ארכיון יומי: 4 באוגוסט 2017


הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) – ישי ארנו

פיזור בצל עימותממזרח וממערב כרך ז

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים

(1956-1948)

ישי ארנון

הנהלת עליית־הנוער דחתה את רוב טענות התנועה. בעיקר היא הדגישה, שפעילות המיון וההגדרה תקינה, ואין מקום לאפשר להורים לבחור את זרם החינוך בארץ. לפיכך השאלון להורים מיותר. ״השאלון הוא בבחינת מכשול שאסור לשים אותו בפני עיוור. היהודים במרוקו אינם יודעים את הזרמים אצלנו […] יהודים אלה נאיביים מאד״. הנהלת עליית־הנוער טענה גם שהשאלון עלול לשמש פתח לתחרות בין מפלגתית על הנוער העולה, ולכן הוא לא ישקף את רצונם האמיתי של ההורים. היא העלתה חשש להשתלטות הדתיים על ההגדרה בארצות המוצא באמצעות השאלון. קול דחה גם את טענת התנועה בדבר הגבלה מכוונת של המגזר הדתי של עליית־הנוער, והאשים אותה באזלת־יד ובחוסר־אונים בקליטת הנוער העולה.

  • הערת המחבר : הציטוט מישיבת הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 5); ״באתי למרוקו ומצאתי שם 5,000 שאלונים […] ובכולם היה כתוב שרוצים בחינוך מזרחי״, דברי קול, הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 33 מתאריך 15.11.1952); הוועד המנהל (לעיל הערות 27,5 מתאריך 9.5.1950 והערה 35 מתאריך 20.6.1949)¡ אם נקבל את הדרישה הדתית ״עלינו לדעת שכמעט כל הילדים שישלחו ממרוקו יוגדרו כדתיים״, מרגלית לקול (לעיל הערה 6); בלומנפלד לקול (לעיל הערה ד1); קול ליוסף יצחק שניאורסון, 29.7.1949, אצ״מ, 875/1829; הנ״ל לבצלאל כהן, 21.8.1952, גצ״ד, 48/2 תשי״ב! הנ״ל למשה שפירא, 17.12.1954, גצ״ד, 48/1 תשט״ו¡ מושב הוועד הפועל הציוני(לעיל הערה 37), עמי 109.

 

פעילות התנועה למימוש תביעותיה התקיימה במוסדות הסוכנות וההסתדרות הציונית העולמית ובוועד המנהל של עליית־הנוער. בינה לבין קול היה משא־ומתן אינטנסיבי, מתוח וחשדני. עם זאת, היה ביניהם גם שיתוף־פעולה פורה. התנועה ניצלה את העיתונות בארץ ובחו״ל לקידום מטרותיה, ובאמצעותה היא יזמה לחצים של גורמים דתיים ואחרים מתוך יהדות צפון אמריקה וצפון־אפריקה על הנהלת הסוכנות ועל הנהלת עליית־הנוער. הנהלות אלה גילו רגישות לדעת הקהל בצפון־אמריקה וחששו מפגיעה בכספי המגביות, ואולם למרות הלחצים לא שינתה הנהלת עליית־הנוער את עמדותיה, על־כל־פנים — עד לשנת 1952.

מחאה ציבורית בתוניסיה ופעולות־מנע בטריפולי

בתוניסיה התפתחה מחאה ציבורית נגד התופעה של גרימת חילון לנוער תוניסאי בארץ. בראשה עמדו אנשי ״הפועל המזרחי״ ורבנים במקום וכן הורים של נערים שעלו ארצה. דרישותיהם ומטרותיהם היו דומות לאלה של התנועה הציונית־הדתית בארץ. הם פרסמו כרוזים ודרשו דרשות בבתי־הכנסת בגנות התופעה, ולעתים אף נגד עליית־הנוער. מאבקם נגד הצטרפותו של נוער דתי לקבוצות עליית־הנוער של תנועות חלוציות לא־דתיות זכה להצלחה מסוימת, והגביר את המתיחות בין חוגים של ״הפועל המזרחי״ בתוניסיה לבין חוגים ציוניים לא־דתיים שם.

הקהילה היהודית בטריפולי, שהיתה שמרנית מאוד, הגיבה לשמועות הללו תגובה נמרצת יותר מאשר קהילת יהודי תוניסיה. בהנהגת התנועה הציונית בטריפולי בלטו פעילים דתיים ציוניים שזכו להשפעה ניכרת בציבור המקומי. פעילים אלה הבחינו כבר בראשית העלייה ההמונית בסכנת החילון שארבה לנוער הדתי העולה במערכת הקליטה בארץ, ולכן החליטו לנקוט פעולות־מנע ולהוציא מלכתחילה את הנוער שלהם ממנה. לדבריהם: ״אנו מאוד מעוניינים שמשחק המפלגות בארץ לא יעלה אותנו קרבן לעזאזל״. בעידודם של גורמי ״הפועל המזרחי״ בארץ ובעצה אחת עם מנהיגי הנוער במקום, הם איחדו בשבט תש״ט, את ארגוני הנוער הציוניים בטריפולי, הצהירו על השתייכותם לתנועת ״הפועל המזרחי״, ולבסוף מיזגו אותם בארגוני ״ברית חלוצים דתיים״ ו״בני עקיבא״ שבארץ־ישראל. בזאת הם ביקשו להשיג שתי מטרות: ראשית, לאלץ את הנהלת עליית־הנוער להגדיר את כל הנוער של טריפולי ״נוער דתי״, שמקום קליטתו הראוי הוא המגזר הדתי בארץ; שנית, למנוע את שליחתם של שליחי נוער לא־דתיים מהארץ לטריפולי. הם שלחו מסרים ברוח זו למוסדות הסוכנות באח ולמוסדות מדינת ישראל.

הנהלת עליית־הנוער קיבלה בהפתעה רבה את הידיעות והדרישות הללו מטריפולי, וראתה בהן צעד להשתלטות של ״הפועל המזרחי״ על הנוער מטריפולי. הדרישה להגדרה דתית כוללנית היתה מנוגדת לחלוטין לשלושת העקרונות שקבעה באשר להכוונת הנוער העולה, וקבלתה היתה מחריפה עוד יותר את מצוקת הקליטה במגזר הדתי בארץ. אולם בעקבות לחצם הכבד של חוגים דתיים ושל אישים בוועד הקהילה בטריפולי, היא נאלצה לקבלה. הנוער מטריפולי יועד לקליטה דתית בלבד.

לא כן באשר לדרישה השנייה. הנהלת עליית־הנוער התמידה בסירובה לקבלה בנימוק שרק היא מוסמכת למנות את שליחיה, ולא על־פי השקפתם הדתית. ואכן היא שלחה לטריפולי כמה שליחים לא־דתיים. הללו נתקלו בהתנגדות נמרצת של פעילים ציוניים־דתיים ושל ועד הקהילה, ושליחותם נכשלה. קול הגיב בזעם. הוא האשים את הוועד בפוליטיזציה של עליית־הנוער, ובראשית שנת 1951 הפסיק את העלאת הנוער מטריפולי במסגרת מחלקתו.

בפועל הונהגו ענייני עליית־הנוער שם על־ידי שליחי העלייה, ואלה היו יוצאי ״הפועל המזרחי״. כל הנוער העולה מטריפולי הגיע ארצה מוגדר כדתי. אולם רבים מהם נאלצו להמתין תקופה ממושכת במחנות המעבר, ולכן היו שהעדיפו קליטה מהירה במסגרות לא־דתיות.

ממערב למזרח: יהודי מרוקו בישראל- שושביני הקדושים-יורם בילו

ממערב למזרח: יהודי מרוקו בישראלשושביני הקדושים

ההגירה הגדולה של יהודי מרוקו לישראל בשנות החמישים והשישים הונעה על ידי גורמים שונים של דחיפה ומשיכה, שהיו קשורים לתהליכים ההיסטוריים והגיאו־פוליטיים שהביאו לכינון מדינת ישראל ב־1948 מזה ולעצמאות מרוקו ב־1956 מזה. מצד גורמי המשיכה, העלייה מהמגרב הייתה חלק מן האקסודוס היהודי מצפון אפריקה, ממדינות ערב במזרח התיכון ומאירופה בעקבות הקמת המדינה היהודית הריבונית. המוסדות הציוניים בארץ ומחוצה לה, שראו בחזון קיבוץ הגלויות את בסים קיומה של ישראל, לא חסכו במאמץ לממש חזון זה, בייחוד בקרב הפזורות היהודיות במרחב הערבי, שנתפסו כקהילות במצוקה. בקהילות המסורתיות של מרוקו, שבהן הכמיהה לציון הייתה שזורה לבלי הפרד במסכת החיים היהודית, נצבעה הקמתה של מדינת ישראל בצבעים דתיים־מיסטיים עזים, שחיזקו את הרצון להגר.

