מורשת יהדות מרוקו

חתונות יהודיות בצפון מרוקו

גילה הדר

• הדברים אמורים בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

כשברא אלוהים את האדם זכר ונקבה, ציווה עליהם ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה…״. חכמי ישראל ייחסו חשיבות יתרה להתקשרות בין איש ואישה וקראו לה קידושין, שכן ברית זו כוללת ערכים נעלים החורגים מהסכם של חולין הנעשה בין בני אדם ומקנים לה ממד של קדושה. בעבר היוו הנישואין ברית בין משפחות או קבוצות שארות והיה להם תפקיד כלכלי וחברתי — שימור הזהות החברתית וערך הקניין. ראש המשפחה הוא הנאמן על הבית, על הנכסים והרכוש ועל האמונה היהודית. איחוד הזוג בטקס הנישואין בשיתוף כלל המשפחה והקהילה מורה לנו, שמטרת הנישואין היא רבייה והעמדת צאצאים במסגרת המשפחה. כדי למנוע נישואין חשאיים, או נישואין בביאה, שגרמו להתרופפות הסדר הציבורי, תוקנו ביהדות ספרד תקנות נגד נישואין חשאיים וקידושי סתר. מטרת התקנות היתה לשמור על הסדר החברתי ועל מערכת הערכים שקידשה את ערכי הייחוס והממון.

הערת המחברת: בר אשר, ספר התקנות, עמ' 48, תקנה ראשונה מתוך ״כרם חמר״: ״ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל, כי אם דווקא במניין עשרה. ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל, או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה…״. נראה שהמנהג לא הופנם, וכעבור 100 שנה, בשנת שנ״ב (1592), הותקנה תקנה דומה (ראו שם, עמ' 90). תקנה דומה תוקנה בכל הקהילות הספרדיות שאליהן הגיעו המגורשים; ראו רוזן, יחיד וקהילה.

טקסי הנישואין הם טקסים עתיקים שכמעט לא השתנו במשך הדורות. בכל מרוקו נחגגו הנישואין במשך שבועיים. היו אלו טקסים מרהיבים ביופיים שפעלו על כל החושים. לכל מילה, קול, צבע, צליל, מאכל ומנהג היתה משמעות סמלית. אחד המרכיבים העיקריים שהבדילו את טקסי החתונה של היהודים הספרדים בצפון מרוקו משל יהודי מרוקו היו שירי החתונה בשפה הספרדית היהודית, ה״חכיתיה״.

תוכן השירים רצוף מנהגים ונימוסים, מסורות וחוויות. נושאיהם הם ההיכרות של החתן והכלה, יום הכרזת החתונה, חלומות הכלה על חתנה המיועד, ההליכה למקווה, יום החופה, הנדוניה, ושמחת המארחים והאורחים. נוסף לשירים בספרדית יהודית שרו בחתונות פיוטים עתיקים וחדשים בעברית.

מטרת המאמר היא לתאר כיצד חגגו היהודים הספרדים בצפון מרוקו את הנישואין; כיצד השתמשו המשפחה והקהילה באסטרטגיית הנישואין כדי להגן על החברה היהודית מפני השפעות חיצוניות שהעמידו את קיומה במבחן; כיצד השפיעו שלוש התרבויות — היהודית, הספרדית־נוצרית והמוסלמית — על טקסי הנישואין בין היהודים.

המקורות למאמר זה שונים ומגוונים: ספרות נוסעים, קבצים של שירי חתונה, פתגמים, וכן עדויות בכתב ובעל־פה שרשמו, סיפרו ושרו יהודים ילידי המקום בארצות שאליהן היגרו — ישראל, ונצואלה, ספרד, צרפת, קנדה, ארצות הברית ועוד. אני מודה לכל מי שסייעו בידי: בני משפחת סלמה (אלקצר כביר); לאון (יהודה) סלמה ז״ל, אחותו מארי סלמה במרגי ז״ל, גיסתו סימי סודרי סלמה ובתה לוסי לוי יבדל״א, וכן משפחות אמסלם ז"ל, בן יפלח, בן שבת וכהן מהעיר לאראצ׳ה; רחל בן יפלח קורקוס ז״ל, סימי בן יפלח אמסלם ובנה חיימה, הרב שלמה בן שבת ואשתו סטה ודודתי פורטונה כהן סלמה ז"ל— ששרו, תיארו, כתבו, סיפרו והסבירו לי את כל הפרטים שלא ידעתי ולא הבנתי.

הערות המחברת: רבים משירי החתונה בספרדית יהודית הם שירים עתיקים שמקורם בחצי האי האיברי לפני הגירוש(גירוש ספרד 1492, גירוש פורטוגל 1497). רבים מיהודי מרוקו הם צאצאי המגורשים, אולם השפה הספרדית היהודית השתמרה בעיקר בקרב אלו אשר התגוררו בצפון מרוקו. החכיתיה דומה ללשון הלדינו בפי שהשתמרה אצל מגורשי ספרד שהתיישבו באימפריה העות׳מאנית (תורכיה, יוון, בולגריה, יוגוסלביה וא״י).

רוב מילות השירים הן תעתיק מהקלטות פרטיות שהקלטתי בחודשים מאי ויוני 1982 מפי סימי בן יפלח אמסלם ובנה חיימה יבדל׳׳א ומארי סלמה במרגי ז״ל. לכל שיר מספר וריאנטים על פי קהילת המוצא של המסרנים. השירים נמסרו בעל־פה מדור לדור, ובחלוף הזמן נשכחו מילים ונוספו אחרות במקומן. יש הבדלי גרסאות בין השירים ששרה הגברת מימי אמסלם בשנת 1982 ובין אותם השירים שרשמה בכתב יד בשנים 2000-1998.

המאמר סובב בשלשה צירים מרכזיים: ממד הזמן, הממד הגאוגרפי והממד האנושי. בפרק הראשון נעסוק בחשיבות מוסד הנישואין, בתהליך בחירת החתן והכלה, בגיל הנישואין ובהכנות לטקס החתונה. תהליכים אלו נעשו על פי ההלכה היהודית, המסורת האיברית ואילוצי היום יום של החיים בקרב החברה המוסלמית. בפרק השני נעסוק בטקסי החתונה עצמם ובמשמעות הסמלית של כל פרט מהטקסים, שכוונו למטרה אחת: השאיפה והתקווה לנישואין מאושרים ולידת ילדים(עדיף בנים), כדי לשמור את קיומן של המשפחה והקהילה היהודית. הפרק השלישי עוסק בסיום חגיגות הנישואין. בנספח הודפסו מספר שירים שהקלטתי, רשמתי ותרגמתי.

במאמר שילבתי שירי חתונה עתיקים וחדשים שנהגו לשיר במהלך טקסי הנישואין. נראה שלכל טקס ויום היו שירים מיוחדים, אך עם חלוף הזמן החלו לשיר חלק מהשירים במהלך כל הימים וכן נוספו שירים חדשים. רבים מהשירים פורסמו בספרים ומאמרים בידי חוקרים; חלקם נרשמו פה לראשונה, כמו ״פאיפרו״ ו״הכלה הנמלטת״.

השירים בחכּיתיה הם דוגמה קלסית להמשכיות ותמורה שתחוללו בטקסי הנישואין. השפה והטקסים לא נותרו כפי שהובאו מספרד בסוף המאה ה־15. אל השפה והטקסים חדרו במשך השנים מילים ומנהגים מוסלמיים, ספרדיים מודרניים וצרפתיים, מילים ואירועים אשר השלימו את החסר לעצמים ומראות חדשים. מחד גיסא שימרו השירים והטקסים את ההוויה היהודית והאיברית העתיקה, ומאידך גיסא הפנימו המשוררים והשרים לתוך השירים חוויות חדשות מן המקום והחברה הסובבת כמו שירי חתונה בערבית מרוקאית, שירים צרפתיים, שירים וריקודים מספרד וכן ריקודים מודרניים כ״טעו״, ״פוקס טרוט״ ואחרים.

התמקדתי בעיקר בקהילות הספרדיות של צפון מרוקו מנקודת מבט פנימית מבלי להשוות לטקסי חתונה במרוקו ה״צרפתית״. במקרים שהשוויתי טקסים ושירים היתה זו השוואה לקהילות יהודיות אחרות של מגורשי ספרד, בעיקר באזור המזרחי של אגן הים התיכון — קהילות היהודים באימפריה העות׳מאנית (סלוניקי, תורכיה) ששמרו גם הן על השפה, המנהגים וחלק מהמסורות האיבריות.

מהווי החתונה בבלל והווי החתונה של בבא מאיר בארפוד בפרט

במלאת שש עשרה שנים ומחצה לבבא מאיר, הוא ר׳ מאיר אביחצירא, נמצאה כלה מתאימה, היא שימי או מרת שמחה למשפחת שוקרון, שהיה לה שם מיוחד בארפוד ׳ללא שמיטה׳, ונקבע מועד לחתונה. יום שני ט׳ בתמוז תרצ״ג 3.7.1933. בעיר ארפוד.

חלפה תקופת האירוסין, ועת דודים הגיע, הוא מועד הכלולות של בבא מאיר, אבל אבי החתן, ר׳ ישראל, לא היה באזור תאפילאלת. הוא שהה בארץ ישראל, שאליה נסע כפעם בפעם. מקורביו משוחחים עמו בקשר לחתונת הבן הקרבה ובאה, ולכן הם שואלים ומזרזים מתי יבוא לארפוד, ואף רומזים לו, כי היעדרותו של אבי החתן עשויה להביא לדחיית החתונה, אבל ר׳ ישראל — הפרידה מארץ ישראל קשה עליו לעת עתה, והוא שולח שדר ברור וחד משמעי: יש לערוך את החופה במועד שנקבע, ולא להשהותה אפילו ביום אחד.

׳הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע׳ ו׳קול ששון וקול שמחה׳ נשמע בארפוד. ההזמנה לחתונה בארפוד נעשית בעל פה, אולם לחתונתו של בבא מאיר נשלחו הזמנות בכתב, וההכנות לחתונה נעשות בקדחתנות. המנצח על הכול — הוא ר׳ יצחק אביחצירא, אחיו של ר׳ ישראל, שכל התכניות נעשות על פי הנחיותיו. החייטים — ידיהם מלאות עבודה. הם עסוקים זמן רב בתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה ולכל העניים המוזמנים ראשונה לשמחה הפילאלית הגדולה, שידעה ארפוד מעולם.

עגלים רבים, כבשים ועופות נשחטו מבעוד מועד, ומשקל הבשר שהוכן לסעודה, נאמד בשש טונות. לחתונה של בבא מאיר הגיעו אורחים רבים מכל יישובי הסביבה הקרובים והרחוקים. העיר ארפוד לבשה חג, ושמחה כזו לא ראתה הקהילה מיום היווסדה. החגיגה דמתה ל׳עיד לְעְרְש', הוא היום החגיגי השנתי לשבת המלך על כסא מלכותו במרוקו.

החתונה נחוגה ברוב פאר והדר. הבתים צרו מהכיל את מאות האורחים, שבאו להשתתף בשמחת החופה של בבא מאיר, והסעודה נערכה ברחובות קריה תחת כיפת השמיים. השולחנות הוצבו לאורך שני הרחובות הראשיים: אחד לאנשים ואחד לנשים. זה היה מחזה מרנין.

השולחנות מלאים כל טוב. סלטים לסוגיהם מונחים כבר על השולחנות כמנהגו של כל אירוע באזור זה: צנוניות וזיתים ולימונים כבושים, סלט ירקות חי, וסלטים מבושלים: סלט עגבניות, גזר וסלק וחצילים מטוגנים. הכול במתכון פילאלי/ ארפודי. השירה והפיוט נשמעים ברצף ובמקהלה, ולאחריהם — איחולי לחיים בנוסח הפילאלי הידוע: ׳שְׂמְחַתַך א־בבא יגו (=תזכה לשמחה מר יעקב = לחיים, יעקב)! שמחתך א־בא יאהו (= לחיים, אליהו)! שמחתך א־בבא לו (= לחיים, מר מכלוף)! בבא דו, שמחתך (דוד, שמחתך = לחיים)! שמחתכם כולכם!

אחרי הסלטים מוגשות המנות הראשונות: דגי נהר הזיז המטוגנים והמתובלים ברוטב פילאלי העשוי ממים, לימון, מלח ופלפל אדום שחוק, ואחרי הדגים מוגש ׳לגטא׳ מאפה תנור העשוי בצורת פשטידת ביצים ממולאת ברצועות בשר. שוב פוצחים הסועדים בשירים ובפיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳ וכיוצא בו ובכללם הפיוט ׳צהלי רני׳ המושר בקהילות תאפילאלת בחגיגות להכנסת ספר תורה ובחתונות, ובמיוחד בחתונות הממזגות בתוכן גם הכנסת ספר תורה.

צַהֲלִי רָנִּי עֵדֹה שְׁלֵמָה / בְּיוֹם זֶה תּוֹרָה לֵחֻפָּה נִכְנְסָה

זֹאת הִיא כְּבֻדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה / וּמִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ

פיוט זה הוא בבחינת ׳ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל/ כי חתונתו של בבא מאיר הייתה בו בזמן גם שמחת חתן וכלה וגם שמחת התורה בבחינת ׳אשרי מי שבא לחופתו ותלמודו בידו/ ומעשה שהיה כך היה: ביום החתונה לפני החופה, מספר הרב מסעוד מלול, כי כשהחלו להתקבץ האורחים הרבים בארפוד ובראשם בני משפחת הכלה, שעדיין לא התראו עם החתן, חשש ר׳ מאיר, שיטרידוהו המכובדים בביקוריהם בעלייתו, שבה נהג להתבודד וללמוד. מה עשה? ירד לבית הכנסת ונעל את הדלת היטב, שם ישב ולמד עד לשעת החתונה. כל אותן שעות לא ידעו בני המשפחה היכן הוא נמצא, והיו שיצאו לחפשו, אך לא מצאוהו. רק סמוך לחופה ולאחר שהתפלל תפילת מנחה, יצא ר׳ מאיר מבית הכנסת. היישר ממקום התבודדותו הובל החתן בידי דודו מרן בבא חאקי אל חופתו ותלמודו בידו, כשפיו אינו פוסק מגירסא, אלא כשמתחילים לסדר את הקידושין.