Histoire des Juifs de Foum Jemaa au Maroc en 1943
Histoire des Juifs de Foum Jemaa au Maroc en 1943 .
Plainte à Foum Jmaa – 1943.
Cette lettre, datant de 1943, considérée comme l'année de l'acte de naissance du Maroc libre. Ce courrier fait état d'une mésaventure, subie par une certaine communauté juive dans un Maroc sous protectorat Français. Cette plainte, parmi tant d'autres que nous avons choisi, fut adressée aux autorités du moment, par un ensemble de notables de la communauté de Foum Jmaa, proche de Beni Mellal. On y remarque surtout le parti pris par un certain lieutenant à l'encontre de la communauté juive.
Il est important de raconter et connaitre de telles histoires vécues. La vie juive au Maroc a eu et aura de bons moments, certes, mais il ne faut pas cacher et oublier les mauvais aussi. Il faut savoir qu'en 1943 encore, beaucoup de chefs de régions du Maroc furent des militaires, encore sous l'esprit et l'idéologie de "Vichy".
Casablanca, le 4 août I943
Monsieur le Directeur
des Affaires Politiques
Rabat
Monsieur le Directeur,
Les soussignés, membres de la Colonie Juive de Foum Ejemaa, Tribu de ENTIFA, Poste de Tannant, Bureau d’Azilal, ont l'honneur d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur les vexations et injustices dont ils sont l'objet depuis deux ans et jusqu'à la date de ce jour
La plupart des Israélites de Foum Ejemaa ont été victimes des agissements du Lieutenant CHEMIER qui a heureusement quitté notre région. Dès sa nomination en juillet 1941, il a déclaré qu'il ne pouvait pas voir les Juifs et qu'il ne serait tranquille que lorsqu'il nous aurait tous ruinés et exterminés. Il a mis à exécution ce projet et nous a injustement condamnés à des peines de prison allant de 4 à 6 mois et à des amendes variant entre 5.000 et 200.000 francs. C'est ainsi qu'un de nos coreligionnaires, David ELGRABLI, âgé de 90 ans, a été condamné à 9 mois de prison, malgré son âge, et à 200.000 francs d'amende. Nous ne pourrions dans ce mémoire, vous développer toutes les souffrances passées et nous rendons grâce au ciel que le Lieutenant CHEMIER, qui avait plaisir à nous martyriser, ait quitté notre région. Mais l'objet de notre requête est de vous signaler les faits dont nous sommes encore les victimes, et de solliciter que justice nous soit rendue et que nous puissions vivre en paix ainsi que nos coreligionnaires.
Le Lieutenant CHEMIER a laissé des instructions pour que nous soyons tous condamnés à des travaux forcés pendant huit jours, et nous avons quitté notre ville et nous nous sommes rendus à Casablanca, le nouveau chef du Bureau n'étant pas encore arrivé. Nous voulons retourner à Foum Ejemaa, et nous avons peur d'être incarcérés comme nos coreligionnaires alors que nous n'avons commis d'autre crime que celui d'avoir déplu au Lieutenant CHEMIER, parce que nous sommes nés juifs.
Voici les agissements dont nous sommes encore victimes :
Nos femmes légitimes, pour la plupart ayant des enfants en bas âge, ont été arrachées de force de nos foyers et dirigées sur Azizal pour effectuer des travaux de couture pour les besoins du Makhzen. Cette absence dure souvent plus de huit jours. Nous n'avons pas connaissance que dans d'autres villes du Maroc pareilles réquisitions aient eu lien. Nos mœurs et la morale interdisent cet enlèvement forcé de nos épouses, cet abandon des enfants et du foyer.
Depuis deux ans nous ne percevons pas nos rations d'huile et de savon, aucune ration de sucre ne nous à été distribuée depuis près de trois mois. Pour les tissus, nous avons, depuis la guerre, eu une seule distribution, en avril 1943
Toutes les familles juives ont été obligées à décortiquer les amandes de la récolte du Caïd évaluée à dix tonnes. Une telle opération ne peut bien se faire qu'avec les dents. Chaque famille est tenue, une fois la corvée accomplie, de rapporter amandes et écorces et d'assister au pesage de contrôle. S'il est constaté une différence de poids, si minime soit-elle, due au séchage de la pulpe ou à la perte de quelque épluchure, chaque famille est condamnée à une amende variant entre 50 et 100 francs. Le Caïd n'ayant pu vendre sa récolte tout venant a trouvé ainsi, sans payer de main d’œuvre, le moyen de la conserver ou de l'écouler plus facilement.
Dans la région, le seul moyen de communication est le mulet. Notre mellah dispose de 25 mulets appartenant à des particuliers. Ces bêtes servent à notre travail et à nos déplacements. Le Caïd et le Khalifa s’emparent de nos mulets sans même nous consulter et les gardent deux et trois jours, nous réduisant ainsi à l'inactivité et souvent même le jour de marché. Nous avons cherché à nous dérober à cette réquisition et nous nous sommes presque vus obligés d'acheter la liberté de nos bêtes, moyennant une rétribution allant de 100 à 150 francs par semaine et par bête. Cette rétribution est devenue pour le Caïd une excellente raison d'avoir continuellement besoin de nos mulets pour nous contraindre à payer des indemnités ou pénalités, qui dans l'ensemble représentent pour lui une petite source de revenus.
La région a deux sources, l'une fraîche et l'autre chaude. On nous empêche de nous ravitailler en eau fraiche et l'on nous fait toutes les misères pour nous ravitailler en eau chaude ; casse de récipients lorsqu'on ne nous les remplit pas de sable.
Une jeune fille de notre région, Habiba CHLOM, a été poursuivie pour vente de Mahia et reconnue coupable, a été arrêtée et condamnée à trois mois de prison.
Or, le 17 juillet 1943, le Khalifa, frère du Caïd, accompagné de l'interprète du bureau de Tannant, nommé EL BAROUDI, a rassemblé tous les Juifs du mellah de Foum Ejemaa pour leur signaler que tous les hommes juifs âgés de 13 ans et plus, étaient condamnés à huit jours de travaux forcés, et qu'à partir du dimanche 18 juillet 1943, une équipe de 20 juifs devaient commencer (construction au souk ou au chantier) et que toutes les semaines une nouvelle équipe de 20 juifs devait suivre jusqu’à ce que tous les hommes aient purgé leur peine. L'un de nous, David ASSOULINE, a demandé à l'interprète si cette condamnation venait de Rabat et concernait tous les Juifs du Maroc, dans ce cas, toute la colonie de Foum Ejemaa se plierait volontiers devant une telle décision, mais si par contre elle ne touchait que les juifs de la région, il ne s'explique pas la cause.
Le Khalifa, pour notre information, nous a déclaré que le Lieutenant CHAMIER avant de partir, avait laissé l'ordre de condamner tous les juifs du mellah de Foum Ejemaa à huit jours de travaux forcés, pour une affaire de mahia:
Notre représentant ASSOULINE a protesté en faisant remarquer, que du fait que la fautive Habiba CHALOM avait été arrêtée, reconnue coupable et condamnée à trois mois de prison, nous n'avions pas à supporter solidairement cette faute. Menacé de quinze jours de prison pour cette intervention, David ASSOULINE, l'un des soussignés, a dû quitter Foum Ejemaa pour Casablanca.
Notre population israélite a été depuis Moulay Hassan et jusqu’en 1941, estimée et respectée par les autorités du Maghzen et des Contrôles. Nous joignons à la présente trois traductions des dahirs de respect rendus en faveur des Israélites de Foum Ejemaa, par Sa Majesté MOULAY HASSAN, le II Ramadan 1304 (3 juin 1887) renouvelé par S.M. Si MOHAMED, le 7 Hija 1309 (3 juillet 1892) et par S.M. SI ABDELAZIZ BEN HASSAN BEN MOHAMED, le 26 Hija 1313 (8 juin 1896).
Dans tous ces actes leurs Majestés ont bien voulu assurer de leur haute et puissante protection les Israélites de Foum Ejemaa et ordonnent qu'ils fussent traités avec respect et considération afin que leurs communauté ne fut pas l'objet de sévices, ni trouble dans ses coutumes ni être l'objet de brimades ni de vexations sous quelque forme que ce fut.
Nous avons pleinement confiance dans votre esprit de justice et d'équité. Nous savons que nous pouvons placer notre vie entre vos mains et, grâce à votre très haute protection, la population de Foum Ejemaa verra cesser le martyre que, depuis deux ans, elle endure, et que la paix reviendra dans ses foyers. Nous tenons, de notre côté, à vous assurer que nous ferons tout ce qui est possible pour que rien ne puisse nous être reproché, tant dans la conduite de notre vie privée que dans celle des affaires.
Recevez, Monsieur le Directeur, l'assurance ce notre plus complet dévouement.
David ASSOULINE Chimmoune David BENISTI
Mouchi FEDIDA Yahia PINTO
Youssif TORDJMAN Chemaoun IFRAH
Lieutenant Chemier, 1er Cuirassiers sur Pancrace, Championnat du cheval d'armée 1908 : [photographie de presse] / [Agence Rol]
מכלוף מזל תרים תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלוב"ן רבי חיים פינטו "הגדול" זיע"א
שבח חיים העתקה ותרגום
מכלוף מזל תרים
תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלוב"ן רבי חיים פינטו "הגדול" זיע"א
באור החיים
סיפורים רבים נכתבו מנפלאות הצדיק, המקובל הקדוש רבי חיים פינטו זיע"א. חלקם כלול בספר הידוע "שבח חיים", אשר נכתב בשפה הערבית, על ידי הרב רבי מכלוף מזל תרים זצ"ל, והועתקו בעת האחרונה ללשון הקודש על ידי הרב דוד הכהן הי"ו, תלמידו של מו"ר שליט"א מהם נלקחו רוב הסיפורים המובאים בפרק הנוכחי, על כ"ק רבי חיים פינטו הגדול זיע"א..
ועוד הוסיף הרב מכלוף מזל תרים וכתב בראש ספרו "שבח חיים", להודיע לרבים מדוע כתב את הספר בלשון הערבית:
"אני באתי להודיע לכבודכם, שכמה חיבורים נאים שכתב הרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר חיים פינטו זלה"ה, ומרוב גלותינו בעוה"ר נאבדו במלחמת ספרד שהיתה פה בעיר אצווירא".
"ולזה כתבתי קצת מהמעשים שאירעו בימי הצדיק ע"ה, והייתי חייב לכתוב אותם בערבית, כדי שיהיה קל על כל הקהל הקדוש ליהנות מהספר, וגם לזכות כל מי שחפץ לראות ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בימי הצדיק, כי זה יעזור לאדם לחזור בתשובה שלימה. וה' יחזירנו בתשובה שלימה לפניו יתברך, אכי"ר".
מעשה מספר 4
מעשה פייאם הרב רבי חיים פינטו ז"ל כאן גאלס נהאר לכמיס פם באב למללאח וכאן שופר דייאלו ר' שלמה אזולאי חדר לחכם מעה סופר דייאלו , קאלו קום דבחלי האד זוז דזאז לכבוד שבת. קאלו יא סידי מסג'ול, דעאלו לחכם וקאלו ידוז עליה נהאר, נץ מזג'וב ונץ מבארךּ. גלס רבי שלמה כא ידחךּ הווא מסא וזאבתלו לוזבא באס ידוז מן מקום הטומאה והווא כאן יפי תואר ויפי מראה , זראלו פחאל לענין די יוסף הצדיק , הזזת עיניה גויה וברחתלו. קאלתלו תסרי מן ענדי האד לוייז , זאבתלו כמסין לוייז באעתהומלו זוז דריאל. ר' שלמה פרח בהאד סרייה לעזיזה , הווא חב ימסי ולגויה ברחתלו, קאלתלו ענדי מן האד לוייז כתיר נקדר נביעתולךּ רכיץ, קאלהא זבדו ונכללצךּ, קאלתלו דכר לדאר . מעשה שטן מצליח, דכל מעאהא לדאר וכא תדכלו מן לבית לבית חתא דכלתו לבית דלפראס. קאלתלו יא לחזאן לוייז מוזוד ולכאטר דייאלךּ יכון, בלחק סתהית האד זין דייאלךּ לי עטאךּ רבי צבחאנאתו לדבר עבירה ור' שלמה כא יגייט. מן חיט ראת לגויה באיין מה חבס דבר עבירה קבדת עצא וכא תדרבו חתה דם כא יחוף מן ראצו וקפלת עליה דאר ומסאת לענד לקאייד, כא תגווט ותבכי. קאלתלו יא סידי כא תעארף באיין ואחד לחזאן דכל עלייה לדאר ותצר עלייא ואנה מה קצצרת סאי עליה, ברכת עליה ודרבתו ודאבה כא נטלב חקי . והאד לקאייד כאן שונא ישראל.
קאל הנא סי ולאד לחראם, קאלו נעאם יא סידי, קאלתם מה תזיבו דאךּ לחזאן חתא תפרסדוה פעצ'אמו, ולחם צאב ואחד תאקה פלבית ודזבאד מנהא לוצט דאר. ודאר מרבוטה, וצאב ואחד לכסבא טלע עליה לצטאח ותסייב ומסא בדמאייאתו כאי חופו מנו, למכאזנייה זאו מעה לגויה עטאתהום סווארת דדאר ודלביות ומה צאבו חד, קאלולהא ואס כא תדחךּ עלא למכזן, מה ציבנה לא בלגה לא ימארה. עבאוהא לענד לקאייד, קאלולו יא סידנא האד למרא כא תדחךּ עליךּ, מא ציבנה חתה חד , קאלהא לקאייד עבר למאלךּ כא תדחךּ עלינה , קאלהום טייחוהא לעצה כה ידכאלולהא לעצת חתה סאחת. כן ואבדו אויבי ה' די חב יזרא בלחכם זרה בלגויה . נרזעו לרבי שלמה פן חית הרב מן ענד לגוייה זא חתה לחדאדא תחת צמעה דפייאנה וגלס קאל האדא דנו בדלחכם די קאלי נץ נהאר עכון מזגב ונץ נהאר מבארךּ, דאבא נגלס תחת האד צמעא חתה יפות דהור ונקום נרא נץ נהאר לאכור אס יכון פיה .
ר' שלמה כיף דאז דהור , קאם מסא לקחצארייא דלכתאן וכאנו יתבאעו לכּבאס, כא ירה ואחד לכבס כביר ותחתו כא יצ'יא, הז לכבס צאב פרטמון עאמר בלוייז ופוצטו רבעה דסבעאטייאת די מולאי סלימאן . רבי שלמה פרח טנסא לי דאז עליה, קאל בלאה ובסייד רבי חיים פינטו מסה כאי זרי צאם לחכם באקי גאלס , הז עיניה לחכם וקאלו, רבי שלמה פאיין לפרטמון, עלאס כביתיה ? קד וקד דלוייז פיה ורבעה דסבעאוייאת די מולאי סלימאן, קאלו נהאר אכור דבחלי דזאז, קאלו נהאר אכור ילא חבתי תדבחני, דבחני אמא דזאז, אדיע יהא בנאדם ירד באלו מעא לחכמים לאיין תנא קאל עליהום ועקציתן עקיצת עקרב וכו' ופחאל האד למעשה דע אפילו דעוא דתחאךּ תבתית ביהא בנאדם יעמל לכבוד לחכמים ואפילו לזרעם.
פריחא בת רבי אברהם – יוסף שטרית-יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו
זיכרונות בית הכנסת על שם פריחה
הריסת ה״חארה״ ובנייתה מחדש מביאות אותנו להעלות כמה זיכרונות היסטוריים, שראוי שיעמדו לעינינו כתזכורת תרבותית, משום שהם מוסרים לנו דף מתולדות חיינו, שלא יימחה לעד.
לרגל ההריסה והקמת בית העירייה עלה עניינם של מספר מקומות מקודשים, וביניהם בית הכנסת על שם פריחה. הממשלה – שכבודה יתקיים לעד – ביקשה מן הקהילה לדעת מה זכור לה על מקום קדוש זה, שמא יש בו זיכרונות שמחייבים לשקם אותו.
הקהילה הצטרכה לחפש בבית הספרים ובארכיון שלה כדי לבדוק אם יש זכר לאותו בית כנסת ולדעת מי הייתה זאת פריחה…
ובאמת, מי היא פריחה זאת? מדוע אנו רואים כל אותן נשים ובחורות הנתונות במצוקה כלשהי מחלות תמיד את פניה ומוצאות בה פורקן למצוקתן?
אכן פריחה הייתה רבנית, בת הרב הגדול רבי אברהם אדיבה, זכר צדיק וקדוש לברכה. [שניהם] הגיעו לתוניס ממרוקו לאחר שברחו מן המהומות שהתחוללו בארצם ומגילויי העוינות שהופגנו נגד היהודים.
[האב ובתו] השתכנו במקום שבו עומד בית הכנסת כיום. אך לרוע מזלם באותו הזמן גם תוניס נפגעה, מידי האלג׳יראים, והיהודים נאלצו לברוח ממקום למקום. ר׳ אברהם ברח עם בנו, אך את בתו פריחה הוא לא ראה שוב ולא ידע מה אירע לה.
לכן בשובו לתוניס, ולאחר שחיפש במשך זמן רב, הוא חצב מקווה טהרה במקום שבו עמדה מיטתה והעמיד את ארון הקודש היכן שהייתה ספרייתה.
שכן, כמו שאמרנו, בחורה זאת הייתה רבנית והשאירה אחריה כתבים ושירים בעלי ערך רב, אולם לרוע המזל לא שרדו מן הכתבים שלה אלא שירים מעטים, ומתוכם אנו מציגים היום שיר אחד, כדי שיחוש אחינו הקורא את עצמת זכרה של הרבנית.
פְּעָמַי הָרִימָה, יָהּ מַצִּילִי, / אֵלְכָה אֶל אַרְצִי בְּטוּב טַעַם.
רְדָפַנִי אוֹיֵב גוֹי אֱוִילִי / וַיִּגְעַר בִּי בְקוֹל רַעַם.
חִישׁ הוֹבִילֵנִי אֶל הַר גְּלִילִי / וְשְׁלַּח בָּם עֶבְרָה וָזַעַם.
אֶרְאֶה שָׁם אוֹרְךָ, אֶחְבּוֹשׁ כְּלִילִי, / אֲזַי אוֹמַר: אָמוּתָה הַפַעַם.
מקורות וביאורים:
1 פעמי הרימה: על פי תהלים עד, ג: כאן במובן הוליכני; יה מצילי: על פי שופטים ח, לד: אלכה אל ארצי: על פי במדבר י, ל; בטוב טעם: על פי תהלים קיט, סו. כאן כמובן בנעימות, בנועם.
2 רדפני: אולי רמז לגזרות ולמהומות שמפניהן ברחה המשוררת עם אביה ואחיה ממרוקו לתוניס; אוילי: חסר דעת, צורת התואר על פי זכריה יא, טי; בקול רעם: על פי תהלים עז, יט¡ קד, ז.
3 אל הר גלילי: מטונימיה לארץ ישראל. השווה עם שירה ״פנה אלינו ברחמים״, טורים 8-7: ״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״. גם בשירי פרג׳י שוואט נפוצה מטונימיה זו(ראה חזן, פרג׳י שוואט, עמי 36); ושלח בם עברה וזעם: על פי תהלים עח, מט וההגדה של פסח.
4 אראה שם אורך: על פי תהלים לו, י; הכוונה לאור הגאולה; אחבוש כלילי: אחבוש עטרתי. מלשון התפילה. הכוונה לחיי עצמאות בארץ ישראל. בשירה ״פנה אלינו ברחמים״, טור 32, נאמר ״ואקטיר כלילי״ במובן המקראי של ״כליל״ – קרבן עולה; אמותה הפעם: על פי בראשית מו, ל. השיבוץ כאן כנראה לא לתפארת המליצה והמבנה הפרוזודי בלבד, על פי המסורת של שירים חרוזיים קצרים, אלא גם לציון קבלת הדין האפשרי של מיתה בעבור הגאולה והעלייה של המשוררת לארץ ישראל.
אין ספק שהקהילה תשיב, שמקום זה חייב לחזור ולהיות מה שהיה, שאותה אבן שיש תיטיב להזכירו לאחר שיוסר מעליה הלוט, ושאדון הקודש חייב לעמוד במקומו, דהיינו באותו מצב שהכול יודעים, שכן לא ייתכן שנוותר על מזכרת מכובדת כזאת המזכירה לנו רבנית אחת, שכולנו מעלים על נס את בקיאותה בענייני הדת ומציינים את זכרה העצוב.
עבד ה׳ יוסף בן אברהם ביג׳אוי, שיהיה סופו לטוב
עידוד עליית יהודים מאירופה ואמריקה. הסלקציה- חיים מלכא
עידוד עליית יהודים מאירופה ואמריקה.
כדי לשמור על האיזון הדמוגראפי, כלומר על רוב מוחלט של יוצאי אירופה ואמריקה, החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות על תקנות הסלקציה לבלימת יהודי צפון אפריקה, מצד אחד ; ומתן הטבות בעלייה ובקליטה ליוצאי אירופה ואמריקה על מנת לעודד את עלייתם ארצה, מצד אחר. ברור שמתן הטבות למגזר אחד של עולים – משמעותו הפליית המגזר האחר ; ועל הפלייה זו אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :
במעברות אמרו לי שאם יהיו מספר מחוסרי עבודה מיוצא אירופה בתוך המעברות, הממסד היה מטפל בכך ביתר רצינות, אך אלינו מתייחסים כמו אל ערבים…יש בזה מן האמת וגם החברים הרצפלד ואפרתי אישרו זאת.
שר הפנים י' בר יהודה, הגיב על כך :
כולנו כל המפלגות הציוניות, חטאנו במשך שנים רבות כלפי יהודי המזרח, בהשוואה למה שהשקענו בעליות האשכנזיות ".
אגב הפליית יהודי המזרח החלה עוד לפני הקמת המדינה, כך, למשל, חילקו בשנת 1913 יחידות משק בנחלת יהודה : פועל אשכנזי קיבל שבעה דונמים – בעוד שלפועל התימני ניתנו רק שלושה דונמים, על כך הגיב בן גוריון :
האם יש מיוחסים רק משום שהם בעלי פספורט רוסי " ומדוע לכל חבר נחוצים שבעה דונמים, בעוד לתימני מספיקים שלושה דונמים ? מתוך " מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית " סלוצקי 1973.
ההפליה בעלייה.
יהודי מזרח אירופה לא נדרשו לשלם את הוצאות הדרך לעלייה לישראל. כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון הנהלת הסוכנות בנובמבר 1951 : בעד עולי רומניה עלינו לשלם הכל, אין ברירה. הוא הדין לגבי העליות מפולין, צ'כיה והונגריה. אבל לגבי הוצאות הדרך מארצות אסיה ואפריקה אמר רפאל באותו דיון : " הכנסתי השנה 3 מיליון דולר, ובכלל זה מיליון דולר מעיראק ".
על עלות הוצאות הדרך, שנגבו מיהודי מרוקו, ניתן ללמוד ממכתבו של שר המשטרה, בכור שטרית, ליושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר. מכתבו זה נכתב לאחר ששיטפון שטף את העיר צפרו במרוקו בספטמבר 1950, גרם למותם של כשלושים יהודים, הרס בתים רבים ונגרם נזק של כ-40 מיליון פראנקים.
" כנראה שמניחים מכשולים בדרך עלייתם של יהודי צפרו לישראל, אף על פי שחלק ניכר מהנוער של הקהילה עלה ארצה והשאיר את הוריו שם…הסוכנות היהודית תובעת מכל יהודי הרוצה לעלות ארצה סך של 40.000 פראנק לשם כיסוי הוצאות הדרך. האמידים שבהם יכולים לשלם מכסה זו אולם העניים ואלה הם המרובים, אין ידם משגת, והאסון שבא על הקהילה מוטט גם אמידים…אני מבקש שלא יפלו יהדות זו לרעה רק משום שהיא רוצה לעלות אלינו ממרוקו, ובציבור רווחת הדעה שמגבילים עלייה זו עד כדי אפסות ".
ניתן אולי להניח כי הטבה זו של אי תשלום הוצאות הדרך ניתנה ליהודי מזרח אירופה רק בשנות העלייה ההמונית 1948 – 1951. אם כך הדבר, נשאלת השאלה : מדוע לא ניתנה הטבה זו, למשל, ליהדות בבל, שהוכרזה כ " יהדות הצלה " ? אלא הטבה זו כמו הטבות נוספות, ניתנו ליהודי מזרח אירופה משום שהממשלה והסוכנות עשו כל שביכולתן, על מנת להגביר את עלייתם ארצה. גם עם פתיחת שערי מזרח אירופה בשנת 1956 סירבה הסוכנות לדרוש את הוצאות הדרך מיהודי פולין. אכן חברי הנהלת הסוכנות פעלו אז כדי להיטיב עם עלייה זו, וכך להגבירה. לכן דרשה הסוכנות מן הממשלה, בין השאר, גם :
1 – שחרור מחובת רישיון ייבוא של סחורות, המוצאות על ידי העולים מארצותיהם.
2 – שחרור סחורות ללא מכס.
3 – קביעת שער הדולר לפי 2.50 לירות – בעוד ששער הדולר היה 1.80 לירות.
4 – מתן עדיפות בשיכון ובתעסוקה.
בדיון בהנהלת הסוכנות אמר ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן : " הפולנים הם לא מרוקאים, אם לא ניתן להם שער של 2.50 לירות לדולר, הם לא יעלו ארצה "
ומה לגבי שער הדולר ליהודי מרוקו ? על הדולרים שהוכנסו ממרוקו – ויש לשער שגם משאר הארצות – שילמה הסוכנות 1.80 לירות לדולר, וכך הרוויחה 15% מאוצר המדינה. מובן שרווח זה לא עבר לעולים, כפי שהסביר ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן :
" מה עשינו בעבר ? אמרנו פעם כך : אנו, הסוכנות, נקבל את הכסף של העולים מקזבלנקה, אנו ניתן לממשלה דולרים, ובגלל זה שאנו מוסרים לה דולרים נקבל ממנה 15%…זה פעל יפה מאוד. עשינו הסכם על חצי מיליון ; ושר האוצר, לוי אשכול, שאל : " מדוע שער מיוחד לעולי פולין ? מדוע לא ניתן אותו ליהודי ארגנטינה ?
מ' גרוסמן אכן השיג את הסכמת האוצר : עולה מפולין שיביא עמו 20.000 דולר – יחושב לו שער דולר לפי 2.50 לירות לדולר ; וגם לא יידרש שום רישיון יבוא למי שיביא סחורה מפולין.
אף אחת מהטבות אלה לא ניתנה לעולים מארצות אסיה ואפריקה. מדוע ? …………….
ההפליה בקליטה.
במרץ 1950 דרש ראש הוועד לענייני עלייה מפולין, יצחק גרינבוים, מראש הממשלה, דוד בן גוריון, לתת הטבות ליהודי פולין ; אך בן גוריון, שהתייחסותו בנושא זה הייתה עדיין ממלכתית, ענה לו :
הגעתי למסקנה שזהו משגה. אסור לעשות כל הפליה בין עולה לעולה, ואין שום יסוד להעניק לעולי פולין יתרון כלשהו. מי שלא ירצה לבוא – אל יבוא. העולה ארצה אינו עושה חסד לעם ישראל, ואסור לנו להוציא על עולה אחד מה שאפשר להוציא על שני עולים. העדפת סוגי עולים מוכרחה להכניס דמורליזציה בקרב המועדפים גופם "
אך ממלכותיותו של בן גוריון בעניין זה תחלוף במהרה, והוא אף יתמוך ויצדיק את ההפליה לטובה יהודי מזרח אירופה .
בנובמבר 1952 אמר גזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל " המעברות עכשיו ב-90% על טוהרת עדות המזרח. הכיצד ? בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, עת באו לארץ 686.700 עולים, היו מחציתם יוצאי אירופה ! האם רובם המוחלט מצאו לעצמם שיכון ? או שמא נתנה הנהלת הסוכנות עדיפות לשיכון יוצאי אירופה ? הנה, כך מלמדת הסטטיסטיקה :
רוב העולים, שהגיעו ארצה בשנים 1948 – 1949, סודרו בדיור שננטש על ידי הערבים.
בסוף 1951 הגיע לשיא מספר הגרים בשיכון ארעי : 256.497 נפש, ומתוכם 220.517 במעברות.
בשלוש השנים 1950 – 1952 עלו ארצה 369.713 עולים, ומתוכם 138.691 יוצאי אירופה ואמריקה. כלומר 37.5% מכלל העלייה בשנים 1950 – 1952. בשנים אלו עלו מפולין 29.591 עולים, כלומר כ-8% מכלל העלייה בשנים אלה.
על פי ההיגיון, אחוז היהודים, שעלו ארצה מתפוצה מסוימת, צריך היה אפוא להיות דומה לאחוז יושבי המעברות מאותה תפוצה – ולא כך הוא.
ב-1 בינואר 1953 נערך מפקד על פי ארצות המוצא בין 211.044 עולים יושבי המעברות. אחוז יוצאי פולין היה רק 3.9% – בעוד חלקם בעלייה 1950 – 1952 היה 8% ; אחוז יוצאי אירופה ואמריקה במעברות היה 22.1% בלבד – בעוד חלקם בעלייה בשנים 1950 – 1952 היה 37.5% ; ואילו יוצאי אסיה ואפריקה, שחלקם בעלייה בשנים 1950 – 1952 היה 62.5% בלבד, היוו המעברות את הרוב המוחלט 77.9%.
מכאן המסקנה המתבקשת, כי יוצאי אירופה, ובעיקר יוצאי פולין, קיבלו עדיפות בשיכון על פני יוצאי אסיה ואפריקה.