פאס וחכמיה-ד.עובדיה

דברי הימים.

אתחיל לכתוב ספר דברי הימים ונקרא אלתווארך ( התאריכים ) לקטתי מכתיבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש, הלא המה הרב המופלא נודע בשערים שמו מורנו ורבנו עטרת ראשינו נר ישראל עמוד הימני פטיש נחזק הדיין המצוין כבוד מורנו ורבנו שמואל אבן דנאן זצוקלה"ה, ומכתיבות מר אביו הרב המופלא נר ישראל סבא דמשפטים הדיין המצויין כבוד מורנו ורבנו סעדיה אבו דנאן זצוקלה"ה.

ומכתיבות אדוני זקיני הרב המופלא גאון עוזינו הדיין המצויים כבוד מורנו ורבנו סעדיה זצוקלה"ה, וחמכתיבות הרב המופלא הדיין המצויין כבוד מורנו ורבנו שאול סירירו זצוק"ל.

פאס וחכמיה

אמרו רבותינו ז"ל עלינו לשבח את רבי חנינא בן דוסא וסיעתו שכתבו לנו להיות מחבבין ישראל את הצרות, ולהעלות על ספר את הנסים שעשה לנו ה, אלהינו.

אמר שאול בן לא"א דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה כל אזנים. ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלשה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות משנת תס"ד – 1604 – עד שנת תס"ו – 1606.

ספו ותמו יושבי פאס יע"א ברעב מראש חודש תמוז עד ראש חודש כסליו של שנת שס"ו הנה מתו מרעב קרוב לשמונה מאות. בני פיס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים.

ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו את דתם. והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא היושב בעיר ימות ברעב והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב איש את רעהו חיים בלעו וידל ישראל עד מאד כי עוונותינו הטו אלה כי רפו ידי עוסקי התורה אין דורש ואין מבקש. 

אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו בכפלי כפלים, ולא די לנו הצער שאנו בו כי נתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מוות מחיים. וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר סכין על צווארו ושחט את עצמו. וראינו משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מוות לבניהם.

דבק לשון יונק עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו בו עשרה או עשרים ברעב. והתענינו יום שבת קודש שני ימים לכסלו שנת שס"ו ולא נענינו, ה' יאיר אפילת עמו ישראל. 

בעשרים לאדר ב' שנה הנזכרת, על ההרים אשא קינה.

 על פיס העדינה.

 הייתה למשל ולשנינה.

 נתחזק הרעב מרובע קב קמח שווה י"ט אוקיות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

 הרכים והענוגים. יחד אומללו זקנים ובחורים בחוצות מושלכים.

 מה אעידך מא אדמה לך פיס המהוללה ועתה היא מחוללה.

איכה הייתה למנה. מעי מעי אוחילה, ואבכה ואיללה, קירות לבי הומה לי על שבר בת עמי.

נקרא כי שודדה עיר המהוללה והעדינה. על זאת תאבל הארץ כי צרה כמכבירה מחרון אף ה'.

הצרי אין בגלעד ומדוע לא עלתה ארוכה בת עמי.

כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים עשירים נפוחים כנאד לכל עובר ושב אין מרחם ואין משיב נפש.

ראש חודש אדר ב' עלה אל האלהים איש חסיד וקדוש כבוד הרב יעקב בן עטר ז"ל. גם הוא בעוונותינו הרבים מת ממזי רעב אוי לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו, כסדום היינו בחרון אף ה' נחמת זקן ועולל כנהמת ים.

הלילי שער זעקי עיר כי שבת ששון מעיר פיס ובמקום אשרי העם. איכה יועם. הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי. אוי לעיניים שכך ראו. ויהיו המתים ברעב קרוב שלושת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם. ותשאר עיר פיס שדודה וגלמודה.

אמר הכותב שמואל ס,ט בן לא"א  – לאדוני אבי – החכם החשוב הדיין המצוין כבוד מורנו הרב שאול אבן דנאן זצוק"ל חם לבי בקרבי בהגיגי דברי פי החכם ז"ל את אשר כתב שאירע להם בימים ההם ובעת ההיא מהתלאות והצרות, את דברי הבצורת. בערה בי אש הרעב והמהומות אשר קרה אותנו בזמנינו זה.

היום הזה ה"י בטבת משנת התפ"ד – 1724 ליצירה ומשנת התפ"א – 1721

ואנו בצער הגשמים זה שלש שנים והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו בהם גשמים כי אם מעט מזער בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה.

והאליאלי של כל שנה ושנה לא ירדו בהם כלל ועיקר עד שיבשו האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים. והחיטה הולכת ומוספת בכל שנה. ובשנה שעברה היא התפ"ג – 1723 – ליצירה בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שווה החיטה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא – מידה מיוחדת לתבואה – ב"ם ד"ת ללמו"ד. מוד – מידה מיוחדת לתבואה קטנה יותר מהספחא

ובכל שנה ושנה הייינו מתינים ב' וה' שלש של שלש, שלש ועד עצירה גדולה לא הגענו. אבל בשנת התפ"ג ליצירה הנזכרת עשו במכנאס ובסאלי ובצפרו יע"א עצירה גדולה והוציאו ספר תורה ולא נענו ביום התענית עצמו אלא לאחר מכן.

וירדו גשמי ברכה ורצון סוף אדר ב' ג' ימים מראש חודש ניסן עד ערב פסח וירדו השערים והייתה החיטה שווה עד ששים אוקיות לספחא. ותכף ומיד חזר ומוסיף ועולה עד היום בעוונותינו הרבים יום עשרה בטבת הנזכר משנה הנזכרת היא שווה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לספחא השם יתברך יאמר לצרותינו די ויאיר אפילתינו אמן כן יהי רצון.

 ואם באתי לספר התלאות והצרות והצרורות אשר עברו עלינו בפאס ולכותבם ולבארם יכלה הזמן והמה לא יכלו. הגם שיהיו כל הרקיעים גוילים וכל הימים דיו והאגמים קולמוסים לא יכילם סופר להעלותם על ספר. מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה.

ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, חללי פאס המלאה והמהוללה והעדינה. הייתה למשל ולשנינה. ולמי אבכה ואכף אל כף אכה איכה הייתה לזונה. קריה נאמנה. מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן.