ארכיון יומי: 20 באוגוסט 2017


המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו- יעקב בהט

המרכיב העברי

הוא הדין במושגים ידועים ומוכרים מהמקורות, כגון "דכל משה פלענן = נכנס משה בענן . זהו הענן שליווה את בני ישראל במדבר; בהקשר היום-יומי אנו מוצאים את המילה הערבית המקבילה. הבאר היא הבאר במדבר, שאליה אסף משה את בני ישראל, ונתן להם מים; כדי לציין סתם באר משמשת המילה הערבית לביר. הלוחות הם תמיד לוחות הברית. העגל הוא עגל הזהב. המרגלים הם המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. והאתון היא אתונו של בלעם.

לעתים משתמשים במילה העברית משום שהיא זמינה. למשל: "חבלת בדודקים = הרתה בדודאים. המילה נמצאת רק בסיפור המקראי, שהוא המעשה המסופר. "כא נתסבהו לתמר ־ אנו דומים ל[עץ] התמר . המילה היא חלק מפירוש הפסוק ״זאת קומתך דמתה לתמר״(שיר השירים ז 8). אותו הדין למילה קדשה, המתקשרת לסיפור המקראי על יהודה ותמר; שלא בהקשר זה משמשת בדרך כלל המילה העברית (!) זונה לצדה של המילה הערבית.

השימוש ביסוד העברי עשוי לנבוע מאסוציאציה למקורות: "ושבעו מליח אכול והותר = ושבעו היטב אכול והותר. אסוציאציה אפשרית ל׳׳ואכלת ושבעת והותרת״ שבבברכת המזון. "אבייאד לחלק דייאלו = אשרי חלקו [בענלם הבא],  ברקע ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״(סנהדרין י, א). "ודי ווער עלא ראצו… הרי זה משובח = ומי שמחמיר על עצמו הרי זה משובח (ק״מ נא, ה); ברקע ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. " שתגל בלהבלים די האד לעולם = התעסק בהבלי העולם הזה . ברקע – דברי קוהלת. " ודוד זא בלכנור דייאלו = ודויד בא בכינור שלו , ידועה האגדה על כינורו של דוד.

הלשון העברית משמשת כדי להביע בלשון נקייה מילים וביטויים שיש להם נגיעה למין, לניבול פה או לעניינים אחרים שאינם ״נקיים״, כגון הפרשות גוף: "וורלום בירית מילה דייאלו ־ [יוסף] הראה להם את ברית המילה שלו [להוכחת זהותו]." כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו = היו יוצאות תולעים מגופו, ובמיוחד מאות ברית הקודש שלו . שני הביטויים הם שימוש בלשון נקייה לציון איבר הזכרות. וכן: "כא נרגבך לא תבוא עלי = אני מבקשת אותך [ש]לא תבוא עלי ." חראם יכון משמש מטתו = [חדר שיש בו תפילין או ספר] אסור שיהיה משמש [בו] מיטתו . " עמל מים קטנים אוו גדולים = עשה מים קטנים או גדולים . דרך נשים = נידה, טבילת מצוה = טבילה אחרי הנידה, תשמיש המטה, גבורת אנשים = כח גברא.

גם בביטויי הסגר, שיש בהם מעין התנצלות על הזכרת אותם עניינים, משתמשים ביסודות עבריים: " וזא ואחד לכלב חוץ מן הכבוד ועמל מים קטנים = ובא כלב אחד, חוץ מן הכבוד, ועשה מים קטנים . " וצאבו חוץ מהשכינה ראזל ומרא גאלסין… = ומצאו, חוץ מהשכינה, איש ואישה יושבים…

 לשון סתרים: היהודים נהגו לשלב בלשונם יסודות עבריים שהוכנסו בהם שינויים קלים כדי לעשות את השיחה בלתי מובנת לגוי. המילים העבריות שימשו למעשה כמילות צופן, המובנות ליהודים, ובעזרתן הסתירו את כוונתם האמתית מן הגויים.  לשון סתרים ״ מכונה במרוקו ״לשון״, והיא משמשת בעיקר סוחרים ובעלי מלאכה. אולם ה״לשון״, מטבע הדברים, קיימת בעיקר בלשון הדיבור, ואינה מצויה בלשון הכתובה, שנועדה מראש ליהודים.

היסוד העברי משמש בלשון סגי נהור: " ומא יבקא פי שונאיהם של ישראל לא רוואח ולא… = [המומר מציע לגזור גירוש והרג על היהודים] ולא יישאר בשונאיהם של ישראל [־היהודים] לא נפשות ולא… 

בדוגמה שלהלן יש משחק מילים המחייב את השימוש ביסוד העברי: " פעוואד לענג תא יעמלהום נגע וצער גדול = במקום עונג הוא גורם להם נגע וצער גדול . אלא שזו דוגמה יחידה, וגם היא איננה מקורית, שכן החילוף ענג / נגע מצוי במקורותינו.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – ר' שלמה חלואה

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – ר' שלמה חלואהשירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

אין בכוונתנו לפתח כאן מודל זה של פשר הטקסט השירי ולהחילו בדקדקנות יתרה על כל פרקיו ופרטיו על מכלול שירתו של רש״ח. הדבר ייעשה, כך אנו מקווים, בעבודות בעלות היקף רחב יותר שימשיכו עבודה זאת. בהצגה ראשונית זאת של שירת רש״ח נתייחס בעיקר להיבטיה של הפוליפוניה הטקסטואלית שביסר שתי מערכותיו הראשונות של מודל זה, היינו המבנה הפרוזודי והבין־טקסטואליוז שביסוד השירה העברית בצפון־אפריקה וביסוד שירתו של רש״ח. פרטים מפוזרים לגבי המערכות האחרות יינתנו במסגרת הדיון בשירים השונים שאנו מציגים במהלן העיון.

3.2 המשקל הכפול

הכתובות הרבות והארוכות שבראש חלק משיריו מעידות על מודעותו הפואטית העמוקה של רש״ח ועל ידענותו בחכמת השיר והמוסיקה, פרט לידענותו בעולם ההלכה והמקורות. כתיבתו אופיינית לאסכולה שהשתלטה כליל על השירה העברית בצפון אפריקה במאה ה־,18 אסכולת המשקל ההברתי־הפונטי הנשען מצדו על המשקל המוסיקלי של לחן קיים. לחן זה של שיר עברי, של שיר ערבי־מוסלמי או של שיר ספרדי־יהודי משמש תרכיב לשיר החדש ומכוון את מבנהו הפרוזודי בשעת כתיבתו, ובמיוחד את מבנה המחרוזת, הסטרופה והטור וכן את אורך הצלעיות. בשיטה זאת הלחן המוקדם הופך חלק בלתי נפרד מהמשקל ההברתי של השיר, שכן השאיפה היא לבצע את השיר כשיר מולחן ולא רק לקרוא אותו על פי מקצבו הפרוזודי. לשיטה פואטית זאת ניתן לקרוא שיטת המשקל הפואטי הכפול, שכן המשקל המוסיקלי של לחן התרכיב אינו חופף תמיד בדיוק את המשקל ההברתי של התמליל, ובמיוחד בזמן ביצועו הקולי של השיר העברי.

הערת המחבר : ר׳ יעקב אבן צור (1752-1673) היה ככל הנראה המשורר האחרון בעל שיעור קומה במרוקו שכתב פיוטים על פי המשקל הכמותי. ראה עליו בר־תקוה, יעב״ץ. כל המשוררים שצמחו במרוקו במאה ה־18 ואילך חיברו את שיריהם בלא יוצא מן הכלל על פי המשקל ההברתי־הפונטי, או נכון יותר על פי מה שמכונה כאן ״המשקל הפואטי הכפול״. על המשכה של האסכולה הספרדית בצפון־אפריקה ראה יהלום, רנסאנס עברי

אי־חפיפה זאת נובעת לרוב מהשרשור העצמאי של הרכיבים התחביריים המוסיקליים של הלחן, שיש לו קיום עצמאי משלו ותחביר עצמאי משלו בהיותו קיים מחוץ לפיוט שהורכב עליו, ויש לו גם כללי ביצוע – קוליים במיוחד – פתוחים יותר במסורת המוסיקלית הערבית העממית. כללים תחביריים אלה וביצועיהם אינם זהים לכללים הנוקשים המקובלים והברורים של הקבלה מרבית בין כל היחידות החוזרות על עצמן של המשקל הפרוזודי, היינו זה הנתמך בידי טקסט מילולי בלבד שהוא לרוב כתוב, יהיה זה המשקל הכמותי של היתדות והתנועות או המשקל ההברתי־הפונטי או כל משקל פרוזודי אחר. אי־חפיפה זאת בין שני המשקלים הנושאים בו בזמן את השיר העברי המורכב על לחן של שיר אחר היא גם היוצרת מתיחות בין שתי הרמות של שרשור הטקסט השירי־העברי: הרמה של המקצב הפרדיגמטי שהוא בעל תכונות סופיות ביחידות הפרוזודיות של השיר- ההברה, הצלעית, הטור והמחרוזת – והרמה של תחביר המבע השירי, האמור להיות מבוסם על כללים לשוניים פתוחים ולא מאולצים. מתיחות זאת מתבטאת בפיוט העברי באי־התאמה הולכת וגדלה בין המשקל הפרוזודי לבין התחביר הלא־כבול של המבע, המתאים יותר לרצפים מוסיקליים ארוכים יותר. אי־התאמה זאת מתבטאת במיוחד בריבוי הפסיחות בין צלעית לצלעית, בין טור לטור ואף בין הברה כבולה אחת בצזורה או בסוף הטור לבין הברה שנייה של אותה מילה בצלעית העוקבת או בטור העוקב. בביצוע הקולי של השיר אי־חפיפה זאת בין המשקל ההברתי־הפונטי לבין המשקל המוסיקלי דורשת גם דרכי התאמה בין שני המשקלים, כגון על ידי תוספת מליסמות והברות מתות לטקסט השירי־העברי להשלמת מבנים חסרים.

תקנות גאונים בביטול מודעה – אברהם בארי

״תקנת״ נוסח הביטול

מצאנו בתשובת רב נטרונממזרח וממערבאי :

ובשביל עבד שאמר לרבו שחרר את בני ואי לא אשתמד ועמד ומסר עליו מודעה ושחררו ואח״ב בא העבד ואמ' בטל לי מודעה ובטל וחזר רבו וכתב מודעה על מודעי וע(תה) הרי ראובן מבקש למכור את בן העבד ובא העבד ותפלין – ותבעו –  בדין ישראל והוציא גט שחרור שלו ורבו מוציא מודעה שמסר עליו והעבד מוציא בטול מודעי והרב מוציא מודעא על בטול מודעי. כך הדין יראו ב״ד אותו שטר בטול מודעא שביד העבד אם כתוב בו הוו עלי סהדי דבטלתיה לההוא מודעה דהוה מסרית על גט הרות דפלוני בן עבדי בהדין לישנא מודעא קדמאה בטיל ומודעא דמודעא לא בטיל ובטיל גט חרות וההוא בן עבד, עבד גמור הוא ואי מזבין ליה רבו שפיר זבין דהא אבטיל גט חרות דיליה ואם תאמי כבר בטליה למודעה דמסר עליה דגט כבר מסר ליה מודעא למודעי אי אמרת בשלמי מהני מסר מודעא על מודעא משום הכין תקינו בתי דין ראשוני׳ למכתב ובטילי מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעי אלמי לא דייקי עדי׳ הכין איפשר למימסר מודעא על מודע׳ ולא בטיל מודעא דאנוס הוא ואיכא בין הכי להכי טובא אבל אי כתבו מהדי בהדין לישנא דקנינא מן ראובן דבטיל כל מודעא ומודעי דמודעי דמסירין על גט חירות דפלוני בן עבדי וקיימתי לגט חירות דיליה בטילי להר כל מודעי וההוא גט חירות מעלי׳ הוא וההוא בן עבד בן חורין הוא וכשר הוא ולא יכול ראובן לזבוני ואע״ג דזבניה לאו כלום עבד וזביניה לאו זביני ״.

בתשובה זו מוזכר, כי ״בתי־דין ראשונים״ תיקנו תקנה הקובעת נוסח מיוחד וקבוע לביטול מודעות, הכולל לא רק ביטול מודעה אלא ביטול ״כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעי״. היינו, גם אם נמסרה מודעה על עצם ביטול המודעה, תיבטל אותה מודעה מכוח הביטול האחרון והמפורט. הנוסח צופה גם אל העתיד, ועל־כן כלול בו גם ביטול כל מודעה עתידית, אף כשזו באה לבטל תוקפו של ביטול זה.

רקע התקנה

מהו הרקע לתקנה זו ? כאמור, נקבעה האפשרות ההלכתית לביטול מודעה, ובגט כפוי אף נפסק כי הביטול הוא חלק בלתי נפרד מנתינת הגט. אך היו שעקפו ביטול זה על־ידי מסירת מודעה נוספת על הביטול עצמו, בטענה כי הוא נעשה באונס ולא מרצון המבטל . יתירה מזו, יש שבנוסח המודעה עצמו הוסיפו כי כל ביטול שייעשה בעתיד לא יהיה בר־תוקף. אמצעים אלו הפכו את ביטול המודעה לכלי הסד כל תועלת מעשית. במטרה לסתום פרצה זו נקבעה פסקה מיוחדת בתיקון הנוסח, שמשמעותה לא רק ביטול מודעה שנמסרה על הגט או על העברת הממון, אלא ביטול כל מודעה ובכלל זה מודעה על הביטול. ״ומשום דאיכא מאן דכד מאסר מודעא אמי לשהדי למודעה דאי אפילו מבטילנא ליה להלין מודעא לא ליבטול תקיגו להנפושי מילי ולמימר ומודעי דנאפקין מיגו מול׳ על סוף כל מול׳ לסלוקי ספיקי״ ״.

תשובה זו מתייחסת לגט שחרור, שמהותו ההלכתית מושווה לגט אשה. סביר מאוד להניח, כי תקנה זו תוקנה בראש־וראשונה לעניין גיטין מעושין; שם ביטול המודעה הוא יסוד חשוב להכרת תוקפו של הגט, ונדרש פתרון הלכתי שימנע עקיפתו. עם זאת, העקרון כשלעצמו כוחו יפה גם לעסקות ממון. ובעיה שתעסיקנו בהמשך הדברים תיסוב על שאלת היקף תקנה זו.

זמן התקנתה

אימתי נתקנה התקנה ? רב נטרונאי מוסר, כי נתקנה בידי ״בתי־דין ראשונים״ — מושג מעורפל שיש בו כדי להעיד על קדמותה של התקנה, אך לא על זמנה המדויק ״. הרב אסף טוען, כי:

אין כל ספק שנוסח זה של ביטול מודעה הוא קדום מאד ונמצא בתקון שטרות קדמונים, וגם רב האי בן שרירא וגם השואלים שפנו אליו ידעו אותו מן השמוש התמידי. ואמנם נוסח זה מצאנוהו כבר בתשובות רב נחשון והוא מגיע כנראה עד לימי הסבוראים או הגאונים הראשונים כי רב נטרונאי כותב משום הכין תקינו רבנן הראשונים למיכתב ביטולי מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי.

הערת המחבר : אכן התעוררה הבעיה מה יגבר על מה: האם המודעה הראשונה שכל ביטול בעתיד לא יהיה תקף, או שמא המודעה האחרונה — הודעת ביטול אומרת כי כל מודעה קודמת בטלה ? ונפסק, כי ההודעה האחרונה היא הקובעת. ראה ״הלכות פסוקות״ (ראו) ותשובת רב נטרונאי (הערה 13, לעיל). ונצטט כאן מ״הלכות פסוקות״, שם: ״ומי שמוסר מודעא במודעו אע״פ שאמר לעדים בשעה שהוא מוסר מודעא שאם אבטל מודעי לא יבטלו לא אמר כלום אם מבטל מודעיו אותו שעה ממנו אע״פ שאמר בזמן מודעא אם אבטל מודעא לא יבטלו בטילין״. רק לאחר פסיקת הלכה זו יש מקום לתקנת הנוסח. וראה ״אוצר השטרות״ לגולאק, עמי 268. והשווה הרמב״ם הלכות גירושין פ״ו ה״י, שדעתו שונה.

הערת המחבר : הבסיס ההלכתי לביטול מבוסס על בירור דעתו ורצונו האמיתיים של מוסר המודעה. מבחינה זו, אין העקרונות של עסקות ממון ושל גט שונים, אם כי מצויים הבדלים בנוסח המודעה עצמה. ועיין להלן.

Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano

MeknesCONTAGION MAROCAINE

Cette propagande shabtaïste commença à se répande largement au Maroc à partir du milieu de l'année 1665, colportée par les négociants en contact avec les centres du mouvement en Europe, et en pre­mier lieu Amsterdam. C'est par le port de Salé qui centralisait le commerce avec les Pays -Bas, qu'arrivaient les nouvelles colportées ensuite dans l'intérieur du pays.

L'anarchie qui avait suivit la mort de l'illustre sultan El Mansour, emporté en 1603 dans l'épidémie de peste qui ravageait le Maroc depuis 1588 ,avait si­gné le début de la décadence de la dynastie saadienne qui se prolonger un demi -siècle jusqu'à l'avènement d'une nouvelle dynastie. Le pays s'était di­visé de fait en deux royaumes rivaux, ayant Fès et Marrakech pour capitales.

 Aux tourments politiques, persécutions et extorsions de fonds, devaient s'ajouter les calamités naturelles, avec le terrible cycle de famines des années 1604-1606; 1614 – 1616 et 1621 -27 et 1658.

Cette atmosphère de chaos et fin du monde sur le plan politique et la diffu­sion de la kabbale sur le plan spirituel et intellectuel, peuvent expliquer le surprenant succès rencontré au Maroc par le message messianique venu du lointain Orient, en particulier dans la communauté de Meknès qui allait sortir de l'anonymat et se révéler comme un centre de Torah. Les deux émissaires de Terre Sainte en mission au Maroc à cette époque ont dû également contribuer à la rapidité de son succès. L'un originaire du Ma­roc, revenu en mission dans son pays natal, rabbi Yéshaya Dahan. L'autre originaire d'Allemagne, en mission pour Jérusalem dont nous avons déjà parlé, rabbi Elisha Ashkénazi, le père du prophète du mouvement messianique. Il avait déjà effectué une première mission dans le nord du Maroc en 1654 -56, laissant en particulier à Meknès, un souvenir impérissable. Il avait apporté avec lui un trésor inestimable, deux livres de base de Kabbale introu­vables au Maroc, Maguid Yécharim de rabbi Yossef Caro et le commentaire du Zohar de rabbi Abraham Galanti, Yaréah Yakar qui furent recopiés à la main par plusieurs rabbins locaux. La copie de ce second ouvrage avait été com­mencée par rabbi Haïm Tolédano. N'ayant pu la mener à son terme, il avait chargé un autre illustre rabbin de sa ville, rabbi Daniel Bahloul, de prendre la relève et d'achever l'ouvrage. Lors de son double séjour à Meknès, avant et pendant la crise shabtaïste, rabbi Elisha avait regroupé autour de lui des cercles d'études auxquels avaient participé notamment ce rabbi Daniel Bahloul, rabbi Yaacob Abensour, rabbi Yaacob Benattar et son hôte pendant les deux dernières années de sa vie, rabbi Shémaya Maimrane. (La célèbre synagogue du vieux mellah; slat rebbi shemaya portait son nom). Au cours de sa seconde mission au Maroc, au moment du paroxysme de la crise, il avait fondé une yéchiba à Salé. Bien que nous ne possédions pas de documents spé­cifiques à ce sujet, il ne fait pas de doute qu'il a dû contribuer à la propaga­tion des idées de son fils Nathan, dont il était très fier. En 1671, il quittait Salé pour s'établir définitivement à Meknès où il devait mourir en 1673, entouré de l'estime de tous, opposants comme anciens croyants en Shabtaï Zvi. Son tombeau était jusqu'à nos jours l'objet d'un grand culte entouré du respect qui se doit pour cet illustre rabbin kolel de Jérusalem "

LE TEST DU JEUNE DE TICHA BÉAB

De même que la Kabbale pratique était descendue des sphères intellectuelles de la spéculation pure, la propagande shabtaïste, au -delà des concepts abs­traits, s'adressait aux masses dans un langage plus concret lié à la vie reli­gieuse quotidienne. La venue prochaine du Messie était l'occasion de se li­bérer du carcan trop rigide des commandements de la Halakha rabbinique. Toutefois, on n'a pas d'échos de la propagation au Maroc des débordements sexuels prônés et pratiqués par le faux messie lui -même et ses proches com­pagnons dans l'Empire ottoman. Plus prosaïquement, ce dépassement des commandements prit au Maroc la forme de l'annulation du jeûne et du deuil de Ticha Béab, le 9ème jour du mois de Ab, commémorant la destruction du Temple. Cette commémoration était devenue incompatible avec la croyance de l'arrivée proche du Messie qui allait reconstruire le Temple. Au contraire, il fut proclamé jour de joie et de réjouissances. La manière de le célébrer était devenue au Maroc le test de la foi messianique, délimitant la frontière entre croyants et non -croyants ou hésitants, le point de rupture le plus visible entre la majorité – adhérant à la nouvelle foi – et la minorité – refusant, avant l'arrivée effective du Messie, de changer la Halakha.

Si la majorité était disposée sans réserve à croire en la mission messianique de Shabtaï Zvi, les réticences étaient grandes même au sein des croyants à sauter le pas et renoncer à la célébration traditionnelle de cette date funeste. Aussi le principal meneur du camp messianique au Maroc, rabbi Yaacob Bensadoun de Salé, devait -il pour essayer de convaincre les lettrés, d'affiner encore plus les arguments développés par Nathan Achkénazi, en y ajoutant sa propre interprétation. Pour simplifier, il fit appel au précédent historique de la re­construction du Temple après le retour de l'exil de Babylone :. " Continuerai -je à pleurer au cinquième mois (Ab) en pratiquant des absti­nences comme je l'ai fait plusieurs années ? Alors la parole de l'Eternel me fut adressée en ces termes : " Porte à tout le peuple du pays et aux prêtres la parole que voici : quand vous avez jeûné et gardé le deuil au cinquième et au septième mois, et cela durant soixante -douze années, est -ce donc pour moi que vous avez observé ce jeûne ? Et quand vous mangez et que vous buvez, n'est -ce pas pour vous qui mangez et n'est -ce pas vous qui bu­vez ? " (Zacharie 7; 3)

Ce n'est donc pas en l'honneur de l'Eternel que ces jeûnes avaient été insti­tués ni même comme expression de remords pour les péchés du passé, mais simplement pour commémorer volontairement, et non sur ordre divin, des malheurs terrestres et qu'importe donc à Dieu que vous jeûniez ou pas, c'est pour vous et non pour lui que vous le faites ! Et maintenant que Dieu vous a pris en pitié et va vous ramener à Jérusalem, c'est à vous, et à vous seuls; que revient la décision de continuer ou non à jeûner et à prendre le deuil ! " Il en découle que quand il n'y a pas de paix et qu'Israël en exil est victime de persécutions, le jeûne est obligatoire, mais dans les pays où il n'y a pas de persécutions et d'intolérance, ceux qui le veulent jeûnent, et ceux qui ne le veulent peuvent légitimement s'en abstenir. Et c'est bien le cas de notre pays le Maroc, et à plus forte raison pour les communautés d'Amsterdam, de Hambourg et d'Angleterre …"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר