" גירוש ספרד " חיים ביינארט

פרק שני

צו הגירוש – מבנה ונוסח

ב-31 במארס 1492 חתמו פרנאנדו ואיסבל על צו הגירוש, וזה היה נוסחו :

דון פרנאנדו ודוניה איסבל וכו', לנסיך דון חואן בנינו היקר ומאוד האהוב, האינפנטים, הכמורה, הדוכסים, המרקיזים, הקונדים, מפקדי המסדרים הצבאיים, ראשי המנזרים, הא­צולה, הקומנדאדורים, האלקאידים של המבצרים והבתים המבוצרים של מלכויותינו ואזורי אדנותנו ובעלותנו, למועצות, הרחידורים, האלקלדים, האלגואסילים, המרינוס, הקבליירוס, האסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים של העיר האצילה מאוד והנאמנה אווילה ושאר כל הערים, העיירות ומקומות היישוב בהגמוניה שלה, ושאר כל הארכיהגמוניות, ההגמוניות, הדיאוסיסות שבמלכויותינו ובאזורי אדנותנו ובעלותנו של ההגמוניה ושאר כל הערים, העיירות ומקומות היישוב של מלכויותינו, אזורי אדנותנו ובעלותנו ולכל היהודים ולכל אחד ואחד מהם, הן גברים והן נשים, מכל גיל שיהיו, ושאר כל האנשים מכל דת, מעמד, אצילות, ריבונות ככל שיהיו, אשר לפניהם יוצג צוונו זה והנוגע לו בכל צורה שהיא, ברכה וחסד.

דעו, ואתם חייבים לדעת, כי מכיוון שהודיעו לנו שבמלכויותינו היו כמה נוצרים רעים שהתייהדו ובגדו באמונתנו הקתולית הקדושה, והסיבה הגדולה לכך היתה, הקשר בין היהודים והנוצרים. בקורטס שהיה לנו בשנה שחלפה, היא השנה 1480, ציווינו להפריד בין היהודים הנזכרים בכל הערים, הכפרים ומקומות היישוב במלכויותינו ובבעלויותינו, וציווינו לתת להם את שכונת היהודים ומקומות נפרדים למען יחיו שם, מתוך תקווה שבהפרדה יתוקן [הדבר]. ועוד דאגנו ונתנו פקודה שלפיה תיעשה אינקוויזיציה [חקירה] במלכויותינו ובבעלויותינו. וזאת, כפי שהנכם יודעים, נעשתה ונעשית יותר מ־12 שנה, ועל־ידה נמצאו הרבה חוטאים, כפי שידוע, על־ידי האינקוויזיטורים ואנשי דת כנסייתיים וחילוניים אחרים רבים.

וכך מתגלה ברבים הנזק הגדול הנגרם ויוצא לנוצרים על־ידי השתתפותם, מגעם ושיחתם, שהיתה להם ויש להם עם היהודים. כיוון שמהם מוכח שהם תמיד משתדלים, בכל הדרכים והאמצעים שברשותם, להרוס ולהרחיק מאמונתנו הקתולית הקדושה את הנוצרים המאמינים, להפריד אותם ממנה, לקרבם ולהשתיתם באמונתם ובהשקפתם המזיקה, בהדריכם את הנוצרים בטקסיהם ובמנהגי דתם, בכנסם אספות שבהן הם קוראים בפניהם ומלמדים אותם ואת בניהם, בתיתם להם ספרים שבהם הם מתפללים את תפילותיהם ומכריזים את צומותיהם שיש לצום בהם, בהתכנסם אתם כדי לקרוא בפניהם ולשנן אתם את סיפורי תורתם, ובהודיעם להם על החגים לפני בוא מועדם, בהודיעם להם מה עליהם לשמור ולעשות, בתיתם להם ובהוציאם להם מבתיהם את המצות ואת הבשר שנשחט לפי פולחנם, בהדריכם אותם במה עליהם להיזהר במאכלות ובדברים אחרים לשמירת הדת, ובשכנעם אותם, עד כמה שביכולתם, שיקיימו וישמרו את תורת משה, ובתיתם להם להבין שאין דת אחרת או אמת [אחרת] חוץ מזו [שלהם], וזאת הוכח לפי הצהרותיהם הרבות ווידוייהם גם של היהודים עצמם וגם של אלה שהושחתו ורומו על־ידם. וכל זה הביא עלינו נזק גדול ופגיעה באמונתנו הקתולית הקדושה.

ואף״על־פי שידוע לנו על רוב [הדברים], עוד לפי כן, ויודעים אנו כי התרופה האמיתית לכל הנזקים והרע הזה היא לנתק את המגע בין היהודים הנזכרים לנוצרים ולגרש אותם ממלכותנו, היה ברצוננו להסתפק בזה שציווינו עליהם לצאת מכל הערים, הכפרים ומקומות היישוב באנדלוסיה, ששם כפי שנאמר, הביאו נזק רב ביותר, בהאמיננו כי זה מספיק, כדי שאלה שבערים האחרות, בכפרים ובמקומות היישוב במלכויותינו ובבעלויותינו יפסיקו לעשות ולחטוא כנזכר לעיל.

ומשום שהיינו יודעים שהדבר הזה, וגם השפטים שנעשו לאחדים מן היהודים האלה, שנתגלו כחוטאים גדולים בפשעים ובעבירות האלה נגד אמונתנו הקתולית הקדושה, ואחרי ששמענו כי זה לא די כתרופה שלמה — כדי למנוע שייפסקו החטא והעוון הגדולים כל כך לאמונה ולדת הנוצרית, שבכל יום נתגלה ונראה שהיהודים הנזכרים מגבירים בהמשכת כוונתם הרעה והמזיקה בכל מקום שבו הם נמצאים. ובכדי שלא יהיה פתח לפגוע יותר באמונתנו הקדושה, הן באלה שהאל הואיל לשמור עד עכשיו, והן באלה שנכשלו, תיקנו מעשיהם והוחזרו אל חיק הכנסייה — אמנו הקדושה — מה שעלול לקרות לפי חולשת האופי האנושי שלנו ולפי הערמה התחבולה של השטן הלוחם תמיד נגדנו, דבר שבקלות יכול היה לקרות, אם הסיבה העיקרית לכך לא תוסר, והיא: גירוש היהודים הנזכרים ממלכויותינו, כי כאשר איזה פשע שהוא נעשה על־ידי מישהו באיזו חבורה או באיזה ציבור יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו, ויתייסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים. ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על־ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים, שיגורשו מן היישובים ואפילו בשביל מקרים פחותי ערך שיש בהם לגרום נזק למדינה [נוהגים כך], קל וחומר בעד הפשע הגדול שבין הפשעים והמסוכן והמדביק ביותר, כדבר הזה.

לכן אנו, בעצתם ועל פי ראייתם של כמה מן הכמורה, האצולה הגבוהה והנמוכה של מלכותנו, ואנשי מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו, בהיותנו חושבים על כך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו. ושום פעם לא ישוב ולא יחזור מישהו מהם. ועל כך ציווינו לתת פקודה זו: וכך אנו מצווים לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויותינו ובבעלויותינו, הן אלה שנולדו והן אלה שלא נולדו כאן, שבאיזו צורה שהיא או מאיזו סיבה שהיא באו או נמצאים באלה, שעד סוף חודש יולי הבא ראשון בשנה זו יצאו ממלכויותינו ומבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וכקטנים, מאיזה גיל שיהיו, ולא יעזו לחזור ולחיות במקומות שבהם חיו, לא בדרך של מעבר ולא בכל צורה אחרת, תחת כפיית עונש, שאם לא יעשו כך ויצייתו לכך ואם יימצאו יושבים במלכויותינו ובבעלויותינו הנזכרות, או יבואו אליהם באיזו צורה שהיא, יהיו נידונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות; ואלו העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי מתן פסק־דין ובלי הכרזה.

ואנו מצווים ואומרים, ששום אדם במלכויותינו אלה, מאיזה מעמד שהוא, מצב ודרגה שיהיו, לא יעזו לקבל, לתת מחסה, לשכן ולהגן, לא בגלוי ולא בסתר, כל יהודי ויהודייה לאחר המועד הנזכר של סוף חודש יולי הבא ואילך, לעולם ועד, לא באדמותיהם ולא בבתיהם ולא בכל חלק אחר של מלכויותינו ובעלויותינו, תחת כפיית עונש של אבדן כל רכושם, האנשים שבחסותם והמבצרים וכל דברים אחרים העוברים בירושה, ועוד יאבדו כל חסד שהוא שיש להם מאתנו, לטובת החצר וקופת המלכות.

ובכדי שהיהודים והיהודיות האלה יוכלו במשך הזמן הזה, עד סוף חודש יולי האמור, למכור בדרך טובה את חפציהם ורכושם, לזמן זה לוקחים אנו ומקבלים תחת ביטחוננו וחסותנו והגנתנו המלכותית, אותם ואת נכסיהם, כדי שבמשך הזמן האמור, עד היום האחרון של חודש יולי הנזכר, יוכלו ללכת ולעמוד בטוחים ויוכלו לבוא ולמכור, להחליף ולהעביר מרשותם את כל מטלטליהם וקרקעותיהם להחליט עליהם באופן חופשי ומרצונם הטוב. ובמשך הזמן הזה לא ייגרמו נזק וייעשו רעה או אי־צדק כלשהם לאנשים ולרכושם בניגוד לחוק. תחת כפיית עונשים, שבהם נמסרים ונידונים אלה העוברים על בטחון המלכות. וכן אנו נותנים רשות וסמכות ליהודים וליהודיות הללו שיוכלו להוציא החוצה ממלכויותינו ומבעלויותינו את רכושם ונכסיהם בדרך הים או בדרך היבשה, כל עוד שלא יוציאו זהב, כסף ומטבעות יצוקים ולא כל דברים אחרים אסורים לפי חוקי המלכות, מחוץ לסחורות, שאין בהם דברים אסורים, או בשטרי חליפין. ועוד ציווינו לכל המועצות, בתי הדין, מנהיגי המלכות, הקבליירוס והאסקודרוס, הפקידים והאנשים הטובים שבעיר הזו אווילה ובערים, בכפרים ובמקומות היישוב האחרים במלכויותינו ובבעלויותינו ולכל הוואסאלים הנתונים למרותנו, ולילידי הארץ, שישמרו ויוציאו לפועל את פקודתנו זו וכל הכתוב בה, ושיעשו ויתנו את כל העזרה והתמיכה לכל מי שיהיה נזקק לה, תחת כפיית עונש של אבדן חסדנו ובהחרמת כל רכושם ומשרותיהם לטובת החצר וקופת המלכות. ובכדי שזה יוכל להגיע לידיעת כולם, ושאף לא אחד יעמיד פנים כאילו לא ידע, אנו מצווים שפקודתנו זו תוכרז במקומות ובכיכרות המקובלים בעיר זו ובערים הראשיות, בכפרים ובמקומות היישוב בשטח ההגמון על־ידי הכרוז ובפני הנוטריון הציבורי. ולא אלה ולא אחרים לא תעשו ולא יעשו בניגוד לכך.

ניתן בעירנו גרנדה, 31 בחודש מארס בשנה 1492. אני המלך. אני המלכה. אני חואן די קולומה, מזכיר המלך והמלכה. אדונינו, כתב כפי שנצטווה.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

מספר מצומצם של פיוטים וקסידות,-בעיקר אלה הכתובים בערבית, ידועים ומושרים בפי כולם. כך, כל האינפורמנטיות שנתבקשו על־ידינולשיר שירים המיועדים לקדוש, ידעו לשיר לפחות כמה בתים או קטעים משירים כאלה. אכן מחקרנו בעבודת השדה העלה, מצד אחד את העושר הרב שבשירים לכבוד הקדושים, ומצד שני את היעלמם של הרבה מהם, בעיקר בגלל אופיים המאולתר.

להלן מבחר שירים מהסוגים השונים:

התמונה המופיעה כאן של רבי דניאל באדיבותו של רבי מאיר ביטון הי"ו

. צדיקים לעזאז:

שיר זה משמש כעין הימנון כללי לשירת הצדיקים ובו מוזכרים שלושה־עשר קדושים.

הערת המחבר : הבחירה היא משמעותית ומזכירה שלושה־עשר קדושים מפורסמים. אין ספק שיש כמה קדושים ידועים שיכלו להיכנס ל״נבחרת״ הזו. מכל מקום מתמיהה מאוד העובדה שצדיק כה מפורסם כמו מולאי איגגי אינו מופיע וכן ר׳ דוד בן־ברוך.

פזמון: יא רבבי תשמח פללי דאז

 יא רבבי תכממל אלמחדאז

 יא רבבי סעדדנא מה יעואז

 זיכות צדיקים לעזאז

בדית נתכללם בזזהר

וצדיק לעזיז נדכּר

 וללי טלבנא לו יחדר

 ישמו עאלי ומזההר

לעזיז רבי יחייא לכצ׳ר

יא ללאה נמסיוו יא לעבאד

 אנדרבו טרקאן לבעאד

ונטלבו טליבאת אזדאד

מזורו צדיקים דלבלאד

לעזאז סיאדנא מואלין צ׳אצ׳

צדיק יכון לינא סנידא

 ונזיווה מן טריק בעידא

 ונזורוה זיארא זדידא

 ויזעל ייאמנא סעידא

רבי אליהו מול צ׳אר לביצ׳א

יא חבאבי לוכאן ריטו

עזאייב צדיק פי חייאתו

כללא אלעזז אלפאמילתו

אבייאצ׳ אללי חצ׳ר פי תפינתו

 לעזיז רבי חיים פינטו

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

מאחרוני רבני מרוקו : רבי דוד צבאח 1869 – 1956, רבן של רבאט ומזאגאן.

רבי דוד צבאח נולד בשנת 1869 והיה צאצא למשפחה ממגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו ובארץ ישראל. הוא עצמו זכה לפעול בשתי קהילות מתחדשות, רבאט ומזאגאן, שבהן או בסביבותיהן ישבו לפנים אנוסי פורטוגל. הוא שימש בבית דין נוסף בפורט ליוטי.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוא היה חלק מקבוצה חברתית דתית בעלת תודעה עצמית שמטרתה העיקרית הייתה שימור דפוסי החיים שנחלו מאבותיהם ומרבותיהם. לחבורה זו ביו שייכות גם קהילות ותיקות כמו סאלי ומראכש וקהילות צעירות בקזבלנקה, באזמור ובסטאט. במקומות אלו התרבו תופעות של חילול שבת ושל מתירנות בחיי המשפחה. על פ תשובותיו של צבאח נבעה תמורה זו, בעיקר בגלל השפעות מן החוץ, פרי התרבות הצרפתית עצמה, אבל גם על ידי יהודים חילוניים מאירופה שאינם שומרים לא דת משה ולא דת יהודית.

אולם הרבנים וצבאח בכללם לא הגיבו בהטלת חרמות על העבריינים, אלא ניסו להשיבם למסגרת הקהילה. פעמים הוא מטיף מוסר לעובדי הבנקים בשבת לשים מבטחם בהשגחה העליונה, אך בתחום המיתרנות המינית סגנונו בוטה : " זמרי נשוי עם רבקה ועבר עליו רוח עועים ותדבק נפשו בכזבי בת עכן ועשה לו בית מושב ויחדה לו כפילגש ".

חבורת רבנים בערים החדשות אינה מטיפה לעבריינים להיבדלות מן המסגרת הנורמטיבית של הקהילה והיא מבקשת לכלול את כולם תחת השיפוט הפנימי שלה. לבוש חושפני, קיום יחסי מין של צעירים, : עוברות על דתי יהודיות " המבלות גם עם הגויים, ואפילו בנות היושבות בקובות הם חלק ממושגיו של תלמיד חכם זב.

את שנותיו האחרונות עשה רבי דוד בארץ, הוא נפטר בישראל בשנת תשט"ז.

תקנות מועצת רבני מרוקו 1947 – 1955.

בעקבות התמורות שחלו במרוקו נערכו שישה כינוסים ובהם נדונו מגוון רב של נושאים בתחומים של חברה, אישות, חינוך, הלכה, שבת, כשרות והווי ההילולות : אורח חיים ובפרט טהרת המשפחה, מעמדם של פקידי בתי הדין, סופרי סת"ם, ספרי גיטין, ומוהלים בני מעמד שהחל להתערער עם איבוד כמה מתפקידיהם במסורתיים.

הכינוסים הולידו תקנות רבות, ומעמדה של האישה תפס בהן מקום מרכזי. התקנות בתחום זה נועדו לתת סעד משפטי ולבסס את מעמד האישה במרוקו. תוכן של התקנות מעיד על ההיענות לצורכי הזמן, גיל הנישואין לנערות הוגבל לגיל 15 ומעלה, בניגוד לנשואי קטינות בעבר, בחוקי הירושה הושוו זכויות האישה לזכויות הגבר, וזכויות הנערה הרווקה לזכויות הבינם הרווקים, בחורים שהיתלו בנערות תמימות ועיברו אותן, חוייבו על ידי בית הדין לשאת אותן לאישה.

במקביל הם תבעו מן הבנות שלא ללכת בלבוש חושפני, כדי שלא לעורר יצרים שלא לצורך. לא בכדי פנה רבי יצחק אייזיק הרצוג, רבה האשכנזי של מדינת ישראל, לרבי שאול אבן דנאן לקבל את התקנות שחכמי מרוקו תיקנו.