יהדות מרוקו- הווי ומסורת-רפאל בן שמחון – סגולות לשמירה על הילד
פרק שיש – סגולות לשמירה על הילד
נגמרו הטכסים ועימם החגיגות. הילד שבא עתה לעולם יביא, כך מקווה המשפחה, אושר ומזל טוב להוריו ולסביבתו. אך יש לעשות גם כן הרבה מאמצים על אנושים, כדי לשמור עליו ממוקשי השטן האורבים לו מכל עבר. יש להיזהר מכוחות האופל ולנקוט נגדם את כל האמצעים, הן על ידי קמעות ולחשים פולחניים, והן על ידי ביקורים תכופים אצל קברי הצדיקים. כל אלה נלחמים ברוחות ושדים ןבכל מרעין בישין. השיטות הידועות והמוסכמות ללוחמה בחיצוניים ובכל המזיקין למיניהם הן העאדאת ( מנהגים ). יש המכנים את העאדאת, בשם " קבלה בידינו ", אם תשאלו אותם מדוע הם נוהגים כך ? יענו לכם מיד, שזאת " קבלה בידם ".
הערת המחבר. קבלה בידם – מין אמונה, נוהג, נדר – עאדא בערבית. יהודי מרוקו רגילים לקיים מנהגים קבועים ובמועדים קבועים וגם נזהרים לקיימם, והם נקראים עאדאת ( בריבוי ). יש להבחין בין מנהגים כלליים לבין מנהגים משפחתיים או מקומיים.
מנהגים כלליים – מנהג ארצי או כלל יהודי ארצי במדינה ; מנהגים משפחתיים אך ורק בקרב המשפחה ולפעמים גם בקרב משפחות במדינה ; מנהגים מקומיים אך ורק בקרב בני שבט אחד או מספר שבטים שבאזור.
המנהגים.
הרבה מנהגים זרים, מהם תמוהים מאוד, נתווספו לאלה שהיו כבר קיימים. מנהים שלא היו מכוונים בוודאי לתורת משה, חדרו למללאח מבלי שהרבנים יוכלו למנוע קלקלותיהם, ומן הדין לראות בהם דווקא השפעה זרה, השפעה של אמונות ומנהגים שבאו בירושה ממעבה הדורות.
האמונה במזיקים שלידתם מעירוב דמים של אח ואחות שמתו מיתה משונה, הביאה מאמינים אלה לחפש להם מפלט ושיטות מיוחדות כדי להילחם בהם, כי החיים מוקפים איומים של כוחות הנסתר, של יצורים רוחניים חסרי גוף ובלתי נראים. כך במשך הדורות, סוגים שונים של " הקדמת רפואה למכה " אומצו כאמור, כגום קמעות, ביקורים על קברי הקדושים או תחבולות מתוחכמות שאת המעט הידוע לנו ננסה להביא.
התינוק מוחלף בתינוק שד.
חייו של יהודי במללאח, עמוסים היו מלידה עד מוות, מנהגים ואמונות מקומיים, וכן גם ברפואות עממיות. ילדים קטנים ובעיקר תינוקות, נהגו להשכיבם על קברי הצדיקים ולהשאירם שם למשך שעות ולפעמים גם ללילה שלם כשהאם, ניצבה מרחוק משום שקיימת אמונה עממית, שאם התינוק חולה ללא סיבה מספקת ומצבו מחמיר, סימן שהשדה " אתאבעא " ( הרודפת ) החליפה אותו בתינוק שד.
חילוף התינוקות מתרחש, כאשר האם באופן פזיז יוצאת מחדרה ומשאירה את עוללה לבד, או שהיא מוציאה אותו לפני תום ה " ארבעים ", ועוברת על יד " אסקקאייא " ( מקום ממנו שואבים מים ). אזי היא חוזרת עם ילד אחר לגמרי. התינוק ממעט לינוק, מרזה מיום ליום, יורד במשקל ולא מתפתח.
במצב כזה, האם לוקחת את תינוקה, מניחה אותו על מצבת קבר שכוח של מת לא ידוע ומתרחקת ממנו כמה צעדים. אם התינוק בוכה לאחר זמן מה,סימן שהוא מן העולם הזה של עלי אדמות. היא ניגשת מיד, נוטלת אותו ואומרת : " לקחתי את בני ולא לקחתי ילד של אחרים ". ואם הוא לא בוכה, אז הוא שייך לשדים וימות. קיימים גם מצבים אחרים בהם פונים לקברים ידועים ולא שכוחים – קברי צדיקים. מניחים את בתינוק על הקבר, במקרה שהוא ינק " לגייאל ", דהיינו : ינק מאימו כשהיא בהריון, ( אומרים : תינוק זה " רדע לגייאל " – תינוק זה ינק רעל ). מקרה נוסף הוא כאשר באופן פתאומי התינוק נחלש, מפסיק לינוק ללא סיבה ומצבו מחמיר. אז חוששים שהוא נחטף על ידי השדה התאבעא והוחלף בתינוק שד, לכן חלה. במקרה הזה, לוקחים אותו לבית החיים, מניחין אותו על קבר אחד הקדושים ומשאירים אותו כשעה – שעתיים. האם פונה לקבר ואומרת : " אם התינוק הזה הוא שלי והוא מהעולם הזה, מה טוב, ואם לא אני אקבור אותו על ידך.
לא קונים מצקת.
אמצעי אחד לעקיפת תמותת התינוקות הוא המצקת. היו משפחות שקבלה בידן לא לרכוש מצקת. אם הם זקוקים לה במטבח, שואלים אותה מהשכנים או שקרוב משפחה מתנדב לרכוש אותה מכספו ומגיש אותה כמתנה לאותה משפחה, הסיבה לכך היא שלמשפחה נולדו פעם תאומים ואחד מהם מת.
הם קברו אותו עם המצקת שהייתה להם בשימוש בבית, כדי שהתאום המת לא יחפש את אחיו. מאז אותה משפחה מחליטה לא לרכוש מצקת לעולם בטענה שזה : מאסי מליח ( אין זה סימן טוב )
הערות המחבר : לג׳י, עמי 106: האם-מביאה להם מנחות ומניחה אותן על הקבר! בן-עמי, מפעלי המרכז לחקר פולקלור, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ה, ירושלים 1973, עמי 111-110¡ ראה גם בן-עמי(קדושים), עמי 91: אמא של תינוקת חולה השתטחה על קברו של ר׳ יצחק הלוי, והשכיבה את תינוקה על הקבר ואמרה לו:״ אם התינוקת… ראה הסיפור 2.300 בעמוד 432; נוכחות השדים, עמי 4.
נוהג בחכמה, עמי קג-רכג; התחדשות, כרך ג׳ עמי 87: גם אצל בני העדה הכורדית קיים מנהג דומה: אם נפטרו בשנה אחת שניים מבני המשפחה, נוהגים לקבור ביצה עם המת השני. ביצה זו, כפיוס לכוחות העליונים.יש עדות שנהוג אצלם: שאם נפטרו שני אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה, שוחטים תרנגול וקוברים אותו בבית־העלמין למרגלותיו של הנפטר השני.
Contes populaires racontes par ls juifd du Maroc-Dr Dov Noy-Histoire de trois enfants
Histoire de trois enfants
David Assouline -narrateur
Il était une fois un roi riche et prestigieux. Un jour, on lui rapporta qu'une femme, qui vivait dans son pays, avait mis au monde des trumeaux. Il se mit dans une colère terrible et s'écria: "Je ne veux pas de trumeaux dans mon pays!"
Il fit appeler l'un de ses esclaves et lui dit: "Prends un couteau bien aiguisé et tue les trois enfants. Tu mettras les trois cadavres dans un drap, puis tu déposeras le tout dans une tombe ouverte. Là, tu attendras ma venue. Puis tu fermeras la tombe"
L'esclave, qui avait bon coeur, se rendit chez la mère des enfants et lui dit: "Sache. que le roi a ordonné de tuer tes enfants".
La mère le supplia: "Prends trois de mes moutons et mets-les dans un drap blanc près de la tombe et si le roi te donne l'ordre de les enterrer, exécute son ordre en sa présence."
L'esclave liésita: "Et que ferai-je, si le roi découvre que je l'ai trompé? Il donnera immédiatement l'ordre de me couper la tête". Mais la mère réussit A le convaincre et il fit ce qu'elle lui avait demandé.
Lorsque l'esclave informa le roi qu'il avait exécuté son ordre, celui-ci le crut et lui dit: "Va enterrer les cadavres".
L'esclave enterra les trois moutons et, heureux, alla informer la mère des trois enfants que le stratagème avait réussi. La femme se rendit immédiatement chez le menuisier et lui dit: "Fais-moi une caisse qui puisse contenir trois années de nourriture pour trois enfants. Je veux mettre cette caisse à la mer; elle doit donc être forte et imperméable à l'eau. J'ai grand besoin de cette caisse. Si tu la fais de suite, tu auras double salaire".
Le menuisier accepta la commande et pour terminer son travail plus vite, il fit appel au concours de plusieurs autres menuisiers.
Quand la caisse fut terminée, la femme y mit les enfants et la nourriture et la confia à la mer. Les vagues emportèrent la caisse et les enfants se mirent à manger la nourriture et grandirent.
Quand les enfants eurent atteint l'âge de trois ans, ils constatèrent que les réserves de vivres étaient épuisées. Ils décidèrent de se frayer un chemin vers l'extérieur. Heureusement, la caisse se trouvait tout près de la côte au moment où ils gagnèrent leur liberté. Ils coururent donc tout droit vers la plage et se chauffèrent au soleil. L'un des enfants se leva et dit: "Je vais voir si je peux trouver quelque chose à manger". L'enfant se mit en route et après un certain temps, il vit une jeune fille assise dans une grotte. Il lui demanda: "Pourquoi es-tu assise à cet endroit sombre? Va et sors vers la lumière du monde".
La jeune fille répondit: "Je suis assise ici parce qu'il n'y a pas de jeune fille qui veuille me remplacer. Chaque année, mon père, le roi, doit sacrifier une jeune fille au lion et s'il ne le fait pas, le lion dévorera tous les habitants de la ville. Cette année le choix est tombé sur moi".
Lorsque l'enfant entendit cela, il fut très étonné. Il demanda à la jeune fille: "Pour quelle raison devez-vous chaque année faire le sacrifice d'êtres humains? J'essayerai de faire quelque chose". Puis il demanda: "Quand viendra le lion?"
"A minuit", répondit la jeune fille.
L'enfant retourna chez ses deux frères et en route, il cueillit des figues et des dattes. Il les partagea avec ses frères, mais ne leur dit rien au sujet de la jeune fille et de ce qu'elle lui avait dit.
Le soleil se coucha et la nuit vint. Les enfants n'ont pas de couverture. Comment les protéger du froid de la nuit? L'enfant qui avait vu la jeune fille leur dit: "Je vais chercher quelque chose pour nous couvrir. Peut-ctre trouverai-je une maison où nous pourrons habiter tous les trois".
Les deux frères étaient d'accord: "Va et essaye de faire quelque chose. Peut-être réussiras-tu, comme tu as déjà réussi à nous trouver à manger".
L'enfant alla tout droit vers la jeune fille et lui dit: "Cette nuit, je vais tuer cette bête sauvage". Puis il prit son couteau, l'enfonça dans son pouce gauche, mit du sel sur la blessure pour qu'il ne s'endorme pas et reste éveillé toute la nuit. Et tout le temps, il rassure la jeune fille en disant: "Quand viendra le lion, je le tuerai avec l'aide de Dieu".
A minuit, l'enfant entendit le rugissement du lion. Lorsque la bête sauvage s'approcha, l'enfant lui barra la route: "Pourquoi veux-tu dévorer cette jeune fille?"
En entendant la question, la bête sortit immédiatement l'épée du fourreau pour en transpercer l'enfant. Mais celui-ci esquiva le coup et le lion trébucha et tomba. L'enfant s’empara de l'épée et l'enfonça dans le coeur du lion.
En voyant cela, la jeune fille, au comble de la joie, rentra chez elle au château du roi. Lorsque celui-ci vit sa fille, vivante et en bonne santé, il fut très étonné. "Par quel miracle es-tu parvenue à rentrer à la maison?"
Et la jeune fille raconta à son père ce qui était arrivé.
"Où est ce garçon, qui a fait preuve de tant de courage?" demanda le roi.
"Je n'ai même pas eu le temps de lui demander où il habitait", répondit la jeune fille.
Le roi fit alors transmettre à tous les habitants de son pays ce message: "Celui qui a fait preuve de courage extraordinaire et a tué la bête sauvage, obtiendra la main de ma fille et sera l'héritier du trône".
De nombreux hommes se présentèrent et déclarèrent qu'ils avaient sauvé la jeune ,fille. Mais le roi les présenta à sa fille et celle-ci déclara: "Non, ce n'est pas celui-ci, ni celui-là. Aucun de ces hommes n'a tué le lion."
Le roi fit alors défiler tous les habitants de sa ville devant sa fille, mais celle-ci les renvoya tous. Le roi demanda alors: "Est-ce qu'il n'y a plus d'hommes dans notre ville?"
On lui répondit: "Non, il ne reste plus que trois enfants, abandonnés au bord de la mer."
La jeune fille dit alors à son père, le roi: "Fais les venir. Peut- être l'un d'eux a tué le lion."
On amena les trois enfants devant le roi. La jeune fille reconnut immédiatement le petit héros: "C'est lui, s'écria-t-elle, c'est lui!"
Le roi ordonna de donner aux enfants à boire et à manger. Il nomma l'un d'eux Ministre des Finances, au deuxième il conféra le titre de prince et l'enfant qui avait tué le lion, il le mit sur le trône de son empire.
De nombreuses années passèrent. Un jour, une femme âgée vint trouver le roi et lui dit: "J'avais trois enfants et je les ai confiés aux vagues de la mer, parce que le roi qui t'a précédé, avait donné l'ordre à l'un de ses serviteurs de les tuer tous. J'ai imploré le serviteur d'avoir pitié d'eux et de moi et de tuer trois moutons à la place des enfants. Aujourd'hui, mes filles ne veulent pas travailler et leurs maris les ont renvoyées et moi, je suis sans revenus."
Les enfants reconnurent immédiatement leur mère, mais ils ne le lui dirent point, de peur que le bonheur subit ne lui cause une émotion trop forte et entraîne sa mort. Ils lui dirent: "Dans neuf jours, nous ferons un procès à tes filles et à leurs maris. En attendant, installe-toi au château comme si c'était ta maison."
Les trois frères profitèrent de chaque occasion pour s'entretenir avec leur mère et lui demandèrent des détails sur ses trois enfants disparus. C'est ainsi qu'ils apprirent que chacun des trois enfants portait une marque sur son corps — l'un en avait une sur le front, l'autre sur la poitrine et le troisième sur le cou. Les trois frères se firent alors connaître à leur mère et lui montrèrent les marques.
La joie de la mère fut immense. Elle n'avait pas seulement retrouvé ses enfants, mais elle était aussi une femme honorée, à présent que ses trois fils remplissaient de hautes fonctions et que l'un d'eux était installé sur le trône.
Les trois frères firent alors installer leur mère, leur père et leurs soeurs dans une magnifique maison située dans la cour du château et tous vécurent heureux jusqu'à leur mort.