יהודי מרוקו בארץ ובעולם- רוברט אסרף

יהודי מרוקו-רוברט אסרף

עלייה, שבראשיתה הייתה מוגבלת מאוד, בגלל המספר המצומצם של אשרות כניסה שהסוכנות היהודית חילקה, אשר בתחילה היו שמורות לפליטים היהודיים האירופים שהתיישבו במרוקו. רבים מהם כלל לא חשבו לבוא לפלסטינה, והעדיפו לחזור לאירופה או לנסוע לארה״ב.

לאחר ויכוחים מרים, אשרות-הכניסה הללו ״שינו כיוון״ הועברו לתנועה הציונית המרוקנית אשר העניקה אותם לתנועות נוער ציוניות, המקורבות לזרם הציוני סוציאליסטי.

עשר האשרות הראשונות הוענקו לכן, בין היתר, לאלי מויאל מסאלה, סגן־שר התקשורת לעתיד, לצייר הנוף שאול צבי זיני מספרו, ולצייר משה גבאי מקזבלאנקה. כשהגיעו לפלסטינה, נשלחו לקיבוץ בית השיטה, שם מצאו יהודים צעירים בני טוניסיה ואלג׳יריה, שיחסיהם איתם היו מסוכסכים למדי. הטוניסים פרשו והקימו את קיבוץ רגבים, ואילו המרוקנים, אחרי קשיים רבים, הקימו את צאלים.

עולים חדשים נוספים ממרוקו הגיעו אחריהם, והקימו את קיבוץ יטבתה, לא הרחק מאילת, בהנהגתו של אליעזר אביטן , אחד מחלוצי הציונות המרוקנית.

הזוכים הספורים באשרות-עלייה נתקלו בקשיים רבים כשרצו לעזוב את מרוקו, עקב סירובן של הרשויות הצרפתיות להסדיר את הדרכונים שלהם ואת אשרות היציאה. התברר, שאם ברצונה של הסוכנות היהודית למשוך עולים, עליה למצוא דרך לעקוף את המכשול הכפול: זה שביציאה ממרוקו, וזה שבכניסה לפלסטינה. היה כמובן תקדים לכך – ״עלייה ב׳״ מאירופה; אולם המצב במרוקו היה שונה לחלוטין. באירופה, המועמדים לעלייה היו פליטי שואה, ששכנו במחנות פליטים או ״עקורים״, ולכן היו מוכנים נפשית לצאת להרפתקה המסוכנת הזאת. במרוקו, צריך היה לעקור משפחות שישבו באותה ארץ מזה דורות רבים, ואשר, לכאורה, לא היו נתונות בשום סכנה.

יתר על כן, אם בארצות המוצא האירופיות מהן הפליגו הספינות, צרפת ואיטליה, לא הציבו כל מכשול בדרכן, ואף פעלו בשיתוף-פעולה איתן, הרי היה ידוע שבצפון-אפריקה הרשויות תעשינה הכול כדי למנוע את יציאתן.

ב־1947 החליטה הסוכנות היהודית לפעול בקנה־מידה גדול, ולארגן מבצע של יציאות משותפות בכל המאגרב. למפקד ההגנה בצפון-אפריקה התמנה אפרים פרידמן בן־חיים, שהגיע לאלג׳יר בינואר 1947, והיה מוסווה כשליח מטעם הקק״ל. מעשהו הראשון היה לארגן את הסמינר הראשון להכשרה מטעם ההגנה, בהשתתפות חברים בתנועות הנוער החלוציות בטוניסיה, באלג׳יריה ובמרוקו. מרוקו הייתה מיוצגת על ידי שני אנשי חינוך צעירים מ״אגודת שארל נטר״ בקזבלאנקה – סם אביטבול, שעמד בראש ״קבוצת בן יהודה״, ואלי אוחיון, מזכיר הפדרציה הציונית המרוקנית.

השליח הארץ-ישראלי קבע, שההפלגה תצא ישירות מן החופים הצפון־אפריקנים, ולא דרך הסניף הצרפתי, כפי שהדברים נעשו עד אז בקנה-מידה קטן. זאת, על פי המסורת ה״אקטיביסטית״ של תנועתו ״הקיבוץ המאוחד״, ובגלל סיבות אידיאולוגיות ופסיכולוגיות, יותר מאשר בגלל מניעים מעשיים.

פעילים ואוהדים מקומיים סייעו בהקמתו של מחנה מעבר במרחק של כמאתיים קילומטרים ממזרח לאלג׳יר, סמוך לטֶנֶס, במסווה של אתר חופשה בשם Repos et Santé  – ״מנוחה ובריאות״. כששבו סם אביטבול ואלי אוחיון למרוקו, הסתייעו ברשת השמועות, והפיצו בכל המלאח׳ים במרוקו את הידיעה על פריצת הדרך לארץ ישראל. באפריל 1947, אחרי פסח, החלו להעביר בחשאי לאלג׳יריה, באזור אוז׳דה, את הקבוצות הראשונות שהתקבצו מכל רחבי הארץ.

עם הגעתם של המועמדים לעלייה לאלג׳יר, אספו אותם והובילו אותם למחנה, שם היו אמורים לשהות ימים אחדים, אך בפועל שהו שם קרוב לשישה שבועות. המיפגש בין העולים המרוקנים לבין האחראים הציונים הצרפתים לא התנהל על מי־מנוחות. רפאל האמל, שנשלח מן הבירה האירופית לנהל את המחנה בטנם, לא הסתיר את כעסו:

"עד מהרה נוכחנו לדעת שנמצאים בקרבם רק אחוז קטן של חברי תנועות ושל [אנשים שיש להם] פוטנציאל פרודוקטיבי. מספר החברים בתנועות הנוער נע בין 20 ל-25; וזה של בעלי מלאכה ופועלים סביב 60. כל היתר, 250 עד 300 איש, היו שייכים למעמדות הנמוכים; היו אלו פרזיטים שחיו מהברחות בשוק השחור, שהתפתו לבוא עקב אי-החוקיות ונמשכו על ידי האידיאולוגיה של ׳הארגון.״

היציאה הסתיימה בכישלון-למחצה. המפרצרן, שנבחר בתחילה להפלגה, היה מסוכן מדי. המיקום החדש שנבחר סבל מחיסרון גדול עיקרי: הספינה הפנמית ״אנאל״, ששמה הוסב ל״יהודה הלוי״, לא יכלה להגיע ליבשה ממש, והיה צורך להעביר את העולים בסירות עד לספינה. לשם כך נאלצו לשכור את שירותיהם של מבריחים מקצועיים – למורת רוחם הרבה של נכבדי הקהילה היהודית באלג׳יר, אשר לא שמחו בקשרים מעין אלו. רק בלילה של 10 במאי 1947, ״יהודה הלוי״ הטילה עוגן סמוך לטנס. הייתה זו ספינה בנפח 250 טון, שהוכנסו בה שינויים לצורך אכסון 600 נוסעים. אף כי הז׳אנדרמריה – שתשומת לבה התעוררה, ללא ספק, עקב ההפלגות הלוך־ושוב – תפסה ועצרה כמאתיים עולים, הרי 460 האחרים הצליחו לעלות לסיפון הספינה, שיצאה במהירות הימה והפליגה לעבר פלסטינה.

כך אירע שמשפחות התפצלו: חלק מהן הפליג לארץ ישראל; חלקים אחרים נאלצו לחזור למרוקו. כך אירע גם לשאול בן שמחון שחזר לפס, ועסק שם בניסיון לתעל את זרם המועמדים ליציאה.

״יהודה הלוי״ אותרה על ידי ספינות ה״רויאל נייבי״ ־ הצי המלכותי האנגלי – ליד אלכסנדריה, והובלה לקפריסין מיד עם כניסתה למים הטריטוריאליים של פלסטינה. היא הובאה לנמל חיפה בליווי, ועם הגעתה היוותה סנסציה. סופסוף, היה מדובר בעולים חדשים שהגיעו בחשאי – לא מאירופה כי אם מצפון-אפריקה. כפי שכתב אחד מן המארגנים של המבצע הזה, אפרים בן-חיים פרידמן:

העתונות העברית הדגישה, שזו הפעם הראשונה שלא היה מדובר בפליטים ממחנות הריכוז באירופה, או בפליטים מסיביר, כי אם ב׳׳אחינו האוריינטאליים החיים בשלווה מזה דורות בצל האיסלם בצפון-אפריקה" (״הצופה״). בטאונה של ההסתדרות, ״דבר״, כתב ש״הספינה הזאת היא הוכחה לכך שאין זה נכון לזהות את הבעיה היהודית עם יהודי אירופה בלבד: ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך?' כתב המשורר, אשר הספינה נושאת את שמו. אסירי ציון קיימים לא רק באירופה.״

ב-31 במאי, לאחר הפלגה לא-נעימה במיוחד שנמשכה 21 יום, העולים הועלו בכוח על סיפון הספינה וגורשו לקפריסין, שם האנגלים – שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכמות ־ ריכזו במחנות, מאז קייץ 1946, את אלפי הנוסעים המחתרתיים שנעצרו על ידי ה״רויאל נייבי״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר