נדחי ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

במאה השתים־עשרה למנה״נ מגיעים אלינו, מתוך אגדת תימן של הרמב״ם, הדים על רדיפות וסבל רב של יהודי תימן. מתשובתו של הרמב״ם אנו למדים, שיהודי תימן עמדו אז בקשרים עם המרכז היהודי הגדול של מצדים, ובצרתם הרבה ביקשו עצה והוראה מאת המנהיג הרוחני המהולל, ששמעו הגיע אליהם והם העריצוהו מאד. הרמב״ם לא זו בלבד שניחם אותם ועודדם, אלא גם השתמש בהשפעתו הגדולה והשתדל להקל מעליהם עול הלחץ המדיני והכלכלי.

בספר המסעות של ר׳ בנימין מטודילא (המאה השתים־עשרה) קוראים אנו משהו על יהודי תימן ועדן. וכן מספר לגו ר׳ עובדיה מברטינורא (המאה החמש־עשרה) על מצב העדה הזאת, על פי ידיעות שקיבל בירושלים.

החל במאה השש־עשרה מוצאים אנו יותר פרטים על גורלם של יהודי תימן, בעיקר בחיבוריהם של חכמי תימן, בני אותם הדורות. מתוך כתביו של אחד מגדולי המשוררים היהודים בתימן, ר׳ שלום שבזי שומעים אנו על רדיפות בימי השלטון התורכי (תחילתו ב־1546 למנה״נ). המלחמה בין השליטים התורכיים ובין האימאמים הזיידיים — השליטים המקומיים — נתנה את אותותיה לרעה במצב היהודים! הם היו נתונים בין הפטיש והסדן. במחצית השניה של המאה השבע־עשרה הצליחו השליטים מבית זייד למגר את השלטון התורכי, וכדי להנציח מאורע זה החליטו לגרש את היהודים מצנעא הבירה. הם גורשו אל אזור החוף הנקרא ״תהאמה״, מקום שבגלל אקלימו הקשה מיושב רק על ידי כושים. בתי היהודים נשדדו ועברו לידי ערבים. כעבור זמן, כשהותרו לשוב לצנעא, לא הוחזרו להם בתיהם והם נאלצו להקים להם שכונה חדשה מחוץ לעיר. הקינות, שחיברו ר׳ שלום שבזי ומשוררים אחרים על מאורע זה, קיימות והן מושרות על־ידי יהודי תימן עד היום. סבלם של יהודי תימן נמשך עד ימינו. אומנם קרה לפעמים שמשפחה אחת או שתיים הצליחו למצוא חן בעיני השליטים וזכו ליחס מיוחד בגלל התועלת שמצא בהם האימאם המולך, כגון טביעת מטבעות, עסקי בנקאות ומסחר בינלאומי. בכוח השפעתם מנעו לפעמים את האימאמים מרדיפות על היהודים. אבל תקופות כאלו היו קצרות מאד והנגישות לא איחרו להתחדש. גדול היה הסבל גס ממכת הבצורת והרעב שהיה בא בעקבותיה, צרות השכיחות מאד בתימן. היהודים, שפרנסתם היתה על רוכלות ומלאכות, סבלו יותר מאשר הערבים, אף־על־פי שגם גודלם הם לא היה טוב בשנים כאלה.

אין פלא שבקרב יהודי תימן היתה חזקה ועמוקה האמונה בביאת המשיח, וכפעם בפעם לבשה צורה של תנועה משיחית עממית. הרמב״ם, באיגרת תימן, מזכיר הופעת משיח אחד בתימן, שרבים נמשכו אחריו ,וכשלונו גרם לאכזבה רבה. גם בסוף המאה השבע־עשרה נודע אחד שרבים האמינו כי הוא המשיח המקווה, או לפחות מבשר המשיח. במחצית המאה התשע־ עשרה נתפרסם כמשיח יהודה בר־שלום, המכונה שוכר כוחיל. על הזעזוע הקשה שפקד אז את העדה בתימן מספרים לנו נוסעים שביקרו בה בימים ההם, ביחוד ר׳ יעקב ספיר.

סקרנו בקצרה קורות יהודי תימן מראשיתם ועד זמננו. יש להניח שרבים מהחמירים שהתיהדו בשעתם לא יכלו לשאת את הרדיפות והגזירות והתאסלמו. כן עלה בשעתו גם לגרים הכוזרים: אחרי חורבן ממלכתם התבוללו רובם ונטמעו בעמים, כי היסוד היהודי היה מועט שם. אולם יהודי תימן נשארו שבט חי באומה היהודית, ענף אשר לא יבש ולא נידח במרוצת הדורות, מימי מוחמד עד דורנו זה.

מעולם לא וויתר שבט זה על עצמאותו ועל תקוות הגאולה, ועכשיו, בהגיע שעת כינוס נידחים, היה מהראשונים לנטוש את ארץ גלותו ולעלות עליה שלימה לארץ המולדת.

עד זמננו שמרו התימנים את אחידותם הלאומית והדתית והתקיימו כחטיבה שלימה. בזכות עמדתם ההיסטורית בתימן, מצד אחה ונחשלותם של שבטי ערב הדרומית, מצד שני, שמרו היהודים את האבטונומיה הפנימית שלהם. בתוך הגלות המרה של תימן קיימו — אם נהפוך את בטויו של אחד העם — מעין ״חירות בתוך עבדות.״

במיוחד הורגש הדבר בחינוך הילדים. רוב הילדים למדו תורה ותפילה וחונכו במצוות. מעולם לא ביקרו בבתי־ספר אחרים מלבד ה״חדרים״ המסורתיים. בחדר הם לומדים בראש וראשונה תפילות ותורה — הכל בעליפה. לשם קריאה משתמשים בספר אחד לכיתה כולה, ורגילים הם לקרוא בספר הפוך או מן הצד, בלי קושי. מלבד נוסח התנ״ך, שהם בקיאים בו מילדותם וקוראים במבטא תימני מיוחד וכך גם בשמירת הנגינות וטעמי הקריאה, משננים הם תרגום אונקלוס ותרגומו של רבנו סעדיה גאון בערבית, הכל בעל־פה.

כמו כן הם לומדים משנה והלכות על־פי משנה התורה לרמבי׳ם, וגם ״שולחן ערוך״. עם זה הם יודעים פרק בשירה. כתבי־יד תימנים מכילים שירי משוררי ספרד מימי הביניים (״דיוואנים״) ושירי משוררי תימן: ר׳ שלום שבזי, ר׳ אברהם חלפון ואחדים. יש להם גם רקודים מיוחדים: שניים או שלושה גברים נוהגים לרקוד באמצע — והציבור יושב במעגל סביב ועוזר למרקדים במחיאות־כף. הנשים יושבות לחוד.

אלה הם רק פרטים מעטים מהווי התימני, אבל הם מעידים על אחידותו של השבט הזה. זכות גדולה היא לו שזכה לגאולה שלימה מן הגלות.

ראשית עליתם לארץ היתה בתחילת שנות השמונים למאה שעברה, בדיוק בזמן ההתעוררות הראשונה של חובבי ציון ושל ביל״ו ברוסיה, למלא דברי הכתוב ״עורי צפון ובאי תימן. ראשוני העולים באו לירושלים, שלחו ידם בכל עבודה קשה וזכו להקים גם שכונה חדשה בירושלים — בכפר השילוח — בסיוע ״עזרת נידחים״ מיסודו של י. ד. פרומקין, ושם למדו גם מלאכות שונות. אחרי העולים הראשונים באו אחרים. העליה נמשכה לאטה עשרים וחמש שנים ״כמי השילוח ההולכים לאט״. היתה זו עליתם הראשונה. העליה השניה באה בגינו של שמואל יבנאלי, שבילה כשנתיים בתימן לפני מלחמת העולם הראשונה והביא אליהם את בשורת התחיה ועבודת האדמה. העליה השניה הביאה אלפים — הפעם ליפו, לתל־אביב ולמושבות, והניחה יסוד מוצק לישוב החקלאי. היא לא פסקה גם אחרי המלחמה, בימי המנדאט הבריטי וישוב התימנים גדל והיכה שרשים. מספרם בארץ הגיע עד ל־35000 נפש.

העליה האחרונה התחילה עם קום מדינת ישראל; וכאשר נתן ידו לדבר הוועד היהודי המאוחד מאמריקה (הג׳וינט) לבשה ממדים של יציאה המונית. מרבד הקסמים הביא על כנפי נשרים מאות עולים מדי שבוע בשבוע. הישוב התימני בארץ מונה כיום למעלה מ־100000 נפש, כלומר: הרבה יותר משמנה כל הישוב היהודי בגלות תימן לפני המלחמה העולמית. השבט התימני כבר הכה שרשים בארץ, ויחד עם שאר הגאולים ועם הישוב המקומי יבנה את החיים החדשים במדינת ישראל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר