קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושפכים העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון.
והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.
כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.
ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.
אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.
המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.
עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.
היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.
אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים. אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.
בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.
יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.
עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.
נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים. הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לארח מכן.
בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.
לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.
ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.
הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו.
" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי, הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם. ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.
ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.
יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע.
והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.
ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה.
וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.
כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ". הועתק לתרבות מרוקו
דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.
תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.
כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות
לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה.
לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.
בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.
הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.
אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.
אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים
בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.
היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.
לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.
וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.
אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.
סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו.
המקובלים במרוקו-המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
לצד השפעתו של הזוהר יש לציין, כמובן, את השפעתה הגדולה של קבלת האר"י, עם שאין לבטל במחי יד את קיום השפעתה של קבלת רמ"ק. רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ (רמ"ק, ה'רפ"ב כ"ג בתמוז הש"ל, 1522- 1570), מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, מחבר ספרי קבלה ורבו של האר"י.
ברם לא נעסוק בשלב זה , אלא בתחום הנראה לנו פרילימינארי יותר. מבקשים אנו להציע בזאת רשימה של מקובלים במרוקו, החל בגירוש ספרד ואילך. בלא מעט כמובן, בחשיבותם של הדורות הקודמים. כדוגמא נזכיר את רבי יהודה בן נסים אבן מלכה, שחי במאה ה-14, כנראה בפאס.
פירושו הערבי ל " ספר היצירה " נכתב בשנת 1365 ראה : רבי יהודה אבן מלכה " כתאב אנס ותפסיר" , בעריכת יהודה אריה וידה.
מראש יאמר כי רשימה זו איננה שלמה, שכן יש להניח שעקב מצבו העגום של הדפוס בצפון אפריקה, אבד זכרם של חכמים וחיבוריהם. לעומת זאת אתה מוצא בפריהם של הרב יעקב משה טולידאנו ויוסף בן נאיים ובעיקר אצל זה האחרון, אישים שונים המכונים בתואר " מקובל " בלא שיש בידינו ידיעה מוסמכת על בית המדרש שלהם או על חיבור איזהו שכתבו.
אצל רבים היה הזוהר בעיקר, חלק מהחינוך התורני, ולא תמיד ברורה אפוא ההבחנה בין מקובל יוצר ומי שהקבלה היא חלק מתודעתו, ובין תלמיד חכם שהשכלתו הרוחנית מקפת גם את תורת הסוד. לפיכך, מחולקת הרשימה דלהלן לשני חלקים
1 – מקובלים שלגביהם יש ידיעות מבוססות, אפילו הן מועטות בכמות.
2 – מקובלים שהעדות שלהם רופפת, אם כי ייתכן, כאמור, ששיני הזמן גרמו לכך, וכן הבאנו אותם
הרשימה ערוכה בסדר אלפבתי של שמות פרטיים. עם זאת, אין הרשימה מיועדת להביא כל החומר הידוע על האישים, אלא ראשי פרקים בלבד, ובעיקר במה שנוגע להיותם מקובלים. לפיכך לא יימנו, למשל, חיבורים הלכיים במסגרת סקירת חיבורי המקובלים. נקווה שיהא בכך כדי לתרום לבירור מעמדה של הקבלה בארץ מבוא השמש.
חלק א.
רבי אברהם הכהן, מוזכר כמה וכמה פעמים בסוף הספר " מאור ושמש ". בדף קכא שם, נזכרים ליקוטיו.
אברהם אדרוטיאל. בן שלמה. ישב בפאס, חיבורו " אבני זכרון " כתב יד, נכתב ברבע הראשון של המאה ה-16. המחבר מספר על החכמים השלמים מרביצי תורה ראשי הישיבות, שהוא יושב בקרבם.
ואני הצעיר תלמידיהם המתאבק בעפר רגליהם שותה בצמא את דבריהם, כל ימי גדלתי ביניהם ולמדתי בתלמידיהם…ומרוב התשוקה בינותי בספרים דברי הראשונים והאחרונים להבין דבר תורה וסודותיה.
תוך כדי כך, פרים שונים, באו לידינו מהחכמים הקדמונים מלבד מה שנעלמו ממנו לרבבות ולאלפים. וגם מספרי האחרונים יקרים ונכבדים סודות כמוסים באלף מסגר סגורים "
ממקורות שונים אוסף המחבר חומר על שאלות עיקריות בקבלה. אוסף זה הוא ממש אוצר בלום, ונכרים בו גם ספרים שאבדו בינתיים, לא לשווא מרבה לצטט אותו, כשני דורות מאוחר יותר, רבי יעקב אפרגאן, בספרו " מנחה חדשה ", והוא מכנה אותו " המקובל האלהי נר ישראל ", וכיוצא באלה.
" הוא נתבש"מ לפני שנת ש"ה והיו ימי חייו בערך ששים שנה פחות או יותר, והוא חיבר תשלום ספר הקבלה מהראב"ד, והא סיפר בספרו הנזכר כשבאו המגורשים לפאס הוא היה בן עשר שנים, והוא למד לפני רבי יעקב לואלי זצ"ל אחד ממגורשי פורטוגל ". ( מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים )
רבי אברהם בן רבי שלמה אדרוטיל – ארזי הלבנון.
חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ"ו – 1516. בשנת רצ"ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד ספרד בשנת רמ"ב – 1482, והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ"ג – 1493.
אביו רבי שלמה נמנה עם תחמידי רבי יצחק קאנפנטון גאון קסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א' של פסח שנת רנ"ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי.
רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפואטוגל, ידועים לנו שניים מחיבוריו של רבי אברהם " " תשלום ספר הקבלה " ו " אבני זכרון ". על כוונתו בתשלום " ספר הקבלה " לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו :
לפי שהרב רבי אברהם בן דוד ז"ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ"ל שנת ד' אלפים וט' מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב…עד שנתינו זאת שנת למשת אלפים ומאתיים ושבעים….
את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון – השלמות ל " ספר הקבלה " של הראב"ד, כלומר, רשימת החכמים שהיו לפני הראב"ד ולא הזכירם. בשער השני – רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב"ד ועד לפטירת רבי יצחק קאנפנטון.
השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במרוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה.
לעומת זאת, הנאמר בשערי א' וב' ובחלק הראשון של שער ג' ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר"ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע"ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה :
" ואזכיר שם מה שכתב הרב אברהם סכות ז"ל מה שיהה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ"ה לפ"ק. רבי אברהם זכות נזכר בברכת המתים ז"ל, כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו ; הוא נפטר בשטב רע"ד. אם לא שנאמר כי המלה ז"ל תוספת מאוחרת.
כמו בן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי רבי אברהם זכות, וכן אמור היה לכתוב " קצת זכרון מלכי פאס על מלוך מלכי צדק מולאי מחמד …" וזה לא נעשה. או מייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו חסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.
" אבני זכרון " כתב יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו :
ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה, עלה בדעתי להקריה התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת….להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…..
לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו רבי יצחק קאנפנטון ותלמידיו, כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים.
שכן העירפול וחוסר הבהירות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשר נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הרבנים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלה ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה סכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים כדבריו.
עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד חס ושלום. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול רבי יצחק קאנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, לולי ה' צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה טראשי הישיבות יצ"ו כולם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…
מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס ; על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו בפולמוס הנפיחה ; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה.
רבי אברהם נמה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפ-ירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגל החיליט להשתקע שם ואף נשא שם אישה נוצריה.
נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקרובי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה.
לכך השיבו חכמי פאס על סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האישה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ"ו – 1566. לפי זה זכה רבי אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה.
המקובלים במרוקו-אברהם בן מוחא-אברהם אבן מוסא בן שלמה
אברהם בן מוחא. המאה ה-16. בקובץ ליקוטים קבליים, כתב יד בית המדרש לרבנים בניו יורק, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב : כבת בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעה ז"ל, וז"ל : שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אינו אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד, ואן מניחין תפלה של ראש. והשיב לו איכה ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק.
אברהם אבן מוסא בן שלמה . נולד סמוך לשנת ת"כ, כנראה בתיטואן, נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. החיד"א בשה"ג כותב עליו : רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי.
תחילה חי במרוקו, ואחר כך עבר לתוניס, לדעת בניהו. בשנת ת"פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן ששים שנה אלא מעט.
הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של רבי מנחם עטייא. היה חברם של רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב בן מראגי. מפי האחרון זכה גם לשבחים. יחד עם רבי אברהם אזולאי כתב הגהות לספר " אוצרות חיים ", שנדפס בליוורנו בשנת תר"ד. בן מוסא התייחס בהערה מופלגת לקבל האר"י. מיוחס לו פירוש קבלי להגדה של פסח.
רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "
גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר, חידושים על הש"ס ועל כתבי האר"י ז"ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי פלא רבים סופרו אודותיו.
מהר"ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי – מרוקו. חיבר " שיטה " על סוטה, כתב יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופו ביאור להלכות חמץ להרמב"ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת דהיינו הקבלה ועל מסכתות אחרות.
ובספר " שיח יצחק " מביא חידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר " אוצרות חיים " – כך כתב מרן החיד"א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל, בספרו " שם הגדולים ".
יניק וחכים.
משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים הייתה משפחת " בו מוסה ", שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסא, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת – הריב"ש. הרב משה בן מוסא שאל מהריב"ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר " פירוש שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן ". רבי משה בן מוסה התווכח בשנת קע"ג עם המומר יהושע הלורקי בטורטוסה.
יהושע הלורקי היה רופא ומשכיל יהודי–ספרדי מהמאה ה-15 שהתנצר ויזם את ויכוח טורטוסה. נולד בעיר לורקה דרום מזרח ספרד וחי באקניס שבמחוז אראגון בספרד.
בתקופת היותו יהודי כתב ספר על צמחי ועשבי מרפא. הוא היה תלמידו של שלמה הלוי מבורגוס בטרם האחרון המיר את דתו. למרות המרת דתו של רבו הוא נשאר יהודי באותה העת. הוא אף כתב אגרת לרבו שהתנצר ובה התווכח עמו על נכונותה של הדת הנוצרית.
יהושע הלורקי המיר את דתו רק מספר שנים לאחר מכן. הוא הוטבל ככל הנראה בשנת 1412ובהשפעתו של וינסנט פרר. הוא קיבל את השםהירונימוס דה סנקטה פידה. לאחר התנצרותו הפך לרופאו של האפיפיור בנדיקיטוס השלושה עשר, והיה שותף לתעמולות למען המרת יהודים.
בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט"ו – 1455, חיבר את הספר " מגן ורומח ", אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולס די לירה נגד היהדות.
בספר זה כתב כללים על דרכי הוויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה סופר בליסבון. בשנת רל"ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות. שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהלים.
בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב שעלה לארץ ישראל, שלחו אגרת בשנת ש"א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאיים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.
רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בתיטואן שבמרוקו הספרדית בסביבות שנת הת"כ – 1660, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.
רבי אברהם חמד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג'י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב מארג'י " אלופי ומיודעי "
בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבע יעקב מארג'י בהקדמה לספרו : : ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ"י..וכשומעם את דבריהם…אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא יישאר חלילה סתום וחתום "
פירושו של הגאון יעקב מארג'י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. פרופסור מאיר בניהו, שכתב יד של הספר נמצא ברשותו, כתב עליו : " ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופך מספר " כתם פז ", פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר.
הביאור על פרשת בראשית נקרא " המאור הגדול " ויש בו שמונה מאות ושבעים ושישה דפים צפופים. נשלם בי"ג באדר, חמשת אלפים וארבע מאות ונ"ח מצא חן ליצירה, כלומר הוא משנת תנ"ט – 1699, ולא נשמטו אלא החלק השני של " המאור הגדול " וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא " אמת ליעקב " באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא " פירוש על האידרא זוטא קדישא בלבד .
סודות והנהגות.
רבי אברהם מזכיר בשיטתו למסכת סוטה מנהג חסידות שלהם : " וכן היו נוהגים קצת חסידים בעיר תיטואן, לשמר היין מראיית גויים " כמו כן הוא כותב הנהגה של רבי יעקב מארג'י ופירושים אחדים בשמו, בפירושו על הגדה של פסח.
" ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד..שהיה אומר ומגלה לי כמה סודות נעלמים – עמוקים, מנופת צוף מתוקים, והדברים עתיקים, החכם השלם האלוקי כבוד הרב יעקב מארג'י תנצב"ה, שהיה רגיל לומר בליל פסח קודם קריאת ההגדה פסוק כי ילד יולד לנו וגו…עד אבי עד שר שלום. והגם כי לא ראיתיו ( מנהג זה ) עד הנה בשום ספר מספרי האר"י ז"ל ראוי הוא לסמוך עליו, כי אפשר שהדברים שלא נתגלו אליו, והוא ראה או ידע…ואם הוא בדה הדבר מלבו, ראויין הדברים למי שאמרן ".
גם בפירושו " מנחת סוטה " על מסכת סוטה, כותב עליו רבי אברהם : " מה שכתב האר"י ז"ל בכמה דוכתי, כי גלות השכינה הוא שיורדת הכל למקום הקליפות ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר, יחדיו נמתיק סוד…הרב הכולל כבוד הרב יעקב בנו של רבי אברהם, רבי משה בן מסוה הכער את רבי יעקב מארג'י, וגם הוא כותב :
" וארח העיון, וחופש הדבר וימצא מפורש, משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי, וליודעו ומכירו אנא קאמינא, הרב הגדול המובהק יעקב מארג'י תנצב"ה. רבי אברהם כתב על פגישתו וויכוחו עם נוצרי אחד בעיר תיטואן, בהגהותיו לספר " אוצרות החיים " :
" ופעם אחד בימי חרפי, בהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים עיר תיטואן יע"א, אמר לי נוצרי אחד, יימח שמו וזכרו, איך היא צורת פרצוף אלוהיכם, ואמרתי לו, אמור לי אתה איך הוא ציור ראות העין ושמיעת האוזן, ולא ידע מה להשיב. אמרתי לו, שוטה, ומה אם דברים שבגופך אין אתה יודע מהותם, של שכן מה שלמעלה ממך…כל שכן העושה אותם.
בחברת חכמים.
לפני שנת תס"ו, עבר רבי אברהם לעיר סאלי, גם בעיר זו היו חכמים גדולים בקבלה, וביניהם רבי חיים בן עטר, " אור החיים " הקדוש. כנראה שרבי אברהם בן מוסה, כיהן בתפקיד רבה של העיר. וכך מצאנו בשאלה הלכתית ששלחו חכמי סאלי לגאון רבי יצחק אבן צור בפאס, שהוא חותם בראש ששת חכמי העיר.
זמן השאלה הזו, הוא לפני שנת תע"ג בפסק הלכתי שכתב בשנת תע"ב, חתם בזו הלשון : " אברהם בן מוסה דמתיטואן ודר בסאלי יע"א.
מרן החיד"א כתב שברבי אברהם בן מוסה, פגש את רבי אברהם אזולאי, תלמידו של המקובל רבי יצחק די לוויה ממראכש, ושניהם למדו יחדיו בספר אוצרות חותם. ואכן אנו יודעים ששני החכמים הללו עסקו מעיר מראכש גם בלימוד תורת הפשט. בפירושו למסכת סוטה, מזכיר רבי אברהם בן ימוסה חיבור על פירוש המשנה להרמב"ם ששמע מפיו של רבה של קהילת מראכש ( כנראה שהוא רבי אברהם אזולאי ), וכך כותב :
" ובהיותי בקרית מלך רב מארצות המערב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר שיאמרו7 כלילת יוםי משוש לכל הארץ, קרית חסנ"ת, צבי היא לכל הארצות, דורשים תלים על כל קוץ וקוץ, עיר מארוואיקוס ( מראכש ) אלוהים יכוננה עד עולם סלה.
שמעתי מפי החכם הגדול אב בחכמה ורך בשנים, רב הדיין בהארץ הלזו הנזכרת, ששמע מרבותיו, דכאשר חיבר הרמב"ם ז"ל את פירוש המשנה, גר היה בארץ נוכריה בכפר שאין בו סופרים וספרים, ולא נמצא בידו תלמוד, והיה מעיין וקראה על פה ולא יצא ידי חובתו. אף כי כאשר, שמעתי פג לבי כי לא האמנתי לו עכשיו, כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי להודות בלי בוש, אבל להוציאו חלק אי אפשר "
המקובלים במרוקו-רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "-המשך
גלות ונדודים.
מהעיר סאלי עבר הר בלעיר פאס – מחמת גזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס. רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פנחס ג'רמון מחכמי תוניס בדור שלאחריו, מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, עשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.
נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו.
בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה טהשיב שנ"א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.
ה' אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני. ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.
גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני. דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.
נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.
עזבוני למזי רעב ולוחמי רשף, ועוד ידם לאבדני.
פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.
ריב ה' מהרב את יריבי. ולנחמני עשה בהם כרצוני.
שונאי כלה ושעה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.
נקמת היהודי.
לפי גרסתו של הרב אברהם כלפון בספר " מעשה צדיקים " ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה . נעתיק את דבריו :
" בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס שריף – מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו אסר על היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה, מה לך אמי היקרה שאת בוכיה ?
סיפרה לו את עניים הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם : " אני אנקום את נקמת היהודי ". מה עשה ? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול : מי רוצה לקנות חרוזים ?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו, שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת ממחרוז אחת, אמר לה " אם תיקחי את הפתק הזה ותזרקי אותו לבאר המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה.
הסכימה המשרתת לדבריו, לקחת את החרוזים. זרקה את הפתק הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו, ומשרתיו, שיחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי עניין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים ימים.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את עניין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו, אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי על לא עוול בכפיו. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם, יישר כוחך ששיברת את זרוע הרשע. והמשיך עוד לומר לו, עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות. א. כדי שלא יענישך המלך. ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי " המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ", ולכן עליך לקבל גלות, וה' יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו : " חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך, גם שרי ויעצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי תנור החימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. ( תורגם מערבית יהודית מתוך הספר " אשביע לחם " להרב הגאון רבי ישראל חדאד זצ"ל.
בחלום אדבר בו.
רבי אברהם חיבר חיבורים רבים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. חידושיו על הש"ס ידועים לנו – על מסכת יומא, מסכת חגיגה ועל מסכת סוטה. חידושיו על סוטה נקראים בשם " מנחת סוטה " והם מהווים חיבור גדול. בתחילת הכתב יד נכתב : " חידושי מסכת סוטה אשר אסף וקיבץ, ולא הניח פינה אשר לא עבר ".
נכד תלמידו של הגאון המחבר, רבי יוסף בן רבי חזקיה דוד בן רבי אברהם גיגי, העתיק חיבור זה בשנת תקע"ד, וכתב בשער ספרו : ספר " מנתח סוטה "….מעשה רב מופלא שבדורו מאריה דאתרא המקובל הלוקי אחד היה אברהם אבן מוסה זצ"ל.
ועוד הן בא ליקוטי מסכת נזיר וקיוטוי הרמב"ם ז"ל הלכות חמץ ומצה. ובסופו ליקוטי קצת פסוקי תנ"ך ןליקוטי קצת מאמרים מרז"ל, אשר נמצאו וכן היו באמתות אבה מר זקני הרב זצוק"ל, אשר שמעם מהרב המחבר כאשר היה יוצק מים על ידו יוסף בן לאדוני אבי הרב הגדול החכם השלם הדיין המצויין כבור הרב חזקיה דוד גיגי.
הרבה הגה בתורה גם בהעלותו על משכבו, ואז עלה במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום. חידושים אלה בעיקר דברי דרוש וקבלה. החידושים שחידש בשוכבו לישון הלהיבו את נפשו, וחשב שהם נמסרו לו על ידי גילוי.
נזכיר אחד מהם : על מאמר הגמרא ( סוטה י"ב ) שמשה רבנו נולד מהול, הוא כתב פירוש על דרך הקבלה, והזכיר עוד, כל זה נאמר טלי אתמול בחלום הלילה, כי על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי לעמוד על הבנת המאמר הלזה.
ורעיוני על משכבי סילקו, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, והבא להיטהר מסייך אותו. בנו רבי משה כתב כמה חיבורים שלו על פי " מגיד ". כתב יד של חידושי מסכת בוטה, נמצא היום המכון " אהבת שלום בירושלים.
חיבורים רבים.
הגאון רבי יעקב פיתוסי זצ"ל – מגדולי חכמי תוניסיה, הדפיס בספרו " יגל יעקב " ( שיטה על מסכת נזיר ) הגהותיו של רבי אברהם בן מוסה על המסכת הזו, בכותבו : " ליקוטי נזיר מהרב הגדול כבוד הרב אברהם בן מוסה ז"ל. נדפס בליוורנו תק"ס.
העתיק את החידודים הללו רבי יוסף גיגי בסוף " מנחת סוטה ", וכתב על מהדיר " אלוף מעורי הרי"ף ז"ל ". ביאורו על הלכות חמץ ומצה להרמב"ם. היה בשיטת סוטה, בכתב יד שראה מר"ן החיד"א זצ"ל. כמו כן חיבר הרב פירוש על רש"י על התורה ועל הרא"ם.
Une histoire de familles
Un cadre qui s'impose
Le choix pour cette etude d'un cadre aussi global que celui du Maghreb, les trois pays de l'Afrique du Nord : Maroc, Algerie, Tunisie n'a rien d'artificiel meme si historiquement l'unite politique de cette vaste etendue de terres de l'Atlantique ala Mediterranee, et des cotes mediterraneennes au Sahara, n'a jamais persiste et qu'aujourd'hui encore elle reste un mirage.
Sur le plan juif en tous cas, la foisonnante diversite, l'originalite profonde de chacune des trios communautes ne peut masquer l'unite profonde dont l'onomastique est le meilleur reflet.
Même si le genie local a forge dans chacun des trios pays des patronymes typiques, les migrations ont abouti a ce que la majorité des noms effectivement les plus repandus soient communs aux trois pays ou au moins a deux d'entre eux, les couples les plus frequents etant l'Algerie et la Tunisie d'un cote, et l'Algérie et le Maroc de l'autre, l'Algerie jouant bien son role de corps de la colombe le Tunisie et le Maroc ses ailes
Sur le solide strata de base hebraico – armeen, se sont deposes comme autant de couches geologiques, avec des intensites diverse selon les pays mais dans le meme ordre, un mince apport punique, un massif renfort berbere que l'invasion arabe a largement erode sans l'effacer pour autant, auxquels sont venus ensuite se greffer – directement en Algerie et au Maroc et indirectement en Tunisie enrichis par le passage par l'Italie – les rescapes espagnols et portugais iberique.
L'interlude ottoman qui aurait pu separerla Tunisie, l'Algerie qui l'ont subi, du Maroc qui y a echappe, n'a dans le pratique presque pas laisse de traces onomastiques.
Pas plus que le dernier episode, pourtant le plus lourd de consequences, celui de la domination francaise, commencee et poursuivie avec la plus grande intensite en Algerie, etendue ensuite ala Tunisieet beaucoup plus tardivement au Maroc.
Et pour la meme raison : la precocite de l'adoption de noms de familles dans les communautes juives sepharades
Alors que dans les communautes ashkenazes d'Europe il aura fallu attendrela Revolution Francaiseet Napoleon pour obliger les juifs a adopter des noms patronymiques, ils s'etaient deja solidement cristallises en Espagne et au Maghreb a partir du XIVeme siecle.
Tout au plus l'influence française a-t-elle ajoute un vernis orthographique – dans la maniere de transcrire les noms. De les franciser avec plus au moins de liberte et de fidelite.
C'est a un autre niveau que ce raz-de-maree aura laisse son empreinte indelibile – avec une intensite decroissante de l'Algerie au Maroc, en passant parla Tunisie.Celuides prenoms Francises a outrance dans un premier temps, tout en essayant de rester proches de l'original – Abraham devenant Albert ; Messod, Fortune ; Yaacob, Jacques ; Moche, Maurice ; Aaron, Henry .
Ce fut dans un second temps une adoption sans frontieres des prenoms français, toute ressemblance avec l'original hebraique devenant fortuite. Paradoxe plein d'enseignements – qu'il n'y a pas lieu ici de developper – que cette fideite inversee : aux noms de famille qui n'ont qu'une valeur identitaire sociologique au detriment des prenoms pourtant charges de valeur religieuse.
L'imagination au pouvoir
Dans chacune de ces six langues qui ont participe a cette creation naghrebienne, la meme mysterieuse alchimie a preside a la formation des patronymes. Ils conviendrait toute fois d'y ajouter une septieme, particulierement bavarde, celle des…mauvaises langues, un grand nombre de noms n'etant en effet au depart que des surnoms et des sobriquets plus aux moins moqueurs, indicatifs d'un trait de caractere ou d'une particularite physique: Chiquito, Katan, Betito, Shgir, pour ne prendre qu'un exemple, pour designer le petit de taille.
Seconde source d'inspiration : l'adoption par ses descendants du prenom de l'ancetre fondateur, avec ou sans l'adjonction de l'indice de filiation hebraico-arabe Ben : Ben Simon, Ben Amram, Aaron, Jacob, Amghar.
Viennent ensuite la fonction, la dignité ou le metier : Assayag, Sebbag, Zabaro, Hazan, Gabay, Senior.
Les peregrinations si caracteristiques du destin juif, a travers les pays, les regions et les villes, trouvent ensuite le plus large echo : Lisbonne, Valensi, Lugassy, Venero, Jerusalmi, Sarfaty, Elfassi
Une histoire de familles
La nature aussi a ete mise a contribution donnant des noms d'arbre comme Caravahlo, de fleurs
comme Shoshana' d'animaux Elofer, Ghozlan, Ezerzer pou rappeler par exemple la grace de la gazelle ou Elbaz et Falcon pour le faucon.
L'obsevation de la cruaute et de la precarite de la vie a entraine l'adoption d'un grand nombre de noms votifs souhaitant chance, bonheur et longevite a son porteur : Mazaltarim; Benhaim; Vidal; Ayache; Bibas; Benider.
Plus rarement le patronyme est un rappel d'un evenement, d'une histoire particuliere. Comme nous le verrons : Zafrani, Bellicha, Bendaro. En ce domaine de la formation des patronymes, l'imagination, on le verra, n'a jamais ete prise au depourvu. La proliferation exuberante du nombre de noms en est la meilleure illustration
Le casse de tete des nombres.
Se basant sur les ecrits de l'epoque, le premier historien du judaisme marocain, rabbi Moche Toledano dressait son clasique " Ner hamaarav " la liste de 480 noms courants dans le pays au debut du XVIeme siecle.
Dans la premiere etude scientifique consacree a ce sujet, basee sur les recensements effectues par les autorites francaises autour de 1936 au Maroc, en Algerie et en Tunisie, le Grans Rabbin d'Algerie, Maurice Eisenbeth relevait dans son livre |. Les juifs d'Afrique du Nord "; demographie et onomastique " pour l'ensemble des trios pays.
1146 noms souches et 4063 noms avec leurs varietes graphiques. Pour le seul Maroc, Abraham Laredo, dans son monumental ouvrage " Les noms des juifs du Maroc, essai d'onomastique judeo-marocaine ", recensait un quart de siecle plus tard, 1145 noms et plus de 2000 aves leurs variants.
Nous meme dans cet ouvrage nous etudions quelques 1250 noms
Une histoire de familles
De tells chiffres pourraient donner le vertige et faire croire a un morcellement, si les statistiques de richesse et d'exuberance.
Aucun des checheurs avant nous n'a cherche en effet a aller plus loin dans l'analyse et a examiner pour chaque nom sa frequence effective.
Il en effet essentielde savour su ce nom est porte a un seul exemplaire, par une seule famille d'un village isole de l'Atlas par exemple, si on a affaire a un patronyme porte a des centaines d'exemplaires dans les trios pays du Maghreb – et meme en dehors.
En le laissant, pour la premiere fois, l'image change totalement. Le vertige donne par l'extreme diversite fait place au contraire a la monotonie de la repetition.
Quell casse tete, ils ont tous les memes noms !
Ce fut le crit du Coeur pousse par les agents de l'Agence Juive, fortement genes dans leur travail par au contraire ce qui leur est apparu comme l'extreme concentration deroutante des noms patronymiques, en organisant entre 1961 et 1964 le dernier grand exode du Maroc.
Qu'on en juge : sur quelques 500 noms souches recenses, les 38 les plus repandus englobaient plus que la moitie de la population, exactement 58.3 %, les 462 autres noms reunis ne representant que 41.7% de la population.
L'image s'eclaircit encore plus en contestant que les 15 noms les plus repandus representaient a eux seuls plus 35% de la population globale.
Ce qui est valable pour le Maroc ne l'est sans doute pas moins pour les deux autres pays du Maghreb. Faure de statistiques aussi fouillees porla Tunisieet l'Algerie, nous avons tente d'etablir des approximations a partir de sources fiables.
Sana grande surprise, l'image qui s'en degage, sans avoir la meme nettete qu'au Maroc, est analogue : concentration se conjuge aussi bien avec dispersion.
Le hasard et la nessecite.
Notre professeur de philosophie nus recomendait de toujours nous arbiter derriere l'unanimite des gens competents. En prenant le parti d'ajouter a l'analyse linguistique er vistorique des patronymes, l'evocation des personnages qui se sont illustres dans chaque famille, nous sommes conscients de nous en eloigner dangereusement.
Comment en effet etablir des criteres objectifs d'entree et peuvent-ils etre les memes pour toutes les familles les plus illustres comme pour les plus anonymes ?. Il est certain qu'il est plus difficile pour tote personnalite de forcer le passage dans une famille qui a donne des celebrates a toutes les generations que dans une famille sans histoire, qui a peu souvent quitte l'anonymat.
Comment de plus surmonter l'inegalite devant les archives et les sources, entre les pays d'abord et entre les familles ensuite, compte rendu en gros qu'elles sont plus accessiblee pour le Maroc que pourla Tunisieet l'Algerie ?
Le plus prudent et le plus scientifique n'aurait-il pas ete de s'abstenir ? Et une fois ce risque pris, pourquoi l'accroitre encore en poursuivant l'etude jusqu'a nos jours, sans atendre la decantation de l'Histoire
Une histoire de familles-Aaron-Abbate
Aaron
Nom patronymique d'origine hebraique, francisation du prenom biblique Aharon, qui a pour sens, je chanterai, je louerai sous entendu le Seigneur, porte par le frere aine du prophete Moise' fils de Anram et de Yokhebed, de la tribu des Levy, ne en Egypte avant la proclamation de l'edit de Pharaon de jeter au Nil tout nouveau ne de sexe masculin.
Il servit a son frere begue de porte parole pour reclamer du Pharaon de laisser partir les enfants d'Israël : " Eh bien ! C'est Aaron, ton frere, que je designe ! oui, c'est lui qui parlera.
Comme lui, ne connut pas, pour la meme raison, le privilege d'entrer dans la terre promise après les 40 ans d'errance dans le desert a la tete des Hebreux. Au moment de l'octroi dela Torahsue le Mont Sinai, Dieu le designa comme Grand Pretre, Cohen Gadol' et ce sacerdoce est passé en heritage a ses descendants jusqu'a nos jours.
" De ton cote fais venire a toi Aaron, avec ses fils au milieu des enfants d'Israel, poue exercer le sacerdoce en mon honneur " ( L'Exode 28-1 ). Dans la tradition talmudique, Aaron est devenu le symbole de l'amour et de la recherché de la paix, toujours cite en exemple comme " aimant la paix et la poursuivant ".
D'ou le grand amour pour se prenom, porte jusqu'a nos jours dans toutes les communautes juives a travers le monde, et son adoption dans certaines d'entre elles comme nom patronymique.
Precede souvent comme dans les communautes du basin oriental dela Mediterraneede l'undice de filiation hebraico-arabe : Ben Aharon, Benharoun.
Au XXeme siecle, npm peu repandu, porte essentiellement en Algerie ( Alger,Oran, Constantine, Biskra, Bone ) ainsi que, moins frequemment, au sud du Maroc, et en Tunisie (Tunis
Abbate
Nom patronymique d'origine arabe, textellement celui qui recoit, indicatif d'une profession : celui qui receptionne les marchandises dans les ports au nom des importateurs de l'interieur, correspondent au transitaire moderne, métier juif par excellence dans tout le Maghreb avant la modernisation et l'occupation europeenne.
Autre formes : Abbat, Abato. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte, semble-t-il, uniquement en Tunisie, aTunis
Une histoire de familles-Abbou
Abbou
Nom patronymique d'origine arabe, porte aussi bien par les Juifs que par les Musulmans, diminutive berbere du prenom theophore Abdallah, l'esclave de Dieu, equivalent du prenom hebraique Obadiah. Le prenom de Abdallah, aujord'hui porte uniquement auMaghrebpar les Musulmans. Etait autrefois egalement porte par les Juifs et il existait meme au Maroc' une famille qui l'avait meme adopte comme nom patronymique.
Autre explication connue : trait de crarctere, l'homme presomptueux, vaniteux. Par contre la recherché d'une origine hebraique, si elle est seduisante est peu convainconte.
Adoptee par la branche de Safed de cette illustre famille d'origine algerienne, elle vient souligner le merite de sa grande piete : Abou serait constitue par les premieres letters en hebreu du celebre passage des Psalmes : " marque au coin de la verite et se la droiture " Psalmes, 111, 8.
ABBOU ou ABOU ou BENABOU : c’est soit un nom de tribu marocaine (‘abbû) soit un diminutif berbère formé sur Abdallah qui signifie en arabe serviteur de Dieu (‘abd’Allah). Le préfixe ben veut dire fils en arabe
Ismael Hamet penche egalement pour une origine hebraique mais qui rejoint en fait la premiere
explication : Abbou, Abbo, Abboun. Ce dernier, qui porte la masque de l'augmentatif espagnol et arabo africain parait venire de Habdu dela Bible( Esdras X, 26 ) ou de Habdon qui justifierait sa parente avec Abdallah qui a pour equivalents hebraiques Habdiel et Obadia.
Autres orthographes : Abou, Abu, Benabou, About, Benabout. Au XXeme siecle , nom moyennement repandu, porte surtout au Maroc ( Csablanca, Meknes, Rabat, Ksar es souk, Beni Mellal, Erfoud ) mais egalement en Algerie ( Alger, Oran, Bone , Guelam, Medea, Relizane, Sidi Bel Abes ) et tres peu en Tunisie ( Tunis, Sfax, Beja )
Rabbi Shlomo Ben Abbou.
Rabbin don’t la tombe au cimetiere d'Oufran, dans le Sous, considere comme le plus antique du Maroc, etait un lieu de pelerinage. Parmi les miracles qu'on lui attribue' on raconte qu'un musulman qui avait oser profaner sa tombe, tomba immediatement paralyse et ne put se relever qu'apres l'intercession de ses parents aupres du saint et des offrandes
Akan Ben Abbou
Grand commercant caravinier dans le village de Tgost, dans la vallee de l'oued Noun, dans le Sous au XVieme siecle, specialise dans la traffic avec l'Afrique noire. Repute pour sa droiture et sa richesse, un chroniqueur portugais contemporain le cite comme exemple du bon traitement reserve aux Juifs puisqu'il etait considere de son temps comme l'homme le plus riche de la region.
Yehouda Ben Abbou.
Commecant representant a Alger du grand negociant international Shkomo cohen charge par le bey de Tunis de negocier en 1669 un traite de paix et de commerce avec les Pays-Bas.
Shemouel Ben abbou.
1789 – 1879. Fils de rabbi Abraham. Celebre commercant ne a Alger, il monta en Terre Sainte en 1817 avec sa famille et s'installa a Safed. Avec son pere Abraham. Qui avait de vastes relations commerciales, et ses freres, ils fonderent une enterprise de negoce intrenational en relations avec l'Afrique et l'Asie.
C'est aunsi qu'il se rendit en Inde ou il obtint du grand negociant Obadia David Shlush, le monopole de l'importation dans la region du colorant tres recherché, l'indigo pour la tincture en bleu des textiles.
Parallelement a sea affaires, il deploya une remarquable activite publique.Revolte par les conditions de misere et d'humilation de la communaute juive locale, il tenta , en vain, d'en organizer l'auto defense.
Sur la recommendation du philanthrope anglais Sir Moses Montefiori qui deploya de grands efforts pour ameliorer la situation du vieux Yichouv de Terre Sainte, il obtint le titre de consul de France en Galilee
Il se rendit en Algerie, conquise entre temps parlaFrance, pour tenter de mobiliser ses anciens compatriotes en faveur du Yichouv juif d'EretzIsrael. Il encouragea les olims venus du Maroc' ainsi que les pelerins musulmans du Maghreb, a se mettre sous la protection delaFranceet il montra le meme zele a les defender au cours de ses 40 ans de service.
C'est ainsi qu'il n'hesita pas a se render a Constantinopole poue demander la tete d'un terrible brigand qui semait la terreur dans toutelaGalileeet a obliger ensuite les autorites locales a mettre en execution la peine de mort prononcee contre lui dans la capitale de l’empire ottoman.
Apres le tremblement de terre de 1837 qui detruisit totalement la ville, faisant des milliers de victims parmi la population juive et musukmane. Ul s'efforca d'y attirer de npuveaux habitants juifs en rachetant le terrain entourant la tombe du plus venere des saints, rabbi Shim'on Bar Yohai/ a Meron/ qu'il restaura a ses faits.
En signe de reconnaissance il est depuis coutume, et jusqu'a nos jours, pour ses descendants d'ouvrir chaque annee la celebration dela Hiloulade Lag Baomer – qui attire des dizaines de milliers de pelerins – par la procession des Rouleaux dela Loide la maison des Abbou a Safed des Tanaim.
Avant de quitter l'Algerie, il avait noue des liens d'amitie avec l’emir Abdel Kader. Apres sa defaite et son exil a Damas a partir de 1844, le chef de la revolte algerienne reprit ses liens d'amitie avec Shemouel, le recontrant a plusieurs reprises de la frontiere entrela Syrieet Eretz Israel sur le Pont des filles de Jacob
Rabbi Yaacob Abbou 1830 – 1900
Fils de de rabbi Shemouel, il lui succeda dans le commerce, la representation consulaire delaFranceet la direction de la communaute de Safed. Sioniste fervent, il intervint dans le rachat des terres sur lesquelles furent edifies les deux premieres mochavim Michmar Hayarden et de Yessod hamaala.
A sa mort, c'est son proper frère, rabbi Itshak Mordekhay, qui grace a ses relations, lui succeda comme consul de France en Galilee et comme grand rabbin de Safed.
Son neveu, rabbi Meir, fils de rabbi Yaacob, lui succeda et pour suivit la tradition familiale de la Hiloula de Meron jusqu'a la creation de l'Etat d'Israel. Apres sa mort, son fils rabbi Raphael obtint la reconnaissance officiele de la procession, organisee desormais sous l'egide du ministere des Cultes et avec la participation du consul de France en Galilee
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי-ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים :
אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.
עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו !
נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.
תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.
המחבר.
עם הקמת מדינת שיראל ותיחת שעריה לעלייה יהודית החלה עלייה המונית שלא ידעונה עד אז. בתקופה שמן החמישה עשר במאי 1948 ועד סוף יוני 1951 – במשך שלוש שנים וחצי עלו לישראל שש מאות ושנים אלף עולים, ובממוצע, מאתיים אלף עולים בשנה.
והנה בשל נסיבות שנוצרו הן בשטח העלייה ואפשרויות היציאה מארצות שונות, הן בשל תנאי הקליטה – ירדו אחר כך ממדי העלייה באופן מפתיע. במשך השנים 1952, 1953 ו-1954 הגיעו לישראל בסך הכול חמישים אלף עולים, כלומר – כשבעה עשר אלף עולים בשנה. ממדי העלייה התקופה זו מתאזנים בערך עם ממדי הירידה מן הארץ, ירידה שהחלה להסתמן באותן השנים.
מארצות האסלאם מן האוקיאנוס האטלנטי ועד לגבול הודו, עלתה בשלוש וחצי השנים הראשונות של קום המדינה, מרבית האוכלוסייה היהודית שבהן או חלק נכבד ממנה לפי הפירוט הבא :
עיראק – 121.000 , טורקיה – 31.000 , פרס – 25.000 , תימן 45.000, לוב – 31.000, מצרים – 16.000.
אך בשלוש ארצו המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, על חצי מיליון היהודים, הייתה תמונה אחרת לעלייה ;
מרוקו – 30.000, תוניסיה 13.000, אלג'יריה 1.500.
ובסך הכול 44.5000, כ10% מן האוכלוסייה היהודית, חלק זעיר לעומת אחוז העלייה מארצות המוסלמיות האחרות.
אני מנסה הים להעלות בזיכרוני את מצב הדברים מלפני 22 שנה ולשחזר את חוויות חברי בעבודת הקליטה, את הפגישות הרבות, הישיבות והביקורים המחנות ובמעברות. ימים קשים היו הימים, רבבות העולים שבאו בגל הגדול היו עייפים כולם, מן המלחמה, מן השואה, מן המתח הנפשי.
החוג הצר שלנו, חוג אנשי הקליטה, היה המום. אוכלוסיית ריכוזי העולים הייתה מתחלפת לעתים בתוך יממה אחת. מספר העובדים במחלקת הקליטה הגיע ל-300 איש. אך למעט עובדי המטבחים, הניקיון ושאר העיסוקים הטכניים, היו מאות אחדות של אחראים על ניהול העניינים ממש.
מנהלי המחנות, המזכירים הטכניים, המטפלים שהוצרכו להסתגל אל נוהגי העולים ושפתם, עולים שבאו מ-72 ארצות. אנחנו, אנשי הקבוצה המצומצמת שניהלה את כל הקליטה, היינו עייפים ומתוחים מקצב המאורעות שהתרחשו לנגד עינינו, מן האנדרלמוסיה.
עדיין לא נמצא אז המימון הדרוש לסידור הצרכים המינימאליים, העולים החדשים לא נפגשו עדיין עם בני עדותיהם תושבי הארץ. הכול זעק אז – רמים ! מנוחה !
והנה באה המנוחה המיוחלת. בשנת 1952 יבשו נחלי העלייה. היישוב היהודי בארץ תפש ברובו את כל עניין העלייה כקטסטרופה, כמטרד שהפריע למהלך החיים התקין במדינה. נתעורר כעין ויכוח האם העלייה אוכלת ומכלה את מסי האזרחים הוותיקים, או להיפך, הוותיקים דווקא נהנים מכמה יתרונות שבאו על העלייה : ביקוש רב לעבודה ומטבע זר שהזרימו יהודים מחוץ לארץ.
לפי חלוקת התפקידים במדינה החדשה, קיבלה הסוכנות היהודית על עצמה את הדאגה והמימון לפעולות העלייה, הקליטה וההתיישבות. המדינה נטלה על עצמה את השיכון, אבל לא היו אמצעים לכך. עד מהרה התברר שהקמת שיכונים בממדים מינימאליים, בתנאים הנתונים בארץ ובנוהגים המקובלים, תארך לא פחות משנתיים או שלוש. ואז נולד הרעיון על בניית שיכון ארעי : צריפין, פחון, בדון, ולפני כל אלה האוהל.
צריך היה להיות מאמין גדול בחזון העלייה, נוכח המצוקה שנוצרה, שעה שצרכים אלמנטאריים בשביל העולים שכבר הגיעו לארץ, לא סופקו – לקום ולחפש מקורות עלייה חדשים. ונמצאו מאמינים, אם כי לא במספר כה רב.
כחבר קיבוץ המאוחד, וכתלמידו של המורה הדגול יצחק טבנקין, ראיתי את תפקידי במחלקת הקליטה של הנהלת הסוכנות, כמי שהוטל עליו למצוא דרכים לאי הפסקת זרם העלייה לארץ ולעודד כל עלייה בכל מקום – היום, מחר, מחרתיים, מבלי להתייאש מן התנאים הלא מספקים של הקליטה.
עניין העלייה מצפון אפריקה הועמד בהנהלת הסוכנות באופן בלתי צפוי לגמרי. כאמור, שרר בארץ מצב קשה : התקפות פדאיון, אי ביטחון בדרכים ; מצב כלכלי קשה ומשטר של צנע. בתחילת 1954, בהגיעו לארץ, מסר ד"ר גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות על הנעשה בקרב יהדות ארצות הברית.
הוא התאונן על שאין לנו סיסמה להלהיב בה את המוני בית ישראל לעניין הציונות והעלייה לארץ. ומכאן שמלאכת ההסברה אינה מתגייסת לעזרה כספית. הגבתי ואמרתי שאם דרושה לנו דרמטיזציה, כלום אי אשפר להציג את הנחיצות של ביסוס היישוב בארץ והרחבתו ?.
הווי ומוסרת במחזור החיים-המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר-1/2
בשערי ספר – המנהג ומקומו בספרות ההלכה – משה עמאר
החברה האנושית מטבעה מפתחת בסביבתה מנהג 
ים והסכמות לסיבה כל שהיא שהזמן גרמא. והם מקובלים ומקוימים על ידיה, ובמרוצת הדורות מנהגים אלו מקורן לוט בערפל, הוד של קדושה חופף עליהם והאוכלוסייה מקיימת אותם בדחילו ורחימו.
גם בקרב עם ישראל עתיק היומין, התפתחו מנהגים והנהגות הן בעודו בארצו וביתר שאת עם חרבו הבית ופיזורו לארבע כנפות תבל. באלפי שנות גלותו, שעה שכל פזורה פיתחה מנהגים משלה, שנוצרו כתוצאה מהשפעת הסביבה ומתנאי המקום: חברתיים, מדיניים וכלכליים
חכמי ישראל ראו בעין יפה, בקיומם של המנהגים שהתפתחו, ודרשו לשומרם ולבלתי שנותם, את דרישתם זו הסמיכו על פסוקים בתורה ובכתובים.
על הפסוק : " לא תסיג גבול רעל אשר גבלו הראשונים ( דברים יט, יד ) פירש פילון האלכסנדרוני שחי בסוף ימי הבית השני :
איסור זה מכוון גם לשמירת מנהגים העתיקים. כי המנהגים הם חוקים שלא נכתבו, תקנות אנשים מימי קדם…ילדים מן הדין שינחלו מאבותיהם מלבד נכסיהם, גם מנהגי אבות שגדלו וחיו מעריסת ילדותם ולא יבוזו להם משום משנמסרו בלא תעודה שבכתב.
כלומר רואה פילון במנהגים, תקנות והנהגות שהונהגו בתקופה קדומה לסיבה מסויימת שהשתכחה במשך הדורות. פרשנות זו שבפי פילון לפסוק, מקורה בריתא קרדומה המצוטטת בשם רבי שרירא גאון " חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם דאמירן מנא לן גמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים.
במדרש משלי דרשו עניין זה מהפסוק " אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך ( משלי כב, כח ) אמר רבי שמעון בר יוחאי, אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.
במסכת ברכות ( נד, ע"א ) למדו מאת זה מהפסוק : "וְאַל-תָּבוּז, כִּי-זָקְנָה אִמֶּךָ ( משלי כג, כב ) רש"י מפרש : למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם.
במסכת פסחים ( נו ע"א ) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק " שמע בני מוסר אביך ואל תתטוש תורת אמך " ( משלי א, ח ) וכן מובא בשאילתות דרב אחאי, ומלנן דמנהגא מילתא היא, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, וכן הלכתא.
גם רבנו נסים בן רבי יעקב מקירואן מביא יסוד וקיום למנהגים מהפסוק " אל תטוש תורת אמך ", וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב"ם, כפי שכתב רבי דו הסבעוני ז"ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבי שנהגו אז במרוקו ועודם נוהגים עד היום.
אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכך כתב רבינו מימון בר יוסף אביו של הרמב"ם ז"ל, בעניין חנוכה והעתקותיו מלשון הגר"י, ויתחייב אל נכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה ה' ב"ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות ספגנין, בערבי אלספאנז. והם הצפחיות בתרגום האסקריטין,מנה הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו.
וכתב הרב רבינו נסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, טהראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא.
כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא עליו השלום, ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי הישיבות, מנהגות כמו אולי יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהן, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים עליהם השלום. וסיימן הרב הנזכר, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד ( אסתר ג, ח ) שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת לוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדר"א להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים.
וגם נוהגים לזלף מימם קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאווש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח עד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים.
ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים מלויים לסעודת יום הכיפורים לפניו מאחוריו.
ותבשיל עדשים ערב תשעה באב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תםוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה מקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש ( תהלים סח, כה ).
כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם ארו לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, על כן לומר בציטוט דלעיל מוזכרים מנהגים רבים שנקבעו לפי מחזורי החיים, וקשורים לענייני, לידה, מילה, בר מצוה, חתונה ופטירה. וכו מגוון מנהגים, שמשמשים כסגולות ורפואות השונות.
מנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים על ההלכה הכתובה אוש יש בהם משום סרך דרכי האמורי. כגון מנהג הנזכר " בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם, שגכובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת.
חכמי מרוקו במאות האחרונים השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם ( רבי יוסף משאש, מים חיים סימן רטז ) או מנהג שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם " שיש בזה סרך דרכי האמורי.
הרהורים וערעורים נשמעו מפי חכמי הדורות מקדמת דנא, לא רק מנהגי יהדות מרוקו, אלא על מנהגי קהילות רבות ספרדיות ואשכנזיות. פוסקים רבים נדרשו לסוגיא זו, לגבי מנהגים הנוגדים את ההלכה. הללו טורחים ליישבם עם ההלכה, ואחרים טוענים שיש לבטלם מפני ההלכה, ואומרים מנהגים כאלו הם אותיות גיהינום.
והיו פוסקים שאמרו, מנהג מבטל הלכה, לדוגמא, מנהג שהיה קיים בפרובאנס במאה ה"ג והתפשט לאשכנז, שלא להתאבל על הבן הבכור, בנימוק שהבכורים שייכים לה' ולא להורים. מנהג זה התפתח גם לבן הגדול בבית, במקום שאין בכור. הוא מנוגד להלכה, פוסקים רבים ראשונים ואחרונים, טרחו למצוא מקור ואסמכתא למנהג ולא עלתה בידם.
או המנהג שכהן אבל אינו נושא כפיו גם לאחר השבעה, שהוא בניגוד להלכה. וכן מנהגים שיש בהם משום דרכי האמורי. כגון מנהג הכפרות בעשרת ימי תשובה, אשר לבש צורה ופשט צורה, הצד השוה הפוסקים טענו כלפיו שיש בו משום דרכי האמורי, ועל אף כל הערעורים, המנהג איתן כצוק מושבו בכל קהילות ישראל באשכנז, במזרח ובמגרב.
או המנהג ששוחטים נזהרים החודשים טבת ושבט שלא לשחוט אווז, אם לא שאוכלים מלבה, שקבלה בידם שיש שעה אחת באותם חודשים שהשוחט בה אווז ימות אם לא יאכל ממנו.
כאמור הרבה טרחו הפוסקים ליישב את המנהגים המנוגדים להלכה, וגם כשלא עלה בידם, הם הזהירו שלא לזלזל בהם על אף התהיות והתמיהות שבהם, להלן מדברי הרה"ג הכהן סקאלי :
ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם כעיניו, שאם הוא נראה רק הוא חכם, ובוודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרים ויסודם ביסוד מוסד.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Introduction
La célébration du soixantième anniversaire de la création de l'État d'Israël m'a paru être 
l'occasion propice pour revenir sur l'histoire récente du judaïsme marocain, une histoire multiséculaire dans laquelle la seconde moitié du xxe siècle constitue un tournant décisif.
Les historiens des générations futures verront dans cette période une époque aussi importante que ne le fut, en son temps, l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, en 1492 et 1497, expulsion qui conduisit bon nombre de ses victimes à venir chercher refuge au Maroc, où ils constituèrent, aux côtés des Toshavim, les Juifs locaux, de proospères communautés de Mégourashim, dont plusieurs conservèrent l'usage, dans la vie quotidienne, du judéo-espagnol.
Toshavim et Mégourashim constituèrent le noyau humain de base qui donna naissance à la communauté juive marocaine moderne dont j'ai retracé l'histoire dans un autre ouvrage
L'instauration, à partir de 1912, des protectorats français et espagnol marqua l'écrou- lonent du « Vieux Maroc » et ouvrit pour les Juifs une nouvelle page de leur histoire, pour le meilleur comme pour le pire. Contrairement à leurs compatriotes musulmans, les acceptèrent le processus de modernisation, quittes, pour une minorité d'entre eux, .vouloir l'accélérer en réclamant l'octroi, à titre individuel ou collectif, de la nationalité française ou espagnole.
Cette volonté d'assimilation et d'identification à la civilisation colonisatrice connut coup d'arrêt brutal avec l'instauration, après la défaite française de juin 1940, d'un " Statut des Juifs », dont les deux versions rédigées parla Résidencegénérale, fidèle à Vichy, imposèrent, contre la volonté clairement exprimée du sultan Mohammed V ( Sidi Mohammed ben Yousse f), une politique de .discrimination raciale
Cette épreuve douloureuse ne fut pas sans favoriser la propagation des idées sionistes d du désir d'émigration en Israël au sein de la communauté. Cela explique la ferveur religieusee et idéologique avec laquelle fut saluée la création, en 1948, de l'État d'Israël, une joie endeuillée par le déclenchement d'émeutes antijuives dans l'est du Maroc.
C' est vers l'antique terre d'Israël que se dirigèrent par dizaines de milliers les Juifs marocains. Ceux-ci étaient désireux, avant tout, de prendre part à la reconstruction de l'independance nationale juive, et se montrèrent particulièrement sensibles à la dimension religieuse du phénomène.
Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain dela Seconde Guerre mondiale la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 2 500 ou 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain, dont se reclament environ un million de personnesdans le monde, installées pour 80 % d'entre elles en Israël, et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles dans tous leurs pays de résidence.
C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Une première partie traite des circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc, et
s'efforce de couper court à certains clichés navrants