ארכיון יומי: 17 באוגוסט 2017


קהילה קרועה – ירון צור – השמרנות הדתית החדשה

השמרנות הדתית החדשהקהילה קרועה

לצד הדגם הקלאסי שהציבה יהדות המערב התפתחה באירופה של המאה התשע־עשרה מגמה רפורמיסטית יהודית אחרת. גם את שורשיה של זו ניתן למצוא בתפוצות המערביות, וימיה כימי הרפורמיזם היהודי המערבי הקלאסי, שהיא נולדה כתגובה עליו. כידוע כללה תנועת ההשכלה היהודית, שהיתה התנועה המודרניסטית הראשונה שהופיעה בקרב המיעוטים היהודיים באירופה, זרם רדיקלי – שהתגלם למעשה ברפורמיזם היהודי המערבי הקלאסי – וזרם מתון. המשכילים המתונים לא נטו – בין שביטאו זאת בפירוש ובין שלא – להתנער לחלוטין מן היסודות התרבותיים והפוליטיים או הקיום היהודי הישן. הם חיפשו דרכים לרענן את המורשת היהודית הישנה, והמסלול העיקרי שמצאו להם היה דרך התחייה העברית התרבותית. שורשי המגמה המתנגדת לדגם הרפורמיסטי המערבי מצויים בזרם זה, ההשכלה המתונה. בצדו ולעתים בזיקה אליו התפתח זרם מתנגד חריף עוד יותר – האורתודוקסיה החרדית.

המגמה שנטתה לשימור המחיצות הישנות, ושניתן לכנותה בדלנית חדשה או נאו־פרטיקולריסטית, לא אפיינה את הזרם המרכזי בהנהגת הקהילות המערביות. לעומת זאת היא הסתמנה כמגמה מרכזית בריכוזים היהודיים הגדולים במזרח אירופה, ברוסיה ובחבלים המזרחיים של האימפריה האוסטרית־הונגרית. באזורים אלה בלטו רתיעה או קשיים של המיעוט היהודי להשתלב ברוב המקומי, ולצד חתירה של חוגים יהודים ליישם את הדגם המערבי גם על קרקע קשה זו התגוונו והתחזקו שם אוריינטציות אחרות. במזרח אירופה התפתחו האורתודוקסיה החרדית לגוניה, הציונות, רעיונות לאומיים טריטוריאליסטיים אחרים וכן תנועות שדגלו בתפישות של לאומיות תרבותית וחברתית, כגון ה״בונד״ וה״פולקיזם״ הדובנובי.

הראשון משלל הזרמים הבדלניים החדשים שהופיע על פני השטח והתחרה בדגם היהודי המערבי הקלאסי היה האורתודוקסיה החרדית. האורתודוקסיה ערערה על תהליכי התמורה באירופה עוד לפני התפשטות הלאומיות, שעה שתנועת ההשכלה האירופית יצאה כנגד מרכזיות הדת בחברה, ובתגובה על הלאומיות, שהתגבשה מאוחר יותר, ערערה האורתודוקסיה על התפישה שלפיה עבר זמנה של הקהילייה הדתית בקהיליית הזהות הראשונה במעלה. תפישתה של האורתודוקסיה היתה פשוטה: מול האיום על מעמד הקהילייה הישנה יש להציב חומות חדשות גבוהות יותר של התחזקות בדת: עתה, יותר מבעבר, יש להקפיד על הציות להלכה ועל הגנה על מסגרות הקיום הישנות, ככל שניתן.

במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, די היה שחידוש כלשהו בשאלת הזהות היהודית יפרוץ בתפוצה אחת כדי שהדיו יגיעו במהירות לתפוצות אחרות. ערוצי תקשורת מסורתיים, כלכליים ודתיים, התקיימו מאז ומתמיד בין הקהילות והידיעות החדשות יכלו להינשא גם על גליהם. אך מעבר לכך כוננו באותה תקופה ערוצי תקשורת חדשים. ערוץ חדש אחד בארצות האסלאם היתה רשת בתי־הספר של כי״ח; המורים והמנהלים בבתי־הספר היו פתוחים להשפעות יהודיות מבחוץ ושימשו צינור להעברתן פנימה לתוך הקהילות, במיוחד לנוער הלומד במוסדותיהם. ערוץ חדש אחר, שהגיע גם לחוגים אחרים, שלא ידעו שפות אירופיות, היה הדפוס העברי, ובמיוחד העיתונות, שהחלה להתפתח אז במהירות. הדי האורתודוקסיה לא הגיעו כמובן למרוקו דרך מוסדות כי״ח אלא דרך הדפוס וכן באמצעות שד״רים או מהגרים יהודים משכילים מתונים וחרדים.

לאחד המבקרים הזרים, הרב האשכנזי זאב היילפרין, היתה כנראה השפעה מייסדת וארוכת טווח במרוקו. היילפרין, יליד ליטא ותושב ירושלים לשעבר, שהה בקהילות מכנאס ופאס שנים ארוכות בראשית המאה העשרים והחדיר לתוכן רעיונות ודגמי התחדשות תורנית מבית־מדרשה של תנועת המוסר הליטאית. השפעתו תרמה כנראה לכך שיהודי פאס היו הראשונים שניסו לענות על אתגר התמורה החינוכית של כי״ח בהקמת מוסד חינוכי קהילתי בעל מגמה שמרנית. הם הקימו תלמוד תורה שכונה ״אם הבנים״, ושהיה בעיקרו מוסד חינוכי מן הדגם הישן, אם כי שולבו בו כנראה יסודות תיקון כלשהם. ״אם הבנים״ עבר רפורמות מתונות בראשית תקופת הפרוטקטוראט, ואחרי מלחמת־ העולם השנייה הפך לדגם למוסדות חינוך דומים שיקומו ברחבי מרוקו.

במקביל למסלול הפונה להתמערבות התפתח אפוא לאטו, וללא תמיכה מסיבית מן הסוג שהעניקה כי״ח לחסידיה, מסלול מודרניזציה אחר, שנתחם רובו ככולו בגבולות ההשכלה העברית המתונה והדת היהודית. המאפיין התרבותי הייחודי של מסלול זה היה שההתוודעות להשכלה או לשמרנות החדשה היתה בעברית, ולא בשפה מערבית. תופעה זו מזכירה את מה שהתרחש בקרב המוסלמים, שגם אצלם היו שני צינורות לשוניים־תרבותיים מקבילים לתקשורת רפורמיסטית: ערבית, או שפה אירופית. לשאלת התרבות המשמשת את הרפורמיסטים היתה, כפי שנראה בהמשך, חשיבות מרכזית, ועל כן נבדיל מכאן ואילך בין ״מתמערבים״ ל״משכילים״. נייחד אה המונח ״משכילים״ לאלה שקלטו את בשורת התמורות ופיתחו את נטיותיהם באמצעות שפת המקור שלהם, ערבית או עברית, ואילו ״מתמערבים״ יכונו מי שתהליכים אלה התבצעו אצלם כעיקר באמצעות שפה אירופית.

ליהודי מרוקו היתה אפוא האופציה להתוודע לתמורות בתחום הזהות היהודית המסורתית דרך ההשכלה העברית המתונה או דרך התגובה האורתודוקסית השמרנית החדשה, שהתגבשה גם היא, כמובן, בלשון התקשורת המסורתית־עברית, היידיש או הערבית־יהודית. עם כל ההבדלים בין מרוקו למזרח אירופה היה גם דמיון מסוים בין שני אזורים אלה של הפזורה. כאן וכאן היו ריכוזים יהודיים גדולים יחסית, שהשלטונות לא היו נחושים להעבירם במהירות תהליכי תמורה. מפעלה החינוכי המערבי של כי״ח חדר עד תום מלחמת־העולם השנייה כמעט אך ורק לערים ולעיירות הגדולות – וגם בהן לא הקיף אלא חלק, אמנם ניכר, של הדור הצעיר. כמו כן, זרועות השלטון הקולוניאלי שפעלו ברוח הנציב העליון הראשון, ליוטה, לא עודדו כזכור את פירוק האליטות והמוסדות הישנים.

המחקר על התפתחות ההשכלה העברית המתונה, הדתית, והשמרנות החדשה בקרב יהודי מרוקו מצוי בחיתוליו. ואולם הרושם הוא כי עד מלחמת־העולם השנייה הספיקו להיווצר גרעינים של שמרנות דתית בעיקר בפנים הארץ, במכנאס, בפאס, בצפרו ועוד. העילית הרבנית התבוננה כצפוי בעין זועפת על תהליכי החילון בחברה היהודית, על התרופפות הקשרים הפנים־קהילתיים וכו'. מעבר לזה, אחדים מאנשיה ניתחו לעצמם את הגורמים העומדים מאחורי תהליכי התמורה, פיתחו מודעות לתפקיד מפעלה החינוכי של כי״ח בשינוי הזהות המסורתית וחיפשו דרכים לשקם את מעמד הדת ואת כוחם שלהם בהנהגת הציבור. הם היו מודעים לכך שהמערכה המקומית שהם עמדו בה לא היתה אלא חלק ממערכת התגוננות כללית של העילית הרבנית בקהילות ישראל, וודאי שהם עמדו בקשרים עם רבנים במקומות אחרים.

רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה – הגאון הרב נסים רביבו

הגאון הרב נסים רביבורבאט העיר 2

הרב לוק סיפר כי כאשר הרב נסים היה בן 16 הוא למד בישיבת סנדרלנד באנגליה. ראש הישיבה ביקש ממנו להעביר שיעור כללי לתלמידי הישיבה. הרב נסים שקד על הכנת החומר, בצורה יסודית ומעמיקה, אבל תוך כדי הכנת השיעור, התקשה רבי נסים בהבנת דברי מהרש״א על הסוגיא שאותה הכין, ומשלא הצליח לפענח את דבריו, החל לבכות.

לפתע, סיפר, נפתחה הדלת ונכנס זקן נשוא פנים לבית המדרש ושאלו לפשר בכיו. רבי נסים ענה, שהוא צריך להכין שיעור כללי, ולא מצליח להבין את דברי המהרש״א על הסוגיא. אותו זקן הציע ללמוד ביחד את הדברים, ואכן לאחר מספר דקות של לימוד, דברי המהרש״א הובנו לאשורם, והאירו את הסוגייה באור חדש. רבי נסים רצה להודות לזקן, אך הוא נעלם, וכל החיפושים אחריו בבית המדרש, לא הועילו למוצאו. באותו לילה הזקן הופיע בחלומו של רבי נסים, ולשאלתו מי הוא ומדוע נעלם, ענה כי הוא המהרש״א, ונשלח משמיים להסביר לו את דבריו על הסוגייה שהכין. הרב לוק אמר כי כל השנים לא רצה להפר את הבטחתו למנוח ולכן נמנע מלספר את הסיפור במשך 40 שנה, ורק עתה, לאחר פטירתו, ראה את עצמו משוחרר מהבטחה זו. בני המשפחה נותרו המומים. הדמיון המפתיע בין שני הסיפורים ששמעו בהפרש של שבוע לא נתן להם מנוח, ואחד האחים אף בדק ומצא קשר מפתיע ומדהים בין שני הרבנים שזכו להתגלות המהרש״א בהפרש של 200 שנה.

אליעזר די אבילה גמטריא – נסים רביבו שמו של אליעזר די אבילה בגימטרייא הוא 380 ואילו שמו של נסים רביבו בגימטרייא הוא גם כן380 … בנוסף מצאה המשפחה דמיון רב בין שני האישים: גם הרב נסים ורב רבי אליעזר די־אבילה נחנו בכשרונות נדירים של חריפות וגאונות שניכרה בהם מגיל קטן: שניהם היו מתמידים גדולים, ולפעמים למדו ימים רצופים ללא שינה; שניהם כתבו ספרים רבים, ולא זכו להדפיסם בימי חייהם; עפ״י החיד״א ב״שם הגדולים״, רבי אליעזר די אבילה, מפאת חריפותו, היה כותב ומוחק וחוזר וכותב, ועל פי עדויות רבות, כך נהג גם רבי נסים ושניהם נפטרו בגיל צעיר, יחסית. בני המשפחה מיהרו לעדכן את הרב עמאר בפרטי הגילויים החדשים וביקשו לשמוע ממנו האם רק במקרה סיפר להם את הסיפור על רבי אליעזר די אבילה. מקורבי הרב הראשי אישרו לנו כי אכן הרב השמיע את הסיפור במקרה, ולא ידע דבר על הסיפור השני.

למרות זאת, בני משפחת רביבו משוכנעים שלא יד המקרה הייתה פה. ״אנחנו מאמינים בהשגחה העליונה, ואין מקריות בעולם. אנחנו, כמשפחה דתית, מאמינים שמהשמיים כיוונו אותם לספר את הסיפור הזה ביום שלושים לזכרו של אחינו המנוח", אמרו בני משפחת רביבו לראשון לציון. מסקנתם מהצירוף המופלא של שני הסיפורים ומהדמיון הרב בין שני הרבנים היא אחת: "הרב נסים רביבו הוא, קרוב לוודאי, שורש נשמתו של רבי אליעזר די אבילה, והמהרש״א התגלה לשניהם בהפרש של כמאתיים שנה" עד כאן הדברים שהובאו בעיתון.

הכל עשה רבינו כדי להגיע "לאמיתה של תורה״, ונראה לי שרבינו רמז את זה באחד מדרשותיו בספר לקמן (בפרק עשרים) בעניין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, הביא מדרש ילקוט שמעוני, ואחרי משא ומתן בו העלה מאותו מדרש שמעצם הדרשה שבה ר׳ אליעזר בן הורקנוס התחיל את דרשתו הראשונה ונמצא לכתחילה שהוא חולק על חכמים ״לפני ששמע את סברתם״ ממנה מוכח שבכל המחלוקות עם חכמים היו מלכתחילה לשם שמים ולא התכוון לחלוק עימהם, עיי״ש. דחיית יצר הרע בגיל הרך

כד. שמעתי מחכמי זקני עירנו רבאט, שכאשר רבינו היה בעודו ילד קטן כבן שבע בערך, דודו האור החיים בא מנסיעה לבקר את אחותו שהיא אמו של רבינו, שאל את אחותו איפא אליעזר, אמרה לו הנה הוא בחצר כאשר הדלת היתה סגורה עליו ונשמעים רעשים של הספסלים והשולחן אשר בפנים. האור החיים הסתכל פנימה מבעד החור שבו מכניסים המפתח, והנה רואה שאליעזר עולה על השולחן וקופץ על הכיסאות ועושה מעשה של ילדים קטנים דבר שאינו מתאים לאישיותו למרות שהיה קטן, האור החיים המתין לו עד שגמר, כאשר יצא מן החדר ובא לנשק ידי דודו כנהוג, שאל אותו מה קרה אליעזר תמיד כאשר אני בא לבקרך אני רואה אותך רכון על הספר ועכשיו אני רואה בך התנהגות מוזרה, מה קרה? ענה לו בבושה, דוד אל דאגה אני אף פעם לא עשיתי את זה, רק בימים אלו ילדי השכונה צוחקים עלי על שאני תמיד מתחבר רק לזקנים ואיני משחק איתם ומתחבר איתם. אך זה כבר כמה ימים שיצר הרע מתגרה בי ולא נותן לי מנוחה ומשכנע אותי לנסות כי טוב לצאת לחוץ לשחק, ואם לא עכשיו אמתי? על כן היום החלטתי פעם אחת אני אעשה את רצונו כדי שיעזוב אותי לנפשי שאוכל להיכנס לביהמ״ד ללמוד בשקט. רבנו אור החיים שמח מאוד שזו היתה כוונתו, טפח לו על כתפו ובירך אותו להיות גדול בתורה כאבותיו הקדושים.

תומך ומלביש

כה. כך מעיד הרב חיד״א בהקדמתו מאשר שמע מתלמידי אור החיים: באדין מתכנשין אתכנשו חבריא בי מותבא רבה, ישיבה שיש בה ״סמיכה״ גם מקום ללון ״בעומקה של הלכה, ויהי עליהם לראש וצניף מלוכה…

שם נקבצו אצלו המו״ן בעלי תריסין  חריפי  דפומבדית….

כו. כך גם מעיד הרב חיד״א בהקדמתו: בן שבע עשרה שנ״ה ופיר׳׳ש כל מידי דקש״ה, שהקנו לו מן השמים, חכמה מפוארה בכלי הקודש מפואר. והרב חיד״א כאן רומז בדבריו תרתי מלבד היותו צעיר בגיל י״ז שנה גם ״שנה" דהיינו למד, ופיר״ש מלשון פרישות והתקדשות מכל תחבולותיו של יצר הרע הקשה, והקדיש את עצמו רק לתורה ולעבודת השם יתברך. וכך היה גם אביו בגיל טו״ב שנה כאשר היה לומד אצל רבי חיים בן עטר הזקן היה מצוהו לדרוש ברבים ולכתוב על ספר חוקה כל דרשותיו [עיין בהקדמה לספרו אוזן שמואל שהבאנו לעיל].

קהילות תאפילאלת -סג'למאסא-מעגל האדם-ד"ר מאיר נזרי

ברכת חתנים לאחר החופהתאפילאלת -כלולות

לא נהגו לברך שבע ברכות אלא פעם אחת במעמד החופה, ולא בשאר סעודות במשך שבעת ימי המשתה וגם לא בשבת חתן גם אם יש פנים חדשות. כך המנהג גם בבצאר, בבודניב, בפגיג ובבני אוניף ובקהילות הצפון: קצר א־סוק וריש. ושני טעמים לדבר: הטעם לפי רש״א, ז׳ ברכות בז׳ ימי המשתה תיקנון חז״ל על כוס ברכת המזון, ואנשי תאפילאלת לא נהגו לברך ברכת המזון על כוס יין [אפשר משום שהיין לא היה מצוי]. טעם שני [לדעת כותב חיבור זה], כל אנשי הקהילה בתאפילאלת משתתפים במעמד החופה, ואין פנים חדשות בז׳ ימי המשתה.

האירועים שלאחר החופה

צבאח ארְּוַאח (= בֹקר שלאחר ליל הכלולות — יום א׳ של שבעת ימי המשתה)

ביום שלאחר ליל הכלולות מתחילים שבעת ימי המשתה של החתן והכלה. בבוקר השכם קמה אם הכלה ולשה בצק לסופגניות. שתי נשים אוחזות בבצק כל אחת במחציתו ועושות ממנו חמש סופגניות גדולות מאוד, שמות במחבת גדולה מלאה

[1]     ראה מליץ טוב סב,ה, עמי עה-עט המבסס את דבריו על כך שברכת המזון אינה טעונה כוס על פי דין, ראה מרן שולחן ערוך, אורח חיים קפב,א.

[1]              ברכת חתנים לאחר החופה

לא נהגו לברך שבע ברכות אלא פעם אחת במעמד החופה, ולא בשאר סעודות במשך שבעת ימי המשתה וגם לא בשבת חתן גם אם יש פנים חדשות. כך המנהג גם בבצאר, בבודניב, בפגיג ובבני אוניף ובקהילות הצפון: קצר א־סוק וריש. ושני טעמים לדבר: הטעם לפי רש״א, ז׳ ברכות בז׳ ימי המשתה תיקנון חז״ל על כוס ברכת המזון, ואנשי תאפילאלת לא נהגו לברך ברכת המזון על כוס יין [אפשר משום שהיין לא היה מצוי]. טעם שני [לדעת כותב חיבור זה], כל אנשי הקהילה בתאפילאלת משתתפים במעמד החופה, ואין פנים חדשות בז׳ ימי המשתה.

האירועים שלאחר החופה

צבאח ארואח (= ביקר שלאחר ליל הכלולות — יום א׳ של שבעת ימי המשתה)

ברכת חתנים לאחר החופה

לא נהגו לברך שבע ברכות אלא פעם אחת במעמד החופה, ולא בשאר סעודות במשך שבעת ימי המשתה וגם לא בשבת חתן גם אם יש פנים חדשות. כך המנהג גם בבצאר, בבודניב, בפגיג ובבני אוניף ובקהילות הצפון: קצר א־סוק וריש. ושני טעמים לדבר: הטעם לפי רש״א, ז׳ ברכות בז׳ ימי המשתה תיקנון חז״ל על כוס ברכת המזון, ואנשי תאפילאלת לא נהגו לברך ברכת המזון על כוס יין [אפשר משום שהיין לא היה מצוי]. טעם שני [לדעת כותב חיבור זה], כל אנשי הקהילה בתאפילאלת משתתפים במעמד החופה, ואין פנים חדשות בז׳ ימי המשתה.

האירועים שלאחר החופה

צבאח ארואח (= ביקר שלאחר ליל הכלולות — יום א׳ של שבעת ימי המשתה)

הערת המחבר : בוקר שלאחר ליל הכלולות ייחודי הוא בחגיגיותו ברוב קהילות מרוקו, ראה רפאל בן שמחון, עמי 456-455 ויוסף שטרית, החתונה היהודית המסורתית במרוקו, חיפה 2003 (להלן: יוסף שטרית), עמי 274-268.

ביום שלאחר ליל הכלולות מתחילים שבעת ימי המשתה של החתן והכלה. בבוקר השכם קמה אם הכלה ולשה בצק לסופגניות. שתי נשים אוחזות בבצק כל אחת במחציתו ועושות ממנו חמש סופגניות גדולות מאוד, שמות במחבת גדולה מלאה שמן ואחר כך מטגנות עוד מאה סופגניות רגילות. לאחר שהסופגניות כבר מוכנות, יוצאת קבוצת נשים מבית הכלה לבית החתן, ובידיהן מגשים מלאים סופגניות, רקיקים ומיני עוגות ודבש. ביום זה באים קרובים ומכרים, ובידיהם מתנות לחתן ולכלה. האורחים מברכים את החתן והכלה בברכת ׳מְבּארכּ וּמְסְעוּד׳ (בברכה ובאושר), חלקם ובמיוחד שושביני החתן משתתפים בארוחת הצהריים. החתן והכלה מוקפים כל היום באורחים ובני המשפחה ושמחים עמם. בבית ערוך שולחן גדול מלא וגדוש במטעמים ומיני מתיקה לכל דכפין. כל השבוע — שמחה וששון בבית החתן. בכל הימים הנותרים עד לשבת הגדול בית החתן כמרקחה, והנשים עוסקות בהכנות קדחתניות מיום רביעי עד יום שישי, לכבוד השבת הגדול, שבת חתן. ׳צבאח ארואח׳ נהג בכל קהילות תאפילאלת.

שבת הגדול (שבת חתן)

השבת הרביעית, השבת שלאחר החופה, היא שבת חתן. היא נקראת ׳אשבת לתביר׳ (=השבת הגדול) או ישבת דְלְהְדִיַאת׳ (=שבת המתנות). בשבת זו מוזמן לסעודת היום כל מי שנתן מתנה לחתן ולכלה. המתפללים באים לבית החתן ביום שבת בבוקר לפני התפילה, שותים תה ומאחיא ומלווים את החתן במקהלות עם לבית הכנסת ומושיבים אותו במקום מיוחד או בתיבה. מתפללים בנעימה מיוחדת ואומרים פיוטים לפני ׳ה׳ מלך׳ ולפני ׳ברוך שאמר׳, כנהוג. רוב הקרובים עולים לתורה ותורמים לכבוד החתן. כמו כן נהגו לקרוא ׳ואברהם זקן׳, אבל לא מתוך ספר תורה, אלא מחומש או מסידור תפילה. כך המנהג בכל קהילות תאפילאלת.

בתום התפילה מחלקים את הכיבוד המסורתי: ביצים שלוקות ושקדים למתפללים, והחתן מלווה לביתו בשירה על ידי קרוביו ורעיו. בבית נערכת סעודה חגיגית הנמשכת כמה שעות בליווי פיוטים ושתיית מאחיא. שבת זו בשמה ׳אשבת לתביר׳ (השבת הגדול) נתקיימה בכל קהילות תאפילאלת.

שבע ברכות במוצאי שבת

אף־על־פי שאין נוהגים ביישובי תאפילאלת לברך ׳שבע ברכות׳ בשבעת ימי המשתה בברכת המזון אפילו בסעודה ראשונה, גם אם יש פנים חדשות, הרי במוצאי שבת אחרי ערבית הולכים כמה אנשים מבית הכנסת לבית החתן ומברכים ׳שבע ברכות׳ על כוס יין בלי סעודה, אלא בליווי כיבוד קל לפעמים.

שבעה קשרי״כלה (יום ו׳ של שבעת ימי המשתה)

יום ראשון שלאחר שבת הגדול הוא יום של חיזוק הקשר. ביום זה מעמידים את החתן והכלה וקושרים שבעה קשרים בשולי שמלת הכלה, והחתן מתיר את הקשרים בזה אחר זה, ולאחר כל התרה הוא קורא: ׳בן׳! ׳בן׳! ובהתרת הקשר השביעי הוא קורא: ׳בת׳! מה משמעות עשיית הקשרים והתרתם? עשיית הקשרים אולי סמל היא לחיזוק הקשר שבין החתן וכלתו על ידי הולדת הילדים בבחינת ׳אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך הנה כי כן יברך גבר׳. הציפייה היא לבנים מרובים, ורק אחריהם תבוא גם בת, והתרת הקשרים אולי סמל יש בה להסרת כל עיכוב שלילי למניעת הבאת ילדים לעולם.

׳כלה מקושטת׳(יום שביעי ואחרון לשבעת ימי המשתה)

יום שני לאחר שבת הגדול מקשטים את ראש הכלה במה שמכנים ׳לגרון׳(= קרניים). אוספים את שערות ראש הכלה למעין שתי צמות גדולות בולטות לגובה כמין קרניים ועוטפים אותן יחד עם שער האשה בשביס מיוחד. הכול בבחינת ׳כלה מקושטת׳ דוגמת חוה, שהקב״ה קלע שערות ראשה וקישטה בכ״ד תכשיטין והביאה אל האדם. מנהג זה נהג בכל קהילות תאפילאלת כולל בצאר.

שנת הכלולות הראשונה ואירועיה

שמחת הכלולות נמשכת כל השנה ברוח הפסוק: ׳כי יקח איש אשה חדשה… שנה אחת יהיה לביתו ושמח את אשתו אשר לקה׳. החתן אינו עוזב את הוריו. הוא מצוי בביתם וסמוך על שולחנם. המשפחות המחותנות מזמינות זו את זו בחגים ובמועדים, ואתם הזוג הצעיר.

בחג השבועות מוזמנים קרובים רבים של שני הצדדים לבית החתן לטקס של שפיכת מים על החתן והכלה הניצבים עם בגדיהם, וכל הקרובים שופכים עליהם מים מכל הכלים: דליים, כדים…עד כלות כל המים אשר בכלים כמו ב׳אזהרות׳ בבית הכנסת. במהלך קילוחי המים אף ׳מלמדים אותם לקח׳ על נישואיהם גם בשיר תוכחה המדוקלם פעמים רבות:

׳אַשׁ חאזו יִזַוּז / אזוָאז לְהְם עְלִיהּ׳

(=למה היה לו להינשא / הנישואין דאגה מסבים לו׳)

לכבוד האירוע נערכת סעודה או מחולק כיבוד של מזונות ופרות.

בליל שמחת תורה מוזמנים שוב כל הקרובים לבית החתן, וחזן בית הכנסת בא ומברך את החתן ואת הכלה, והורי החתן מביאים לביתו רימונים ומחלקים לכול רימונים ושקדים, והמוזמנים מביאים לחתן ולכלה דורון לכבוד המאורע.

תמה שנת הכלולות, אבל לא תמו השמחות. במעגל זה של האדם ובעולם זה של הקהילה היהודית שמחה רודפת שמחה: אחר כך יבוא ההיריון והלידה ואירועיה… בקיצור, שמחת חיים בלי הפסקה!

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר