המומר-נהוראי מאיר שטרית-המומר

המומר- הסיפור המלאהשדה מן המדבר

לפני חמש שנים, מיד לאחר חג הפסח, באה מפי עדים רבים הבשורה המרה: שלמה, בנה של משפחת בן־חיים, המיר את דתו, שינה שמו למוסא ותחת שם משפחתו הוא נושא כעת את השם עבד־אלחק. כל בני הקהילה, עד האחרון שבהם, התגייסו למאמץ הגדול למנוע את מעשה הטומאה. כל הדרכים מוצו עד תום, אך לשווא. שלמה התאהב באיסלאם. הוא חבש מצנפת בד לבן, לבש בגדי משי לבנים כשלג והחל עובר מדי יום שישי מול עיניהם הבוכיות של יהודי העיירה בדרכו למסגד, כדי להשתתף בתפילה השבועית.

רכוב על סוס לבן, כנסיך, היה שלמה־מוסא מובל בתהלוכת שמחה, בעוד הגברים הערביים קוראים סביבו בקול גדול ״אללה אול אכבר״ וידיהם מונפות כלפי שמיים ובעוד נשותיהם שורקות לעברו שריקות שמחה ומפזרות עליו ועל סוסו פרחים ומתיזות עליהם מי־בושם.

תהלוכתו של שלמה־מוסא היתה לבושתם ולחרפתם של יהודי העיירה. בעת התהלוכה הסתגרו בבתיהם. רק הסקרנים מביניהם הציצו בעד לחלונות או מעבר למעקות הגגות, וכך גם הילדים, שלא ניתן היה למנוע מהם את היציאה החוצה וההתבוננות במומר, המחייך אליהם ומנופף בידו לשלום מעל סוסו.

״אתה נראה כמו מרדכי ממגילת אסתר״, קרא לעברו פעם שמעון, הגדול בחבורת הילדים, בקולו החזק.

או־אז החלו הילדים האחרים להתווכח עימו, לפי שמרדכי הציל את היהודים מידי המן הרשע ואילו שלמה משפיל אותם בעוזבו את משפחתו.

״רק נזכרתי במה שלמדנו על מגילת אסתר״, התנצל שמעון. ״אבל שלמה נראה שמח במה שעושים לו הערבים, ולא חושב בכלל על השפלת הוריו ושאר היהודים בעיירה״.

״אללה אול אכבר!״, זעק שלמה המומר לעבר הילדים, שפרצו בצחוק ואחר־כך בבכי, על שלמה ששוב אינו חברם ואינו משתייך ליהודים.

מדי יום שישי שב ונתחדש אבלם של בני משפחת בן־חיים וכלימה שבה וכיסתה את פניהם. כליפא, האב, היה מהלך שבועות רבים וכובע הגלביה השחורה על ראשו, משתדל להימנע מכל מגע עם הסובב אותו. גם את חנותו סגר, לפי שלקוחותיו היו ערבים, והם שגזלו ממנו את בנו, את שלמה. ללא נשוא היתה כלימתו, אך למרות רחמיהם עליו לא חסכו ממנו יהודי העיירה את לשונם החדה, העסיסית, החותכת־רכיל. ״לי מנהום ימשי ליהום״, היו מלהגים על משפחת בן־חיים: מי שנוטה אליהם, לערבים, שיילך אליהם. ועם זאת הלכו כמה נשים אצילות־נפש וגאות ביהדותן לבית המשפחה וקיימו שם את חובת האבל על המומר, ה׳לוקאף׳, המעמד.

משך שעתייים תמימות, בקול צער, בנהי ובשריטת הפנים התקיים מעמד זה. הן עמדו זועקות, מקוננות ומבכות מרה את אבדן הנפש היהודית מחיק העם הנבחר. בסוף הטכס הלבישו הנשים את אימו של שלמה בשחורים, הושיבוה על הארץ ופיזרו על ראשה אפר. בצאתן שטפו הנשים ידיהן, ובלא לנגבן העבירון אחת לאחת על הסף ומרחו את האבק שדבק בידיהן הרטובות על מצחן.

בזעקה ״מוות לשלמה המומר״ הסתיים המעמד. ואחר מיהרו, נחפזות, לדרכן.

אולם בכך לא הסתיים המעשה. שמואל הצולע, שרק משום היותו שמש בית־הכנסת לא דחקו מומו לשולי החברה, אזר אומץ ופנה ביום שישי אחד לראש הקהילה היהודית בעיירה, מסעוד וולד סולטנה, בבקשה כי יעשה משהו כדי למנוע את החרפה. כלומר, שידאג כי ירחיקו את המומר למקום אחר.

ברגלו הימנית, הקצרה מרגלו השמאלית, פירכס שמואל בתחנוניו בפני ראש הקהילה. וזה הביט בו ברוך משך תפילת מינחה ולבסוף יצא מבית הכנסת לערבו של עוד יום הממלא את בני הקהילה בושה וכלימה.

כבר בשבת הודיע ראש הקהילה על כוונתו לדרוש מן האחראים הערביים לסלק את המומר מן העיירה, וביום ראשון שלמחרת אכן צעד נמרצות לעבר ביתו של מוכתר הערבים, מוחמד אוחמו, ושטח בפניו את בקשתם של בני קהילתו. אמנם, ראש הקהילה היהודית ומוכתר הערבים היו מקיימים ביניהם יחסי ידידות וריעות משך שנים רבות, אך לבקשה זו לא יכול היה המוכתר להיענות, ויעץ לראש הקהילה לפנות אל המושל הצבאי.זאת, משום שאם תבוא פקודת הסילוק מפיו, לא יוכלו בני העיירה הערביים להתנגד לה. אולם, ראש הקהילה, אשר הכיר את המושל הצרפתי, הנוקשה בדיעותיו ונמנע מכל צעד שירגיז את הערבים האהודים עליו, נרתע מפני עצה זו.

למרבה הפלא קיבל הקפיטן ג׳ורג׳ מארסו את פני ראש הקהילה בחמימות, וכאשר התברר לו, כי בקשת היהודים היא להעביר את שלמה המומר מן העיירה, וזאת בלבד, נענה לה בחיוב, ובו במקום ציווה על מזכירו להוציא פקודה בנושא זה.

״תהיתי מתי תבואו לבקש זאת ממני״, הוסיף המושל ואמר. שלמה המומר נעלם מן העיירה ויודעי־סוד טענו, כי נאסר עליו לחזור אליה עוד.

חמש שנים עברו מאז. שלמה נשכח מלב היהודים וגם משפחתו התנערה ממנו. רק אימו, שרה, נותרה בקדרותה, תוגת אם על בנה הכסיל, אותו ילדה וגידלה באהבה והכניסה למצוות ולו ייעדה כלה יהודית מבנות העיירה. האם לא יכולה היתה לשכחו. צחוק לא ניכר עוד על שפתיה ושמחה לא חדרה שוב לליבה. היא הדירה רגליה מן הרחוב והסתגרה בביתה.

יום אחד חלפה בקרב יהודי העיירה השמועה, כי שלמה חזר לעיירה ושב ליהדותו. נשים רבות, מתמוגגות משמחה, נחפזו אז לבית אימו כדי לברכה. ״מי הרשע שרוצה לשרוף את לבי״, הטיחה האם הכואבת בחברותיה ורדפה אחריהן עד הבאר המרכזית של העיירה, בצווחה כי את שלמה קברה מזמן, ובדרשה כי את הלעג יקבור כל לועג בביתו שלו. למרבה המזל עבר במקום, באותו רגע, מסעוד, ראש הקהילה, שכיבד את האם והבין לליבה. הוא בירכה לשלום והפיג בכך את כעסה.

״את לא מאמינה לשמועה, אבל גם אלי באו ערבים רבים, להודיע לי שהוא מבקש לחזור למשפחתו וליהדותו״, אמר.

״סירבתי לראותו עד שאשוחח איתכם על אודותיו״, הוסיף ואמר לשרה, שלא הגיבה על דבריו ורק האיצה את קצב הליכתה, עד שהגיעו לפתח ביתה. שרה נכנסה לביתה. מסעוד לא הירפה ונכנס אחריה. בבית היו כבר בני המשפחה כולם, ובראשם כליפא, האב, מתדיינים ומתווכחים ביניהם בדבר שמועה זו.

לאחר דין ודברים ביקש כליפא מראש הקהילה, מסעוד, כי יעשה בדבר זה כטוב בעיניו, ומסעוד הודיע לו כי למחרת היום יביא את שלמה לבית־הכנסת.

שמועה רודפת שמועה בעיירה. כולם שומעים ומתלחשים, מסתקרנים ומתווכחים, מופתעים ומצפים לבאות. מחר בבוקר יובא שלמה המומר לבית־הכנסת. אולם, אין זה יאה להכניס יהודי מומר, טמא, לבית האלוהים. אך הלא רק שם, בבית־הכנסת, יכולים לבדוק אותו. אם כך לפחות תוגבל כניסתו לחצר בית־הכנסת, שלא יבוא בתוכו, רחמנא ליצלן. האם יבדוק הרב רחמים את איבר מינו של המומר. והלא גם הערבים נימולים הם.

למחרת המה רחובו של בית־הכנסת מאדם. הכל הסתופפו והתגודדו, מצפים לבואו של המומר החוזר הביתה. ובתווך, בחצר, משפחתו, ובקרב בני המשפחה בולט היעדר האם, שרה, המסרבת להאמין לשיבה זו של מי שקברה בנבכי נפשה, ורק צער וכאב על אובדנו נותרו בה.

״אני שלמה, אני שלמה!״, קרא המומר להמון היהודים שקיבלו פניו בצהלה וקרבו אליו כדי לבחון פרצופו, תמהים איך נשתנה ונתכער, מתריסים כי טומאת הגויים ניכרת בפניו, בעוד השמש, שמואל הצולע, מנסה בכל כוחו לחסום לו את דרכו אל בית־הכנסת, וכוחו בוגד בו.

ההמון פרץ פנימה אחר המומר. איש לא שעה לקריאותיו של ראש הקהילה. כליפא קפץ על בנו בחיבוקים ובנשיקות, מתייפח. שלמה צחק במלוא גרונו.

״למה אתה בוכה, אבא, הרי חזרתי״, קרא שלמה לאביו, החונק אותו בחיבוקו, בעוד הוא עצמו משועשע מן המתרחש סביבו ונהנה מתשומת הלב המופנית כלפיו.

״לך נשק את אימך ואת בני משפחתך״, הורה ראש הקהילה לשלמה המומר, בבקשו לבחון את זכרונו של השב הביתה.

שלמה קם על רגליו, תר בהמון אחר דמות אימו. לשווא. רק באחותו, רבקה, הבחין, וקרא לעברה: ״רבקה, איפה אמא!?״

רבקה פרצה בבכי וקראה קריאה חנוקה מגרונה הצרוד:״עלא סלאמתק יאכוייא!״, ברוך בואך אחי. או אז שטף גל אהדה את בני הקהילה המסתופפים סביב, והיה מי מביניהם שרץ אל שרה, האם.

כאשר הגיעה שרה לבית־הכנסת, והיא מעולפת למחצה, כדי לפגוש את בנה עליו התאבלה חמש שנים, קם שלמה ממקומו. הוא חיבקה, נישקה, החזיק פניה בין כפות ידיו, הביט בה ארוכות בעודה בוכה ולבסוף פרץ בצחוק רם.

״תסלחי לי, אמא, על מה שעשיתי לך״, אמר ונשק שוב על ראשה, המכוסה עדיין במטפחת שחורה, לאות אבל ותוגה.

״תלחמד עלייק שרה!״, ברוך שהביאך עד הלום, נשמעו קריאות מפי נשים רבות לעבר שרה הבוכיה, שתפסה מקומה ליד בנה האובד. הרב רחמים, שישב עד כה בפינתו, קרא לשלמה להיכנס עימו לחדר צדדי שבחצר בית הכנסת. איתם נכנסו פנימה גם ראש הקהילה, מסעוד, השמש שמואל ועוד שניים מאנשי הקהילה. הדלת נסגרה מאחריהם והמון הממתינים החל רוחש חיוכים אלמים ולחישות. הרב בודק את שלמה.

בפנים פתח שלמה את מכנסיו והציג את איבר מינו לפני הרב, המבקש לבדוק את זכר הברית. שלמה עמד וצחק משך כך. אחר סיפר לרב כי טרם נישא והוסיף כי ברצונו לחזור ליהדותו ולחיק משפחתו.

כעבור זמן נפתחה הדלת והרב יצא והכריז קבל עם ועדה: ״שלמה בן חיים הוא יהודי לכל דבר״.

שאגת שמחה החרידה את חלל בית־הכנסת והדהדה בעיירה כולה. עד בתי הערבים הגיעה, אפילו עד לשכתו של המושל החדש, אשר שלח שומר חמוש כדי שיבדוק מה קול ההמון השואג בעיירה.

העיירה ליוותה בחגיגה גדולה את שובו של שלמה בן־חיים, שיום אחד לפני כן עוד היה מוסא עבד־אלחק, לביתו. בבית הוריו שררה מהומה רבה. המשפחה לא התכוננה לחגיגה שכזו, ולפיכך קיבצה אצל השכנים משקאות, חמוצים ופיצוחים, לקבל בם פני החוגגים הרבים. בינתיים קבע הרב את סדר החזרתו של שלמה לחיק היהדות: גזירת ציפורניים, גילוח ראש, רחיצה בנהר וטבילה במקווה — ולקראת שבת, הבאתו כחתן לבית־הכנסת והעלאתו לדוכן לקרוא בתורה.

אולם, שלמה התנהג באופן מוזר. רוב הזמן צחק והתבדח, סיפר על מה שעבר עליו במשך חמש שנים כערבי ונראה משועשע מתשומת הלב הרבה שיהודי העיירה מפגינים כלפיו. אחיו, סעדון, רכן על אוזנו ולחש לו, כי עליו להרצין ולא להיראות משועשע כפי שנראה בעת רוכבו על סוס לבן, כערבי. צחק לו שלמה במלוא קולו. ״אתה זוכר את הסוס? אהההה!״, בהזכירו את הסוס פגה שמחת הסובבבים, שכמו שבו וחזו מחדש בתהלוכת ההתאסלמות, שהתרחשה חמש שנים קודם לכן.

שלושים ימים נמשכו הסעודות וההילולות, החגיגות והמסיבות סביב שלמה, שנהנה מכל רגע ורגע. כל שביקש לדעת היה איפה תתקיים, ביום המחרת, עוד חגיגה. הוא אכל בכל סעודה כמויות גדולות של מזון ומאכלים ומטעמים שהכיר בילדותו, ולא הסתיר געגועיו למאכלים אלה, שחסרו לו בחייו כערבי. היה מי שהעיר על כך, כי הוא מקווה שלא זוהי סיבת שובו, אותם מאכלים שחסרו לו.

ודאי, ההילולה הגדולה מכולן התרחשה ביום השבת בו עלה שלמה לתורה ובירך את הברכות על־פה. ״נכון שאני זוכר הכל?״, שאל שלמה לקול צחוקם של המתפללים.

ובכן, תמו ההילולות, והמשפחה החלה מתכננת לו, לשלמה, חתונה מפוארת עם בתו היפהפיה של באלו בן משה. לא קל היה לבאלו הקשיש לשכנע את בתו שתסכים לנישואיה עם שלמה, בשל רתיעתה מהיותו מוסלמי בעבר. ואף על פי כן נעתרה לבסוף להפצרות אביה והסכימה להינשא לו. והנה, כאשר כלו ההכנות לחתונה נעלם החתן כלא היה. מוסא עבד־אלחק חזר לאיסלאם, ממנו הגיח.

שרה, אימו, מתה ביום היעלמו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר