בוכנוולד בסהרה- בין צלב קרס לסהרה- רוברט סטלוף

מבחינה טכנית, שלטונות וישי שחררו את החיילים והלגיונרים האלה משירותם וכפו עליהם לאלתר לחתום על חוזים שבהם סווגו כ״מגויסי עבודה בזמן מלחמה״, הגדרה משפטית שהשאירה אותם בפיקוחו של הצבא הצרפתי. אף על פי שאחד מתנאי החוזה היה תשלום משכורת – כמה פרנקים ליום מקופתה של חברת הרכבת הים התיכון־ניזֶ׳ר (מֶר־ניזֶ׳ר – רק מעטים ראו כסף בעיניהם. הם היו, למעשה, אסירים בכל מובן למעט השם. לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות מנמלי אלג׳יר ואוראן, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. תמונות שהוברחו מהמחנות ועדויות של ניצולים חושפות ארבעים איש דחוסים בתוך אוהל שנועד לשמונה. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם נהרגו בניסיונות לברוח.

ניצול אחד קרא למחנה שלו ״בוכנוולד צרפתי״. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, רובם לגיונרים, היו אנטישמים מרושעים, סדיסטים, פעמים רבות שיכורים. רבים היו ממוצא גרמני או התפארו באהדתם לפשיסטים.

יהודי גרמני אחד, הארי אלכסנדר, סיפק תיאור מלא חיים, לפרקים מזעזע, של חוויותיו בהקלטה היסטורית למוזיאון השואה האמריקני. לאחר שאביו נלקח לזקסנהאוזן ואחיו לבוכנוולד, הצליח הארי לברוח לצרפת, ותכנן להתגייס שם לצבא הצרפתי. אבל לרוע מזלו השלטונות הצרפתיים תפסו אותו והוא גורש ברכבת משא לג׳לפה, מחנה עבודה של משטר וישי במדבר האלג׳ירי.

מעולם לא ידענו באמת מה זה גיהינום, אבל כשהגענו למחנה הזה ושחינו בו זמן־מה, הבנו גיהינום מהו. תאמינו לי שאם זה לא היה גיהינום, זה היה בוודאי משהו דומה מאוד. [כשבאנו לשם] חיכינו בעמידת דום למפקד המחנה. הוא בא ואמר – ואני לא אשכח לעולם מה שהוא אמר לי, לנו. הוא אמר ״אתם כולכם באתם הנה למות. אתם החלאה של אירופה. אתם הפסולת של העולם. תפקידי הוא לדאוג לכך שכולכם תמותו כאן. זה רק עניין של זמן. אם תתנהגו יפה ותעשו מה שאומרים לכם, אולי תחיו קצת יותר. אם לא, תמותו מהר יותר. זה תפקידי. ואני טוב במה שאני עושה״.

הארי החזיק מעמד שנתיים בלי מזון נאות, בלי מים וקורת־גג ובלי טיפול רפואי. ״היו דרכים רבות למות״ בג׳לפה, הוא הסביר: ״אתה חולה בדיזנטריה. אתה חולה במלריה. אין לך אוכל. אין לך מים. עקרב עוקץ אותך. צפע מכיש אותך … ומיד, בתוך שעה, אתה מת״. וזה לא כלל את העינויים. צורת עינויים אחת שהופעלה על הארי פעמיים נקראה ״המבצר״.

[החיילים הצרפתים ושומרי המחנה הערבים] היו קושרים לך את הידיים על הגב ותולים אותך על הידיים עירום במשך יומיים, שלושה ימים. היית תלוי על הידיים ובכל לילה הם נהגו להיכנס בשעה הקרה ביותר ולשפוך עליך מי קרח ולהכות אותך. וזה שעשע אותם. הם עשו זאת וצחקו. ואחרי שהיית תלוי, כששחררו אותך, לא היית מסוגל ללכת. בעצם, היה לך מזל שנשארת בחיים. אני עברתי את זה פעמיים והיה לי מזל שהם לא הרביצו לי כל כך חזק. אבל אחרי זמן־מה אתה ממילא כבר לא מרגיש את המכות.

משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה, ויהודים – גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים – עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. קשה להציג מספר מדויק כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם, לכרייה, לעבודות מתמחות או ל״עונשיך, לשון נקייה צרפתית לעינויים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר