ארכיון חודשי: ספטמבר 2017


תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו – תפוח ההריון

סיפור מספר 24

תפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו נפקד, עד שהייתה אשה עקרה שהשתוקקה לבנים. אמרה בלבה: הייתי מאושרת לו היה הקדוש־ברוך־הוא חונן אותי בילד ולו אחד בלבד.

היא עשתה כל מצווה, ביקרה בקברי קדושים וגם נעזרה בלחשי מכשפות, אך האל לא שעה לבקשותיה. יום אחד, בהיותה עסוקה בנקיון הבית, שמעה מבעד לחלוץ אדם המכריז ברחוב: "תפוח ההריון! תפוח ההריון״! מיד יצאה וראתה איש זקן ובידו תפוח אחד. שאלה האשה לפשר הכרזתו והזקן ענה: "זהו התפוח האחרון שנותר. כל האוכל ממנו מתעבר״. בלב האשה שהייתה מיואשת, נולדה לפתע תקווה חדשה והיא קנתה את התפוח במעט הכסף שהיה בידה. מיד נכנסה האשה המאושרת לביתה והניחה את התפוח בארון, עד לבוא הבעל, כדי להראות לו. כשגמרה את נקיון הבית, יצאה לערוך קניות. האשה הנרגשת מהשגת התפוח בעל הסגולה הנדירה, השתהתה יתר על המידה בשיחות עם מכרותיה וכן בבחירת הירקות והפירות. היא הרבתה להתווכח עם המוכרים בשוק ולא מיהרה לחזור לביתה. בינתיים, הבעל שהיה חוטב עצים, חזר מעבודתו ולא מצא בבית את אשתו, כהרגלו. התפלא הבעל ואמר בלבו: תמיד אני מוצא אותה בבית. מעניין מה קרה היום?

בעודו מהרהר, הוא ניגש לארון, לקח בגדים להחלפה והנה לנגד עיניו מונח תפוח ריחני ומושך. חשב שכנראה אשתו השאירה לו את התפוח לאוכלו, עד שתגיש לו את ארוחת הערב. מה עשה ? אכל את התפוח ואמר: ״מעולם לא אכלתי תפוח כה טעים, טעמו כטעם גן־עדן ממש "! בינתיים, חזרה האישה מהקניות ורצה מיד לארון, כדי להפתיע את בעלה, ולבשר לו על תפוח הפלא שקנתה מהזקן ברחוב. מה גדולה הייתה הפתעתה כשלא מצאה את התפוח. הבעל, שראה את אשתו בהיכנסה שמחה ומאושרת, תמה לראות שפניה נפולים עתה. הוא ניגש אליה ושאל: ״למה חוורו פנייך אשתי היקרה״? ענתה: "קניתי תפוח בעל סגולה נדירה, שכל האוכלו מתעבר והנה הוא נעלם מן הארון״. הבעל המופתע אמר: ״חשבתי שהתפוח מיועד לי, הייתי רעב ואכלתי אותו״.

פני האשה החווירו עוד יותר, אך את הנעשה אין להשיב. הכינה האישה את הארוחה, אכלו והלכו לישון, שבעים אך עצובים. ככל שעברו הימים, הלכה ותפחה בטנו של הבעל. הוא הפסיק לעבוד ולא יצא עוד את פתח הבית.

כעבור תשעה ירחים, ילד החוטב מבוהן רגלו ילדה, שזוהר פניה מילא את החדר, כאילו אומרת ללבנה האירי או שאאיר במקומך את החדר. שמחו החוטב ואשתו על שהתברכו בילדה נפלאה כזו ושמרו את סודם. לכל האנשים שבעיר, היה ברור ללא צילו של ספק, שהאשה היא שילדה אותה.

יום אחד, עלתה האם עם התינוקת לגג הבית לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט בשמש. היא הניחה את הילדה על השטיח והתיישבה, כדי להתבונן בעוברים ושבים. לפתע חג נשר מעל הגג, חטף את התינוקת ועף איתה ליער. שם הניח אותה הנשר על צמרתו של עץ וטיפל בה. מידי־יום ביומו, עף הנשר, חטף כל מה שהזדמן לו והביא מזון לילדה הקטנה. היה מביא חלב, לחם ופירות. כך גדלה הילדה וככל שגדלה, נהייתה יותר ויותר יפה.

יום אחד, תפס הנשר בשערות ראשה של הנערה היפה, עף איתה לארץ רחוקה ושם הניחה על גג ארמון המלך. הנערה הייתה המומה ממראה יופי בוסתניו של הארמון וממראה האנשים. עד לאותו יום, גדלה הנערה ביער ולא ראתה מעולם בני אדם. בעודה מהרהרת, הופיע לפתע בך המלך על גג הארמון, כהרגלו מידי־יום, וראה את הנערה שיופיה היה נדיר ביותר.

בן־המלך התאהב בה ממבט ראשון. הוא ביקש מנשותיו לטפל בנערה, לרחצה, להלבישה ולדאוג לכל מחסורה. במשך הזמן, דאג ללמדה קרוא וכתוב. הנערה גדלה ולא נראתה יפה כמוה הן בארמון והן במדינה כולה. בן המלך לא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה והוא נשא אותה לאשה. מרוב אהבתו אליה, הזניח בן המלך את נשותיו הקודמות.

הקינאה והכעס בערו בהן, אך הן העמידו פנים, כאילו דבר לא קרה. בלבן הן חרשו רעה להפטר מהנערה הזרה. מה עשו? הן פנו למכשפה והתייעצו איתה. הלכה המכשפה לארון הקסמים שלה, הוציאה סיכה ואמרה: ״כשתטפלו בשערות הגבירה, הכניסו סיכה זו בתוך שערותיה. היא תיהפך ליונה ותעוף לה למרחקים״. ביום חמישי, הזמינה הגבירה כהרגלה את הנשים לטפל בשערותיה. כאשר היא פתחה את מחלפות ראשה, הכניסו הנשים את סיכת הכישוף לשערותיה. הפכה הגבירה ליונה ועפה לה מעלה מעלה עד שנעלמה. בן־המלך המתין לאשתו היפה לסעודת הצהריים ונדהם להיווכח שנעלמה. כששאל את נשותיו לפשר הדבר, ענו לו שכנראה, הנשר שהביאה הוא שלקחה בחזרה.

בן־המלך פנה לכל היועצים, הקוסמים והמכשפים של ארמון המלך. איש מהם לא יכול היה לעזור לו. הוא חלה מאוד מרוב צער. יום אחד, לעת ערב, הופיעה היונה על גג הארמון הצופה לבוסתן. פנתה לגנן ואמרה: "גנני, יה גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו או לאו״?

הגנן המופתע ענה: ״הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. לאחר תשובת הגנן, פתחה היונה בשיר:

תפוח, תפוח, מה הפלאת,

הרי מה זה עוללת?

 אימי אותך רכשה מעני,

אבי מבוהנו הולידני.

הוי, הוי, תפוח פרחוני,

הן הנשר גידלני

הנסיך נשאני

ונשותיו כישפוני.

לאחר שיר זה, נשמע רעש אדיר בכל הבוסתן. סערה אדירה השתוללה בגן וגרמה לנזק רב. הגנן המפוחד, שאת כל שנותיו השקיע בטיפול בבוסתן, חשש שכל עמלו יירד לטמיון. אמר בלבו: אמתין למחר, אולי היונה תחזור. אשקר לה ונראה מה יקרה. למחרת, באותה שעה, הופיעה היונה על הגג ושאלה את הגנן: ״גנני, יה גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו או לאו״? ענה הגנן: "הנסיך מסוכסך עם נשותיו והוא עומד לגרשן״. לאחר תשובה זו, פצתה היונה בשירה:

תפוח, תפוח, מה הפלאת,

 הרי מה זה עוללת?

אימי אותך רכשה מעני,

 אבי מבוהנו הולידני.

הוי, הוי, תפוח פרחוני,

 הן הנשר גידלני

הנסיך נשאני

ונשותיו כישפוני.

לאחר השיר, נשמע קול אדיר בבוסתן. הייתה סערה והכל חזר לקדמותו. הבוסתן היה שוב יפה כמקודם. היונה עפה לה והגנן רץ לנסיך וסיפר לו את מעשה הפלאים.

תחילה לא האמין הנסיך, אך מאחר שהגנן חזר ותיאר את הפלא בעקשנות, החליט שלמחרת יעלה על הגג ויראה את היונה במו עיניו. למחרת, המתין בן־המלך על הגג. היונה הופיעה והוא שמע את שאלתה. תשובת הגנן הייתה הפעם: ״הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. פצחה היונה בשירה העצוב וכשסיימה, השתוללה סערה והיה תוהו ובוהו בבוסתן. הנסיך היה המום ונרעש. בו ביום, קרא אליו את היועצים, הקוסמים והמכשפים אל הארמון. הוא סיפר להם את מה שראו עיניו והם הציעו למרוח את הגג בזפת, כדי לתפוס את היונה. וכך עשו. כשנחתה היונה, כהרגלה מידי־יום על גג הארמון ולאחר ששרה את שירה העצוב, ניסתה להתעופף אך לא יכלה, כי רגליה נדבקו בזפת. מיד רצו שומרי הארמון, תפסוה ומסרוה לנסיך. הנסיך ויועציו החלו בודקים את היונה, עד שלפתע נדקר אחד היועצים בסיכה. הוא הוציא את הסיכה ולעיניהם הנדהמות של כולם, הפכה היונה לאשת הנסיך, יפה כתמיד. לאחר הפגישה הנרגשת, סיפרה האשה לבעלה וליועצים את כל קורות חייה ואת ההסבר לשיר אשר שרה. באותו יום, ניתנה הוראה למשמר הארמון, לקשור את שערות ראשן של נשות הנסיך הבוגדניות לזנבות סוסים. פרשים נועזים, דהרו על הסוסים בהרים ובגבעות, עד שבשרן נקרע לגזרים.

מאז חיו הנסיך ואשתו חיי אושר ועושר שנים רבות ועשו צדק לכל. מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

 

מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

״חלפו עוד כמה ימי חקירה קשים. באחד הלילות, בשעה 2 לפנות בוקר, צילצל הטלפון בביתי. סניטר בבית החולים הממשלתי מסר לי כי רפי הועבר מהכלא לבית החולים בקזבלנקה וכי שלושה שוטרים הופקדו על חדרו. הוא סיפר כי רפי הובא במצב של עלפון וכי מצבו קשה. מיד התקשרתי עם הרופא שעבדתי עמו. זה פנה לד״ר ליאון בן־זקן, שר הדואר לשעבר, שהיה רופאו הפרטי של המלך וידידו האישי. ד״ר בן־זקן פנה לשר הבריאות וביקש להעביר את רפי לקליניקה פרטית. הבקשה נדחתה. אולם בינתיים המלך מוחמד ה־5 מת ולרגל הכתרת בנו, המלך חסן ה־2, הוכרזה חנינה כללית במדינה. ד״ר בן־זקן פנה למלך הצעיר וביקש לחון גם את רפי. ואמנם, בערב פסח 1961, התירה ממשלת מרוקו את העברתו של רפי לבית חולים פרטי בפאריס. הטיפול בו היה מסור אך נואש. כעבור 4 חודשים נפח רפי את נשמתו. ברגעי גסיסתו האחרונים, הוא עוד הספיק לומר לי כי הוא מבקש שאני ושלוש בנותינו נחיה בארץ. ב־11 ביולי 1961, הובא רפי לקבורה בגבעת שאול בירושלים. בהלוויתו השתתפו, בין היתר, משה שרת וש.ז. שרגאי וכן חברים רבים מה׳מסגרת׳. חודשיים לאחר מכן, הגיעו גם הבנות ארצה ונכנסנו לגור בדירה שה׳מסגרת׳ הכינה עבורנו בשכונת אפקה בת״א. ב־1977, שש שנים לאחר מותו מעינויים, הוכר רפי על־ידי ממשלת ישראל כ׳הרוג מלכות׳, עם כל הזכויות הנובעות מכך״.

רפי ועקנין הי״ד, היה היחיד בין חברי ה״מסגרת״ במרוקו ששילם בחייו עבור השתתפותו במבצע ״בזק״ ועבור מסירותו ונאמנותו למדינת ישראל. חברי ״לביא״ האחרים שנעצרו, עונו קשות אך שוחררו במסגרת החנינה הכללית. סיפר על כך ״ראמון: ״לאחר מעצרי, הועברתי מבית כלא אחד למשנהו, לרבות בית המעצר עין־סוק שהתפרסם כ׳מקום שממנו אין חוזרים׳. ליד בית הכלא היה בית קברות קטן, שבו נהגו להטמין את גוויותיהם של העצורים שמתו מעינויים. נוסף למרוקנים, חקרו אותי גם קציני מודיעין סוריים ומצריים. אלה ניסו להוציא מפי פרטים על הכוונה להתנקש בחייו של גמאל עבד אל־נאצר, בימי ביקורו בקזבלנקה. נשאלתי אודות פרטים רבים על ה׳מסגרת׳ ומי הם ראשיה וכן נחקרתי על מה שכונה ׳רשת בינלאומית לפעולה נגד הערבים׳. במשך 21 ימים רצופים, נחקרתי לסירוגין על־ידי המרוקנים, הסורים והמצרים. בין היתר הוכיתי במכות חשמל, טבלו את ראשי בחבית של מים מרופשים ובשלב מסוים הפכתי אפילו למשוזק־שעשוע: החוקרים ׳תלו׳ אותי על דלת, והחלו חובטים בי כאילו הייתי שק־איגרוף. בין חבטה לחבטה, היו חוזרים ושואלים אותי היכן מוסתר הנשק, מי הם מפקדי ה׳מסגרת׳, כיצד מתבצעת הברחת היהודים ועוד כיוצא באלה שאלות. כאשר החוקרים לא הצליחו לדלות מפי דברים משמעותיים, הם נקטו כלפי בשיטה של לוחמה פסיכולוגית. הם הובילו אותי לאגף הנידונים למוות ובפרוזדור חשוך הם הצמידו אקדח לרקתי ואמרו לי – ׳נמאס לנו כל הענין הזה, אנו מחסלים אותך…׳ אך לשווא.

בסופו של דבר, התמוטטתי מרוב עינויים והועברתי לבית חולים במקנס, ומשם לקזבלנקה. למזלי, נפטר באותה עת המלך והודות להתערבותם של גורמים זרים, הוחלט להפסיק את החקירה ולהעמידני לדין. אך הסתבר כי גם זה היה טכסיס. נציג התביעה היה בא לבית הכלא ולוחש על אוזני: ׳אם תשתף פעולה, אנו נמליץ על עונש קל. אך אם תוסיף להתעקש – תשב בכלא 60 שנה׳. בערב פסח שוחררתי בערבות כספית גדולה ונתנה לי ׳חופשה׳ של 8 ימים, כדי שאוכל לבלות את חג הפסח בחיק משפחתי. מיד עם שחרורי, הצליחו חברי ב׳מסגרת׳ להסתירני בבתים שונים. מאחר ש׳נשרפתי׳ – לא היה טעם בהמשך ישיבתי במרוקו והוחלט להעלותני ארצה, יחד עם שני הורי, אשתי, אחותי וארבעת ילדי, מהם שניים מיתומי הרעש באגאדיר שאומצו על־ידי. ה׳מסגרת׳ כיסתה, כמובן, את סכום הערבות ותיכננה את הברחתי. פעמיים ניסו להבריחני בדרך הים. עשינו דרך ארוכה עד לחוף, אך בשני המקרים – ההפלגה לא יצאה לפועל. הייתי כבר על סף התמוטטות עצבים. העברתי לאלכס בקשה להבריחני למובלעות הספרדיות בדרך היבשה. ואמנם, באוגוסט 1961 הובאתי יחד עם בני משפחתי לחווה גדולה ששימשה תחנת מעבר לעולים. הכרתי חווה זו יפה ואני עצמי השתמשתי בה פעמים רבות בעבר. לאחר חניית לילה, הועברנו בטנדר למקום־מפגש אחר ושם עלינו על משאית שבה היו עוד כ־20 יהודים. שכבנו על רצפת המשאית וכוסינו באבטיחים. המבריח היה מצויד בשטר־מטען המעיד כי הוא מעביר מטען אבטיחים למלייה. כך נסעו קרוב ל־13 שעות.

 המשאית היתה מכוסה ברזנט ונעצרה פעמיים. שוטרים הסיטו את הברזנט והאירו לתוך המשאית. לאחר ששוכנעו כי ה׳מטען׳ הוא אכן של אבטיחים הם הורו לנהג להמשיך בדרכו. לאחר מסע ארוך ומייגע, עברנו את הגבול למלייה. מצבנו הגופני היה נורא. איש מנוסעי המשאית לא היה מסוגל לעמוד על רגליו ולהתיישר והיה הכרח ל׳שלוף׳ אותנו בשכיבה, אחד אחד. הושכבנו על הקרקע כמשותקים ולא היינו מסוגלים להניע אבר. רק כעבור 4 שעות, התחלנו לחוש את שרירינו. למרות תלאות הדרך, היינו כמובן מאושרים שאנו כבר מחוץ לגבולות מרוקו.

אך אל־העלייה תבע גם בפעם זו את קורבנו: תינוקת אחת הוצאה מהמשאית ללא רוח חיים. היא פשוט נחנקה תחת ערימת האבטיחים…״ מעצר חברי ה׳מסגרת׳ בקזבלנקה, לא היה מוגבל לגברים אלא הקיף גם מספר נשים. אחת העצורות היתה ״פרנאנד״ – כיום תושבת נהריה ומורה בקיבוץ. ״פרנאנד״ נולדה במרקש למשפחה בת 9 ילדים ואחד מאחיה, קצין־חימוש בצה״ל, נהרג במלחמת לבנון. בשנת 1958, בהיותה בת 18, ביקרה בישראל כתיירת ושוטטה כחודש ימים בכל רחבי המדינה. בשובה למרוקו, החלה להורות בבית הספר ״אליאנס״ במרקש ואחד המורים שם, גייס אותה ל״מסגרת". לאחר שעברה קורס קצר של ה״הגנה״ בצרפת, עברה ב־1960 לקזבלנקה וניתן לה הכינוי המחתרתי ״פרנאנד״. כחברה בתנועת הצופים במרקש, הצליחה ״פרנאנד״ לגייס גם בקזבלנקה כמה צופים יהודים למאמץ העלייה החשאית. ״פרנאנד״ עצמה השתייכה בקזבלנקה לאחת מחוליות ״לביא״, שבראשה עמד אז ״רוסיני״.

בעקבות המעצרים שבוצעו במקנס, בפאס ובקזבלנקה, נעצרה גם ״פרנאנד״ היא סיפרה: ״נעצרתי יחד עם 'ז׳אנט׳, פקידה בחברת ביטוח צרפתית, שהשתייכה לחולייה של רפי ועקנין ז״ל. לאחר חקירה ראשונית, הועברנו למקנס ושם נודע לנו כי גם רפי ועקנין, ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳ נעצרו. החוקרים התייחסו אלי באכזריות מרובה. בין היתר היכו אותי במנעול על העין, הלקו אותי ואף הפעילו עלי לחץ פסיכולוגי. כך, למשל, באחד הימים הסיעו אותי לקזבלנקה ו׳טיילו׳ עמי בחוצות ה׳מלאח', מתוך תקווה שפעילי ה׳מסגרת׳ יגשו אלי ובכך יסגירו את עצמם. אך הטכסיס לא הצליח. נשארתי במעצר כמה שבועות. לאחר מות המלך, ניתנה לי חנינה ובעזרת דרכון ישן שלי – יצאתי לפאריס ומשם עליתי לישראל. הורי ובני משפחתי הוברחו ממרוקו בסירת דייגים, באוקטובר 1961 והם מתגוררים עתה בישראל״.

באוירה מתוחה וקודרת זו, נועד המלך מוחמד ה־5, ב־18 בפברואר 1961, עם משלחת של שישה נכבדים יהודים, בראשותו של ד״ר ליאון בן־זקן. המשלחת כללה גם את דוד עמאר, יו״ר ועד הקהילה הארצי; מאיר עובדיה, לשעבר יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה והרב שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה.

הפגישה נערכה כמה ימים לאחר ביקורו של נשיא בריה״מ ליאוניד בח׳נייב, ברבאט. המנהיג הסובייטי הגיש למלך ״מתנה״ של 14 מטוסי ״מיג״, שבעקבותיהם עתידים היו להגיע לרבאט גם כמה מדריכים וטכנאים סובייטים. הכל ראו בביקורו של ברז׳גייב ובמתנת ה״מיגים״ משום חיזוק למגמה האנטי־ מערבית והפרו־נאצרית כפי שהסתמנה ב״ועידת קזבלנקה״. מדיניות רדיקלית זו נעשתה יותר ויותר מודגשת. כך, למשל, בחודש ינואר, הקים המלך מרכז תרבות בקאהיר, שתפקידו היה לפקח על הרחבת קשרי התרבות של מרוקו עם העולם הערבי. מורים מצריים נתקבלו לעבודה באוניברסיטאות ובבתי ספר תיכוניים מרוקניים. ב־15 בפברואר, נועד עבד אל־חאלק טוראס, סגן רוה״מ ושר המשפטים המרוקני עם גמאל עבד אל־נאצר בקאהיר וביקש ממנו למנות שופטים מצריים, במקום השופטים הצרפתייים שעמדו לסיים את תפקידם במרוקו. המשלחת היהודית מחתה באוזני המלך על המעצרים ההמוניים וההשפלות המרובות שהחלו ערב בואו של נאצר ונמשכו למעלה מחודש ימים. המלך נראה עייף וחולה. הוא הביע צער על מה שאירע בקזבלנקה, אך ביקש לדעת מה דוחף את היהודים להסתכן ולעזוב את המדינה בסירות קטנות ורעועות. הוא שאל את חברי המשלחת אם הם ״ציונים״. על כך השיב לו הרב משאש: ״אין אנו ציונים, אך כאשר אני מתפלל ׳לשנה הבאה בירושלים׳, אני מקווה שדבר זה אכן יתגשם…״

פגישת המלך עם המשלחת היהודית באה בשיאו של מסע דיפלומטי נמרץ, שבמרכזו עמדה מדינת ישראל. דוד בז־גוריון וגולדה מאיר לא האמינו עוד בדיפלומטיה חשאית והם הטילו את כל כובד משקלם, כדי להביא לשינוי במדיניותו היהודית של מלך מרוקו. ואמנם, כחלק ממאמץ זה, מסר שגריר ארה״ב ברבאט, צ׳רלס יוסט, לידי המלך איגרת אישית מאת הנשיא ג׳והן קנדי. ראשי הקונגרס פנו ל״בית הלבן״ בענין זה, והם היו מוכנים ליזום דיון בהפסקת הסיוע האמריקני למרוקו – אם לא יפסקו מיד רדיפות היהודים. בן־גוריון וגולדה מאיר פנו אז גם לעזרתו של נשיא צרפת, שארל דה־גול. משום זיקתו העמוקה למערב ובשל אי־רצונו לגלוש כליל לחיקה של מוסקבה, החליט המלך להיעתר לפניותיהם של נשיאי ארה״ב וצרפת אליו. הוא הודיע לד״ר בך זקן וחבריו כי מרוקו עודנה מקווה שהיהודים לא יעזבו את המדינה וישתלבו בכל תחומי חייה. אך כמדינה החתומה על מגילת זכויות האדם, היא לא תניח מכשול על דרכם של אלה המבקשים להגר. בהתאם לכך, המלך הבטיח להוציא הנחיות מתאימות לשר הפנים, סי בקאעי, כי ינפיק דרכונים לכל דורש. היה זה הישג מרשים לדיפלומטיה הישראלית ודוגמה מוחשית להתחזקות מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, מול ירידת קרנם של נאצר ומנהיגים ערביים אחרים.

פגישתו של המלך מוחמד ה־5 עם המשלחת היהודית, זכתה לפירסום רב באמצעי התקשורת בעולם והביאה למיתון מיידי בהתקפות העיתונים על יהודי מרוקו. ב־24 בפברואר 1961, פירסם סי בקאעי הצהרה שבה גינה את הציונות על כי היא ״מסיתה״ את היהודים לעזוב את מרוקו. יחד עם זאת, וברוח הוראתו של המלך, בקאעי הבטיח להנפיק דרכונים לכל דורש. שר הפנים המרוקני הדגיש כי יהודי מרוקו רשאים להגר לכל מדינה, ״פרט לישראל״. הוא הזהיר כי יהודי שיהגר לישראל – יאבד מייד את אזרחותו ואת כל רכושו. גם שר ההסברה המרוקני אחמד אל־עלווי, פירסם הודעה דומה. הוא גינה את הציונות על ״חתרנותה״ במרוקו והזהיר כי ״מרוקו לא תסבול הגירה יהודית המונית לישראל״.

אולם הליברליזציה במדיניותה היהודית של מרוקו, לא באה לידי ביטוי מעשי בימי חייו של המלך מוחמד ה־5. ביום ה־25 בפברואר 1961, יום אחד בלבד לאחר פירסום הודעתו של סי בקאעי, חש המלך ברע והובהל לבית החולים. כעבור שעות מעטות, הוא מת על שולחן הניתוחים.

התקריות באוגדה ובג'רדה

מפי דודו אדם דרעי שסבו היה בין הנרצחים הי"ד

69 שנים לפוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו, עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו ואף אחד לא זוכר ומזכיר! לקרוא, לזכור, ולכאוב.

הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי מספרים ל"יום ליום" על הפוגרום, ותוהים: מדוע לא נעשתה עד כה שום הנצחה לאותם קדושים וטהורים שנספו יחד עם רב הקהילה הר"ר משה הכהן סקלי ומשפחתו הצעירה?

הרב ישראל מרגלית \\\ מוסף "יום ליום".

הפרשיה נחשבת כעלומה בהחלט, לא רבים נחשפו אליה. אילו הייתה מתרחשת במחצית השנייה של כדור הארץ, או בעיתוי אחר, סביר שהיו על שמה כמה וכמה אנדרטאות להנצחה וזיכרון. אך לא, זה לא קרה באי שם הנידח שבו קרתה הפורענות הנוכחית שעליה אנו סחים. 
ובכן הסיפור לא היה סתם כך כמות שהוא נשמע, כמו עוד שאלה בין רבבות השאלות שבעולם השו"ת, זו הייתה פורענות של ממש, שעליה שמענו בימים אלו מהרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, שהם כמו עוד אחרים הפעילים בעניין, חפצים לעשות יד שם וזכר לאותם יהודים יקרים שנספו אז, ובעיקר גם לרבה של הקהילה הצעיר, רבי משה הכהן סקאלי הי"ד, שנספה הוא וביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. 
סיפור המעשה התרחש בימי קום המדינה, מה שמאשש את התזה הרווחת כי לעתים, הקמת המדינה רק הזיקה ליהודים רבים, בפרט בארצות ערב שעד אז חיו בשלווה יחסית, כמובן. כך קרה שכמו בשאר ארצות האסלאם, הקמת מדינה יהודית המלווה בתבוסת צבאות ארצות ערב עוררה את יצרי הנקם של ההמון הערבי, בכל מקום זה התפתח אחרת. 
העיר אוג'דה, עיר גבול, הגבול הסמוך עם אלג'יריה. יהודים שהחליטו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, לא מצאו את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות, מתוך מרוקו. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, היתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית, גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוג'דה. 
עשרות עולים בשנים 1945-1948, עשו את הדרך ההיא, התרכזו ונפגשו באוג'דה עם שליחים סמויים וחצו את הגבול. המוסלמים באוג'דה ידעו את המתרחש בעירם, הם החליטו על הנקם ביהודים בקרוב ממש.
את שרידי התקרית ניתן למצוא כמו בהרבה מקרים נוספים בספרות השו"ת, לימים הבאים נותרה כאן שאלה הלכתית אופיינית שאותה מצאנו בספר "מעלות לשלמה" [חו"מ, סי' י"ח] שנכתב בידי הגאון רבי שלמה הכהן צבאן, שנוכח היה גם בסיום התקרית, וכה הוא כותב: 
"בזמן אחד התנפלו הגוים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג'ראדה) והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם. ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו, ולא נודע אם נשים נהרגו תחלה ולפי זה בניהן יורשים חצי העזבון ובמיתת הבנים יירש אותם אביהם ואין ליורשי האשה ירושה כלל. ויש להסתפק ג"כ דילמא הבנים מתו תחילה ואח"כ מתה האשה ולפ"ז הרי מן התקנה יחלוק הבעל עם יורשי האשה, היכי לעביד". 
היה זה בדיוק לפני 64 שנים, ביום שני, [7 ליוני 1948] בשעה 9 וחצי בבוקר, בשוק הפחמים בעיר אוג'דה, אירוע זוטר של תקיפת יהודי לאור יום גרם לריב קולני ולתגרה רבתי בין עוברים ובים מוסלמים ויהודים. סמוך למקום האירוע ולאחר זמן מועט, נדקר מוסלמי על ידי יהודי. הדקירה היתה בינונית, אבל חיש מהר השמועה נפוצה לאמור: "יהודי רצח מוסלמי!" זה הספיק להדליק הבעירה.
אספסוף מצויד בכלי משחית, סכינים וכדומה, נהר לשכונת היהודים "שוק אל יאהוד" לנקום נקמת המוסלמי הפצוע, שכביכול נהרג: חמישה אנשים נהרגו, ארבעה יהודים ואחד צרפתי, עשרות פצועים, שמונים ושתים חנויות נבזזו (מתוכם שישים ושבע רוקנו כליל), שבעים וחמישה בתים נבזזו.
שוטרים וחיילים שהוזעקו למקום הפורענות השתלטו על המצב ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוג'דה. 
אירוע זה נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג'ראדה המרוחק מאוג'דה, כחמישים קילומטר. נוסעים אלה שהגיעו לכפר ג'ראדה, הפיצו שמועות על יהודים שהרגו מוסלמים ושהרסו גג מגדל המסגד הגדול באוג'דה. ויכוח שהתחיל לפנות ערב, בין מוסלמי ליהודי שמכר לו כרטיס הגרלה, ונמשך בתגרה, הסתיים בטבח איום ונורא שביצעו חיות טרף, בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל, עובדי כפיים. הארורים האלה, בלי הבחנה ובלי רחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחת רב הקהילה, הרה"צ רבי משה הכהן סקאלי הי"ד בן 35, אמו בת 52, אשתו בת 28, חמשת הילדים (מבן 8 חודשים ועד בן 13 שנה), נשחטו על קידוש ה'. 
מספר הנרצחים הי"ד היה 38 (אחד מהם לא יהודי), עשר נשים, עשרה ילדים, ושמונה עשר גברים, והפצועים עשרות רבות.

סיפור בריאת כס הכבוד והכיסא-מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפור בריאת כס הכבוד והכיסא(6)

  • הערת המחבר : (6)כֻּרְסִי ועַרְשׁ הם שני מונחים קוראניים (למשל סורות 255,2; 7,11), המשמשים מילים נרדפות לתיאור כס מלכותו של אלוהים. השימוש בשתי המילים לאותה מטרה הביא חלק מהמפרשים לראות בהן שני דברים שונים: היו שראו בכֻּרְסִי הדום לרגליו של אלוהים היושב על העַרְשׁ (כֻּרְסִי), והיו שראו בכך ביטוי אלגורי לציון ידיעתו של אלוהים. הדים למחלוקת בנושא זה נראים גם אצל כסאאי בהמשך הדברים.

סורה 2- פסוק 255
המילה כֻּרְסִי וערש מודגשות, פרופסור רובין בספרו " הקןראן " מתרגם את המילה כֻּרְסִי –כסא, לעומת זאת בסורה 11 –פסוק 7 – הוא מתרגם " ערש "  ל " כס כבודו "

اللّهُ لاَ إِلَـهَ إِلاَّ هُوَ الْحَيُّ الْقَيُّومُ لاَ تَأْخُذُهُ سِنَةٌ وَلاَ نَوْمٌ لَّهُ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الأَرْضِ مَن ذَا الَّذِي يَشْفَعُ عِنْدَهُ إِلاَّ بِإِذْنِهِ يَعْلَمُ مَا بَيْنَ أَيْدِيهِمْ وَمَا خَلْفَهُمْ وَلاَ يُحِيطُونَ بِشَيْءٍ مِّنْ عِلْمِهِ إِلاَّ بِمَا شَاء وَسِعَ كُرْسِيُّهُ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ وَلاَ يَؤُودُهُ حِفْظُهُمَا وَهُوَ الْعَلِيُّ الْعَظِيمُ 255

وَهُوَ الَّذِي خَلَق السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ وَكَانَ عَرْشُهُ عَلَى الْمَاء لِيَبْلُوَكُمْ أَيُّكُمْ أَحْسَنُ عَمَلاً وَلَئِن قُلْتَ إِنَّكُم مَّبْعُوثُونَ مِن بَعْدِ الْمَوْتِ لَيَقُولَنَّ الَّذِينَ كَفَرُواْ إِنْ هَـذَا إِلاَّ سِحْرٌ مُّبِينٌ 7

  • אחרי כן ברא אלוהים את כס הכבוד (אלעַרְשׁ) מאבן חן ירוקה, אשר לא יתוארו מידותיה ולא אורה, והניח את כס הכבוד על זרם המים. אמר וַהְבּ: אין ספר [קדוש] מספרי הקדמוניםהכוונה לספרי הקודש של היהודים והנוצרים. אשר לא נזכרו בו כס הכבוד והכיסא (אלכֻּרְסִי), שכן אלוהים בראם משתי אבני חן ענקיות. אמר כַּעְבּ: לכם הכבוד שבעים אלף לשונות, וכל אחת מהן משבחת את אלוהים בשפעת שפות. והיה [כס הכבוד] על המים, כמו שנאמר: ״וכס כבודו נישא על פני המים״ (סורה 11, 7). אמר אבן עבאס: כל יוצר בונה תחילה את היסוד ואחר כך בונה עליו את התקרה, ואילו אלוהים ברא את התקרה תחילה, שהרי ברא את כס הכבוד לפני השמים והארץ. ועוד אמר [המסרן]: אחרי כן ברא אלוהים את הרוח ויצר לה כנפיים שאין יודע את מספרן וריבוין אלא אלוהים, וציווה עליהן לשאת את המים הללו, וכך עשו. היה כס הכבוד על המים, והמים – על הרוח.

עוד אמר [המסרן]: אחר כך ברא אלוהים את נושאי כס הכבוד. כיום הם ארבעה, אך בבוא יום הדין עתיד אלוהים לתמכם בארבעה נוספים, כמו שנאמר: ״ושמונה יישאו מעל ראשיהם את כס ריבונך״ (סורה 69, 17). גודלם לא יתואר, ולכל אחד מהם ארבע דמויות: דמות כדמות בן אדם, המשמש מליץ יושר לבני אדם בפרנסתם; דמות כדמות שור, המשמש מליץ יושר לבהמות בפרנסתן; דמות כדמות אריה, המשמש מליץ יושר לחיות הטרף בפרנסתן; ודמות כדמות נשר, המשמש מליץ יושר לעופות בפרנסתם.

אמר אבן עבאס: הכיסא עשוי [גם הוא] אבן הן, אך שונה היא מאבן החן אשר ממנה ברא אלוהים את כס הכבוד. אמר והב: ולכס הכבוד מלאכים, הכורעים על ברכיהם ועומדים על {$} רגליהם בנשאם את כס הכבוד על כתפיהם, אך יש שהם נחלשים עד כדי כך שאין נושא את הכס אלא גדולת אלוהים, והכיסא עשוי מאורו של כס הכבוד. יש אומרים שהכיסא הוא ידיעתו של אלוהים, אך יש אומרים שדווקא כס הכבוד הוא ידיעתו של אלוהים לגבי ברואיו, וזהו שקר, משום מה שמסר אבו דיר אלגַפַארי מפי שליח אלוהים, עליו התפילה והשלום, לאמור: שאלתי את שליח אלוהים איזהו הטוב שבפסוקי הקוראן, והוא השיב: פסוק הכיסא.(8) ועוד אמר [המסרן]: אין שבעת הרקיעים בהשוואה לכיסא אלא כסחבה המושלכת במדבר צייה, ויתרון כס הכבוד על הכיסא כיתרון המדבר על אותה סחבה.

הערת המחבר :(8) בערבית: אַאיַת אלכרסי(סורה 255,2). זהו פסוק מפורסם המתאר את ייחוד האל, את גדולתו, את גודל ידיעתו ואת גודל כיסאו, שהוא ״חובק שמים וארץ״.

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר זאת ברא אלוהים נחש עצום המכתר את כס הכבוד – ראשו מפנינה לבנה, גופו מזהב ועיניו משתי אבני חן צבעוניות. אין יודע את גודלו של אותו נחש אלא אלוהים. לו ארבעים אלף כנפיים עשויות שפעת אבני חן. ליד כל נוצה מכנפיו ניצב מלאך, ובידו רומח מאבן חן, והם [כלומר, המלאכים] משבחים את אלוהים ומקדשים אותו. וכאשר נחש זה עצמו משבח את אלוהים, גוברות תשבחותיו על תשבחות המלאכים, ובפתחו את פיו זוהרים השמים והארץ בברקים, ולולא היה נחש זה מעודן בתשבחותיו, היו הברואים כולם המומים מעוצם קולו. יש אומרים שהוא דרש בשלומו של נביאנו מוחמד, עליו התפילה והשלום, בליל העלייה לשמים (9) ובישר רוב טובה לו ולאומתו. אמר [המסרן]: כס הכבוד הוא כס הגדולה והגאווה, והכיסא הוא כיסא התפארת וההוד, שהרי לאלוהים אין חפץ בהם, כי הוא היה טרם בריאתם, לא על פני מקום כלשהו ולא בתוך מקום כלשהו. (10)                   

הערת המחבר :(9) בערבית: אלמִעְרַאג׳. מדובר ב״עלייה״ של מוחמר מהר הבית השמימה, בעקבות מסעו הלילי ממכה לירושלים, כשהוא רכוב על בהמה פלאית (מהדורה, הערה 43); כך לפי אגדה שהתפתחה במרוצת השנים, בהסתמך על פסוק קוראני מעורפל, הפותח את סורה 17 ומקנה תוקף לקדושת ירושלים באסלאם. על מועד העלייה לשמים ראו מהדורה, הערה 127. לפרטים נוספים על האירוע ועל ביטויו בפרשנות הקוראן, בסוגות ספרותיות שונות, בארצות שונות ובאמנות האסלאם, ראו שריקה ואחרים, מִעְרַאג'. לעניין האמנות ראו למשל איורים אחדים אצל סטיוארט, האסלאם הקרום, עמי 25-24; מילשטיין, אור (מבין האיורים הנלווים למאמר, עמי איור 11). על קדושת ירושלים באסלאם נכתבו מחקרים רבים, וכאן אזכיר רק בודדים בסדר אלפביתי: כוסה, ירושלים: גבאי, ירושלים: גויטיין וגרבר, ירושלים: גויטיין, ירושלים: לצרוס־יפה, ירושלים: סיון, ירושלים: קיסטר, מסגרים.

 הערת המחבר : (10) – מסורת זו משקפת את הפרשנות האלגורית לקוראן(שרווחה בחוגים מסוימים באסלאם – המעתןלה והשיעה), הדורשת להבין פסוקים שיש בהם תיאורים מגשימים של אלוהים, לא כפשוטם אלא במשמעות מופשטת. לפרטים ראו גולדציהר, הרצאות, עמי 163-161,84-79: לצרוס־יפה, פרקים, עמי 368-367. על עמדתו הספציפית של כסאאי בנידון ראו שמזמן, כסאאי, עמי 166-163.

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית-חיים שירמן- הערצת הלשון העברית

ה. הערצת הלשון העברית

הערבים ראו את הלשון הקלאסית שבה כתב מוחמד את הקוראן כסמל השגב והיופי, כלשון קודש במלוא מובן המלה, ולא היו מוכנים להשוות אליה שום שפה שבעולם. בלי ספק נמצאו גם יהודים משכילים שנהנו מן הערבית, אך מותר להניח כי פולחן מופרז זה של הערבית עורר אף תגובה אחרת אצל היהודים יודעי העברית, וביחסם לתנ״ך חל שינוי ניכר. התנ״ך נחשב בישראל מאז ומתמיד כספר שנערך ברוח הקודש וכמקור ראשון ועיקרי לידיעת אמונתו של העם וקורותיו בימי קדם: נוכח טענותיהם של המוסלמים חשו המנהיגים הרוחניים של ישראל ביתר שאת בראשוניותו ובייחודו של המקרא, אוצרו הלאומי של ישראל, והם קיוו שגם עמים אחרים יודו במעלותיו. הראשון שהכריז בקולי קולות על גדולת המקרא היה הגאון רב סעדיה: בהיותו בן עשרים בלבד חיבר הוא את ספר ׳האגרון׳, ספר שהכיל מילון לחרוזים ופרקים ביסודות מלאכת השיר העברי. ׳האגרון׳, כשאר כתביו של הגאון, זכה לקוראים נלהבים במיוחד בין משכילי ספרד — ובתוך זה מנחם אבן סרוק, שלמה אבן גבירול ואחרים. ׳האגרון׳ נפתח בהקדמה עברית מהודרת הכוללת דברי תהילה ללשון הקודש וגם תלונה על שקיעתה והשפלתה: ׳ספר האגרון ללשון הקודש אשר בחר בו אלהינו מני־עד ומלאכי קדשהו בו יזמרוהו סלה, ובו יעריצוהו כל בני עליון׳. העברית היתה אפוא שפתם של המלאכים, ואף כל בני האדם דיברו בה עד שנתפלגו הלשונות. רק עם ישראל שמר לה אמונים. אכן בלשון זו התגלה האלוהים לעמו, בה השמיע משה את דבריו, בה שרו הלויים והתנבאו הנביאים. המחבר הצעיר מתפלל לכך שכל בני עמו ידעו את לשון הקודש ׳גם אנחנו גם טפינו גם נשינו ועבדינו׳. דברי ׳האגרון׳ מהדהדים בפתיחה ל׳מחברת הענק׳ של אבן גבירול — שיר שבו סוקר המשורר את קורותיה ואת גורלה של לשון המלאכים, ותובע גם כן מבני זמנו שיזכרו אותה ויכבדוה:

וּבְכֵן דְּעוּ יִתְרוֹן לְשׁוֹן עִבְרִית אֲשֶׁר / הִיא מִלְּשׁוֹן כָּל עַם וְעַם יוֹתֶרֶת […]

רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶם שְׁאֵרִית יַעֲקֹב / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת.

הערת המחבר : ספר האגרון׳, המילון העברי הקדום ביותר הידוע לנו, נתחבר על ידי רב סעדיה גאון, בנוסחו הראשון, בשנת 902. נוסח זה נכתב על טהרת העברית. כמה שנים אחר כך הוציא הגאון נוסח שני של הספר והקדים לו מבוא פרוגרמטי בערבית. בנוסח הזה שילב כמה פרקים על השירה העברית ומלאכת השיר. המילון היה מחולק לשני חלקים, בחלק הראשון הובאו הערכים לפי סדר א״ב של התחלותיהם, ואילו בחלק השני — לפי הא״ב של אותיות הסיום שלהם. שני החלקים כוונו לפי עדות המחבר לסייע למשוררים למצוא מלים המתאימות להתחלות טורי שיריהם (על פי האקרוסטיכון) ולסיומם (על פי החרוז). רוב הספר אבד. הקטעים המעטים ממנו שנתגלו בגניזה פורסמו במקובץ על ידי נ׳ אלוני, במהדורתו הנזכרת לעיל.

המושג ׳לשון נבחרת׳ תואם את המושג ׳עם נבחר׳. לא נתפלא אפוא אם נמצא שגם בהשקפת עולמו של יהודה הלוי תופסת הלשון העברית מקום מיוחד. לדעתו היא עולה על הערבית בגלל קדושתה ויופיה. בלשון זו פנה הבורא אל אדם וחוה, היא היתה הלשון שבה החל אברהם לדבר בארץ הקודש לאחר שהשתמש באור כשדים ב׳לשון חולין׳, דהיינו הארמית; ישמעאל הוא שהביא את העברית לארץ ערב, ולאחר שעברו עליה שם גלגולים נהפכה היא לערבית. טענה זו מזכירה השקפה שהיתה נפוצה למדי בין היהודים בימי הביניים, אם כי יהודה הלוי מנסח אותה לראשונה במפורש: לפי השקפה זו לא היתה הערבית בעצם אלא עברית שנשתבשה. אגב, מן הראוי להזכיר כאן במקביל דעה אחרת, שגם בה החזיקו רבים מן הסופרים היהודים בימי הביניים, ולפיה קיבלו הערבים מעם ישראל הקדום לא רק את לשונם אלא גם חלק גדול מחכמתם ומאוצרות ספרותם, אלא שהמקורות העבריים של חכמות אלה נשתכחו ונעלמו במרוצת הזמן ונותרו לנו רק חיקוייהן הערביים. מחבר עברי שרצה לתרגם יצירה ספרותית ערבית ולהציגה לקהל קוראיו העבריים עשוי היה להדגיש את מוצאו היהודי של הטקסט. אלחריזי מביע זאת בצורה חד משמעית ואף משעשעת בדברו על המקאמות של אלחרירי: ׳אף על פי שעניניו מלשון הקודש גזורים / וכל משליו היקרים/ מספרינו לקוחים ומסורים / ואם תשאל לכל מליצה ממליצותם מי הביאך ללשון הגרים / תאמר כי גֻּנֹּב גֻּנבתי מארץ העברים׳. אמנם אם הלשון העברית היתה פעם מקור שממנו שאבו הערבים, ברור שמאז היא נעשתה דלה יותר, והמשוררים שניסו לכתוב עברית הרגישו לעתים כי חסרות מלים מסוימות באוצרה. על כן קל להבין את תמהונו של המלך בספר ׳הכוזרי׳ של יהודה הלוי כשהוא שומע מפיו של החבר היהודי שלשונו עולה בהרבה על הערבית, אף שזו עשירה כל כך במליה. היהודי אינו מנסה להכחיש עובדה זאת, ותשובתו היא: ׳מצא אותה מה שמצא נושאיה — נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם — והיא בעצמה החשובה שבלשונות׳. אין להעלות על הדעת כי גדולי האומה כמו משה, יהושע, דוד ושלמה לא מצאו בלשונם את כל המלים שהיו דרושות בזמנם. אכן נשתמרו במקרא תיאורים מדויקים של כמה חפצים כמו המשכן, החושן, האפוד וכו', והם מוכיחים שקדמונינו לא היו כלל חסרים מונחים מדויקים לפי כל מקצוע ומקצוע, אלא שחלק גדול של המלים מתקופת המקרא לא הגיע אלינו. גם אלחריזי נאלץ להודות שהעברית העומדת לרשותנו איננה מספקת תמיד את צורכי המשוררים, אלא שבאופן פלאי — ׳היא צרה — ותרחב לנו / קצרה — ותספיק לכולנו׳. מכל מקום ראוי לציין במיוחד שאחדים ממשוררי התקופה הספרדית טוענים שהם משתמשים בלשון העברית כדי ששאר האומות תיווכחנה מה רב הדרה, ובהקשר זה הם מביאים את לשון הפסוק ׳להראות העמים והשרים את יפיה׳ (אס׳ א, יא). המשורר יעקב בן אלעזר משלב בהקדמה ל׳ספר המשלים׳ נאום שבו לועגים הערבים ותומכיהם מקרב היהודים ללשון העברית — וכך ניתנת לו ההזדמנות להגן על כבודה ולהוכיח על ידי החיבור המוגש לקוראיו מה גדולים ערכה וכבודה.

סיכום מפגש הקוסקוסיאדה – עייש דוד

סיכום מפגש הקוסקוסיאדה

עייש דוד

 

  ערב טו באב חג האהבה

נפגשנו חבורה קטנה בסבבא

קוסקוס האתר שעולה לגובה

ביוטבתה עם מצב הרוח חובה

 

היגיעה קבוצה קטנה ומכובדה

  חנה ובן זוגה.שלום ונילי

פילו אסף ואדרי מהסביבה

עליזה ושם טוב ודוד לידה

 

שלום חייכן וגדול מימדים

מנהל האתר ומחפש סיפורים

בא מאילת עם נילי והילדים

לפגישה בחוג הוירטואלים

 

נילי זוגתו שזופה בלבן

יד ביד בעסק סביב שולחן

שותפה ודוחפת את הפולחן

לשחרר מסורת אבות מעמילן

 

עליזה ארגנה בלהט עליזה הגדולה

להצלחת המפגש ללא שדולה

שם טוב הבעל הופיע בגללה

כזוג עשר בשיתוף פעולה

 

חנאלה בלבלה כל הברנז'ה'ה

(כינוי לסבתא זקנה )      אימא עְגוּזָה בדמיוני חשבת  

קיבלנו מוצר "דה לה רוזה"                

בקיאה בכל ובעל עם מוזה

 

פילו בחור חביב צוחק בקול

הקמול (כינים)" זוכר שירים מתקופת "

הכול יודע רק את אימו לשאול

טעם אַמְפוּאָר וסלט עניים לאכול      מאכל משאריות לחם

 

אדרי מדריך נעים בטיולים

מרוקו מכיר לפרטי פרטים

ידע עשיר ומלא סיפורים

ליהנות מהסבריו והיידי חברים

 

אסף נולד בעיר אל ג'אדידא        עיר חוף ושמה הקודם מזאגן 

שם גדל עד ימי האינטיפדה        שם קשור לרדיפות היהודים                        

שבו נקטעה מסיבת בר המצווה

 בהתרגשות וענווה, סיפר בעניין

 

אני כותב ונהנה מהפולמוס

ברכבת נכתב סיכום בקולמוס

מה שסיפרו הזקנים ללא היסוס

לכבוד כולכם מאתר הקוסקוס

 

עייש דוד

סובלנותו של הרב שלמה מלכה – נחום אילון- היחס אל החילוניות במאמרי הרב מלכה

מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת  .1949  כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.

היחס אל החילוניות במאמרי הרב מלכה

אפשר למצוא במאמריו של הרב מלכה ניסוחים על דרך החיוב בשבחה של הדת, ובצדם ניסוחים על דרך השלילה כלפי מי שעזב את הדת או עוין אותה. כך כתב במאמר שכותרתו: ״עיון [אפשר גם: מחקר] נפשי – הקנאה היא מחלה חברתית חמורה״: כי ״הדתות והחוקים האלוהיים הם המרפא למחלות הרוחניות״, ומעמדה זו לא זז כמלוא נימה גם בהמשך. כך, למשל, טען במאמר שכותרתו: ״גוג ומגוג – עיון היסטורי״, כי יש הרבה סיבות לראות בהיטלר את גוג. אולם גם אם אין זה כך, המלחמה פרצה משום שהאירופאים כפרו ופרקו עול. המאמר נחתם בקריאה לעולם כולו, ובייחוד לעם ישראל, להחזיק מעמד, שכן הגאולה קרובה, ולמלא את החובות האנושיות והדתיות.

סמוך לתום מלחמת העולם השנייה, בשעה שדן בפסוק ״וה׳ הֹלֵךְ לפניהם יומם בעמוד ענן לַנְחֹתָם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה״(שמות יג, כא), כתב:

לו הלך העולם באורח מישרים לאור הדת, לא היו פורצות המלחמות ההרסניות והשחיטות האלו, העקובות מדם, המעידות על בהמיות של האדם ועל הליכה בעלטה אפלה. הדת אומרת ״לא תרצח״, והנה הם הורגים מאות אלפים של לוחמים ושל שוחרי שלום; הדת אומרת לא לגזול ולא לקחת בכוח הזרוע, והנה הם גוזלים וכובשים ממלכות בשלמותן.

ובהמשך:

אתם, המדינאים, חזרו ולכו באורח מישרים לאור התורות [אפשר גם: המצוות] השמימיות, וכך יינצל העולם מן המחלה החברתית, ודם האנושות יינקה מחיידקי הנאציזם והפשיזם, אשר לפני שהציתו את אש המלחמה, כפרו בה׳ ובתורותיו [אפשר גם: ובמצוותיו].19

הערת המחבר-19- שם, שם. כבר כחמש שנים לפני כן, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב הרב מלכה מאמר (אלשמס, 247, 23.6.1939), שכותרתו: ״המחלות החברתיות ובקשת הדרכה מן הדת כדי לרפא אותן״(אלאמראר אלאג׳תמאעיה ואלאסתרשאד באלדין פי מעאלג׳תהא). בפסקה האחרונה שם קבע הרב מלכה כי ״…הדרך המובילה אל הריפוי או אל השמירה [מפני המחלות החברתיות] היא להתמיד בחוקים האזרחיים והדתיים. אך הגרמנים אינם מודים לא באלה ולא באלה; הם אינם מודים אלא בכוח המקפח והעושק, והם זונחים את הדתות מן היסוד, כפי שהם מבטלים את ספר הבשורה [=הברית החדשה] המקדשים במקומו] את מאבקי [מיין קאמפף של היטלר], וממירים את האמונה בישוע באמונה בהיטלר…״

הלשון הכללית והסולידריות הפוטנציאלית בין מאמינים משלוש הדתות ניכרות גם במאמר שכותרתו: ״חג ט״ו בשבט, או חג האילנות״. תחילה הסביר הרב מלכה מהי משמעותו של ט״ו בשבט מבחינת דיני ערלה, ואחר־כך מנה אירועים שונים אשר לפי המסורת היהודית התרחשו בא׳ בשבט. לקראת סוף המאמר ציין הרב כי האדם נמשל לעץ וכי עם ישראל נמשל לכרם ה׳; וכפי שהאילנות חוזרים לחיים בחודש שבט, כך גם עם ישראל יתחדש. ואז הוסיף: ״יש לטעת את האמונה האמתית בלבותינו כדי להרים את ראש אומתנו למעלה, וזאת כדי להפיץ את האהבה ואת האחווה לא רק בקרב היהודים, אלא גם בין היהודים ובין המוסלמים והנוצרים, ולסלק את הגזענות. יצחק וישמעאל אחים, ועשו ויעקב אחים…

יש נימה של פשטנות ושל נאיביות בקריאה זו, ודומה שאין בכוחה לחולל שינוי של ממש בעולם המעשה. אולם בהחלט יש בדברים הללו כדי להעיד על השקפותיו של הרב מלכה ועל יחסו אל הנצרות ואל האסלאם כאל דתות אחיות, לפחות מבחינת הווייתן הממשית, אבל אולי גם מבחינת מהותן. מתברר שאין זו התבטאות חד־פעמית או מליצה תלושת הקשר, אלא עמדה יסודית החוזרת ומהדהדת בהתבטאויותיו במהלך השנים.

לאחר שהשלים את מחזור הדרשות לפרשת השבוע פנה הרב מלכה לכתוב ולפרסם פירוש על שיר השירים, והוא נדפס כמעט ברצף בעשרים ושישה מאמרים. כשדן בפסוק ״שמן תורק שמך״(שיר השירים א, ג), כתב בין השאר: ״העולם אינו יכול להתקיים בלי דת, והדת היא בסיס [אפשר גם: המשען העיקרי] של העולם, כפי שנאמר באבות: על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל האמת ועל השלום.״ ראוי לתת את הדעת לשימוש הלשוני שעשה הרב מלכה במילה ״דת״. ראשית דבר הוא נקט אותה בלתי מיודעת, ודומני שכוונתו לומר כי הקביעה הזאת תקפה לכל דת, ולא לדת מסוימת. בהמשך המשפט יידע אותה, ונראה כי אף־על־פי־כן עדיין התייחס לכל דת שהיא, ולאו דווקא היהודית; שכן הוא דן בקיום העולם ולא בקיום העם היהודי בעולם, והרי האמת והשלום חיוניים לכל באי עולם ואינם תנאי לקיום היהודי בלבד. דברים אלו מוכרים גם מחיבורים של יהודים בימי הביניים, ובהם כתבי הרמב״ם, אלא שראוי לזכור כי ריה״ל והרמב״ם כתבו בעולם תרבותי דתי – נוצרי, מוסלמי או יהודי; ואילו הרב מלכה כתב כדברים האלה בעולם תרבותי שונה לחלוטין, שבו נוכחותה של החילוניות חזקה מאוד.

המחלוקת בענין ביטול הצומות-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל

המחלוקת בענין ביטול הצומות

הוגה הדעות של הכת מסאלי, ר׳ יעקב בן סעדון, היה בעל השכלה רבנית רחבה והוא הנותן את הביסוס האידיאולוגי של האמונה החדשה לצאן מרעיתו. הוא גם נוטל עליו את התפקיד למצוא את הביסוס ההילכתי לביטול הצומות לבני כיתתו. לא כל הרעיונות שהביע היו מקוריים משלו אך השכיל לעשות שימוש נאה ברעיונות של מוריו ורבותיו נתן העזתי, אברהם היָכיני ועוד.

נחזור עכשיו לטיעוניו ההלכתיים של ר׳ יעקב כן־םעדון. עד כה התייחס­נו רק לטיעוניו הנוגעים לעובדות הסטוריות. ובכן, הבה נראה מה בפיו של ר׳ יעקב ששפורטש בענין גירסאותיו ההלכתיות של ר׳ יעקב בן־םעדון. ר׳ יעקב ששפורטש אינו עונה בעצמו לבן־סעדון אלא מטיל על אחד מתלמידיו לענות, כדי לתת ביטוי, בצורה מופגנת, ליחס הזלזול שלו בבן-סעדון ועל־מנת להשפילו ולבזותו, כפי שהוא עצמו אומר: ״ועל זה השבתי לו על ידי אחד מתלמידי דרך בזיון יקראנה וישקול מטרופסיה ויבקש מחילה ״סליחה וכפרה מהשם יתברך ומכל חכמי ישראל שחטא כנגדם.״

תלמידו של ששפורטש (יחיאל מהטוב), נוקט בדברי תשובתו בשפה רהוטה מליצית ושנונה כשפת רבו. אגרת התשובה משתרעת על עמודים רבים והמשפטים היוצאים מתחת ידו של התלמיד זורמים כנחל איתן בקצב מסחרר. בראשית האגרת קיטונות של נאצות, חרופים וגידופים נשפכים כאשדי מים על בן־סעדון. הוא שם אותו ללעג ולקלס ומבטל אותו, את טיעוניו ואת תורתו כעפרא דארעא. לדעת רבו, הוא אומר, דברי הבל הכלולים במכתב אינם ראוים לתשובה אך רבו הטיל עליו לענות לו לבל יראה ר׳ יעקב בן-סעדון חכם בעיניו וכך כותב התלמיד: ״זה היה מחשיב מורי נר״ו לטעם מספיק לשמוע חרפותיך אשר חרפת נגדו ולשתוק מבלי להשיב עליהם, כי אמר דיו לעבד להיות ברבו ולבא מן הדין להיות כנידון. אך אמנם עלי ועל כיוצא בי חל חובת ביעור חמצך הנדבק בסדקי כתליך הנבנים בטיח תפל ולפורר ולזרות לרוח. ורוח מבינתי יהלוך קדם ואחור וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון, ומזה אתה דן אם אזוב שבקיר כמוני עמד כנגדך להודפיך ממצבך בנאצות נמרצות, מה יעשה מורי נר״ו וחבריו אשר בנתינת עין בך יעשוך גל עצמות וישרפום בהבל פה כי יעשום אפר ואבד יאבדון.״ סגנון מנופח ורברבני ובהחלט לא צנוע.

ולעצם הענין טוען תלמידו של ששפורטש כי אמנם אמונתו במשיח האמתי הוא דבר המעוגן באמונה הישראלית, כפי שהובטח על־ידי הנביאים ממשה ועד מלאכי, ״ואם יתמהמה נחכה לו ולא נשים לו זמן ולא נוציא סברות מן הפסוקים כדי לדעת זמן ביאתו, כי תיפח רוחם של מחשבי קצין אמרו קדמונינו ז״ל.״ כן מוסיף התלמיד שהמשיח לא חייב להיות רק מלך אלא גם מזרע המלוכה, כלומר מבית דוד ושלמה, והסימנים שיעידו על המשיח שהוא מזרע המלוכה הם, ״שהוא יהיה איש חכם ובעל מידות טובות, חסיד, נביא וגיבור״ ושאר תאריו המוזכרים בישעיה בסימן י״א: ״ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משָרשיו יפרה ונחה עליו רוח ה׳ חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳.״ איש כזה, בחיר המין האנושי, הוא האיש אשר בחר ה׳ אינו צריך לנביא מהחוץ שיעיד עליו כי הוא המשיח. הוא יספיק בעצמו בשמו ובמעשיו. אחר־כך מפנה התלמיד חציו כלפי אמיתות שליחותו של הנביא: כל נביא אמת, הוא אומר, נתקבל בעם לאחר שנתן ״אות ומופת״ ולאחר שהתנהג בחסידוּת וצדיקוּת. ורק על־ידי צרוף שתי התכונות הללו, אות ומופת עם חסידוּת וצדיקוּת, לא נצטיירה דמותו של הנביא כמאחז עיני העם בכישופים. ואילו הנביא נתן (העזתי) לא רק שלא נתן אות ומופת אלא ״נמנע מלתתו באומרו שלא הורשה על כן.״ ומוסיף ומקשה, למה לא הורשה לתת אות ומופת כמו שהורשה לגלות את הקץ? ומסקנת תלמידו של ר׳ יעקב ששפורטש כלפי ר׳ יעקב בן־סעדון היא: ״אם היית מתנהג באמונת נביאך זה, כפי דתנו, לא היית נשקע ביווין מצולת האשמה והיתה אמונתך באמונתו אשר לא תצוייר סתירתה.״

בשפה נמלצת ובפלפולים ארוכים סותר התלמיד ודוחה אחת לאחת את הנחותיו וטענותיו של ר׳ יעקב בן־סעדון בענין האמונה החדשה במשיח, בצידוק מעשה ההמרה של שבתי צבי וביטול הצומות.

שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי.  מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. 

מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727

בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.

מהפך סוף השלטון.

טולידאנו

שלטון שהחל בסימן שגשוג וביטחון מסתיים בחורבן – איסמאעיל לא השכיל לנהל את האימפריה שהקים, עבודות הבנייה העצומות – שיותר מטעם טוב מאפיינת אותם הענקיות – המלחמות הבלתי פוסקות, החזקת צבא ענק, רוקנו כליל את קופת המדינה ומערכת המסים הרגילה לא יכלה עוד לעמוד בנטל.

על כן נתווספו ללא גבול ההטלים והקנסות שנהפכו לצרת המלכות. גזרות אלה לא הפלו בין יהודים ומוסלמים והיו שנואות על ידי כל האוכלוסייה, אבל בעת צרה כל אחד חושב שגורלו של השכן שפיר יותר. עומס המסים וכובד הקנסות מיררו חיי הקהילה היהודית ומספרי הזיכרונות מצטיירת התמונה כאילו רק היהודים רושש המלך – ולא כך היה הדבר.

אולם נכון שגורלה של קהילת פאס, עליה מסופר במקור העיקרי לידיעתנו על התקופה, " ספר דברי הימים ", היה קשה במיוחד בגלל שנאתו של המלך לעיר הבירה הקודמת. מרוב צרותיהם חיפשו הרבה מיהודי העיר מקלט בערים אחרות ובמיוחד במכנאס. ההידרדרות הכלכלית החלה בפאס הרבה יותר מוקדם משאר הערים. עוד בשנת 1696 התקינו רבני העיר תקנה נגד מנהג שהתפשט בעצ השפע ונהיה לרועץ כאשר נסגרו שערי הרווחה.

" בהיותנו מקובצים, פקחנו עינינו על אשר בעוונותנו הרבים ננעלו כמעט שערי ההשפעה ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם צר ומצוק מצאום, וגאדה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפורקן. לסיבת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כל אחד בנדוניה רבה ועוד תוספת מרובה חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות בעין או קרקע לסייע החתן בתכשיטין המוטלין עליו לעשות באופו שרוב הבעלי בתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם.

ולכן ראינו לגזור על כל המשתדכים מהיום והלאה שאין רשות להתנות שום תנאי תוספת על הנדוניה בשום אופן, ועל הכל השדכנים והסופרים המצויים בעת השידוכין עליהם המצווה להיות במזהירים וכמזכירים בל ישמע על פיהם חוק התוספת על הנדוניה כלל וכלל ועיקר. והיה בזה בכ"ד לחודש אב בשנת תנ"ח. וחותמים הרבנים וראשי הקהל, מנחם סירירו, וידאל הצרפתי, יהודה בן עטר, שמואל הצרפתי, דוד בן אמוזיג, יצחק צרפתי, יצחק בן יוסף, סלימאן ביטבול, עיוש אבן אזרוואל "

רבי שאול אבן דנאן, רושם דברי הימים באותה תקופה, מציין שהשינוי לרעה החל בשנת 1704 כאשר הטיל המלך שנלחם נגד התורכים, מס כבד ביותר על הקהילה היהודית. נוסף על כך הצטיין באכזריותו מושל העיר, בן המלך מולאי הפיד, וכאשר העזו ראשי הקהילה והתלוננו בפני המלך המיטו אסונות נוספים על ראשיהם ורק בנס תאונה בעת ציד, נפטרו מן העריץ.

אולם התלאות אינן נחלתם רק של יהודי פאס, גם במענאס, עיר הבירה למרות מעמדם של ראשי הקהילה בחצר המלך, משתוללים חיילי המשמר השחור, גאוות המלך, והמורכב מעבדים כושיים, במללאח. בספרו " אוצר המכתבים " מביא הרב יוסף משאש ז"ל כתב יד אלמוני משנת 1704 :

" בעשרים יום לחודש כסלו התס"ד ליצירה, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי באו עבדי המלך, וחיפשו מחפוש בכל הבתים והחצרות. ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד, ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובחורים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושה והבדלה נסכו. לא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים, מלהב חרבותם אשר שמו נגד פינו, וילעיגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם, ולמחרת היום התענינו, והרבינו תפילה ותחינה בקול שופר, ה' ישמע צעקתינו וצעקת עמו ישראל, אמן ".

בשנת 1712 נשרפו על קדושת השם הבחור יהודה אבן צור והגביר הנכבד מפאס רבי יצחק עמארא ולמחרת נשרף בנו אהרן. שנתיים לאחר מכן חוזר על עצמו במכנאס אותו מחזה אימים. עד ראייה – רבי מיהודה בירדוגו –  מתאר כך את המעשה :

" בחודש אלול שנת תע"ג נתעוררה התשובה פה במכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ןאילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם בייסורים קשים במלקיות ומתות בית דין ושומעים את דבר השם מפני מרינו נר"ו וקרוב לשלוש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבוקר בוכיםן ומתחננים לשי"ת, והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש בכל לילה ולילה ".

ובעונותינו הרבים ובשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה ונתעוללו עלילות ברשע בתואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחדם ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום שישי ו' באלול שנת תע"ד – 1714.

משה כהן היה אחד מגדולי רבני הדור ההוא וניהל ישיבה בסיוע אחיו שם טוב שהיה מגדולי סוחרי העיר. אין כותבי הזיכרונות מציינים את סיבת רדיפתם על ידי המלכות. אכזריותו של המלך הגיעה עד כדי כך שסירב להחזיר הגופות לקבורה עד שבני המשפחה פדו אותן בכסף שהנגיד אברהם מימראן מסר בעצמו לידי המלך הבא בימים.

בשנת 1720 חדרו שוב שודדים למללאח של מכנאס, ואם לא הפילו חללים השחיתו ספרים וכתבי יד נדירים, בהם היו רשומים תולדות הקהילה בדומה ל " ספר דברי הימים " בפאס. על גודל אבידה זו מכונן הרב דניאל טולידאנו  :

אמרתי אני אל לבי הצעיר דניאל טולידאנו ס"ט בלא"א כמה"ר חביב זצ"ל, להעתיק דף אחד נשאר לפליטה, מהרבה ספרים חדשים גם ישנים כתבי יד אבותינו וכמה חכמים קדושים וטהורים זלה"ה, שנשללו ונקרעו ביום עברה היום ההוא, ז' מרחשון הת"פ ליצירה, שבאו גויים במחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר הזאת מכנאס, מבחר כל המערב בתורה וביראת החטא, וכמה נשים ובתולות עינו, והניחו אותם ערומים יחפים, והודות לה' שאיש ממנו לא נעדר, וכספנו היה פדות נפשנו ".

וכאילו לא היה די באכזריות בני אנוש, גם שערי שמים נסגרו והבצורת הארוכה שנמשכה שלוש שנים  מ -1721 עד 1724 הפילה קורבנות רבים ואמרה לכלות קהילות שלמות. עדות מזעזעת וקורעת לב השאיר לנו עד ראייה, רבי שמואל בר שאול אבן דנאן ב " ספר דברי הימים : " חם לבי בקרבי לבספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבט משנת התפ"ד, משנת תפ"א היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כל אחד מעט מזעיר בסוף החורף  מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחיטה הולכת ומתייקרת.

בשנה שעברה ביא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שווה החיטה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא, ובמכנאס ובסאלי ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר מכן וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלושה ימים, ומראש חודש ניסן ירדו השערים, ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו, ומי יתן ראשי מים טעיני מקור דמעה ואבכה יומם וליליה  את חללי בת עמי. על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה, מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים היושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים.

שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפילה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה. עוד נתקיים בנו בעונותנו הרבים , ארצכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצרות סגורים, ועלו עליהם העשבים.

ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בהם, ויש בתים שהרסו הבניין שלהם ולקחו אבנים ועצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם מתוצים עד לעפר ולקחו הגויים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד.

ויכולנו לומר, לא נמתלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולות, ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים, והמירו דתם אנשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל שבוע כלל, וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו תרנגול אחד בכל שבוע.. "

הבצורת והרעב עברו, אבל המדינה לא התאוששה עוד. שנות שלטון מולאי אסמאעיל הותירו אולי אימפריה מאוחדת אבל כלכלתה הרוסה, כאשר עול נמסים אכל כל חלקה טובה. הידיעה על מות גדול מלכי מרוקו התקבלה על כן בכל מקום בשמחה, בתחושת הקלה ובפרץ עצום של רצון לנשום סוף סוף בחופשיות בלי פחד מהזקן ממכנאס.

אולם הקהילה היהודית למודת הניסיון לא יכלה שלמוח, כי למרות כל חסרונותיו העניק להם מולאי אסמאעיל הנכס היקר מכל : הביטחון, התפוררות המדינה לרסיסים ופרוץ מלחמת הירושה פותחת עבור הקהילה היהודית תקופה עוד יותר הרת אסון.

סוף הפרק השישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "

התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה והילדים סירבו להתאסלם

התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה

והילדים סירבו להתאסלם

ב-8 באוקטובר 1893 כתב מודיע בלתי מזוהה שביקר במוגדור, לשמואל מונטגיו בלונדון, על סבלם של יהודי מראכש, מחמת האכזריות של המושל חג' מוחמד וידה והקאדי המקומי מוסטפה. אלה פוקדים על הלקאות והתאסלמות. ידיעות בנידון על מלקות כבר הועברו לאנגליה, וננקטו צעדים להפסיקם. עתה המושל נוקט בצעדים אכזריים יותר. קשה לתאר את המעשים האכזריים והנכונות של המאורים להפנות את חיצי העוינות בכל הזדמנות. הם אינם מסתפקים בפגיעות גופניות. המושל והקאדי מאיימים עתה על הלב והרוח של היהודים המסכנים. אינם מסתפקים בגרימת מותם של כמה מסכנים, קרבנות של מלקות. נעשים מאמצים לשבור את רוחם של יהודים חלשים ואת שורשי אמונתם ודתם.

קרבנות עקיפים לאיומים ונסיונות שכנוע הם שני יהודים שהתאסלמו. הדבר מהוה מקור לדאגה ולצער של הקהילה היהודית במראכש.

אחרי שהמתאסלם הראשון התכחש לדתו, דרש מאשתו ומילדיו ללכת בעקבותיו ואלה סירבו. כדי להימנע מהתאסלמות, ברחה האשה עם ילדיה לעיר אחרת.

זקני הקהילה במראכש נדרשים להשיג את האשה בהסכמתה או בלעדיה, והם מאוימים במלקות, במאסר, ופגיעה במצוות הקדושות ביותר.

ההתאסלמות השנייה היא אכזרית יותר. היא בוצעה ביום כיפור האחרון כאמצעי זהירות. הקאדי שלח שליחים, ואשתו של המתאסלם נגררה ממטת לידתה כשבזרועה תינוק בן 12 ימים והובאה לרובע המוסלמי בו היא עצורה. בהמשך מסופר שהיא נאלצה לעבוד ביום כיפור.

בדיווח השנתי של'אגודת אחים' ב-1893 נזכר שיהודים נאלצו להתאסלם, אבל אשה אחת סירבה ללכת בעקבות בעלה. הכוונה כנראה לאירוע הנזכר לעיל.

1893-התאסלמות כפויה במראכש

ב־17 בנובמבר 1893 פנו נציגי הועדה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ו'אגודת אחים׳ באנגליה לשר החוץ הבריטי הרוזן רוזברי בבקשה להתערב למען היהודים במראכש הסובלים מאכזריותו של המושל חג' מוחמד וידה. לדברי הכותבים קיבלו מכתב מאדם מהימן במוגדור שהעתקו רצוף. כפי שניתן להבין ממנו, המושל חג' מוחמד ואידה יחד עם הקאדי מוסטפה מתיחסים בברבריות, ואכזריותם פוגעת עתה ביולדת חסרת מגן ובהתאסלמות כפויה.

הכותבים מבקשים מהנמען להורות לשגריר במרוקו לפעול לפיטוריו של חג׳ מוחמד ואידה והקאדי מוסטפה, שמבזים את תפקידיהם. וכי יינתן פיצוי הולם לאלה שסבלו מאכזריותם. הכותבים בטוחים שרק פיטוריהם יבטיח את בטחונם של יהודי מראכש. וכי כי״ח פנתה בנידון לשר החוץ של צרפת, כדי שהוא ינקוט בצעדים לפיטורי המושל של מראכש.

חתומים ארתור כהן, יוליאן גולדשמידט. נשיא ועד שלוחי הקהילות, נשיא 'אגודת אחים' (F099/307 תעודה מסי 35; בשן, תשס״ה, תעודה מסי 78).

אם הבעל התאסלם- האשה חייבת להתאסלם אתו

לפי מידע מ-28 בנובמבר 1893 שהגיע ממוגדור, יהודי במראכש שנרצח ובנו התאסלם, דרש את המסמכים בקשר לרצח. הוא קיווה שהודות להתאסלמותו יקבל פיצויים גבוהים יותר, וקאדי תמך בו. באותה ידיעה גם נאמר שיהודי נאלץ להתאסלם, והאשה לא התאסלמה. הקאדי דרש שגם אשתו תתאסלם, אבל היא סירבה (15 .JC, 22 Dec. 1893, p.).

במכתב שהופנה על ידי קהילת מראכש לכי״ח בט' מרחשון תרנ״ד (סוף 1893) התלוננו על המושל וידה המוסיף 'מכאוב על מכאובנו עד שהגענו לשערי מוות', ומרוב המצוקה מספר יהודים התאסלמו. כשמישהו מתאסלם ואשתו אינה מצטרפת אליו 'שולח הציר אנשי חיל על אשתו ובניו ותופשים אותם בעל כרחם, וזה מעשה בכל יום', בהמשך מסופר על מעשה ביהודי שתפשו המושל הנ״ל על דבר פעוט, ויסר אותו עד שהתאסלם. ובו ביום שלח המושל לאשתו ובנו הקטן בן עשרים יום כדי שתתאסלם כמו הבעל. חיילים הוליכוה ברחוב והיא צעקה שהיא 'ישראלית בת ישראל איני רוצה בדתם'. היא חיה כבר חודש ימים בין גויים 'ועדיין עומדת בדת ישראלי. ראשי הקהל שחטו שלושה פרים לפני חצר המלך כביטוי של הכנעה ובקשה, על מנת להחזיר את האשה, אבל המושל נזף בהם, וחזרו בפחי נפש. בשלב הבא הופיעה משלחת של עשרה ראשי הקהל לפני הסולטאן 'אולי ימצאו תרופה'. לפי הסיומת נראה, שלא היתה היענות, והמטרה במכתב להפעיל את משקלה של חברת כי״ח שתפנה לשלטונות צרפת, ואלו לסולטאן.

נהגו העם- קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה זצ"ל

יום טוב וחול המועד

א.                                  לענין התספורת בערב יום טוב אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר או חבוש בבית האסורים או לענין אבילות לא היה מנהג קבוע ומעיר פאס הודיעו למהר״י בן חותא שביום שבת לפני יום טוב היו מכריזין ששום ספר לא יעשה מלאכתו בערב יום טוב ואותם שמותרים בחוה׳׳ט מותרים גם בערב פסח (מוצב״י ח׳׳א סי׳ קצ״ב).

ב.                                  בתפילת יום טוב שחל להיות בשבת נוהגים לומר את יום השבת הזה, ולא את יום המנוח הזה, דלא כמו שכתב רש״י ז״ל בפ״ק דביצה די״ז שהביא הגירסה הזאת, וגירסה זו הביאה ג״כ רב עמרם גאון והרשב״ץ והרד״א וכ״כ הטור ופסקה מרן״ בסי׳ תפ״ז ס״א שכתב ואם חל בשבת אומר את יום המנוח, והבאה״ט שם כתב ומנהגינו את יום השבת הזה וכוי עיי׳ ה״י ויד אהרן ע״כ וכתב ע״ ו הגאון יעב״ץ זלה״ה בסידור תפילה שלו וז״ל את יום השבת כלישנא דקרא זכור את יום השבת מהרי״ל דל״ד וכ״כ הרב הק יעקב שכ״כ הרמב״ם וכו׳ עכ״ל, וכ״כ הרב חק יוסף בסי׳ תפ״ז סק״ה וכ״כ הרב חמדת ימים דק״א ע״א.

ג.                                  בשבת חוה״מ כשאומרים בתפילת שחרית יעלה ויבוא, לא מזכירין את יום השבת ועיין כפ״ה סי׳ תפ״ז אות ל״ב ובסי׳ תכ״ה ס״א ובסי׳ ת״ץ אות ס״ט.

ד.                                  המנהג לעשות תגלחת לקטנים בחוה״מ סוכות ובחוה״מ פסח בבית הכנסת כפסק מרן בסי׳ תקל״א ס״ו. ועי׳ כף החיים או״ח סי׳ קנ״א אות מ״ה ועיין בספר שו׳׳ג או״ח סי׳ תקל״א ס״ק י״ב אות ב׳ שכתב וז״ל ראיתי פה ירושלים שגלחו בן ה׳ שנים תוך ביהכ״ן בשמחות וגיל ומזה מסיק הרב לב חיים (ה״ד הרב פקודת אלעזר ח״ב סי׳ קנ׳׳א) ואם איסורא איכא מאי דוחקייהו לעשות בבית הכנסת יעו״ש. ועי׳ בספר נתיבי עם סי׳ תקל״א וע׳׳ע בספר גן המלך שבסוף ספר גינת ורדים סי׳ ס״ב שכתב וז״ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצור. נמי איכא בכך ומגלחין עי׳ ספר ישראל עכ״ל.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שלושה כרכים

בס"ד

אעירה שחר

ח  נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים, נָכוֹן לִבִּי;    אָשִׁירָה, וַאֲזַמֵּרָה.
ט  עוּרָה כְבוֹדִי–עוּרָה, הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר;    אָעִירָה שָּׁחַר.

קובץ שירים, בקשות ופיוטים שנהגו קדמונינו ז"ל לעורר בהם את השחר בפרט בלילי שבת החורפיים החל מן שבת בראשית עד שבת זכור.

יצא לאור בפעם הראשונה מוגה, מסודר, מנוקד ומבואר בידי הרב חיים רפאל שושנה זצק"ל.

יצירת מופת מקורית וראשונה שלח קובץ שירים, פיוטים ובקשות. פרי עמלו רב השנים של מופת הדור והדרו אשר סידר, הגיה, ניקד ובאר בדקדקנות האופינית לו. מורינו הגדול דפקיע שמיה בכל אתר  ומבית מדרשו שח נפוצו גאונים.

 

חשוב לציין ולבאר דבר נעלה…

כאשר פניתי לדוד שושני, בנו של המחבר, בעזרתו של אבי עילם אמזלג שמסר לי את הנייד של דוד, ביקשתי לרכוש את שלושת הכרכים…
שתי הפתעות המתינו לי בפתח, זה הסט האחרון שיש ברשותו, יען כי בבוקר שלח שני סטים לצרפת לפי בקשת תושב מדינה זו…
הפתעה השנייה הממה אותי…כאשר ביקשתי מדוד לנקוב במחיר שעלי לשלוח לו בתמורה לשלושת הכרכים…נדהמתי לשמוע ממנו סירוב מוחלט לקבל תמורה עבור הספרים האלה, מיד לקח ממני את הכתובת, וכמובטח שלח את הספרים , שגם הוצאות המשלוח על חשבונו…

דוד יקירי…אים מספיק מילים ןתקצר היריעה מלהכיל את מילות התודה אליך…
ה' ישלם פועלך, תבורך מפי עליון אתה וכל בני ביתך וכל אשר לך…
שנה טובה ומבורכת..
מבטיח אני לך , לעילוי נשמתו של אביך המחבר זצק"ל, לתת במה ומקום ראוי ליצירה הענקית הזו למען הדורות הבאים ולמען אוהבי ומוקירי זכרו של אביך המנוח… באתר שלי…
ע"ה אלי פילו

י"ג באלול תשע"ז – 04/09/2017

 

אמבולנס מהבהב בעיר חרבה / דן אלבו

אמבולנס מהבהב בחוצות עיר חרבה

בגליון הנוכחי (שישי-10.06.2016) של עיתון הארץ, התפרסם שירי "אמבולנס מהבהב בעיר חרבה" במסגרת היצירה המשותפת: "אנתולוגיה ישראלית על המלחמה בסוריה", בעריכת המשורר והמסאי אילן ברקוביץ'. את השיר כתבתי כמחאה נגד פשעי המלחמה והזוועות הבלתי נתפסות המתחוללות בסוריה, מזה כחמש שנים, מדי יום ביומו. חודשים אחדים לפני כתיבת השיר, יצרתי סדרת עבודות באותו נושא, לה קראתי: "קדושים חרמנים ובתולות שמימיות". לצד השיר אני מפרסם שלוש עבודות מתוך הסדרה: העבודה הראשונה "חרמנים עולים בפיצוץ השמיימה", השניה "הצינוק ע"ש אייכמן במעלה הרקיע" והשלישית  "רקיעים ובתולות שמימות".

אמבולנס מהבהב בעיר חרבה / דן אלבו

בְּכָל מָקוֹם,
שֶׁבּוֹ בְּנֵי אָדָם — חַיִּים כְּדֵי לָמוּת
וּגְבַרְבַרִים חַרְמָנִים, צַרְכָנֵי פּוֹרְנוֹ כְּבֵדִים,
מִתְפּוֹצְצִים, כְּדֵי לְזַיֵּן בְּתוּלוֹת שׁוֹפְעוֹת שָׁדַיִם בַּשָּׁמַיִם רוֹאִים מֵתִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה
מֵתִים רַבִּים, זֶה עַל גַּב זֶה, זֶה בְּצַד זֶה, הֲרוּגִים רַבִּים
בְּכָל מָקוֹם אֵבָרִים וָדָם, כְּרֶסֶק
תַּפּוּחִים,
בְּכָל מָקוֹם, בְּחוֹמְס, אַ־רַקָּה, חַלַבּ, דַּמֶּשֶׂק,
אַמְבּוּלַנְס מְהַבְהֵב בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר חֲרֵבָה,
חוֹבֵשׁ, עוֹטֶה כְּפָפוֹת גּוּמִי חַד־פַּעֲמִיּוֹת,
אוֹרֶה שְׁאֵרִיּוֹת מֵתִים,
אֵיבַר אַחַר אֵיבַר, כָּבֵד, טְחוֹל, גֻּלְגֹּלֶת, קִרְעֵי אֹזֶן יָמִין,
תְּנוּךְ אֹזֶן שְׂמֹאל
יַד יָמִין, יַד שְׂמֹאל, מֵעַיִם שְׁפוּכִים,
וּכְשֶׁמּוֹצֵא גּוּפוֹ שֶׁל מֵת בְּמָקוֹם אֶחָד, וְרֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר
לֹא מַקְפִּיד לְהוֹלִיךְ הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ,
מְלַקֵּט מַה שֶׁפֹּה פֹּה וּמַה שֶׁשָּׁם שָׁם
כְּעוֹבֵד בְּמַחְלֶקֶת נִקָּיוֹן מַכְנִיס אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַמֵּת
לְתוֹךְ שַׂקִּית פְּלַסְטִיק שְׁחוֹרָה,
מְהַדֵּק וְקוֹשֵׁר
בְּלִי לְקַבֵּל אֶת הַסְכָּמַת הַמֵּת,
גַּם אִם בְּחַיָּיו סָבַל מִקְּלַסְטְרוֹפוֹבְּיָה קָשָׁה
וּפָחַד לְהִמָּצֵא בִּמְקוֹמוֹת סְגוּרִים.

*דן אלבו, יליד 1956, מתגורר בירושלים, שירת כחובש בחיל הרפואה, בתחילת שנות התשעים ערך את כתב העת לשירה "שֶלֶם" יחד עם גבריאלה אלישע. בעל דוקטורט להיסטוריה מאוניברסיטת בר אילן. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, שהראשון שבהם, "הערות אחדות על השקט", ראה אור ב-1991 בהוצאת ספרית פועלים, והאחרון עד כה, "הקצה שאין מאחוריו דבר", ראה אור ב-2013 בהוצאת כרמל. כמו כן ערך אלבו את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים", על המשוררת מירי בן שמחון ושירתה (2010, הוצאת כרמל). במקביל לשיר המופיע כאן הכין אלבו סדרת עבודות אמנות בשם "קדושים חרמנים ובתולות שמימיות", על תופעת השאהידים המוגדרת על ידו כ"תופעה חולנית". כמו בשיר של זהבה כלפה לעיל, גם כאן נפרשת מפה רחבה של המלחמה האזורית, אולם המוקד הפעם הוא לא העולם הילדי אלא העולם האנושי החרב בכללותו, שהציור המטפורי המרכזי בשיר, "אמבולנס מהבהב ברחובה של עיר חרבה", מסמל אותו: חיוניוּת רפואית שמוחלת על זוועה אנושית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר