רובן של היצירות נוצרו באופן שכזה.

השירה היהודית העממית – יעקב לסרי

אפשר גם להניח, כי היוצר האלמוני שצמח מעצם מלחמת הקיום, ערך בצורה מודעת את מילותיו ולחניו, תוך נטייתו התמימה לתאר קבל עם ועדה את עולמו האישי בהיותו גלמוד ואינו מושך כל תשומת לב. אולם רבות ושונות היו האפשרויות שהניבו פירות – את שירי העם.

אפשר גם להניח, כי השירה העממית יש וחוברה על ידי אנשים, אשר פרנסתם אומנם הייתה מצויה, עתותיהם בידם, מוחם רגוע ודעתם זחוחה, ותנאים אלה הקנו להם תחושה והשראה ליצור יצירה. הם כתבו על עצמם, או מתוך שביעות רצון, ורשמו מהגות לבם וחשקם.

וכך יצא שמרבית שירתם נתחברה על הדרך המסודרת והמסוגננת, ונצטברה לנו שירה יפה, מגוונת ומסועפת. מעגל טבעי וקבוע זה שב וסובב על עצמו, ומותר להניח כי נגרמו שינויים ומן הסתם נתערערו הלחנים מעט, ואף המלות איבדו ממבטאן המקורי.

כי זאת עלינו לזכור, במרוקו קיימים חבלי ארץ שונים מאוד לא רק במבנה הגיאוגרפי, אלא גם במבנה האנושי דמוגראפי, ואף במצב הסוציאלי, חברתי ותרבותי. לכל אלה יש השפעה ברורה ומכרעת לא רק על אופי השירים, אלא גם על צלילי הלחנים, מאזור לאזור ומנהגי תושביו. הדבר מורגש באפן מיוחד גם בהיגוי ובהדגש המלה, כל שכן השפיע על הזמרור ונעימות הקול.

ככל שנצפין, נבחין בשירה מפותחת, מפורסמת ומתנוססת על אדני משקלים מוצקים. וככל שנדרים נפגוש אך בשירה קלה מונומטית ופשוטה, ומנגינות מקומיות אשר על פי רוב דומות אחת לרעותה.

האדם היהודי או המוסמי, הגר בערים נודעות, כגון פאס, מכנאס, מראכש, רבאט וקזבלנקה, לא ידמה בעניין זה במבטאו, בהבעותיו, ובניגונו, לאדם הגר בעיירות כגון תלוואת, דמנאת, תרודאנט, ותאזנכאת. וכל הערים שהוזכרו לא ימאו דמיון לשירתם – במבטא, בנגינה ובהיגוי – לשיריהם של תושבי העיירות בדרום הרחוק כגון מידלט, ריש, גורראמה, בודניב, קסר סוק, ארפוד ותאפיללאלת הרחוקה.

על אודות הבדלים אלה שאלתי האזנתי ודרשתי היטב, וקיום השוני במבטא ובאופן הדיבור מעוגן במציאות של יוצאי ערים ומקומות אלה עד ימינו. קהילה וקהילה ותרומתה המיוחדת והאופיינית לשירת העם.

 בערי שני האזורים האחרונים שהזכרתי קיימת שירת עם פשוטה למדי ותחומיה צרים, מנגינתה אינה מיוסדת על המקור הדומיננטי האנדלוסי, המוכר והמבוסס מבחינת משקליו, והרוצה לחקור היטב ימצא כי אין כאן שירה שורשית רועמת, אלא חיקוי מכל מה שהביאו משבי השנים ממרחקים אל האוזן. אכן, סוגי השירה מקבילים להתפתחות המקום, סגירתו או פתיחותו וקווי אופיו הספציפיים.

פועל יוצא ממציאות זו הוא, כי גם היוצרים והזמרים לא יצרו יצירות דומות, אלא כל אחד על פי כשרונו, הרהורי לבו ויכולתו לתאר את מראות עיניו. ואף על פי אופן פגישתו, האחד מאריך והאחד מקצר, האחד מבטא עלילות נשגבות מלאות רגש וספוגות קסם, והאחר מתאר ומבטא בשירתו את פשטות חיי היום יום ושיגרתם, מבלי להתעמק כלל מילולית נגינתית, עם כוונות ומחשבות שזורי ויכוח, או טענות ומענות, חידודי לשון ומשחק גידופים.

היוצרים שהיו למיטב הבנתי ועל פי התכנים, דווקא אנשים מדלת העם, היו אולי בין היתר אוכלים שעשו דרכם מכפר לכפר, והכריזו על מרכולתם בשירה ובמנגינה, חוטבי עצים במעבה היער או על הגבעות הצחיחות, יושבי קרנות בעיירה ובכפר, ורעי צאן והבקר בשטחי השלף.

אפשר להניח, כי ביניהם היו גם שואבי ושואבות מים, ואנשים אוחזי המחרשה והמגל, צורפים החורטים בלוחות הכסף, או חרשי ברזל בקרבת הסדן והפטיש והתנור הלוהט והלחמות על המתכת הלוחשת. אשפר שהיו אלה נשים שרקמו וטוו בצמר ובפשתים, בפלך ובכישור או נערות סובבות אבי הרחיים.

יוצרים ויוצרות פשוטים אלה, שאפשר ולבושם מרופט וטלוא היה מחמת העוני, ושאר את מחייתם השיגו באמצעים רבים וסבלניים, ובנודם מגן הירק אל הגורן הקרוב על מנת לקבל מעט תבואה, הפריחו והפרו את השירה העממית, בשקתות וברהטים, בהתבוננות על הצאן המרווה צמאונו.

מכאן נאספה שירתם על ידי שומעיה, ומנגינתם על ידי מקשיבים שנפלו שבי בידי צליליה, הכל הושר שוב ושוב, שנה אחר שנה עד שנתרחש והפך לנחלת הכלל.

על כן מעטים המקרים בהם יכולתי לציין שמו של מחבר. ששכן מרגע שיצאה שירתו בטבעיות, וכבר הוא נאר אדון לה, וגם אלה שבאו אחריו לא יכלו להצביע על כל חלק בה, זולתי החופשיות לשוב ולזמר אותה בהנאה, שירתו של היוצר לא נשארה בתחום נחלתו, ולא היו לו עליה כל זכויות יוצרים. במרוצת התקופות והשנים חלו בה שינויים קלים במלה או בלחן, עד שלבסוף נתאזנה ונתייצבה, כפי שאנו מכירים אותה בימינו.

היצירות הללו לא סטו ממסלולן ומהעלילה שנבחרה בשבילן. הן נשארו צמודות וביטאו שליחות נאמנה, מראשית ועד תום. אין נעלם ואין נחוש בסיומו של כל שיר, ולא נותר כל צורך לקרוא או למזמרר, לחפש השלמות או פשר לכוונות.

אפשר ואנו פוגשים במלים שונות שאין להן מובן, אך הן בעיקרן להשלים רק קצב משקל או חרוז, או להקל על מלאכת הלחן. ליוצר האלמוני הייתה חירות גמורה בבואו לבנות את שירו, אשר ברוב המקרים הוא מבוסס על מקרה דמיוני, או אולי גם אמיתי, ובני ממרוקו מתרפקים עד היום על טיב המלאכה, שנעשתה בידי אלמונים יפי נפש אלה.

שפת היוצרים עלומי השם, היא בעיקרה מוחשית וציורית. את מחשבתם והרגשתם, או רצונם לחדור לתוככי נפש הזולת, ידעו לבטא בבחירת המלה או הפתגם המושר.

שירה עממית – שירה לכל.

זוהי שירה היפה לכל שעה ולכל מצב, ולפיכך כל דצריך יבוא ויפזם וישיר אותה, וכל החפץ יבוא וימצא בה פ]ורקן למועקותיו. ממנה יוכל ללמוד על צרותיהם של קדמונים, שנשאו סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם, ולמצוא לעצמו נחמה פורתא. היא משובצת אמרות כנף ומשלים ורמזים היפים במיוחד לפולמוס ולקנטור, למתן תשובות שנונות ושאלות מושחזות וחריפות המושבות את חיקו של הזולת, והזות גם הוא משורר עממי משיב כמובן מלחמה שערה.

אולם אין חשש שבכל אלה תיגרם התלקחות מריבות של ממש בין שני המתווכחים, אדרבה, בעזרת השירה אפשר לסגת בשלום לאחור נקלה, בלי כל פגיעה והסתבכות. ובהיותה עממית, מחברה פלוני ונמענה אלמוני, ניתן באמצעותה לנקום בכל שונא ומקנא לעקוף אותו, אף כי יש וזהות המחבר או הנמען או המאורע שהשיר נסב עליו גלויים הם.

ולבד מן הפולמוס והלעג, היא משמשת את האוהב והחושק את האהובה ואת מנעמי החיים והתענוגות. ייחד הוא לבני ישראל, שאין להם כמו שירה זו כדי לנהל שיח ושיג עם בוראם. הוא שאמרנו : שירה לכל אדם ולכל חפץ. נחלת הכלל.

על כן מעטים המקרים בהם יכולתי לציין שמו של מחבר. ששכן מרגע שיצאה שירתו בטבעיות, וכבר הוא נאר אדון לה, וגם אלה שבאו אחריו לא יכלו להצביע על כל חלק בה, זולתי החופשיות לשוב ולזמר אותה בהנאה, שירתו של היוצר לא נשארה בתחום נחלתו, ולא היו לו עליה כל זכויות יוצרים. במרוצת התקופות והשנים חלו בה שינויים קלים במלה או בלחן, עד שלבסוף נתאזנה ונתייצבה, כפי שאנו מכירים אותה בימינו.

היצירות הללו לא סטו ממסלולן ומהעלילה שנבחרה בשבילן. הן נשארו צמודות וביטאו שליחות נאמנה, מראשית ועד תום. אין נעלם ואין נחוש בסיומו של כל שיר, ולא נותר כל צורך לקרוא או למזמרר, לחפש השלמות או פשר לכוונות.

אפשר ואנו פוגשים במלים שונות שאין להן מובן, אך הן בעיקרן להשלים רק קצב משקל או חרוז, או להקל על מלאכת הלחן. ליוצר האלמוני הייתה חירות גמורה בבואו לבנות את שירו, אשר ברוב המקרים הוא מבוסס על מקרה דמיוני, או אולי גם אמיתי, ובני ממרוקו מתרפקים עד היום על טיב המלאכה, שנעשתה בידי אלמונים יפי נפש אלה.

שפת היוצרים עלומי השם, היא בעיקרה מוחשית וציורית. את מחשבתם והרגשתם, או רצונם לחדור לתוככי נפש הזולת, ידעו לבטא בבחירת המלה או הפתגם המושר.

שירה עממית – שירה לכל.

זוהי שירה היפה לכל שעה ולכל מצב, ולפיכך כל דצריך יבוא ויפזם וישיר אותה, וכל החפץ יבוא וימצא בה פ]ורקן למועקותיו. ממנה יוכל ללמוד על צרותיהם של קדמונים, שנשאו סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם, ולמצוא לעצמו נחמה פורתא. היא משובצת אמרות כנף ומשלים ורמזים היפים במיוחד לפולמוס ולקנטור, למתן תשובות שנונות ושאלות מושחזות וחריפות המושבות את חיקו של הזולת, והזות גם הוא משורר עממי משיב כמובן מלחמה שערה.

אולם אין חשש שבכל אלה תיגרם התלקחות מריבות של ממש בין שני המתווכחים, אדרבה, בעזרת השירה אפשר לסגת בשלום לאחור נקלה, בלי כל פגיעה והסתבכות. ובהיותה עממית, מחברה פלוני ונמענה אלמוני, ניתן באמצעותה לנקום בכל שונא ומקנא לעקוף אותו, אף כי יש וזהות המחבר או הנמען או המאורע שהשיר נסב עליו גלויים הם.

ולבד מן הפולמוס והלעג, היא משמשת את האוהב והחושק את האהובה ואת מנעמי החיים והתענוגות. ייחד הוא לבני ישראל, שאין להם כמו שירה זו כדי לנהל שיח ושיג עם בוראם. הוא שאמרנו : שירה לכל אדם ולכל חפץ. נחלת הכלל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר