Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
PREFACE
Qu'est-ce que l'histoire ? Depuis que les hommes ont commence a s'interroger sur leur passe, cette question fait debat. Pourquoi ? Du fait que l'histoire est un narratif, mais se veut egalement une science. Narratif, car elle vient nous raconter une partie de notre passe, et que, comme toute personne qui compose un recit, l'historien devra choisir ce qu'il dit, mais egalement ce qu'il ne dit pas. Ombre et lumiere, son recit du passe va faire le choix entre ce que le lecteur saura, et ce qu'il ignorera. Mais l'histoire est aussi science, car pour construire son narratif, l'historien devra utiliser les materiaux que le passe a laisse, les trouver mais egalement les trier. On comprend que les debats sur les choix de l'historien n'ont rien d'evident
Le livre de Joseph Toledano est, de ce point de vue, une belle reussite historique. Tout d'abord par le choix du sujet qui lui a ete propose par le Comite de Coordination des organisations des originaires du Maroc en Israel. Car sur les Juifs du Maroc pendant la guerre, il existe peu de choses, toute la difficulte etant d'arriver a trouver des sources qui eclairent cette histoire. C'est peut-etre pour cela qu'en France ou en Israel notamment, ce domaine de recherche a ete neglige. Et c'est sans doute cette difficulte documentaire qui explique que tant de mythes, remis justement en cause par Toledano dans son livre, etaient jusqu'aujourd'hui consideres comme le reflet reel de cette periode difficile des annees 1939-1945
L'un des merites du livre et de son auteur est d'avoir su trouver des sources, articles de presse ou temoignages, qui attendaient depuis des decennies que l'on en fasse la synthese. Dans le meme temps, Joseph Toledano, qui s'interesse depuis longtemps dans son oeuvre a la vie de cette communaute aujourd'hui pratiquement disparue, a compris d'instinct qu'il ne fallait pas se contenter d'un narratif politique, mais qu'il fallait inviter les individus et les vecus collectifs a s'exprimer dans ce recit. Un des points les plus interessants, me semble-t-il, se trouve dans ces textes litteraires qu'il cite a plusieurs reprises, et qui nous font participer a la vitalite d'une tradition qui savait se confronter a sa maniere avec les evenements difficiles ou heureux
Son recit ne se contente pas « des grands moments » de l'histoire, mais nous fait penetrer au coeur meme d'une communaute vivante, riche et particuliere, et il ouvre ainsi une lucarne sur la vie des etres qui composaient cette grande tradition du Judaisme, aux racines implantees dans la terre du Maroc depuis des siecles. Choisissant de construire ce recit autour de paragraphes parfois tres courts, parfois bien plus longs, il nous evite de nous perdre dans ce foisonnement de communautes et de cas particulier, en nous fournissant le fil conducteur qui garde au recit sa coherence. On en vient parfois a regretter de ne pas pouvoir s'arreter plus sur tel evenement ou sur tel personnage, mais c'est le merite et la limite d'un travail pionnier tel que celui-ci de conserver l'exigence de la presentation de l'ensemble. Articule autour d'une periode de degradation suivie d'un lent retablissement, et dont l'evenement median est, bien sur, le debarquement americain de novembre 1942 , ce livre nous rappelle que si les Juifs du Maroc n'ont pas vecu directement les horreurs de la Shoah, leur sort est reste cependant difficile, voire par moment angoissant. De ce point de vue, il ne reste qu'a esperer que l'existence du livre de Joseph Toledano contribuera a encourager chercheurs et etudiants a approfondir les tres nombreux sujets abordes et qu'une veritable ecole historique resultera de ce premier travail courageux de defrichage, qui propose le premier narratif historique concernant les Juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Alain Michel Historien
AVANT PROPOS
Le livre qui vous est presente a ete prepare a l'initiative du Comite de Coordination des organisations des originaires du Maroc en Israel. Les recherches consacrees au judalsme marocain n'encombrent pas les rayons des bibliotheques ou des librairies. C'est le moins que l'on puisse dire… Pour pallier ce manque de travaux universitaires, nous avons demande a Joseph Toledano qui, depuis trois decennies, a poursuivi bon nombre de recherches sur le judaisme marocain et publie une serie d'ouvrages a ce sujet, de mener une enquete sur les Juifs du Maroc, pendant la seconde guerre mondiale.
Son excellent travail a deja trouve des echos positifs aupres de publics professionnels et autres. J'espere que la presente publication rencontrera en France un public encore plus large et plus varie.
Le sujet choisi couvre une periode critique de l'histoire des Juifs au Maroc, critique et decisive. Essayons de preciser en quoi.
Du 18eme au 19eme siecle, le Maroc a connu un declin desastreux au plan politique et economique. En l'absence d'un pouvoir central sur l'ensemble du territoire, les lignes de communications n'existaient pas ou n'etaient pas entretenues, la misere et les epidemies sevissaient partout. Chaque portion de territoire, aussi minuscule fut-elle, avait pour gouverneur un autocrate qui agissait uniquement selon son propre arbitraire. Les routes etaient peu sures, les luttes entre les tribus berberes frequentes, les razzias en periode de disette nombreuses.
Une pauvrete indecente, a la limite de la decheance humaine, etait le lot des Juifs, des Arabes et des Berberes. II est bien evident que les juifs, dhimmis par definition, subissaient un sort encore plus deplorable, prives qu'ils etaient de tout droit civique et totalement dependants de ce qui semblait etre une autorite. En fait, le regime politique etait fonde sur ce qu'aujourd'hui, on n'hesite aucunement a designer par le terme de corruption, et la corruption etait dans la nature meme des choses. On ne pouvait obtenir de services dits administratifs sans avoir auparavant remis a qui de droit les "dons" exiges.
C'est dans ce cadre-la que le colonialisme europeen s'installe au Maroc. Francais, Anglais, Allemands essaient a qui mieux mieux de mettre la main sur le pays. La France l’emporte. La mission civilisatrice, venue dEurope, modernise quelque peu le Maroc. Le systeme judiciaire, l'administration, la police et l'armee connaissent des reformes certaines. Mais en meme temps, la France installe des colons en masse qui, en un temps record, accaparent a leur profit l'ensemble de la vie economique du pays.
Pour eviter des rapports de domination directe avec les populations locales, le Protectorat assouplit le statut des Juifs, en qui il voit un intermediaire, a meme d'eviter les heurts frontaux entre Europeens et Indigenes. Les Juifs constituent une population tampon et sont tres satisfaits de jouer ce role. Pour la communaute, le Protectorat est une bouffee d'oxygene insufflee dans une cellule privee d'air. A cela, s'ajoute l'œuvre exeptionnelle de l'Alliance Israelite Universelle (AIU) qui multiplie les etablissements scolaires des que les moyens en sont trouves. La communaute experimente un essor remarquable en moins de vingt ans, surtout dans les villes du littoral et dans quelques grandes villes de l'interieur Meknes et Fes.
La tempete geopolitique, qui ebranle le monde en 1939 va servir de detonateur dans
l'explosion et l’emiettement du judaisme marocain qui s'ensuit. La defaite lamentable de la France, le regime collaborates de Vichy, l'antisemitisme latent des colons qui prend une tournure ouverte, a la limite de la violence, l'animosite des populations locales, surtout des elites bourgeoises, heurtees par le nouveau statut des juifs, par le systeme scolaire de l'AIU auquel ils n'ont pas part, par le succes tres certain de la vocation sioniste au sein des populations juives, sont autant d'elements qui favorisent l'ebranlement communautaire.
Un dernier facteur s'ajoute, apres le debarquement americain en Afrique du Nord. La richesse et la puissance americaine eclipsent la France tant aupres des populations musulmanes que juives. Le Maroc est fascine par les americains, leur democratic, leur liberalisme, leur soutien declare aux droits des peuples a disposer d'eux-memes et leur attachement aux droits du citoyen.
Pour les Juifs, la "dhimmitude" devient incomprehensible voire, en arriere- plan, angoissante. La crainte de retomber sous l'arbitraire des pouvoirs entraine aupres des populations juives une identification prononcee avec ce qu'on appelait alors l'Occident. Les regards se portent sur Paris, New York ou Geneve et les fils conducteurs se branchent sur ces centres et bientot, sur Jerusalem. Les forces centrifuges sont a l'ceuvre et la decolonisation ainsi que la creation de l'Etat d'Israel portent un coup irresistible a l'enracinement juif au Maroc. Apres la guerre, s'ecoule une decennie de prosperite sans pareille pour les Juifs du Maroc. Leur fonction d'intermediaires leur permet de profiter largement de l'essor economique europeen. Par ailleurs, au cours de cette periode, les autorites religieuses traditionnelles perdent toute emprise sans qu'un autre leadership quelconque prenne forme sur place.
L'independance du Maroc et l'evacuation francai.se demembrent totalement la communaute. Le depart des juifs du Maroc a la suite de l'independance ressemble a un sauve-qui-peut general, une debandade aussi bien politique qu'economique et culturelle.
La communaute explose, abandonnant derriere elle une histoire, une culture, une approche communautaire, parfois une richesse economique, une hierarchie sociale (intellectuelle ou autre). On aboutit, pour resumer en une formule, a un present qui se deverse sur un avenir prive de passe. C'est l'histoire de cette communaute, a la veille de son arrachement a son terroir seculaire, que le livre de Joseph Toledano decrit en detail. La tempete, qui a bouleverse le monde en 1939 a atteint les rivages du Maroc et pour la communaute juive, a fait figure de veritable tsunami. Ce judaisme marocain, fleuron non negligeable de la culture millenaire juive, devait, apres son explosion et emiettement, se rebatir a zero une identite. Le livre de Joseph Toledano apporte, parmi d'autres, une pierre solide autant que necessaire a cette reconstruction.
C'est pour moi un grand plaisir de remercier en quelques mots le grand nombre de personnes et d'organismes qui ont contribue a la publication de cet ouvrage, par leur soutien sans faille. En premier lieu, la Claims Conference, qui a acquis une place d'honneur au coeur du curriculum juif par son inlassable travail d'encouragement aux recherches sur la Shoah. Citons aussi David Yedid, avocat et ami, en qui nous avons trouve une oreille plus que comprehensive, les directeurs du comite de coordination : Shimon Ohayon, membre de la Knesset, Shaoul Ben Simhon, Sam Ben Chetrit et Meir Knafo, dont les conseils et le suivi, lors de l'elaboration de ce projet, ont ete d'un precieux concours, Yolande Cohen Sabban qui a travaille avec efficacite, en concertation avec l'auteur, pour polir le texte, enfin, et non des moindres, Alain Michel, directeur des editions Elkana, dont nous avons grandement apprecie la patience et la perspicacite.
Raphael Ben Shoshan President du comite de Coordination
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית
יוסף שיטרית
סוגים טבעיים ופנימיים אלה של משמעות הפעילות החברתית ומקטעיה שונים בוודאי מן המשמעות הקישורית והשקולה שהמומחה או המתבונן המקצועי החיצוני מעוניין להציב בנוגע למרכיבים השונים של כל פעילות חברתית־תרבותית, מוסדרת או בלתי מוסדרת, שהוא מתבונן בה ובוחן אותה על פי כישוריו והתמחותו. משמעות קישורית זו מחברת את ההתנהגויות והפעולות השונות עם מקורותיהן ההיסטוריים והתרבותיים, הידועים או המשוערים, עם תהליכי ההתפתחות של התרבות הקהילתית הנדונה, עם מסכת המיתוסים והערכים של התקנה התשתיתית, ועם תהליכים, התנהגויות ומיתוסים דומים בתרבויות אחרות. חלק מהותי ממסכת המשמעויות שהמתבונן אמור לגלות, לפענח או להניח הם הקשרים הגלויים או הסמויים של התרבות שהוא בוחן עם תרבויות אחרות – שכנות, סמוכות, קרובות או רחוקות. המשמעויות שהוא בונה אינן אקראיות, מפוזרות או מנותקות מן המכלול הסמיוטי, אלא מחוברות ומסודרות בתוכו על פי עקרונותיה של רשת פרשנית עוטפת, שהבוחן הפרשן פורם במודע או שלא במודע אגב עיסוקו הסמיוטי הכרוך בשקילת המשמעויות ובהצבתן השיטתית. כדי להדגים מלאכה סמיוטית זאת של החוקר או המתבונן ניקח, למשל, את טקסי החתונה, שהיו רבים ומגוונים בקהילות היהודיות במרוקו, ונתמקד בערכים התרבותיים, באמונות ובעקרונות הפעולה שכיוונו את עריכת מסכת הטקסים ונתנו להם את משמעויותיהם התרבותיות; מסכת משמעויות זאת מאוזכרת בצורה בלתי שיטתית בשיח הממוסד של הטקסים השונים, ובמיוחד בטקסט של הכתובה, בפיוטים העבריים ובשירים בלשונות היהודיות שהיו נהוגות בקהילות השונות.
אולם בנסותנו לרשום בקצרה את מרביבי התקנה שעמדו ביסוד טקסי החתונה ואירועיה אין אנו יכולים להתעלם מיסודותיה ההיסטוריים והחברתיים־הפוליטיים של הקהילה היהודית במרוקו, מן המסד האמוני העמוק שלה בדת ישראל ובנצח ישראל, ממעמדה המשפטי־הפוליטי המיוחד כקהילה הנתונה תחת חסות מצד השלטון המוסלמי, עם כל החולשה שבכך על אף ההגנה היחסית שחסות זו מספקת, ומן הסדרים החברתיים והדתיים שקבעו את דרכי התארגנותה וניהול חייה הפנימיים. מסכת זאת של אמונות, תנאים חברתיים וסדרים נמצאת ברקע ההחלטות, הפעולות וההתנהגויות של בני שתי המשפחות המחליטים לשתף פעולה בנישואי בנם ובתם ומכוונת ביודעין ושלא ביודעין את התנהגויותיהם, משום שהיא מעיבה בפניהם את הגבולות שביניהם הם יבולים להפעיל את רצונותיהם ואת התנאים שבמסגרתם חייבים הם לפעול.
מערכת אמונית־רבנית זאת היא גם שביסוד קבלתה של ההלבה היהודית במערכת הנורמטיבית והחוקית הלגיטימית והמחייבת את התנהגויותיהן של בני הקהילה, אם הן מפורשות בגוף דתי־הלכתי זה. טקסי הרחצה במקווה, החופה והקידושין וכן אירועי שבע הברכות שלאחר החופה מקבלים את משמעויותיהם הבסיסיות מן הקביעות ההלכתיות מבחינת חובת קיומם, אך קביעות כלליות אלה אינן ממעות את מלוא משמעויותיהם של טקסים אלה, שכן הם נערכים כל פעם בהקשר קהילתי אחר ובהקשר משפחתי אחר, שמעבה את משמעויותיהם התרבותיות המקומיות והחד־פעמיות. כפי שמוצהר בנוסח שבע הברכות,,2 ביסוד התמונה ההלכתית של הנישואין עומד העיקרון של יצירת האדם בעלם אלוהים. מכאן נובע קשר הקדושה הנקשר במעשה הקידושין בין הבעל לאשתו, המחייב אותם לכל אורך חייהם המשותפים. הכלה מתאימה את עצמה לחוזה קדושה זה על ידי שמירת בתוליה ומכינה את עצמה לכך דרך טבילתה במקווה.
הבתולים של הכלה הם היסוד לחוזה שקושר אותה לבעלה, ועל פי נוסח הכתובה הבעל מעניק לה תמורת ביתוקם ונישואיה אליו את הכתובה שלה על כל תנאיה. עיקרון הלכתי נוסף, שהוא גם ערך אוניברסלי בפני עצמו העומד ביסוד התורשה וההולדה והמעניק להן את משמעויותיהן התרבותיות האוניברסליות, הוא מצוות פריה ורביה המוטלת על האדם כדי שימשיך וישלים את מעשה הבריאה ויקיים את שלשלת הדורות. ערך מייסד נוסף של החתונה היהודית וטקסיה הוא קביעתו של הגבר היהודי בגורם הפעיל במשפחה שעליו מוטלים עול הפרנסה והאחריות הכללית על אשתו ועל משפחתו, כפי שמפורט בנוסח הכתובה, שמונה את חובות הבעל בלא להזכיר את תפקידיה המגוונים של האישה.50 מכאן נובעים גם סדר הטקסים ומקומותיהם והקדמת כל הטקסים הנוגעים לכלה – העומדת לצאת מחסות אביה ומשפחתה ולהיכנס תחת חסות בעלה – לטקסים הנוגעים למעמדו, לסמכויותיו ולאחריותו של החתן. בקהילות רבות מעמדה זה של האישה מצא ביטוי גם בעצימת עיניה של הכלה לאורך כל טקסי החתונה, ובכלל זה במהלך התהלוכה שהובילה אותה מביתה לבית החתן.
הערת המחבר : ראו על כך בפרקי התיעוד את עדויות הנוסעים האירופים שביקרו בקהילות שונות במרוקו במאה ה־19. מנהג זה חדל להתקיים במאה ה־20. ראה עדות קדומה על מנהג בזה בקרב בת האיסיים בתוף שרם ובלאו, האמת, עמי 168.
אולם מעבר למערך הלכתי מייסד ומפורש זה של קשר הנישואין בחתונה היהודית המסורתית עקרונות וערכים אלה מעובים דרך הערכים של התרבויות הלא־יהודיות השכנות, התרבות המוסלמית והתרבות הברברית; גם הן מדגישות את ערך הבתולים וגם הן שמרו עליו באופן קפדני במסגרות המסורתיות שלהן. חיזוק זה של ערכים עצמיים כתוצאה מהתנהגויות דומות רווחות בקרב השכנים הוא יסוד עיקרי בכל אינטראקציה של תרבויות שכנות, ובמיוחד כשהאחת – המחזקת – מהווה תרבות הרוב והשנייה תרבות המיעוט.
עמוד 38
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
מאור שמחון
הצדיק שכאב את כאב עמו, ״ויתפלל משה בעד העם בכדי לעצור את המגיפה, ולבטל את הגזרה הנוראה, ולהשיב את החיים לקדמותם, ואמר: ״ריבונו של עולם, מה עליי לעשות? שמע! אני באתי לבקש נדבה בכדי להחיות את עניי ירושלים ופתאום הגעתי לעיר זו ועתה כולם נופלים במגיפה נוראה?!?״ יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים: ערבים ויהודים״. הצדיק שראה שאינו מקבל שום סימן משמים שהגזרה עומדת להסתיים, מיד קיבל על עצמו למסור את נפשו הטהורה, ככפרה על עמו ועל שאר בני הכפר,על מנת לבטל את המגיפה הפוקדת אותם ולהצילם. נשא ידיו למרום ואמר: ״ריבונו של עולם, יודע אני כי גזירה קשה יצאה מלפניך על יושבי כפרים אלו וכי עתידים הם למות בתוך זמן קצר במגיפה. מציע אני לך את נפשי כקורבן עולה. קח-נא את נשמתי, ותהא היא כפרה לכל החולים״.
הצדיק הורה לשמשו שיתכונן לבוא איתו אל אחד ההרים בכפר, בכדי לערוך תיקון לכלל ישראל. השמש התייחס לדבריו של הצדיק כאל עוד מסע שגרתי שלהם וכבר התכונן לצאת לדרך – למסע הבא שלהם.
״ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים׳ פנה הצדיק לשמשו ואמר לו: ״בני, החלטתי למסור את נפשי ונשמתי על כלל ישראל, על יהודי האזור בפרט, ועל תושבי הכפר בכלל. במערה זו תהיה מנוחתי. לכן, הזדרז נא בני וחצוב קבר עבורי, כי ערב שבת– היה אז ערב ראש חודש מר חשון – היום, ונשמתי אמורה לעלות לשמי מרומים לקראת שבת קודש״. הסיר רבי דוד ומשה את גלימתו ומסרה לשמשו: ״קח את גלימתי זו!״ פקד עליו, השמש שהיה המום מהדברים ופחד אחזהו, החל למלא את בקשתו של אדונו בלי לפצות פה, ובלי לערער על דבריו. ובעודו עוסק בחציבת הקבר, נשא הצדיק תפילה,והנה נברא לעיניהם מעיין מים חיים.
הערת המחבר : המעיין עדיין קיים, אך בשנים האחרונות סגרו את הפתח למעיין מכיוון שאנשים היו נופלים וניזוקים. בתוך המעיין קיים עץ בגובה שני מטרים, ולמעלה יש כמין פראיה ירוקה מאוד של עלים. עד כאן
הצדיק ״ירד וטבל, עלה ונסתפג׳ ואז נגלו לעיניהם בדרך פלא תכריכים. התעטף בהם הצדיק, והשמש נדהם למראה עיניו. פנה אליו הצדיק ואמר לו: ״דע לך בני, הגיע הרגע שאני עומד להיפרד ממך ולעלות השמיימה, וסימן לזה, שברגע שאשכב בקבר, מן השמים יסתמו את פתח המערה, ולכשתחזור אל הכפר "תאמסטינת״ תיעצר המגיפה, וכל מה שראו עיניך לך וספר להם, והנה גלימתי בידיך, לברכה לחיים טובים ולשלום״.
השמש נשק ידי רבו וברעדה גדולה ודמעות החלו זולגות מעיניו. אט אט החל הצדיק לרדת אל תוך הקבר ושם נשכב. השמש הנפחד החל להתרחק מהמקום במהירות – טיפס ונעמד על גבעה קרובה ממנה ניתן היה לצפות על הקבר.
בעודו צופה לכיוון המקום ראה השמש לתדהמתו – מול עיניו ממש -שני סלעים ענקיים נעקרים מן ההר, סותמים את פתח המערה, כשהאבן שהייתה עליונה יורדת למטה ואילו זו שהייתה למטה עולה למעלה, עד שלא ידע איש כי הצדיק נמצא שם. השמש החל לבכות וזעק: ״יא סידי יא סידי, מי יתן לנו תמורתך״.
נסער עד עמקי נשמתו, עמד השמש זמן רב במקום עד אשר עיכל את המתרחש, וחזר לכפר. ״ותעצר המגפה" של ערבים ויהודים כאחד. הצדיק שהיה אמור לשאת דברים בכפר באותו יום ולא הגיע, גרם לדאגה רבה בקרב אנשי הכפר. זקני הכפר באו אל השמש ושאלוהו: ״איפה החכם שאמר שיגיע?״, ענה להם השמש: ״הצדיק נפטר ככפרה על אנשי הכפר״. כששמעו על כך – החלה מיד מהומה עצומה. אנשי הכפר תקפו את העבד ורצו להורגו בטענה שהוא הרג את הצדיק. תוך זמן קצר הם התגודדו כשבידיהם אלות ואבנים בעודם צועקים: ״אתה הרגת את הצדיק! אתה אחראי למותו! אנחנו ננקום בך על מה שעשית!״. השמש ניסה להסביר להם – כולו מבוהל מבין שהוא צפוי ללינץ׳ של ההמון הזועם והנסער. איכשהו בתוך כל ההמולה הצליח לומר להגנתו: ״אני לא הרגתיו בואו ואראה לכם את הצדיק!״. זקני הכפר סימנו להמון להירגע ולהניח להם ללכת עם שמש אל המקום שהוא טוען בו נקבר הצדיק.
לקח השמש את זקני הכפר אל המקום אשר נקבר שם הצדיק. זקני הכפר שהכירו את המקום,והבחינו בסלעים הענקיים שנעקרו ממקומם וסתמו את המערה הבינו את גודל הנס שקרה במקום, ואמרו לשמש:״עליכ לאמן". החליטו זקני הכפר כי ביום שבת יפרסמו את העניין לכל תושבי הכפר, והעבד יספר את הסיפור במלואו, וביום ראשון לאחר מכן השכם בבוקר יעלו אנשי הכפר אל מקום קבורת הצדיק.
וכך היה. ביום ראשון בבוקר השכימו תושבי הכפר מוקדם לתפילת הנץ, ומשם יצאו בהתרגשות אל ההר הקדוש, בו נטמן הצדיק רבי דוד ומשה, והשמש הולך לפניהם. אנשי הכפר שגם הם הכירו את המקום, הבינו את גודל הנס שקרה בו, לאחר שראו את סימני עקירת הסלעים הענקיים מהקרקע.
השמש סיפר לאנשי הכפר לפרטי פרטים את הסיפור, הוא הזכיר כל דבר שהתרחש ביום בו נקבר הצדיק. תוך כדי שהם מאזינים לדבריו של הצדיק ניגלה לעיניהם מחזה מרטיט: מנורת אש ענקית ירדה מהשמים וניצבה מעל המערה שבה נטמן הצדיק. האנשים הנפעמים פירשו זאת כאות משמים להצדקת דברי השמש והוכחה שכל מה שסיפר ותיאר, התרחש בדיוק כך. בשלב זה, הדליקו האנשים נרות רבים במקום,השתטחו על הציון הקדוש, נשאו תפילה וחזרו לביתם, כשהם יודעים שהצדיק קבע שם את מקומו, וכפרם שמור על ידו.
״ויהי בחצי הלילה״ בא הצדיק בחלום לאחד מזקני הכפר ויאמר לו: ״אני מסרתי את נפשי על כלל ישראל, לך ספר לאנשי הכפר בשמי שכל דברי שמשי נכונים״.
לאחר מכן, חזר השמש לירושלים כדי לראות את ביתו של הצדיק כשהוא לוקח עימו את הכספים שאסף הצדיק עבור העם היושב בציון, ושם סיפר את הסיפור.
מאז הכירו יהודי מרוקו את גדלותו של הצדיק, וכי מסר נפשו בעדם ובעד עם ישראל כולו, והחלו רבים לפקוד את ציונו הקדוש מידי יום ומידי שנה וביום ההילולה שלו בראש חודש מר-חשוון – נהגו מאות יהודים לפקוד את מקומו מידי שנה, והמקום הפך להיות קדוש ליהודי מרוקו בפרט ולעם ישראל בכלל.
בסביבות המאה ה-20 נבנו במקום: מצבה, אולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח.
הציון נמצא במורדות הרי האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, בכפר שנקרא ״תאמסטינת",
שכפר זה מורכב מכמה כפרים למשל: ״תמזרית״, ״אסלן״, ״תדויכט״, ״איגדיין״, ועוד. הציון נמצא הכי קרוב ל״אסלן״ ואחר כך ל״תמזרית״. אזורים סמוכים נוספים: ״ורזאזאת״, ״סכורא״, ״תידלי״ ועוד.
סיפור זה נמסר מאב לבנו עד עצם היום הזה.