סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות……עורכת: חוה לצרוס-יפה
קנאה כלכלית
נראה שהעובדה ש׳תנאי עומר׳ לא קוימו כהלכתם, לפחות במאות הראשונות לאיסלאם, הביאה לידי כך שמדי פעם התעוררה איבה כלפי היהודים שסירבו, כביכול, לקיים את חלקם בחוזה. כמו כן יש חוקרים הטוענים שככל שהוטב מצבם של היהודים בכלל או של שכבת עילית ביניהם – בעיקר בעקבות המהפכה הכלכלית שעברו עם עליית האיסלאם, כשפנו מחקלאות למסחר – רבתה הקנאה בהם, וגרמה לא פעם לגל של התפרצויות נגדם. גם העובדה שיהודים, ויותר מכך נוצרים, הועסקו במקומות ובזמנים שונים במשרות נכבדות בחצרות שליטים – עוררה התנגדות רבה. זהו איסור יחיד מסוגו, המצוי בנוסחאות אחדות של ׳חוזה עומרי, שבדרך כלל אינו מגביל את המקצועות שבהם מותר ליהודים (ולנוצרים) לעסוק. מקורו באותה הרגשה שרווחה בין המוסלמים שאין לתת בידי יהודי(או נוצרי) שלטון על מוסלמי. אכן, יהודים ונוצרים כאחד סבלו מקנאה זאת ומן האיסור להחזיק בעמדות מפתח. לעתים קרובות יצר הדבר מתח אף בין שתי העדות עצמן, ולהיווצרותו תרמה גם התחרות הכלכלית ביניהן. יש שאפשר להבחין במעין מטוטלת פוליטית־חברתית: כשהנוצרים עולים מעלה בסולם החברתי־הכלכלי, האיבה המוסלמית מכוונת אליהם יותר מאשר אל היהודים, וזעם ההמון מופנה אליהם. לעתים רחוקות יותר קרה גם היפוכו של דבר. מאוחר יותר, באימפריה העות׳מאנית, היו בדרך כלל קשרי הנוצרים עם ארצות אירופה למגן להם, אך לא פעם עוררו גם את זעם המוסלמים עליהם.
יהודים ונוצרים בעולם הפלורליסטי האיסלאמי
היחסים בין יהודים לנוצרים תחת שלטון האיסלאם עדיין לא נחקרו כל צורכם ועשויים לשפוך אור חדש אפילו על תולדות היהודים באירופה הנוצרית. לענייננו כאן נזכיר רק שלגבי העולם המוסלמי היהודים והנוצרים ירדו כרוכים יחדיו, ובדין אחד ובמינוח אחד התייחסו אל שניהם כאל ׳בני החסות׳(׳אהל אלד׳מה׳), ׳בעלי הספר׳(׳אהל אלכתאב׳) וכיוצא באלה גם בהקשרים ספרותיים אחרים הם קשורים זה בזה, כפי שמראה כאן מאמרו של יוסף סדן על הסופר הערבי הידוע מבצרה המכונה אלג׳אחט׳ (מת בשנת 869), שהעמיד זה מול זה את היהודים והנוצרים בכמה מאיגרותיו ובמיוחד באיגרת פולמוס נגד הנוצרים, שבה טען שהיהודים אולי ראויים לבוז והשפלה, אך הנוצרים האמידים והמתנשאים בימיו ראויים לכך יותר מהם. גם אבו אלעלא אלמערי (מת בשנת 1057), המשורר הגדול העיוור בן סוריה, מלגלג בעת ובעונה אחת על היהודים ועל הנוצרים, וכרציונליסט מובהק לגלוגו חל בעצם על כל אמונה דתית, כפי שמראה אברהים ג׳רייס במאמרו. שותפות גורל זאת בין יהודים לנוצרים היא מצב ייחודי הן בתולדות היהודים והן בתולדות הנוצרים, אך מתאימה היטב לעולם המוסלמי הגדול, שבו חיו מראשיתו זה בצד זה בני עמים שונים ובני דתות שונות – עובדה שבוודאי השפיעה על העילית האינטלקטואלית המוסלמית, לפחות בחלק מן התקופות, לכיוון של פתיחות מסוימת. אמנם גם להוגים המוסלמים לא היה כל ספק באמיתות האיסלאם ובעליונותו המוחלטת על כל שאר הדתות, אך אחדים מהם גילו עניין מעין מדעי בדתות ובתרבויות אחרות, ותיארו אותן לעתים בצורה כמעט אובייקטיווית בסוגי ספרות מיוחדים (ראה להלן). ׳סיפורי הנביאים׳(׳קצץ אלאנביא׳) של היהדות והנצרות עוררו באיסלאם עניין מיוחד עוד קודם לכן. סופרים מוסלמים רבים עסקו בהם בפרשנות הקוראן ובספרות אחרת, אם כי התעורר גם ויכוח גדול על מידת מהימנותם ועל השאלה אם מותר למוסלמי להסתמך עליהם. תיאור חיובי יוצא דופן של היצירה הרוחנית היהודית הכללית יותר מצוי בפרק קצר של אבן צאעד מאנדלוס (מת בשנת 1069), ותרגומו לעברית, פרי עטו של ברנרד לואיס בראשית דרכו המדעית, מובא להלן. אבן צאעד מציין שראשית הנבואה מקורה ביהדות ואחרי כן מונה בהוקרה את החוקרים היהודים הגדולים בתחום הרפואה, האסטרונומיה והפילוסופיה. זאת בניגוד גמור לסופרים מוסלמים אחרים, ועמהם המומר אלסמואל אלמגרבי (מת בשנת 1175), שטענו שהיהודים מעולם לא תרמו מאומה לתרבות העולם. אולם מעבר לכל זאת היתה קיימת בימי הביניים שותפות רוחנית מיוחדת במינה בין הוגי דעות, תיאולוגים, כמו גם בין סופרים ומשוררים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, שטיפחו יחדיו את המורשת הפילוסופית היוונית מחד גיסא, או ניסו לשים לה סייג מאידך גיסא. עצם העובדה שהכול השתמשו בשפה הערבית ובמינוח הדתי־האיסלאמי יצרה קירבה רבה, וגדולי היוצרים היהודים היו אמונים על קריאת הספרות המוסלמית הפילוסופית והדתית, והושפעו מן האיסלאם בכל תחום – גם כאשר כתבו עברית. היהודים לא חששו מקרבה זאת, אולי משום שבדרך כלל לא ראו באיסלאם המונותיאיסטי ההלכתי עבודה זרה, ואולי משום שהבחינו במרכיבים היהודיים השאולים שביסודותיו.
הערת המחבר: ראה למשל דברי הרמב״ם על הישמאעלים ש׳׳אינם עובדי עבודה זרה כלל וכבר נכרתה מפיהם ומליבם והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי…״. תשובות הרמב״ם, ב, מהדורת י׳ בלאו, ירושלים תשמ״ד, סימן תמח, עמי 726, והשווה: א׳ שלוסברג, ייחסו של רס״ג לאיסלאם', דעת, 25 (תש״ן), עמי 51-21.
מדי פעם גם הסכימו עם המוסלמים בהתקפותיהם על הנוצרים חסרי החוק וההלכה (׳אוכלי חזיר ובועלי נידות׳). אך בדרך כלל היצירה הרוחנית־הדתית היתה משותפת להוגים בני שלוש הדתות, כמו באותה דוגמה מפורסמת של סופר נוצרי עלום שם שתיאר את נפלאות אלוהים בבריאתו, וממנו העתיקו כמעט מילה במילה הן בחיי אבן פקודה היהודי והן אלגזאלי המוסלמי. מובן מאליו שקרבה גדולה זאת – במיוחד בין היהדות לאיסלאם – פתחה גם פתח להמרת דת, לטמיעה ולהתבוללות, ואין ספק שחלק ניכר מיהדות בבל הפורחת נטמע בעולם האיסלאם ואבד זכרו. רק בודדים מן המומרים הללו לאיסלאם ידועים לנו בשם, וחלק מהם השאירו לגו כתבי פלסתר חריפים נגד היהדות. אחרים המירו דתם בגזרות השמד שהוטלו על היהודים בעיקר בארצות הפריפריה הקנאית־הכיתתית של העולם המוסלמי. ייתכן מאוד שתופעת האנוסים, המוכרת לנו היטב מספרד ומפורטוגל הנוצריות, מקורה דווקא בעולם המוסלמי, שבו העדיפו היהודים בשעת הדחק להמיר דתם לאיסלאם, ולא בחרו, כאחיהם במערב הנוצרי, למות על קידוש השם. תרמו בוודאי להעדפתם זו גם עמדתו העקרונית של האיסלאם, המתיר למוסלמי להסתיר את דת האמת שלו בשעת סכנה (׳תקיה׳), וגם הרגשת הקרבה הגדולה שחשו היהודים לאיסלאם כדת מונותיאיסטית הלכתית, קרבה שכמותה לא העלו על דעתם ביחס לנצרות.
הפולמוס המוסלמי נגד התנ״ך
גם הפולמוס המוסלמי נגד היהדות היה שונה לגמרי מן הפולמוס הנוצרי נגדה לא היתה כאן שנאה תהומית נגד מי שהואשם ב׳רצח האל', ולא היה מאבק איתנים תיאולוגי על זהותו של ׳ישראל האמיתי', שהן היהדות והן הנצרות תבעו אותה לעצמן. באיסלאם גם לא היתה דחייה טוטלית של עולם ההלכה על־ידי בשורה חדשה של אמונה וחסד כבנצרות, ולא היתה האשמה דמונולוגית של היהודים כעושי דברו של השטן, מרעילי בארות וזוממים להרע – מעין התגלמות כל הרשע בעולם. במקום זאת באו באיסלאם בוז והשפלה והאשמות קשות נגד היהודים, שפגעו ובגדו בנביאיהם שלהם ובנביא מוחמד, ואשר שיבשו וזייפו את כתבי הקודש שבידיהם (׳תחריף׳, ׳תבדיל׳). כפי שמראה משה פרלמן במאמרו, נוספה טענת הזיוף על טענת הביטול או ההפקעה (׳נסח׳) העתיקה, האומרת שאמנם התנ״ך (והברית החדשה) היו התגלות אמת בשעתם, אך עבר זמנם ובטלה תקפותם, והאיסלאם תפס את מקומם. גם בספרות המוסלמית היו נסיונות לפרש אחדים מפסוקי התנ״ך (והברית החדשה) על בואו של מוחמד ועל האיסלאם, בדומה לפרשנות הטיפולוגית הנוצרית, אך התנ״ך מעולם לא נתקדש בעיני האיסלאם כפי שנתקדש בעולם הנוצרי. על כן גם הוויכוחים הבין־דתיים היו על־פי רוב תיאורטיים יותר, מעין מדעיים, ולמרות לשונם הקשה לעתים – מנותקים מעצמת הרגשות שליוו ויכוחים כאלה בין הנוצרים ליהודים במערב. תחת שלטון האיסלאם לא נערכו מעולם ויכוחים רשמיים מטעם השלטון, אם כי לא פעם נערכו בחצרות השליטים דיונים תיאולוגיים אינטלקטואליים בין בני דתות שונות. בעקבות דיונים כאלה גם לא נערכו בעולם המוסלמי פרעות ביהודים ולא נשרפו ספרים כמו התלמוד בשריפות פומביות. דוגמה טובה מספרות הפולמוס המוסלמי נגד היהדות מוצגת כאן בחיבורו של אבן חזם (מת בשנת 1064) נגד אבן אלנגרילה, בתרגומה של חנה שמש.
אבן חזם תוקף בשצף קצף את מתחרהו על משרת השלטון, אבן אלנגרילה, שהוא כנראה שמואל הנגיד, ומייחס לו ספר פולמוס נגד הקוראן. הוא דוחה את טענותיו אחת לאחת, ומציג לעומת זאת את הסתירות שמצא בתורה. הוא מתקיף קשות גם את הרשויות המתירות ל׳בני החסות׳ למלא משרות רמות במדינה המוסלמית. לשונו קשה ועוינת, אך היכרותו עם התנ״ך ועם היהדות הבתר־תנ״כית טובה יותר מזו של סופרים מוסלמים רבים אחרים.