גורמי הדחיפה, שלא נפלו בחשיבותם מגורמי המשיכה לציון, היו קשורים לסדקים שנפערו בתשתית היחסים בין היהודים למוסלמים במרוקו בעקבות הסכסוך המזוין במזרח התיכון והקמת מדינת ישראל ובמהלך שנות המאבק לעצמאות מרוקו במחצית הראשונה של שנות החמישים (אביטבול תש״ם; צור תשס״ב; .Laskier 1994 – Stillman 1991יהודים רבים חששו מן היום שלמחרת העצמאות

במרוקו, מדינה שבסיסי האידיאולוגיה הלאומית שלה כוללים מרכיבים חזקים של ערביות ואסלאם Entelis 1989    קבלת הריבונות ציינה את סיום תקופת הפרוטקטורט שחוללה, כזכור, תמורות ניכרות בחיי היהודים, וחשפה רבים מהם, בעיקר במרכזים העירוניים הגדולים, למציאות הקולוניאלית הצרפתית ולהזדמנויות החינוכיות והכלכליות שהביאה. רשת בתי הספר של כי״ח, שבאמצע המאה העשרים כבר הרחיבה את פריסתה לאזורים ההרריים והעורפיים של מרוקו, הנחילה את השפה ואת התרבות הצרפתית לרבים מבני הדור הצעיר (צור והלל תשנ״ו: 1983). השפעת השלטון הצרפתי ניכרה גם בקרב המוסלמים, אך דומה כי היהודים, שהפרוטקטורט חילצם מהמעמד הנחות של בני חסות שהועיד להם האסלאם, גילו יחס אוהד יותר כלפי השלטונות הקולוניאליים. עמדה פרו־צרפתית זו הגבירה את המתח בינם לבין המוסלמים משתכפו ביטויי המחאה והמרי מצד המוסלמים כנגד שלטון צרפת (צור תשס״ב!

 

כשלושה רבעים ויותר מיהודי מרוקו בחרו לעלות לישראל, שיעור גבוה בהרבה מזה של יהודי תוניס, ובמיוחד גבוה מזה של יהודי אלג׳יריה בעלי האזרחות הצרפתית, שהעדיפו ברובם להגר לצרפת או לקנדה. הבדלים אלו שיקפו את העובדה, שבמרוקו היה השלטון הצרפתי קצר יותר והכה שורשים עמוקים פחות מאשר בשתי הארצות האחרות. אכן, גם בקרב יהודי מרוקו עצמם אלה שבחרו לעלות באו ברובם מרקע מסורתי יותר ונחשפו פחות להשפעה הצרפתית מאלה שהעדיפו את האופציה הלא־ציונית. עד לעלייתם של היהודים מברית המועצות לשעבר בשנות השמונים והתשעים, היו יהודי מרוקו וצאצאיהם הקבוצה היהודית הגדולה בישראל על פי ארץ המוצא. אולם קליטתם בארץ הייתה רצופת קשיים, והם הפכו, יותר מכל קבוצה מזרחית אחרת, למייצגיה המובהקים של ׳הבעיה העדתית׳.

הערות המחבר :  בסוף שנות השמונים 13% מתושבי ישראל היו ממוצא מרוקאי.

יש אירוניה גיאוגרפית בהצמדת הכינוי ׳מזרחי׳ ליהודים הבאים מן ׳המערב הרחוק׳ (אל־מגרב אל־אקצה). גם הקטגוריה ׳ספרדי׳ מתאימה רק בחלקה ליהודי מרוקו, שהרי המגורשים מספרד ומפורטוגל, שהגיעו למרוקו במאות החמש־עשרה והשש־עשרה, מצאו שם ציבורים גדולים של יהודים מקומיים, שלא הגיעו למגרב מחצי האי האיברי. על הבעייתיות הטמונה במושגים אלה ראו Dominguez 1989; Goldberg 1977; Lewis 1985

הקשיים האובייקטיביים שליוו את קליטתם של יהודי המזרח בשנים הקשות ומעוטות המשאבים שלאחר מלחמת העצמאות הוחמרו מכוח הציפיות והדימויים, פרי האתוס הציוני הקולקטיביסטי של האבות המייסדים, אשר השפיעו על האופן שבו נתפסו העולים בעיני החברה הקולטת. מצד אחד הם היו, לאחר הכחדתם של רוב יהודי אירופה בשואה, המאגר העיקרי של כוח אדם הזמין לתקומת העם היהודי במולדתו. מצד אחר, רובם באו מחברות מסורתיות, ספוגות במשקעי תרבות ערבית, שהייתה לצנינים בעיני הממסד האשכנזי, הן בגלל האיבה ההיסטורית שבין הציונות והלאומיות הערבית, והן עקב עיצובה של הציונות במתכונת של תנועות השחרור הלאומיות המודרניות באירופה של המאה התשע־עשרה. הדימויים השליליים של יהודי המזרח, ובמיוחד של יהודי צפון אפריקה, שהופיעו בעיתונות ובשיח הישראליים בשנות החמישים, יצרו דיוקן קיבוצי לא־מחמיא, בלשון המעטה, שהעמיד בסימן שאלה את יכולתם של חלק מבני הקהילות האלה להשתלב במהפכה הציונית.

אולם האכזבה הקשה מן ההון האנושי והתרבותי של העולים החדשים רק חיזקה את הציווי המוסרי הגלום בתפיסת העולם האוטופית של הציונות, לגאול אותם מכבלי ׳המסורות המגוונות׳ של מורשתם. קיבוץ גלויות היה רק השלב הראשון בדרך למיזוג גלויות. בתהליך רציונלי, מכוון ושיטתי היו אמורים העולים להשיל מעליהם את המסורות, הערכים והשקפת העולם שהביאו עמם מארצות מוצאם, ולעבור חינוך־מחדש במתכונת הדגם הציוני־סוציאליסטי של ׳היהודי החדש׳. אידיאולוגיית כור ההיתוך ששלטה במדינה בשנותיה הראשונות הדהדה גם בשיח של מדעי החברה בישראל באותם ימים. שיח זה התמקד בזיהוי התהליכים החברתיים שהאיצו או עיכבו את קליטת המהגרים ואת השתלבותם בחברה הישראלית באמצעות מונחים כמו ׳הטמעה׳ (אסימילציה), ׳שינוי תפקידים חברתיים׳, ׳דה־סוציאליזציה׳ ו׳רה־סוציאליזציה׳ (בן־דוד תשי״ב: בר־יוסף 1959; 1954 Eisenstadt. אף שהסוציולוגים נטו באותם ימים להפחית ממשקלם של גורמים אתניים ותרבותיים בעיצוב מערכות נבדלות של משמעות וזהות, הם הסבירו את הפערים החברתיים־כלכליים בין אשכנזים למזרחים באמצעות טיעונים של נחיתות תרבותית והעדר טיפוח סביבתי.

רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של יהדות מרוקו-א.חזן-ד.א.אלבאז

  חיי משפחה.תהלה לדוד 001

לאחר בנו אהרון נולדו לדוד בן חסין כמה בנות, ועל פי המסורת תשע במספר. מעתה חייב לפרנס מפשפחה גדולה, ומקצוע הפייטן אין בו כדי פרנסה של ממש ושם מעמדו החברתי המכובד עקב לימודיו ונישואיו אינו ערובה למעמד כלכלי איתן.

בשבת של ניסן תקי"ד חגג דוד בן חסין בגאווה רבה את ההפטרה הראשונה שקרא בנו אהרן בבית הכנסת בהיותו בן שש שנים בלבד. הוא מחבר לכבודו שני פיוטים שבהם הוא מאחל לו " דברי תורה…לך יהיו הם חביבים…ואל שדי הוא ידריך אותך….ימציא לך זיווג עם כלה / שלשלת יחס והמעלה. אך אהרון הצעיר נגרר אחר משחקים מסוכנים ובסביבות תק"כ במהלך קטטה, פצע אנושות ילד בן גילו בדקירת סכין. בדרך נס התאושש הילד הפצוע והפייטן כתב שיר הודיה על ההצלה הגדולה.

בסופו של דבר, כמו שייחל אביו, נשא אהרן לאישה את אחת מבנות דודו, הדיין יקותיאל בירדוגו, ונעשה לאיש מעלה אהוב ומקובל על בני קהילתו כאיש צדקה וחסד. אהרן מת בפתאומיות בשעה ששוחח עם אנשי ביתו, וכך מתוארים הדברים בכתובת הקינה שנשא עליו גיסו, הפייטן רבי יעקב בירדוגו – 1783 – 1843.

                   " קינה קוננתיה על שאר בשרי כולו מחמדים נגיד החברים שומרי משמרת הקודש לעבוד עבודה משא ועבודת עבדוה משמח אלהים ואנשים ונעים זמירות משמח חתנים , מבקר חולים מנחם אבלים קובר מתים אהוב למעלה ונחמד למטה כהה"ר אהרן בן חסין בן לאותו צדיק הרב דוד בן חסין, שנפטר לבית עולמו במיתה חטופה רגע היה מדבר עם בני ביתו ונפל ומת ותהום העיר במתתו כי צריכים לו.

 שני פיוטים כתב המשורר לכבוד נכדו יחייא לרגל החלמתו, ואחר כל לרגל בר המצווה שלו ב 1777. עוד ידועים לנו שני נכדים ונכדה נוספים, ילדיו של אהרון הנזכר. בנו דוד ולו שני בנים, רבי אהרון 1795 – 1865 – ורבי אברהם 1810 – 1902 – שהיה דיין במכנאס. שניהם ממשיכים את שושלת הרבנים של משפחת בן חסין, וכן בתו אורדוויניה שלא זכתה להרבה נחת בחייה.

מכתב תנאים מיום י"ח בטבט התק"ע 25.12.1809   מלמד כי אורודוויניה התאלמנה ב 1798, שלושה חודשים לאחר נישואיה, והיה עליה להמתין 11 שנה כדי להתייבם לשלמה אלמושלינו, אחיו של בעלה הראשון, שבשנת 1798 היה רק בן שלוש, ומכיוון שהיה עיוור התחייב אהרן בן חסין לדאוג לכל צרכי בני הזוג במשך שנתיים, בתנאי ששלמה אלמושלינו לא ישא אישה שנייה.

על בנותיו של רבי דוד בן חסין אנו יודעים פחות. אף לא אחת מהן מוזכרת בשמה הפרטי, אבל ידוע שאחת מהן נישאה סביב תקנ"ג לנכדו של הדיין הידוע משה בירדוגו, רבי בינימין לכרייף, מחבר " גבול בינימין ", שבשנת תקמ"ב אך כתב הקדמה ל " תהילה לדוד ", מהדורת אמסטרדאם.

בפיוטים אחרים נזכרים שמם של שלושה חתנים אחרים, מרדכי שרף, אלעזר בן לחדיב ושלמה ראגינוס. באחת מקינותיו הנרגשות ביכה משוררנו את מותה של אחת מבנותיו ושל בעלה שאינו מוזכר בשמו. שניהם מתו בתוך שנת נישואיהם הראשונה. הוא גם אינו מזכיר את שמות ההורים של נכדו סעוד, שלו הקדיש פיוט לרגל פדיונו כבכור.

    קינה קוננתיה יום יד אלוה נגעה בי, ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנישואיהם, וקוננתי על שניהם קינה.

.      על פי האגדה שמספר יוסף בן נאיים נישאה בתו הבכורה של רבי דוד חסין לרבי יעקב בירדוגו בעקבות חילופי דברים שנונים עם הפייטן. בשבת פרשת תולדות קרא רבי דוד בתורה את הפסוק  " אם לוקח יעקב אישה מבנות חת', ובמקום חת' הוא קרא טת'. רבי יעקב בירדוגו תיקן אותו ורבי דוד ענה לו בהומור על פי המשך הפסוק " אם לוקח יעקב אחת מתשע בנותיו יישארו אכן רק שמונה, חי"ת בנות. יעקב בירדוגו הבין את הרמז ואכן ביקש את ידה של הבת. לאגדה חביבה זו אין יסוד היסטורי, מכיוון שיעקב בירדוגו נולד בתקמ"ג והיה רק בן תשע במותו של רבי דוד בן חסין.

דוד בן חסין היה מוקף בידידים, עם ידידיו נמנו גם הרב עמרם בן דיוואן, הדיין השליח מחברון, אברהם אבודרהם, בנו של הדיין יהודה מטיטואן, הדיין ממכנאס משה טולידאנו, יעקב דלוייה ואלישע עטייא, אשר לכולם הקדיש שירי שבח וידידות. – " אערוך מההללי ניבי ", " חן וכבוד זבד זבוד ", " כל קהל ישראל ", " בשיר אפתח יסודתו ", ו " לזאת יחרד לבבי ".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר