ארכיון יומי: 22 באוגוסט 2017


A GUILD OF JEWISH TRADERS AT SMYRNA IN THE BEGINNING OF THE XVIIIth CENTURY

A GUILD OF JEWISH TRADERS AT SMYRNA IN THE BEGINNING OF THE XVIIIth ממזרח וממערב כרך הCENTURY
by

E. BASHAN
From the sources published up to now, it is known that from the beginning of the XlXth century, or possibly from the end of the XVIIIth, Jewish traders and craftsmen were organized in their own guilds. Five documents (July-December 1706) from the Levant Company's archives, published here, give evidence on Jewish traders in Smyrna, who were organized and represented by "Deputation of the Jewish Nation", at the beginning of the XVIIIth century. It is mentioned in minutes of assemblies of the English factors, who negotiated through their consul with that "deputation" on the "unreasonable extravagant reward of brokerage" taken by Jews, who dominated the selling of grogram yarn to English traders. The English demanded that brokerage should be \\% ad valorem, instead of 10%. The Jews agreed to 6%. The resolution was taken by the English, who called the chief merchants of the Greek and Armenian nations to join them. They committed themselves not to pay more.

Probable reasons why the Jews were willing to reduce their profits were the fear of Armenian & Greek competition, who might offer their services to the British and other European traders, also competition of Jews who did not belong to the guild. Until 1819 no regulation was adopted by the Smyrna Jewish community prohibiting Jews to encroach on others who served as brokers.

It is not known whether the Jews finally accepted the demands of the English. Other sources, however, indicate the decisive role played by the Jews in the economic activity of the English in Smyrna, in buying and selling them various materials. From these documents one can also derive information on the important part of the Jews in international trade carried on in Smyrna.

מבצע יכין-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

מבצע יכין

שרת סיכם אז את הדיון באומרו כי יהודי מרוקו יושבים על לוע של הר געש. השואה איננה עומדת אמנם מאחורי הכותל, אך דווקא משום כך חובה לתכנן את מדיניות העלייה. לדעתו של שרת, אם יותר להעלות לישראל יהודים מעבר לכושר הקליטה של המדינה – תגבר תנועת הירידה מן הארץ. מאידך, שרת היה מודע לכך שהציונים הכלליים, וכן גם מפלגת אחדות־העבודה, תבעו את הגדלת מכסת העלייה. על־כן, לדעתו, יש לומר להם בפומבי כי התוכנית היא להעלות ב־1955, 25 אלף יהודים. אך אם הם רוצים להגדיל בשנה זו את מספר העולים ל־40 אלף נפש – אזי עליהם לדעת בבירור כי הדבר יצריך קורבנות כספיים גדולים. יהיה צורך לומר לציונים הכלליים ולאחדות־העבודה כי אין אפשרות להוסיף ולתבוע בנשימה אחת – הגברת העלייה, תוספת שכר וגם הקלות במס הכנסה.

בהתאם לסיכום זה, הודיע גיורא יוספטל, ב־7 במארס 1955, כי לנוכח ההתפתחויות בצפון־אפריקה, מגיעים עתה לישראל כ־2,500 עולים לחודש. מתוך מכסה זו, מחצית העולים מופנים להתיישבות ומחצית לאזורי פיתוח, לצורך ביצוע עבודות ציבוריות יזומות, כמו ייעור והקמת חוות חקלאיות. אך אם הממשלה והסוכנות היהודית יחליטו להגדיל את מספר העולים ל־40 אלף נפש – יהיה צורך בתוספת תקציבית של 8 מיליון דולר ו־20 מיליון ל"י, ואין הוא יודע מנין יבוא הכסף. יוספטל הציע, על כן, מאמץ מוגבר לגיוס כספים בארץ ובחו"ל. על־ידי ביטול הסובסידיות, יוכל האוצר לחסוך סך 13 מיליון ל"י ואילו מס על חומרי בנין, יכניס לאוצר עוד 7 מיליון ל"י.

בהתייעצות נוספת במסגרת הנהגת מפא"י, הציע בן־גוריון להכריז על מלווה פנימי למימון העלייה. אולם יוספטל טען כי מלווה כזה יכניס לאוצר לא יותר מ־3 מיליון ל״י ועל כן, לא יהיה מנוס מאמצעים פיסקליים נוספים. משה שרת הביע חשש פן ביטול הסובסידיות יגביר את ההתייקרות ויעודד אינפלציה ואילו המס על חומרי בנין – יפגע בענף הבנייה ויעודד אבטלה. גורם אחר: הציונים הכלליים לבטח יתנגדו להטלת מס על חומרי בנין ומכאן שיתכן ויפרוץ משבר ממשלתי.

בן־גוריון נטל שוב את רשות הדיבור והביע דאגה מחוסר ההתקדמות באיכלוס הנגב. הוא טען כי אם הגברת העלייה תביא להקמת ישובים נוספים בנגב – הוא יתמוך בכך בכל לב. ברוח דברים אלה, סיכם לוי אשכול את הדיון. הוא אמר כי נוכח ההתפתחויות בצפון־אפריקה, יש הכרח לזרז את קצב העלייה מרוקו, וכי דבר זה יצריך " התגייסות לאומית ", לקליטת מספר רב יותר של עולים.

אד בעוד שבירושלים סוכם להגביר את קצב העלייה ממרוקו, נתקבלו בראשית מארס בפאריס, ידיעות מדאיגות על כוונתו של הנציב העליון הצרפתי, פרנסים לקוסט, להגביל דווקא את יציאת היהודים. הועלתה הטענה כי היהודים שומרים ברובם על נאמנות לצרפת, ועל־כן עלייתם לישראל, תחליש את כושר עמידתם של הצרפתים במרוקו.

 לקוסט זימן אליו את עמוס רבל, שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה ואמר לו: ״אתם שולחים לישראל יותר מדי אנשים. לפי הנתונים שבידינו, יוצאים ממרוקו קרוב ל־2,000 נפש בחודש. לא נוכל לסבול עלייה בממדים כה גדולים. עליכם להגביל עצמכם לקצב הגירה של 700 נפש לחודש בלבד ".

 בעקבות דיווח זה של עמוס רבל, מינה השגריר צור את היועץ המדיני, יעקב כרוז לטפל בנושא זה בפאריס, בעוד ששרת הטיל על השגריר אמיל נג׳אר, לקיים את המגע בעניין זה עם שגרירות צרפת בתל־ אביב. צרפת מעולם לא נימקה באופן רשמי את נטייתה להגביל את העלייה, אך בקזבלנקה רווחה ההשערה כי מדינות ערב הפעילו לחץ כבד על צרפת להפסקת העלייה ממרוקו. הערבים טענו כי " העולים היהודים מצטרפים לצה"ל ובכך הם מסייעים למאמץ המלחמה של ישראל נגד הערבים ".

ב־21 במארס 1955, בתום סיור של חודש ימים במרוקו, הכריז חבר הנהלת הסוכנות מטעם אחדות העבודה, יהודה ברגינסקי, באוזני כתבים בפאריס, כי כמחצית מכלל 250 אלף יהודי מרוקו רוצים לעלות לישראל. ברגינסקי קרא לפינוי 3,500 יהודי האטלס מ־42 כפרים ( שמונה כבר פונו ) וציין כי 5,000 עולי צפון־אפריקה שהופנו לעיירות פיתוח, הוכיחו שהם כוח עבודה טוב וחרוץ. כולם נקלטו יפה במכרות הנחושת בתימנע, בייעור ובעבודות סלילה והם למדו עברית בקלות. הוא גילה עוד כי בתקופה אוקטובר 1954-מארס 1955, עלו לישראל 15,000 יהודים מצפון־אפריקה וכי 9,000 מהם הלכו למושבים, 5,000 לעיירות פיתוח ו־1,000 בלבד לקיבוצים.

מיד לאחר שמסר הודעה זו, נקרא ברגינסקי לשגריר ישראל בפאריס וננזף על ידו. השגריר צור טען כי בין ישראל לצרפת נרקמים עתה " יחסים טובים ומועילים ", בתחומי המדיניות, הצבא והכלכלה. על כן יש להיזהר במתן הצהרות פומביות בנושא העלייה מצפון־אפריקה. צור אמר לברגינסקי כי המאבק המר באלג'יריה מוכיח שצרפת איננה מתכוונת לעזוב את צפון־אפריקה ועל כן היא מגבילה את יציאת היהודים משם. צרפת רואה ביהודים ״בעלי ברית״. צור טען עוד כי מאחר שהיהודים פזורים בערים ובכפרים רבים, אזי הם משמשים לצרפתים מקור מידע מהימן. משום כך אין הצרפתים מעוניינים ביציאה המונית של היהודים, אלא להיפך – הם רוצים בהישארותם במרוקו. צור רמז כי יתכן וממשלת ישראל נתנה אפילו " הבטחות מסוימות " לצרפת בעניין זה.

צור דיווח לירושלים על שיחתו עם ברגינסקי והאשים אותו ב"יצירת פניקה " בקרב יהודי צפון־אפריקה. בעקבות אותה שיחה, שיגר שגריר ישראל ב־27 במארס, את המברק הבא לירושלים: ״מתרבים הסימנים המדאיגים ביחס לכוונת שלטונות צרפת להגביל את העלייה היהודית.

 ההדים המגיעים ממרוקו, מעידים על רוגז השלטונות בראבט, בשל ריבוי המבקרים והמשלחות ובשל ריבוי השיחות וההכרזות הפומביות, בישראל ובאמריקה. המצב מחייב זהירות מוחלטת, כדי לא לתת חיזוק לגורמים המעוניינים בהחלשת העלייה״. השגריר צור הציע להימנע משיגור משלחות למרוקו בתקופה הקרובה, לבקש את העיתונות הישראלית להמעיט בכתיבה בנושא זה, וכן לבקש מהארגונים היהודיים בארצות הברית  לגלות איפוק בפרסומיהם.

מבצע ״מוראל״ משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)

מבצע ״מוראל״

משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)מבצע מוראל-תמונה 1

מבצע מוראל מספר 1

 

במהרה הסתבר שהתוכנית המקורית, של ריפוי בהרים או הבראה, היתה בלתי מעשית לחלוטין, והחלטתי לרכז את מאמצי בי׳חופשות״ לילדים בריאים. ב־23 במארס כתבתי לגב׳ להמן כי עדיף לרכז את משאבינו ואת מרצנו בתקופת הקיץ. לקראת סוף יוני. הצעה זו לא זכתה להערכה רבה במרסיי ובפאריס. כנראה ציפו למעשי פלאים, ושלושה חודשים היו זמן ארוך מדי, במיוחד שהממונים עליהם בירושלים עלולים לאבד את סבלנותם. יותר משליח אחד שוגרו למרוקו בשנים האחרונות ללא כל הצלחה ובהוצאה ניכרת. הילד היהודי היחידי שהצליחו להוציאו ממרוקו עד כה, בתוכניות דומות לאלו, היה תינוק שנולד לאשתו של רופא־שליח יהודי. התעודות הרפואיות שסיפק הלה למועמדים היהודים היו עשויות בקפידה רבה, אך לרוע המזל הוא לא מצא דרך לשכנע את הרשויות המרוקניות לספק להם דרכונים לשם ״הבראה״ בחו״ל.

סיפור דומה סיפר לי אחר־כך מר ריינהארד באריכות ובהומור רב על ביקורה של גברת אחת במשרדו בקזבלנקה (גב׳ וארבורג, אשתו של בנקאי בלגי, כמדומני). היא ביקשה את עזרתו בארגון איחוד משפחות של ילדים יהודים ממרוקו עם הוריהם וקרוביהם בישראל, והוא הודיע לה כי עזרה כזו איננה באפשרותו. בכל זאת שאל, כבדרך אגב, בכמה ילדים מדובר. כשאמרה שהיא חושבת על סדר גודל של כ־6000, הוא הוכה בתדהמה, כי שיער שהיא מדברת על 3-2 ילדים בלבד. מדוע לא העלתה את העניין בקונגרס היהודי בראבאט, בו השתתפה כצירה, שאל אותה. היא הלבינה וענתה בעצבנות רבה כי זה בלתי אפשרי. הוא העיר כשהוא מגחך: ״תאר לעצמך, הם חוששים לדבר על הגירה המונית בגלוי בראבאט, ובכל זאת הם חושבים שאני יכול לעשות את זה. הרי אילו העליתי ולוא רק ברמז רעיון כזה בפני אישיות כלשהי בשלטון, הייתי נאלץ לעזוב את המדינה תוך 24 שעות!״

ה׳׳כיסוי״ שלי התפתח יפה. דאגתי להדפיס 1000 תעודות רפואיות ואף הוספתי טקסט שחלקו כתוב ערבית בעלוני הפרסומת של ״אוסאן״ שהבאתי עמי, ובהם תמונות של ״הבית ביער״ שבמורג׳ין(קנטון ואלה). ב־27 במארס חזרתי לראבאט, וכך עוד כמה פעמים, כשאני עורך פגישות ובודק אפשרויות. אחת הפגישות החשובות ביותר היתה עם מר ו. ראש המחלקה הקונסולרית והחברתית במשרד החוץ, שנתן עצות מועילות והציע שיתוף פעולה. הוא הציע אפילו לדאוג להפצת חוזרים בין מושלי הערים בהן התגוררו המועמדים.

הקשר הראשון עם ״ג׳ורג׳ ״ בקזבלנקה

בערך באותה תקופה פגשתי את איש הקשר שלי מ״המוסד״, שנעדר מהמקום בין ה־16 ל־26 למארס. ״ג׳ורג׳״ (שמו המלא נודע לי רק אחריכך: גד שחר, נולד בתוניסיה, ממייסדי קיבוץ רגבים) סיפר לי מאוחר יותר שהוא הופתע כשבאתי לפגישה בקפה ׳׳דון קאמיליו״. ״ניראית לי כה גבוה (1.93 מי) וכל־כך ׳יהודי׳ מעבר לכל צל של ספק, ששאלתי את עצמי כיצד יתכן שמשהו כה בולט נבחר למשימה כזו. כששמעתי את הצרפתית שלך התייאשתי עוד יותר.״ (הצרפתית שלי באותם ימים היתה רחוקה מלהיות שוטפת: בקושי שנתיים עברו מאז פגשתי את ג׳יזל). ג׳ורג׳ מצא כי אני מאוד נאיבי ובלתי מנוסה למשימה כזו, אבל הבין כי אין כל אפשרות אחרת ויש להפיק את המירב מהחומר האנושי שבידיו. הוא הקשיב בתשומת לב לדברי על הקשרים הראשונים שלי, ואחר־כך הדריך אותי ביסודיות, יעץ לי רבות, ואף הסביר לי איך ליצור איתו קשר בעתיד – תמיד מטלפון ציבורי, כשאני מדבר בשפת סתרים, שתישמע הגיונית. קבענו מה יהיה מקום

 

המפגש הבא שלנו, כך שלא יהיה צורך להזכיר את שמו בטלפון על־ידי איש מאיתנו. הוא עמד על כך שאמצא משרד בקזבלנקה ולא ברבאט.

כבר הספקתי לעבור ממלון ״סרני״ הבלתי מתאים למלון ״נואי״(Noailies), ומר ריינהארד יעץ לי לנסות לשכור דירה קטנה בצמוד למלון ״אנפה״(Anfa) המפורסם (המלון שהתגוררו בו באי ועידת קזבלנקה בינואר 1943, בה הכריזו רוזוולט וצ׳רצ׳יל על דרישתם לכניעה ללא תנאי של גרמניה), שוודאי יתאים יותר לאשתי ולתינוקת כשיגיעו. התמזל מזלי ומצאתי דירה כזו, שהיתה אמורה להתפנות בי15 באפריל; וכך הפכנו לשכניו של מר ריינהארד. המזל האיר לי פנים גם במה שנוגע למשרד של ״אוסאן״, ששכרתי בקומת קרקע ברחוב דומונט ד׳רוויל d'ürville)  (Rue Dumont מס׳ 105 – שני חדרים מרוהטים בצניעות שביניהם דלת, ולכל אחד מהם כניסה נפרדת מהמסדרון.

קזבלנקה היא עיר גדולה ביותר. לא יכולתי לסמוך על התחבורה הציבורית ולא על מוניות שיביאוני מקצה אחד של העיר לשני – לפעמים פעמיים ביום – מלבד נסיעות תכופות לרבאט וגם למקומות אחרים. מכונית היתה חיונית לעבודתי. ובכל זאת המעסיקים שלי לא כללו אותה בתקציב. למעשה, הם שללו זאת באופן קטגורי. מובן שהאדונים האלה לא היו מאושרים מהרעיון לחתום על הוצאה כה גדולה עד הקיץ, עבור משימה שכבר החלו מאבדים את בטחונם בהצלחתה – מכונית היתה הקש האחרון! פעם נוספת איפשרה לי עצמאותי הכלכלית לפעול בהבנתי לטובת העניין. רכשתי מכונית יד שניה (רנו דופין משנת 1956) ב־31 במארס – היום בו הגיעה ג׳יזל דרך פאריס. היינו שוב יחד ויכולנו לשתף פעולה נוכח המשימה המסובכת שעמדה בפנינו. לאחר שהחלטנו להביא אלינו את דיאנה, מהר ככל שיתאפשר, תוך חודש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר