שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בין תושבי ירושלים במאה ה־11 היה איש מיוצאי צפון אפריקה ששמו אבו זוביר צדקה אלמע׳רב, שבגניזה הקהירית מצוי מכתב בכתב ידו כתוב עברית, ובו תיאור של המצב בעירו ירושלים.

בשנת 1041 כותב משה הספרדי לקרוביו בעיר וארגלאן שבאלג׳יריה שהוא ״מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן … האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה לירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים״. בראשית המאה ה־11 עלה לארץ רבי שלמה בן יהודה מפאס. הוא שימש אב בית דין, ובשנים 1051-1025 שימש ראש ישיבה וגאון ארץ ישראל. באותו זמן עלו לארץ שני יהודים אחרים מפאס – אבודני ודוד החרש.

בגניזת פוסטאט נזכר ״החוגג המערבי״, הכותב ממצרים בשנת 1110 שהוא מתכונן לעלות לירושלים. משיח השקר משה דרעי עלה מפאס בשנות ה־20 של המאה ה־12 לאחר שנתבדו חזיונותיו. אחריו עלו ב־1165 רבי מימון ובנו הרמב״ם. בסוף המאה ה־12 באו יהודים מוגרבים לירושלים.

בשנת 1218, בתקופת שלטון הממלוכים, המשורר יהודה אלחריזי מספר על עדת המערבים בירושלים בביקורו בארץ: ״ושם מן המערבים קהילה חשובה וטובה ובראשם רבי אליה המערבי״.

בשנת 1522 רבי משה באסולה כותב: ״ומערבים הם שבאו מברבריה״ וכן על ״קהל המערבים, ולהם בית-כנסת בשם אליהו הנביא״.

בשנת 1541 ירושלמי יוצא צפון אפריקה ששמו יצחק בר מוסא כותב: ״נשאנו נשים במצרים כי הבנות בא״י הן מעטות, שיולדות שבעה בנים ורק בת אחת, ולכן נשאנו נשים במצרים, ששם הבנות הרבה״. עוד הוא כותב שבחים על יחסו הטוב ליהודים של הסולטן הטורקי סוליימאן ועל ירושלים שהיא ״טובה מכל שכונות היהודים בעולם״ ושתושביה רובם ספרדים, וכי הוא ואחדים מהמערבים ביקשו ספרים מהספרדים. בר מוסא כותב למכרו במרוקו: ״ועתה חביבי, אם תרצה לבוא – בוא, א״י לא רחוק היא … סך הכל חודש ושבעה ימים״.

חברה לשם עלייה לארץ נוסדה בדרעה שבדרום מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־15. את החברה ייסדו רבי יוסף ורבי חלפתא בני רבי לוי, מחוגי המקובלים, אבל בעלייתם חלו עיכובים. דומה שחבורה זו ואחרים עלו רק בסוף המאה ה־15 או תחילת ה־16.

גם לצפת, עיר המקובלים, הגיעו מערבים עוד ב־1504, ובהם רבי יששכר בן סוסאן מפאס. ספרו על העדות השונות בתקופתו יצא לאור ב־1564. אחדים מהמקובלים, תלמידי האר״י הקדוש, היו מערבים, כגון סולימאן אוחנה מרבני פאס, שהיה סופר סת״ם ונאמר עליו שידע את ספר הזוהר בעל פה_; רבי מסעוד אזולאי(המערבי); רבי יוסף טבול; רבי אברהם הלוי; ויהודים שעלו מחבל הדראע שבדרום מרוקו, שם רווחה תורת הנסתר.

רבי יהודה חליווה עלה מפאס. בשנת 1545 חיבר את ספר הקבלה ״צפנת פענח״ וכן פירוש לתורה, אך הפירוש אבד.

אברהם הלוי ברוכים, המכונה גם אברהם מוגרבי(1595-1515) ושהאר״י העיד עליו שהוא גלגול של ירמיה הנביא, חיבר ״תיקוני שבת״, והם הודפסו בסוף הספר ״קיצור ראשית חכמה״. בזמנו של האר״י חי בצפת גם רבי יוסף פאסי. ב־1533 רבי לוי בן חביב (הרבל״ח) מזכיר את קהל המערבים, נוסף על קהלים של ספרדים ושל מוסתערבים, שהם היהודים הוותיקים שחיו בארץ ובסביבתה במשך דורות לפני בואם של מגורשי ספרד.

במפקד שערך הממשל העותמאני בצפת בשנים 1526-1525 נמנו בקהל המערבים שלושים ושלוש משפחות מתוך 233 משפחות יהודיות. בשנים 1556-1555 נמנו שלושים ושמונה משפחות ועוד שבעה יחידים מתוך 719 משפחות. ובשנים 1568-1567 נמנו חמישים ושתיים משפחות מוגרביות מתוך 945 משפחות.

נוסף על אלו, להלן פרטים עיקריים על עליית מערבים לירושלים: ברישומי בית הדין השרעי בירושלים במאה ה־16 רשומים כמה יהודים מפאס, וביניהם אבראהים בן מוסא המערבי, שהיה מנכבדי הקהילה. ב־1558 נזכרת דלאלה (כרתה), יהודייה מוגרבית בעיר. ב־1574 נזכרים 191 עולי רגל יהודים העוברים בשכם בדרכם לירושלים. לא ברור אם באו לזיארה או למטרת עלייה.

מפאס וממקומות אחרים עלו חכמים, והם התיישבו בירושלים, ביניהם רבי אברהם זכות שנדד מספרד לפאס ומשם לתוניסיה, השלים בה את חיבורו ״ספר יוחסין״ בשנת 1504 ועלה לירושלים ב־1513. בשנת 1510 בא רבי יעקב בירב מפאס למצרים וב־1516 עלה משם לירושלים. מ־1524 פעל בצפת. הוא חידש את הסמיכה ובכך עורר עליו סערה ומחלוקת מצד רבני ארץ ישראל. מפאת מחלוקת זו עזב את צפת ועבר לדמשק. על נישואים של מערבי עם אשכנזית בזמנו הוא כותב: ״איש מבני המערב שדר בירושלים נפלה יבמה אשכנזית״.

גדולי רבניה של צפת בזמנו היו מתלמידיו וביניהם: המבי״ט, רבי יוסף קארו ואחרים. הוא נפטר בשנת 1541.

כן עלה רבי מאיר בן יוסף פאסי, שהיה חבר בית דינו של הרלב״ח בירושלים ב־1537.

ב־1530 עלו רבי מרדכי בן סוסאן ובנו יששכר, שהיה תלמיד הרלב״ח בירושלים, ולאחר מכן עבר לצפת ועמד בראש קהלו ובראש הישיבה שם. הוא חיבר ספר ששמו ״תיקון יששכר״ על הלוח העברי ועל מנהגי המוסתערבים. כמו כן, הוא עסק בתרגום התורה לערבית בשנים 1574-1571. נפטר בצפת ב-1580.

רבי שמואל בן יעקב חאגיז מפאס יצא ב־1590 כדי לעלות לירושלים. בדרכו עבר בוונציה והדפיס ב־1591 את ספריו ״מבקש ה׳״(דרשות על התורה) ו״דבר שמואל״ (על ספר דברים). לאחר מכן עלה לארץ.

רבי יצחק בן יעקב אבן צבאח עלה ב-1590 ושימש דיין וראש ישיבת המערבים והמוסתערבים בירושלים במשך יותר מארבעים שנה.

בשנת 1603 יצאו לפאס השד״רים (שליחים דרבנן) המערבים שלמה בן חגי ורבי מאיר לגייס כספים לעדת המערבים שישבה בירושלים.

בשנת 1630 היה רבי מרדכי אבן ויזגאן בין שמונה חכמים ״בני ק״ק מערב המסתופפים היום בתוככי ירושלים״. בשנת 1646 ושוב שנתיים לאחר מכן שמו מופיע בין חמישה עשר חכמים בירושלים החתומים על הסכמה לשחרור תלמידי חכמים ממסים. הוא חיבר ספר שטרות, ובשנת 1635 העתיק אותו הרופא המערבי יהודה מרעלי. רבי אהרון בן חיים עזב את פאס בשנת 1606. בשנת 1609, בדרכו לארץ, הדפיס בוונציה את ספריו ״לב אהרן״(פירוש ליהושע ולשופטים) ו״קרבן אהרון״(פירוש על הספרא). ב־1632 הפליג למצרים, נסע לירושלים, שם נפטר כעבור זמן קצר. חברו רבי אברהם כהן עלה בשנת 1653 בגיל מאה ועשר.

רבי אברהם בן מרדכי אזולאי עלה בשנת 1615 לחברון וכאן כתב פירוש לזוהר וחיבורים בקבלה. בגלל מגפה שפרצה בעיר, עבר בשנת 1619 לירושלים וסיים בה את חיבורו ״זוהרי חמה״. בספרו ״חסד לאברהם״ כתב שהיו בירושלים ״אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה״. אבל גם כאן פרצה מגפה, והוא עבר לעזה, הצטרף לקהילה היהודית וכתב עוד ספר – ״בעלי ברית אברהם״.

הוא נפטר בשנת 1644. הרב אזולאי היה סב סבו של החיד״א, ונינתו היתה אשתו של הרב הגדול רבי יונה נבון שהיה דודו, מורו ורבו המובהק של החיד״א. יצחק נבון הינו צאצא ישיר של רבי יונה נבון.