ארכיון יומי: 7 באוקטובר 2014


הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

◆ לאור חכמי המערב ◆ חג הסוכות ◆ בנתיבות אבותינו
המלקט: הרב אברהם אסולין – מוסדות תפארת מיכאל.

א. מספרים על הקדוש רבי דוד רפאל בירדוגו זצ"ל )בנו של הקדוש אדמו"ר
רבי יעקב בירדוגו המכונה "החכם זיע"א מעיר מכנאס שבמרוקו(, שהיה בכבודו
ובעצמו מקלף את קנה הסוף, מהם היה עושה את הסוכה, מיפה ומיישר את
הסכך. בעת העבודה היה שר שירים שחיבר אביו הקדוש ז"ל על הסוכה, הלא
הם כתובים בספרו "קול יעקב", וגם שירי המשורר רבי דוד בן חסין זצ"ל גם
הם כתובים בספרו "תהלה לדוד". )ילקוט שבע ח"ח דף ל)
ב. 'עישה' בתו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל רב ק"ק אולדמנצור במרוקו,
מעידה, כי רבינו לא היה יוצא מן הסוכה כל שבעת ימי החג, למעט בזמן
התפילה בבית הכנסת, וגם בביתו לא היה שוהה כלל אלא יושב בסוכה ועוסק
בתורה. והיה מסביר את ישיבתו בסוכה כל אותם ימים חלילה שלא להעליב
את האורחים החשובים האושפיזין שנמצאים בסוכה. ואף הנשים הקפידו
לאכול בסוכה.
ג. מעשה בצדיק בבא סאלי היה נוהג לישון בסוכה במשך כל שבעת ימי החג,
ואפילו בימי זקנותו ומחלתו, ישן בסוכה. בשנתים האחרונות לחייו נזקק הצדיק
לאינפוזיה, ועם האינפוזיה היה ישן בסוכה.
ד. מעשה היה בהרה"ג רבי חזקיה מדיני בעל שדה חמד זצ"ל, שהיה חולה
מאד, ולמרות הפצרותיהם של בני המשפחה, עמד על דעתו לישון בסוכה.
במשך הלילה הורע מצבו של הרב, ובנות המשפחה התלחשו כי שינת הסוכה
היא שגרמה להחמרה במצבו האנוש… קרא להן אביהם רבי חזקיה ואמר דעו
לכן, כי נגזר עלי למות באותה לילה, ורק בזכות השינה בסוכה זכיתי ונשארתי
בחיים.
ה. סיפר מעשה נפלא מהגאון רבי שמעון חיים פינטו על הגאון החסיד רבי
שלום בוזגאלו זצ"ל בעל "מקדש מלך" מהעיר מראכש שהיה עורך את כל
תפלות במשך החג בסוכה וסבר שדין סוכה כקדושת בית הכנסת, ואף את
צרכיו היה עושה בצנעא בסוכה )ולא כרב הבן איש חי(, וכך היה שלא יצא בכל
ימי החג מבית הכנסת, וקיים הפסוק בפשטות בסוכות תשבו שבעת ימים
)שמעתי מפי רבי אברהם בוגנים)
ו. הצדיק רבי שלום הלוי זצ"ל מחבר הספר נתיבות שלום ורב ק"ק אופראן וטהלה
במרוקו ובארץ רב ק"ק ביבנה, היה הרב מתגורר בקומה שנייה, והסוכה הייתה
בחצר הבנין, ובסוף ימיו סבל הרב רבות מכאובים ברגליו עד שהיה מדדי את
רגליו בהליכתו, ובכל זאת אם הרב חפץ לשתות אפילו מים שמותר לשתות מחוץ
לסוכה, החמיר על עצמו והיה יורד לסוכה ואפילו לשתיית מים כמעשה אבותיו
הצדיק סידנא בבא סאלי נהג ערב חג הסוכות ובידו לקח סרטי בד צבעונים והיה
מעטר בהם את הלולב לקיים מצות זה אלי ואנוהו, ואחר חג הסוכות היה לוקח
את הסרטים הללו ותופר אותם במו ידי בקצוות טליתו, משום חיבוב מצוה )סידנא
.) בבא סאלי עמוד 21
ז. גם בראש פנה היו הרה"צ הרב מסעוד אדרעי זצ"ל ובניו ישנים בסוכה שאינה
נעולה )מחוסר אמצעים להתקין בה דלת(. באותה תקופה היו מסתובבים בלילות
שועלים ותנים, ולמרות הסכנה הקפיד הצדיק לישון בסוכה, אפילו שאינה מגנת
כראוי. לגביו, מצות שינה בסוכה שקימה בפשטות ובתמימות, תגן עליו מסכנת
החיות הרעות. הרבנית לעומתו חששה מעט. על כן קשרה כלב וכבש בסמוך
לדלת הסוכה. ותפקידו של הכבש היה לשמש מאכל לחיה רעבה שתשביע בו את
.) רעבונה ותניח לישנים לישון את שנתם במנוחה )הצדיק מראש פנה עמוד 241
ח. כתב הגר"י משאש זלה"ה אודות הנהגת אביו הרה"צ חיים משאש זלה"ה וז"ל,
בליל י"ד בתשרי היה משתדל בכבודו ובעצמו בבנין ובתקון הסוכה, ואחר גמר
הבנין היה עושה לשכניו סעודה קטנה בט"י ומיני פירות ויין שרף ושירות וזמירות,
לגודל שמחת עשיית המצוה. ובליל ראשון של סוכות היה עושה סעודה גדולה
לכל השכנים תוך הסוכה, והיה שמח שמחה גדולה ונוראה לכבוד החג )תפארת
בנים על אבותם)
הנהגות לימי חג הסוכות
א. מדי יום מנהג אנשי מעשה ללמוד מהספר "חמד אלקים" המדבר משבעת הרועים,
המחולק לימי סוכות. כך נהגו במרוקו )מפי הזקנים(. והרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל
הקפיד על לימוד יומי בספר חמד אלקים, וגם ביום שהתקיים כנס עליה להקבלת
פני רבו הושיב משהו מבניו שיקראו את הלימוד היומי מהספר. וכן נהגו בק"ק,
תוניס )הרב משה דידי(, אלג'יר )הרב יצחק שורקי(. לוב )הרב ציון בוארון(.
ב. מנהגנו להדליק נר בכל ימי סוכות לכבוד האושפיזין, ביום הראשון אומר, הריני
מדליק נר לכבוד אברהם אבינו ע"ה. )זוהר פרשת אמור(. )צריך זהירות מפני הדלקה ה"י(.
ג. אנשי מעשה הקפידו במערב, להזמין בכל יום אורחים לסוכה כדעת הזוהר הקדוש. וכן
נהג הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל גם בארץ שבכל יום יבא על שולחנו אורח, לקים דברי
הזוהר פרשת אמור )דף קד ע"א(, שבכל לילה יזמין אצלו או ישלח לו לביתו. ובליל א' יאמר
זה הסעודה שאני נותן לעני, הוא לכבוד אברהם אע"ה וכן מובא בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקפא הלכה ו(, ואם אין לו ענים יתן צדקה בכל יום לכבוד אותו אושפיזין.
וכתב הש"ך על התורה )פרשת אמור(, וז"ל ולא יכניס לתוכה עכו"ם, שהסוכה צלה
דהמנותא ועכו"ם לית ליה מהמנותא, ואז בורחת הקדושה וז' הצדיקים מקללים קללות
נמרצות וכו'. כמובא בספר כף החיים סופר )סימן תרלט אות ו(. ונ"מ מי שיכול יסעד בעצמו
את הנצרך ולא יקרא לעכו"ם, ואם נכנס מעצמו, לא יגרשנו שהרי לא קראו, וגם מפני
דרכי שלום.
ד. ראוי להתנות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא מותר להשתמש, כגון שנרטבו
הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזורקן לאשפה )אם יש פסוקים, לגניזה(, שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדין שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. )חתם סופר או"ח סימן קפד(.
ה. בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת
ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד )חו"מ דף רט ע"ג(, ובשו"ת נופת צופים בירדוגו )דף ד ע"ד(.
ולדינא אם נעשה מותר בקניה. ומ"מ אם אין שימוש בקישוטים פשיטא שצריך לגונזם.
ו. מנהגנו שמיחדים בסוכה כסא לכבוד שבעה רועים, וכתב החיד"א במורה באצבע )אות
רפט(, שיש להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה
כסא לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא
אתי. וכך נהגו בצפרו, מראכש, פאס ועוד )מפי הגאון רבי יהושע מאמאן(. ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר )סימן לב אות ה(. וכתב בספר כתר
שם טוב )ח"ז עמוד יג(, וכן המנהג בארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
לתגובות או לקבלת הגיליון השלם:

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

לאור חכמי מרוקו וצפון ◆ חג הסוכות ◆ תורת אמך הקצר
◆ אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין, מוסדות תפארת מיכאל,

לתגובות או קבלת הגיליון השלם : ma0527145147@gmail.co
א. עידי הסוכה. מנהגנו לעשות בארבע פינות הסוכה עדים מקני סוף והם גבוהים
יותר מהסכך. הרה"ג שמעון ביטון שליט"א הסביר מנהג זה היה בכפרים במרוקו
שם היהודים היו מפוזרים וגרו רחוק אחד מהשני וטעם העדים היו מאד גבוהים,
וכך כל מי שראה אותם מרחוק ידע ששם יש סוכה. וטעם נוסף אמר הרה"ג שלום
גבאי זלה"ה רב העיר מראכש, היות שהרבה סוכות במרוקו היו בחצר המוקפת
אכסדרה, שקירות הסוכה היו מרוחקים מהסכך, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה
וכדי למנוע מכשול ישיבה תחת התקרה, היו תוחמים את הסוכה הכשרה בארבעה
.) עמודים, שנמצאים בארבע פינות הסוכה, כמובא בספר זוכר ברית אבות )עמוד 531
ובספר אם הבנים שמחה )סוכות(. הביא טעם נוסף העדיים לשם היכר שסוכה זו לשם
מצוה ולא לשם נוי, ועוד טעם הביא, משום זה אלי ואנוהו. וכן מנהג לוב )מפי הגאון
הרב ציון בוארון(.
ב. מנהגנו להניח הסכך גם על דבר שמקבל טומאה, מלבד המחמירים. נחלקו במשנה
)סוכה כא ע"ב(, הסומך סוכתו בכרעי המיטה, כשרה, רבי יהודה אומר אם אינה יכולה
לעמוד בפני עצמה פסולה, ונחלקן בדברי רבי יהודה רבי זרא ורבי אבא בר מלל, חד אמר
מפני שאין לה קבע וחד אמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה, וכתב הגר"י משאש
בשו"ת מים חיים )ח"א סימן רס(, פסק שמותר לסכך ע"ג דבר שמקבל טומאה וז"ל ואף
שיש לקוצר דעתי איזה פקפוק בזה, מ"מ המנהג פשוט להתיר. ובשו"ת דברי שלום ואמת
עמאר )סימן יז עמוד ל(. וספר לי בוגר ישיבת אור ברוך שביקר בסוכת הגאון הרב גבריאל
טולדאנו, וביושבו בסוכה ראה שהסכך מונח ע"ג ברזל וכדומה, ולא ידע אם לשאול את
ראש הישיבה בדבר זה, ושראה ר"י את מבטו לעבר הסכך, השיבו שכן מנהגנו לסכך ע"ג
דבר המקבל טומאה. ומ"מ מצינו מספר חכמים שהחמירו בדבר שו"ת ישמח לבב )חאור"ח
סימן טז(, וכן בשו"ת יפה שעה )סימן מב(.
ג. קישוטי הסוכה. מקשטים את הסוכה בבדים נאים, והיו תולים רימונים, אשכול
תמרים צהובים, וכן אשכולי ענבים, וכתב בנוהג בחכמה )עמוד קלז(, וכתב בספר כרם דוד
כתב רמז לזה " סלסלה הוא תרוממך ר"ת וס"ת סוכה, סלסלה הוא תרוממך תכבדך כי
וכו' )משלי פ"ד פסוק ח(, ר"ת סוכת.
ד. ראוי להתנות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא מותר להשתמש, כגון שנרטבו
הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזורקן לאשפה )אם יש פסוקים, לגניזה(, שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדין שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. )חתם סופר או"ח סימן קפד(.
ה. בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת
ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד )חו"מ דף רט ע"ג(, ובשו"ת נופת צופים בירדוגו )דף ד ע"ד(.
ולדינא אם נעשה מותר בקניה. ומ"מ אם אין שימוש בקישוטים פשיטא שצריך לגונזם.
ו. מנהגנו שמיחדים בסוכה כסא לכבוד שבעה רועים, וכתב החיד"א במורה באצבע )אות
רפט(, שיש להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה
כסא לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא
אתי. וכך נהגו בצפרו, מראכש, פאס ועוד )מפי הגאון רבי יהושע מאמאן(. ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר )סימן לב אות ה(. וכתב בספר כתר
שם טוב )ח"ז עמוד יג(, וכן המנהג בארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
ז. האתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, ומה גם שיש אתרוגים שכשרותם הינם
בגדר מסתמא שאינם מורכבים וכו'. ואתרוגי מרוקו ידועים בחזקתם מאבות אבותינו וכן
ידועים ביופיים. כמובא בספר ביכורי יעקב בתוספת בכורים )ס"ס תרמח(, וז"ל ובשנה הזאת
קבלתי אתרוג ממרוקו יפה ומהודר בכל מיני הידור ובכל סימני הכשר, אשר עדין לא ראיתי
כמוהו ע"כ. וכ"כ בספר ערוך השולחן )סימן תרמח(, שאתרוגי ארץ ישראל ואתרוגי מרוקו אינם
מורכבים, וכשרים למצות לולב. לכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי מרוקו )תימני(,
שידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם בלי פקפוק, ראה
עדותו של הגאון הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד או"ח סימן עו(. וכן העידו עליהם
גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר ישרי לב )דף א ע"ב(, שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן
נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד
)ח"ו מערכת ד מינים דף עג(, וז"ל ואתרוגים הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש
מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם
שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף
אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו מאבותינו
ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי שום פקפוק.
וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גרעינים. דיברתי עם הרה"ג הרב
שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שבמושב בית עוזיאל יש פרדס אתרוגים יוצאי
מרוקו, וראה שיש שאין להם גרעינים ויש שיש בהם גרעינים, וכ"כ בשו"ת נתן דוד )סימן ט(,
וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על אתרוג מרוקו.
וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הקפיד
לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה של שכונת שמואל
הנביא, שסדנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג מרוקו.
מפאת נדירות ארבעת המינים באותם ימים, רק שלושה מבני הכפר אולדמנצור שלמדו
במראכש, רבינו, רבי דוד סויסה ורבי יעקב אבוקסיס זכו להם, שליח מיוחד היה מגיע
מהעיר מראכש וארבעת המינים בידו, על אותם ארבעת המינים היו כל בני הכפר מברכים.
וכך היו במקומות רבים. לעומת הלולב והאתרוג היו הערבות מצויים בשפע בכפר, בני הכפר
היו קוטפים את הערבות בנהר שהיה עובר בסמוך לכפר, כך גם היו ההדסים גדלים בכפר
לרוב, וכשכך היה המנהג להחליף מדי יום את הערבות שהיו נבלות מרוב שימוש.
ח. כיום יש מספר פרדסים של אתרוגי יוצאי מרוקו בארץ ישראל, ויש להעדיפם על פני
אתרוגי מרוקו שגדלו בחו"ל. והרב שדי חמד )מערכת ל כלל קמא אות לב(, כתב בשם גדולי רבני
ישראל שלא לצאת ידי חובה אלא באתרוגי ארץ ישראל, וחתמו על כך כמאה וערים רבנים
חשובים. ולכן כשעלה לארץ בפעם הראשונה הצדיק בבא סאלי, שאל את הסבא קדישא
המהרש"א אלפנדרי זיע"א, אם יש להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, משום קדושת הארץ,
או מרוקו שהם בלתי מורכבים, המהרש"א אלפנדארי ענה בפסקנות, שמי שיש לו אתרוג
שהוא בלתי מורכב, יברך אך ורק עליו, ומאז המשיך לברך על אתרוגי מרוקו כמובא ישראל
סבא )עמוד 922 (. ופשוט שכיום יש אתרוגי יוצאי מרוקו בארץ ישראל עדיפים על פני אתרוגים
המיובאים ממרוקו. ראה בשו"ת יפה שעה )א"ח סי' מד(, שיש להעדיף אתרוגי א"י.
ט. מנהגינו ליטול הלולב השדרה נגד פניו ונותן בד אחד של הדס מימין ובד אחד משמאל
ואחד באמצע והערבה אחת מימין ואחת משמאל תחת ההדס וההדס יהיה יותר גבוה
באורך למעלה יותר מהערבה שהרי הוא מוקדם בפסוק ע"כ כמובא בספר מעשה בראשית
)ח"ב מצוה שכד עמ' 145 (, וכך נהגו בעיר פאס )מפי הרב שלמה אבן דאנן(, ויש שנהגו להניח ההדסים
מימין וערבות משמאל.
י. המנהג באולדמנצור להרבות בהדסים בארבעת המינים, כמנהג מראכש. וכן נהגו בהרי
האטלס, ובדמנאת )הרב מאיר אסולין רבי שלמה פחימה והרב ניסים זאגורי רב ישוב תירוש(. מהטעם זה
אלי ואנוהו. וכתב הרמב"ם )הלכות לולב פ"ז ה"ז(, וז"ל כמה נוטל מהן, לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס, ואם רצה בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף, ונוי
מצוה הוא.
יא. מנהגנו שאת הלולב היו מקשטים בחוטים מצבעים שונים ועל ראשו מניחים כדור
צמר ככתר הלולב, אבל לא במקום אחיזת הידים והטעם 'זה אלי ואנוהו'. וכתב בספר
נהגו העם )חג הסוכות אות ה(, היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי משי בצבעים מראשו
ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש לחציצה. וכך נהגו יהודי
אלג'יר. ומנהג זה קדום ומובא במסכת סוכה )עמוד לז(, תניא אמר ר' מאיר מעשה
ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות )חוטים(, זהב. ונחלקו התנאים
האם מקשטים את הלולב גם במקום אחיזת היד בלולב. רבה סבר שלא יקשטו את
הלולב במקום אחיזת היד משום חציצה. ורבא סבר מותר לקשט גם במקום אחיזת
היד והטעם משום שכל לנאותו אינו חוצץ, ולכן הקישוט בטל גבי הלולב, והרי"ף פסק
כרבי מאיר, והרא"ש פסק כרבא, ומנהגנו להחמיר שלא לקשט במקום אחיזת הידים.
)דברי שלום ואמת דף 594 (. גם בארץ נהג כן הגאון הרב אפרים שלום אנקאווא זצ"ל נולד
ושימש גם דין בעירו סאלי, ואח"כ דין במראכש, וראב"ד באוזדה. )מפי בנו הרה"ג רבי עמרם
אנקאווא ראש כולל בי"ם(.
יב. נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לכבוד יום טוב שמברכות ברכת להדליק נרות
יו"ט וברכת שהחיינו. וכתב בספר נהגו העם )שבת אות ז(, לא חילקו בין הדלקת נרות
שבת ליו"ט.
יג. בתפלת ערבית של שבת שחל בחג אין אומרים במה מדליקין כמובא בש"ע )א"ח סי
ער(.
יד. נהגו אנשי מעשה, בכל ערב בימי הסוכות, טרם שנכנסים לסוכה, מזמנים את
האשפיזין, ולפי הנהגה של האדם בקדושה וטהרה כך זוכה לאורחים בחשובים
האושפזין ראה בספר שופריה דיוסף אדהן )עמ' צד רמזי הסוכה(.
טו. מנהגנו בעת אמירת הקידוש שכל המסובים אומרים יחד עם המברך, מלבד
הפתיחה והחתימה הברכה שאומר המברך לבדו. ונראה שנהגו כן מטעם זה כי הם
צריכים לכוון לשמוע כל מילה מפי המברך, וקשה להם לכוון לשמוע כל מילה מפי
המברך, וקשה להם לכוון בכל הברכה בשתיקה כי יהיה ליבם פונה לדברים אחרים.
וכתב כיע"ז כתב הטו"ר בשם הרא"ש שברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם ש"ץ
בשתיקה, וגם אם היה מכיון ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד
הכוונה כי הפסיק באמצע, אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם היה קורא מקצתה בלא כונה
יצא.
טז. בליל שבת ויום טוב אחר הקידוש מברכים ברכת "לישב בסוכה" הכלולה בקידוש
ואז יושב, אבל בחול המועד מנהגנו שמברכים ברכת המוציא ולאחריו לישב בסוכה.
ואין צורך לעמוד ולברך ברכת לישב בסוכה ואז לשבת )בית שמ"ש הלכות סוכה פרק ו' הלכה יב(.
ראה בשו"ת שמש ומגן )ח"ד סימן מז(, ובשו"ת מקוה המים )ח"ג סימן נט(, ובספר ישראל סבא
)עמוד 92 (, ובספר קרבן מנחה )פרק נא סעיף יא(.
יז. בליל הראשון של חג הסוכות מנהגנו לאכול את הכזית הראשונה, ללא לפתן )כדוגמת
ליל הסדר(, ובעיר פאס למחרת ליל הראשון, אחר תפלת שחרית, הקהל עובר ליד הרב
באמירת שבת שלום, וכאשר הרב לוחץ יד הילדים, שואל הרב, נו אכלתם כזית לחם )מפי
הזקנים(.
טז. מברכים ברכת ליישב בסוכה על אכילת פת וכן על חמשת מיני דגן אם קובע עליו
חשיב קבע וצריך סוכה )ש"ע סימן תרלט ס"ב(, וקבע הוא 032 גרם. ויש דיון מה הדין באכילת
קוסקוס, מצד אחד הוא מחמשת מיני דגן ומצד שני היות ואינו מעשה קדרה ולמרות
שיאכל אכילת קבע, אינו מברך ברכת המזון, האם יברך ברכת לישב בסוכה, בכך נחלקו
הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו שו"ת מקוה המים )ח"ג סימן נט(, וז"ל לענין הכוסכוס,
שיש לברך עליו לישב בסוכה אם קבע סעודתו עליו וכ"ש הב"י שם והמגן אברהם סק"ו
וכו. והגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים )ח"ג סימן אלף תתיא(, דאינו רשאי
לברך על אכילת הכוסכוס ברכת לישב בסוכה, דדוקא פת שיש לאחריה ברכת המזון או
פת הבאה בכסנין כשקבע עליה סעודה וחייב ברכת המזון, יהיה רשאי לברך ברכת לישב
בסוכה, אבל באכילת הכוסכוס שמברך לאחריה ברכת מעין שבע וכל שכן אורז שבכל
אופן אין בו אלא בורא נפשות, כל אלו אין טעונים ברכת סוכה, וכן המנהג הפשוט. וכתב
בספר קרבן מנחה )פרק נא סעף יא(, יש דברים שיש בהם מחלוקת אם לברך לישב בסכה,
כמו אכילת מזונות ואנו לא מברכים לישב בסכה, רק בסעודות של צהרים, ערב ובוקר
לכן טוב לפטור לכיון בדעתו בעת ברכת לישב בסכה עד לסעודה הבאה. }כמו שברכה
זאת נפטרים שהיתנו בסוכה והשינה{.
יז. מנהגנו לאחר הקידוש לברך מספר ברכות כגון ברכת האדמה, עץ, בשביל להשלים
למאה ברכות בשבת וה"ה ליו"ט. ויש שרצו לפקפק על מנהגנו שלכאורה גורם לברכה
שאינה צריכה, שהרי בתוך הסעודה יאכל מהם וא"כ הפת פוטרתם. וכתב הבן איש חי
)ש"א פרשת מסעי אות טז(, פסק השל"ה דדוקא בחול לא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה
צריכה אבל בשבת מותר לגרום על מנת להרבות בברכות. וכך נהג בקודש סדנא בא סאלי
לאחר הקידוש לברך ברכות להשלים למאה ברכות בשבת.
יח. מנהגנו להדליק נר בכל ימי סוכות לכבוד האושפיזין, ביום הראשון אומר, הריני
מדליק נר לכבוד אברהם אבינו ע"ה. )זוהר פרשת אמור(. )צריך זהירות מפני הדלקה ה"י(.
יט. אנשי מעשה הקפידו במערב, להזמין בכל יום אורחים לסוכה כדעת הזוהר הקדוש.
וכן נהג הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל גם בארץ שבכל יום יבא על שולחנו אורח, לקים דברי
הזוהר פרשת אמור )דף קד ע"א(, שבכל לילה יזמין אצלו או ישלח לו לביתו. ובליל א' יאמר
זה הסעודה שאני נותן לעני, הוא לכבוד אברהם אע"ה וכן מובא בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקפא הלכה ו(, ואם אין לו ענים יתן צדקה בכל יום לכבוד אותו אושפיזין.
וכתב הש"ך על התורה )פרשת אמור(, וז"ל ולא יכניס לתוכה עכו"ם, שהסוכה צלה
דהמנותא ועכו"ם לית ליה מהמנותא, ואז בורחת הקדושה וז' הצדיקים מקללים קללות
נמרצות וכו'. כמובא בספר כף החיים סופר )סימן תרלט אות ו(. ונ"מ מי שיכול יסעד בעצמו
את הנצרך ולא יקרא לעכו"ם, ואם נכנס מעצמו, לא יגרשנו שהרי לא קראו, וגם מפני
דרכי שלום.
כ. מי ששכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון ביום טוב מלבד יום טוב דסוכות ופסח שלכל
הדעות חוזר, בסעודה הראשונה של לילה ואחת של יום, אם סיים ברכת המזון פסק
הש"ע )סימן קפח ה"ו(, יחזור לברך מראש, וכך פסק הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן )ח"א
או"ר סימן יג אות א(, שכתב שמנהג מרוקו לחזור בכל סעודות ימים טובים כבשבת וכ"כ
בספר שופריה דיוסף בירדוגו )סי' יח(, כתב דוקא בסעודה ראשונה של לילה ואחת של יום.
ומאידך העיד הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ג אורח חיים סימן כח(, שלא ראה כן בעיר
צפרו, ומראכש. שחוזרים לראש ברכת המזון דאמרינן ספק ברכות להקל. )חוץ מיו"ט
הראשון של סוכות, ופסח שחיובו התורה(, ולכן נראה לענ"ד שכל מקום ע"פ מקומו,
הגר"ש משאש פסק שחוזר לראש שכן פסקו בעירו מכנאס. והגר"י מאמאן אמר את
מנהגי צפרו, ומראכש שלא חוזר ומברך. ומנהג תוניס כפסק מרן שמי ששכח להזכיר
יעלה ויבא שעליו לחזור ולברך ולא רק בליל ראשון של פסח וסוכות אלא בכל הסעודות
של ימים טובים כמובא בספר עלי הדס )פרק י הלכה ח(.
כא. מנהגנו באולדמנצור ובעוד מקומות, לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג
סוכות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים )מפי רבי שלמה פחימה(.
כב. מדי יום מנהג אנשי מעשה ללמוד מהספר "חמד אלקים" המדבר משבעת הרועים,
המחולק לימי סוכות. כך נהגו במרוקו )מפי הזקנים(. והרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל הקפיד על
לימוד יומי בספר חמד אלקים, וגם ביום שהתקיים כנס עליה להקבלת פני רבו הושיב משהו
מבניו שיקראו את הלימוד היומי מהספר. וכן נהגו בק"ק, תוניס )הרב משה דידי(, אלג'יר )הרב
יצחק שורקי(. לוב )הרב ציון בוארון(.
כג. סדר נענוע הלולב ברוב מרוקו, כדעת האריז"ל, יחזיר פניו לצד דרום וינענע, ואחר כך
יחזיר פניו לצפון וינענע, למזרח וינענע, ובעודו עומד לצד מזרח ינענע מעלה ומטה, ויחזיר
פניו למערב וינענע. וידוע שבמרוקו נהגו על פי הפשט, ופסק השולחן ערוך )סימן תרנא סעיף י(,
שיש לנענע דרך ימין, מזרח, דרום, מערב, צפון, וכתב מורנו הרב שלום משאש בשו"ת שמש
ומגן )ח"א או"ח סו"ס טו, וב"ג סי' נז ס"ה(, שכנראה מנהגנו במרוקו קודם מר"ן ז"ל, וכן מנהג יהודי
צפון מרוקו כמובא בספר מעשה בראשית )ח"ב מצוה שכד עמ' 145 (, וכן כתב בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקצג סעיף טו(, וכן הוא מנהגנו ע"פ האריז"ל, ובספר קרבן מנחה )נז ס"ו(, וכן
בפאס נהגו לנענע ע"פ האריז"ל )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(. וכן נוהגים יהודי תוניס )הרב משה
דידי(.
כד. מנהגנו בהושענות להקיף גם בלי ארבעת המינים. כתב הש"ע )סימן תרס הלכה ב(,
שנוהגים להקיף גם מי שאין לו לולב, והרמ"א שנוהגים שמי שאין לו לולב אינו מקיף.
מנהג יהודי צפון מרוקו שמי שאין לו לולב שאינו מקיף כפסק הרמ"א כמובא בספר
מעשה ניסים )ח"ב מצוה שכד עמ' 143 (, וכתב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן
)ח"א או"ח סו"ס טו(, מנהגנו שגם מי שאין לו לולב יכול להקיף הבימה בהושענות, בעיני
ראיתי הרבה אנשים בבית הכנסת בקזבלנקה שמקיפין בלא לולב. וכך נהגו בבית הכנסת
בראשות הגר"ח שושנה זצ"ל כמובא בספר אור מרדכי )עמ' ל(. וכן יש שנהגו בלוב כמובא
בספר נחלת אבות )חג הסוכות אות יז(, וכ"כ מנהג תוניס כמובא בספר עלי הדס )פרק יא אות
יב(. וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג רבי יעקב גדז'(.
כה. בהושענות מקפים את התיבה בכל ימי המועד. ומנהג יחודי ליהודי אלג'יר, אחר
הושענות, מניחים את הלולב, ובתפלת מוסף עד אחר החזרה, אומרים כתר ובידיהם
אוחזים בארבעת המינים, וכך כתב הש"ע )סימן צו ה"א(, וז"ל כשהוא מתפלל לא יאחוז
בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו
עליהם שלא יפלו, ויטרד ותתבטל כוונתו, ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה
בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו, ראיתי בספר תפארת יוסף זליכה )א"ח סי' קלג(, כתב
בספר לקט הקציר )סי' לג סעיף כד(, עדות על החיד"א בשנת תקס"ה בליוורנו נהג החיד"א
להחזיק את הלולב מהושענות עד חזרת דמוסף )מפי הרב אליהו זיני(.
כו. מנהגנו שאומרים הושענות בשבת בלי הקפות, ובעת אמירת הושענות, ההיכל פתוח
)מפי הרב מאיר אסולין והרב אבן דאנן(. והוא מנהג הקדמונים וכך נהגו במרוקו. וכתב הטור
)אור"ח תרס(, וז"ל רב שרירא ז"ל כתב אין לומר הושענא בשבת, מפני התינוקות שישמעו
שאומרים בשבת כמו בחול וילכו ליטול גם הלולב. אבל כשאין אומרים הושענא מתברר
להם. ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם וכו', ואין צריך למנוע מלומר
הושענא, וכן פסק הש"ע )סימן תרס הלכה ג(, וז"ל יש מי שאומר שאין אומרים הושענא
בשבת, ולא נהגו כן. וכתב בנהגו העם )עמוד קלט(. ובספר ילקוט שמש )עמוד קלח(, שכן שמע
מהגר"ש משאש זצ"ל. וכך נהג הגר"ח שושונה זצ"ל בבית מדרשו כנזכר ללא הקפה )אור
מרדכי נז(. וכן במנהגי אלג'יר )פרק ז(, ובספר זה השולחן )עמוד עג(. וכן מנהג בתוניס היו
מקומות שהיו אומרים הושענות עם הקפות )מפי החזן ר' שמעיה הצרפתי(. ובג'רבא לא אומרים
בשבת כלל הושענות, ברית כהונה )מערכת ש אות י(. וכן נהגו יהודי מצרים, בספר נהר
מצרים )דף מח אות י(, וכ"כ סלוניקי בספר שולחן גבוה )סימן תרס אות ח(. וכ"כ יהודי לוב
כמובא בספר נחלת אבות )דף קמט(.
כח. מנהגנו שמי שאירע לו אבל בחג או אבל בתוך י"ב חודש על אביו ואמו שאינו עושה
הקפות. כדברי הרמ"א בהגה )א"ח סי' תרס ס"ב(, ראה בספר קצור ש"ע טולידאנו )סי' תרא
ס"ג(, וכך הנהגו הרה"צ רבי דוד סויסה, והרה"צ רבי מרדכי חזיזה זלה"ה, מרבני הישוב
מבשרת ציון שהם מדרום מרוקו )הרב כפיר דדון(. וכן מנהג צפון מרוקו כמובא בספר מעשה
ניסים )ח"ב מצוה שכד עמ' 143 (, )וכן שמענו מהרה"ג רבי דוד פרץ(.
כט. נשים פטורות ממצות נטילת לולב, שכל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות, והמנהג
הנפוץ ברוב מרוקו שאין הנשים מברכות על הלולב.
ל. עולין לבית עלמין. ביום פקודה )יום השבעה, יום השלושים, יום השנה(, גם בימי חוה"ה פסח,
וסוכות. שמש ומגן )ח"ד אור"ח סימן סו(. והוא מנהג מכנאס. וכן בספר נהגו העם מנהג עיר
צפרו. )אבלות אות מד(. אומנם המנהג בע"ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא
של צדיק. )הערות למגן אבות יו"ד עמוד שצז אות מג(. וכן בעיר בני מלאל, קזבלנקה לא עולין לבית
.) עלמין. )מפי הרה"ג יחיאל בוחבוט(. וכן מנהג אלג'יר

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

 

הנשים שרות וחורזות חרוזים.הווי ומסורת

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים : 

שיר לכבוד אליהו " הדליקו אורות "

סעלו לקנאדיל בזזית אסאפי

הדליקו נרות בשמן זית זך

 

סידנא אליהו, סנידא עלא כתאפי

אדוננו אליהו, על כתפי נסמך

 

סעלו לקנאדיל זידו למנארא

הדליקו נרות והביאו המנורה

 

אבייאד ישראל למכ'תארא

אשרי ישראל, אומה נבחרה

 

אבייאדי אנא ליום וללילה

מאושא אני ביום ובלילה

 

סידנא אליהו דאכ'ל אל מילה

אדוננו אליהו נכנס למילה

 

סעלו לקנאדיל, זידו לפתיילא

הדליקו נרות, והוסיפו פתילה

 

אבייאד ישראל בדדין למילה

אשרי ישראל בדת המילה

הנשים שרות וחורזות חרוזים.

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :

כניסתו של " מלאך הברית " מלווה תמיד בפיוטים ושירים מיוחדים לכבודו

סכון האדאכ אללי דכ'ל לבאב דארנא ?

מי זה הנכנס אל פתח ביתנו ?

 

אילא מא נגדבס, סידנא אליהו זאיינא

אם אינני טועה, אדוננו אליהו בא אלינו

 

אבייאדי ביה, אנא, יא אימא, אבייאדי

מאושרת בו אני הו אימא, אשרי

 

פרחו לחבאב וזאדו זיראני

שמחו הקרובים וגם שכני

 

סכון האדאכ אללי טלאע לדרוז דסלאA

מי זה העולה במדרגות בית הכנסת

 

אילא מא נגדבס, אליהו טאלע יקרא

אם אינני טועה, אליהו עולה לקרוא ( בתורה )

על ראשה של המיילדת מורעפים מכל עבר, דברי שמחה והלל לבורא עולם, שהציל אותה מחבלי לידה, ורינה וצהלה לתינוק העומד להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. כל הבאים, קרובים ורחוקים, מרעיפים שפע ברכות על ראש היולדת המתוארת כמלכה, בשירים שלפנינו, ועל עוללה.

מאחר שיום הברית הוא יומו של אליהו זכור לטוב וגם יומו של התינוק העומד עוד מעט להיכנס בבריתו של אבי האומה, הנשים מנצלות רגע זה ומתפללות לבורא שהילד יגדל, ילמד ויחיה לאימו. את תפילותיהן, הן מבטאות בשירים הבאים.

הנשים שרות וחורזות חרוזים.

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים : 

אננפיסא ומוממו

היולדת והתינוק

 

אנפיסא צלטאנא, ומממו בתחאז

היולדת מלכה, ועל ראש התינוק כתר

 

מרצצע בדדייאמאנט, ווייאקות וויבריז

משובץ ביהלומים וספירים, ופז זוהר

 

שופהום פלפראצ, מן דהאב לעאלז

הבט בם על יצועו, מעצם השנב

 

וודדרעאן מפרוגין, מו דהאב לוויז

וזרועותיו יצוקות, ממטבעות זהב

 

וויזור לסריר, מן כייאר לחדיד תנסאז

סדיני המיטה, מאריגי משי שזורים

 

וורוואק מן ברוקאדו לזיל, סגל אינגליז

ווילונות קטיפה לנוי, מלאכת האנגלים

 

ווחזאבאת מכתובין, בסי חרוף עזאז

וקמיעות כתובים, באיזה אותיות יקרים

 

וומאן קראהום בלםרחא, וגנני וויהיז

והקורא אותם בגילה, ישורר ויעלוז ביקר

 

ווחזאב כתאמו, הווא אליהו הנביא לעזיז

וקמיע טבעתו, הוא אליהו הנביא היקר

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבר, אישה, אוכל, פתגםפנטזיה מרוקאית

מי שמת שבע שלא יקום (די מאת סבעאן מאיקומס)

מי שעושה חשבון – לא אוכל (די חסבהא מאכלהא)

רגל שהלכה אכלה (ארזל די מסאת תעסאת)

העין אוכלת ראשונה (אלעין כאתסבאק תאכל)

החיים והאוכל והמוות והאוכל (אלעיס ולמאכלא ולמות ולמאכלא)

האוכל, מפני שהוא תופס מקום מרכזי בחיי המרוקאי, זכה לתפוס מקום חשוב גם באוצר החוכמה שלו – הפתגם. הפתגם הוא שפת האיכר והאדם הפשוט. לרוב מעדיפים אלה לשתוק, אבל אם צריך להביע דעה או לבטא מחשבה אז פונים לפתגם. וגם כשמדובר בתחומי חיים שאינם אוכל, יופיע האוכל כדימוי מרכזי:

לא נפלו לי מים על הקמח (מה טאחלי מא פדקיק)

מובילי הלחם רבים יותר מהכיכרות (אטרארחא כתר מלוסאלי)

תבשיל טוב מתגלה מוקדם (אלעסא אטיבא בכרי כאתבאן)

ביום גשם לא חסר מים לתרנגולות (נהאר אססתא מא כא יכסם לדזאז מא)

מה שחסר לך מהקצב, תשלימי בתבלינים (די כטאק מלגזאר כממלו בליבזאר)

ניסיון, חוכמת חיים, פילוסופיה ואידיאולוגיה שמחייבים ביטוי עשיר ומורכב זוכים כאן לזיקוק, לתמצות ולסיכום ציורי בצורת פתגם שהוא מין יהלום קטן, סיפור, ציור, מטפורה.

לא כואב לי מות החמור, מה שכואב לי זה שמחת החמרים (מא ביאס מות לחמאר ביא גיר ספאיית לחמארא)

עבור על ואדי גועש ואל תעבור על ואדי לוחש

(גוז על לוואד אלהרהורי וואלא תגוז על לוואד אסאכותי)

העבודה מנצחת את הניר (אלכדמא כאתגילב אלוורקא)

ככל שיש לך, כך חסר לך (קדד אממא ענדק, קדד אממא כססק)

בטיפות גואים הנהרות (בנקאטי כאיחמלו לווידאן)

הפתגמים הם הספרות שבעל פה של תרבות עתיקה. חלק מהכפר, השמים, האדמה, הנחל והמעיין. לא ידוע מי יצר אותם, והם שם מקדמת דנא, סימן גלוי לתרבות יהודית ערבית משותפת. טהורים. לא מקולקלים, לא משוחדים, לא מרמים, לא בוגדים. כמו מי המעיינות הזכים שעוברים מסננת של אלפי שנים ולא נותר בהם פסול. אתה תמיד יכול לסמוך על הפתגם. הוא לא ירמה אותך. אין עליו פחד של רב, אלוהים, מלך או מולדת. הוא לגמרי עצמאי ובלתי תלוי, ותמיד הוא שם להנחות ולהראות את הדרך.

טיפש שיש לו מזל, לא צריך שכל (אלחמק די ענדו אלמזאל מאיחתאז יעמל עקלו)

מי שראית רוכב על מקל, תגיד לו מברוק הסוס (די ריתו ראכב עלא קסבא קולו מברוק אלעאווד)

שאל את המנוסה ואל תשאל את הרופא (סיל למזררב ואלא תסיל אטביב)

שתום עין בבית העיוורים נקרא יפה עיניים (אלעמס פדאר לעומיין כאיתסממא כחל לעיון)

תתרומם העין עד אין סוף, הגבה מעליה (תעלא לעין חתא תעייא, אלחזאב פוק מנהא)

לעולם לא יהפוך המשי לסמרטוטים (עממר לחריר מא ירזע רוואדי)

הפתגם, כמו הבישול, נראה כהמצאתה של האישה. מין שפת סתרים ציורית, בה היא מרכלת עם שכנתה עם קריצה, רמיזה, אירוניה והומור. דרך להסוות את האמירה הישירה, שעשויה להיות מסוכנת, בעולם בו האישה חיה במחתרת:

מי שלא יכולה להיות כוכב בשמים, תהיה נר בבית

(די מאקדרתס תכון נזמא פסמא תכון סמאעא פדאר)

 

מי שאין לה במה להתפאר, תקנה נפה

(די מא ענדהא באס אתענא, תסרי גרבאל)

 

מי שאוהב יופי, יסבול את ייסוריו

(די כאיחבב אזזין כא יסבר לעדאבא)

 

כשהיופי הולך נשארים סימניו

(מדי כאימסי אזין כאיבקאוו חרופו)

עם הפתגם אתה חוזר לשורשים, לעולם של נעירת החמור וקריאת התרנגול, לתעלת המים, טחנת הקמח, המאפייה, הכבשה, הטאגיין, החיים והמוות, האהבה, האישה והגבר:

עלו בשניים, ירדו בשלושה

(טלעו בזוז הוודו בתלאתא)

 

זהרה הלכה להביא קוסבורה, חזרה בשישה חודשים הרה

 (זהרה מסאת תזיב לקסבור, זאת חבלה מן סתת סהור)

 

עלתה מן הנהר ורגליה יבשות

(טלעת מלוואד ונספו רזליה)

 

אם ניצחו אותך גברים בשוק, בוא על המסכנה בבית

(אילא גלבוק ארזאל פסוק אזי לגאירא פדאר)

 

הנישואין מצווה והגירושין מצווה

(אזוואז מצוה אוטליק מצוה)

 

השותף שנה, השכן שנה והבעל שנה

(אסארק עאם, אזאר עאם וראזל עאם)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר