ארכיון יומי: 21 ביולי 2018


תולדות היהודים באפריקה הצפונית-מרוקו- הירשברג

בשנת פתחת שק״י/1650 נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים. והשיך כמה״ר יצחק צרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשייכא בידו.[בערבית אל שיאח'ה-משרת השייך-הנגיד] בחודש תשרי קם אחד ממשפחה א׳ והרג אחד מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ךּ הי״ן. והוא שקול כמלך וההורגו שמו אדקאק, ובשנה הנז׳ הרגו ג״כ בני ס׳ מחמד אשרקי לאח אחר של הקדש׳ הגדול ממנו במעלה והוא היה אוהב ישראל ושמו ס׳ עבד אלכאלק. ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז׳ וירד ממעלתו. הי״ת ישפילהו עד עפר ויגדעהו כי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול: ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש הנז׳ ואנשי פאס לבאלי הם בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז׳. ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בשנה הנז׳ כתבו אנשי פאס לבאלי לשריף אחד שמו מולאי מחמד מן אשורפא די תאפילאלת היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם. ושערי פאס ג׳דיד סגורים ונשארים במצור ובמצוק מב' ימים באייר עד שנש­למו חמישים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז' מעיר תאפילאלת וישלח אחד משריו לשר המושל עלינו סי׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפי׳י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות, כ״י כא"י. (כן יאבדו כל אויביך ה׳).

נתפס הצר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ׳ולאן-מעין מים בקרבת פאס- והלכו גדולי הקהל יצ״ו עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה. וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל יצ״ו להיות נגיד כי אם כה״ר יצחק צרפתי הנז' כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם. ואח״כ נסע המלך ממקום הנז׳ ויצאו כל בני המחנה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד. והנה פצ׳האר אזאוייא בס״ט – בסימן טוב- יהיה עלינו ועל כל ישראל כיי׳ר.

אחר עבור ח׳ ימים חזר אחיו של ה׳י׳ר שם טוב ן׳ רמוּך לעורר על הנגי­דות וקנה הנגידות מן המלך בדי אלפים; והח' הר׳ יצחק לא רצה לתת כלום ונסתלק מן הנגידות. ונתעוררו קטטות ומריבות בין הקהל והנגידים והים הולך וסוער במסים וארגוניות מן הפריצים הפורצים גדר. וביום שלישי חמשה לחדש אב הרחמן הוציאו לצר הצורר סי׳ בובכיר יש״ו וניקבו ב׳ עקביו וגררוהו מהאלבסטיון –מגדל-  עד למרמס ונמס ואויב אחד תקע לו חרב בבטנו קודם מיתתו כיכא״י. ושם אחיו של שם טוב ן׳ רמוך נ״ע הנז', שחזר נגיד רמוך מרוב שנאת חנם שיש בינינו בעונותינו הרבים בינו ובין הנגיד הנז׳ הלך הוא וקצת אוהביו המחזיקים בידו אצל נשיא אחד מאילי הארץ שמו ס׳ עלי ן׳ דרים והחזיק בו שהיה אהוב למלך יותר מדאי, שהוא היה סיבה לביאת המלך לכאן. עד שהמליכו אותו שנדר לתת למלך שמנת אלפים אוקיות ולנשיא הנז׳ אלף אוקיות מלבד מליצים אחרים, כ״א-כל אחד-מה שנדר לתת לו. ויהי כן. ויסירו מהבגידות לכה״ר יצחק צרפתי ונתן הנגידות לרמוך הנז'. ומשעה שנעשה נגיד לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו כל יום ויום קללתו מרובה מחבירו, והקהל בכללו היחידים בפרט, והוטל עול על הקהל מה שלא יכלו לשאת.

והחכם הנז' ר׳ יצחק הצרפתי לקח ממנו המלך פעם אחת חמשת אלפים אוקיות לפי שבקש ממנו המלך להיות נגיד ולא רצה. וכשראה הח׳ הנז' שהמלך נתן עיניו בו רצה לברוח מהעיר, וקודם רצה לשלוח כל חפציו וכל כלי ביתו, יום א׳ בין הערביים וב׳ חמרים היו הולכים לתיטוואן ואסף כל אשר בביתו מכלים ותכשיטין ומטלטלין, כלי כסף וכלי זהב ונחושת ובדיל וברזל וכל כלי בה״ךּ של ת״ת ותפוחים וכלי בית אחיו כה״ר אברהם ולא השאיר משופ״א-משווה פרוטה אחת-  ועשה משאות ללכת לעיר תיטואן. ולא הניח בביתו כי אם ס״ת וספרי הקדש. הם יוצאים מפתח באב אלבוגאת והנה א׳ לקראתם מהיושבים עם המלך. וישאל להם של מי המשואות ויאמרו לו: של פ׳.

ויאמר הוא רוצה לברוח מפני המלך, כל מה שיש בכאן הוא של המלך.

באותה שעה לקחו המשואות עם הבהמות והוליכום לבית המלך והכו התמ­רים במאמר המלך והחכם הנז' אסרו אותו הוא ואחיו בבית המלך בחצר הנקראת צ׳אר להנ״א . והמשואות היו בהם חפצים נחמדים של כסף וזהב ותפוחים של ס״ת. ושמענו שהיה קרוב לשלשים אלף אוקיות מה שהיה באותם המשואות. ונשארו אסורים בבה״ך ט״ו יום עד שנתן למלך חמשת אלפים אחרות מלבד המשואות והגוים נכנסו ערבים בעד הסך הנ״ל עד שמכר פילא-מיכל- של עורות הי״ן בעגלא כי״ר.

ובחודש אב הצר הצורר יש״ו שזכרנו סי׳ בובכיר שהיה סיבה לחורבן בתי כנסיות הי״ן שהיה צורר היהודים בתכלית, שחנה המלך בדאר אזאווייא,- דאר אל־זאויה, אחד המקומות המקודשים בפאס, שאליו קשורות מסורות קדומות; – הגידו למלך שהצר הנז' רצונו למרוד במלך הוא ומשרתיו והי״ל-והיה לו- בסטיון אצל באב לגואד, והכנים בו כל מחמדיו הטובים ומה שיאכל וישתה שיעור שנתיים. מה עשה המלך ? שלח לאחיו מולאי מחריז נכנס עם חיל רב לאלבסטיון והוציאוהו וגררוהו ושללו כל אשר לו; תשיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם. נאום המר והנאנח סעדיה אבן דנאן הי״ן. ע״כ מ״ך-עד כאן מצאתי כתוב-.

 אמר הכותב חקרתי ודרשתי על תאריך של ש׳ תה״ו (1646) שכתב הח׳ כה״ר שאול סירירו וכמה״ר סעדיה אבן דנאן זצו״ל ולא מצאתי, מי שכתב מה שאירע מן הזמן ההוא והלאה, אבל סיפר לי זקן אחד גוי שמו עבד אלוואחר בּוּזַובּע(?).

ידוע הוא שהפוקח הנז׳ לעיל ס׳ מחמד לחאג שהחריב בתי כנסיות הי״ן ע״י הצר הצורר ס׳ בובכיר אתאמרי(!). הוא האריך ימים במלכותו פזאווייא וקאמו אלקאיים פיאמו-התקוממו המתקוממים נגדו- בכל הארצות. פלקצאר אלכאדיר גילאן ובפאם ס׳ מחמד אדרדי(!) שחיק טמיא. והיה מושל בפאס אלג׳דיד וסגר שערי העיר אין יוצא ואין בא. וג״כ בפאס אלבאלי קאם ן׳ צאלח וא׳ שמו סוגייאר, והם ג״ךּ סגרו שערי פאס לבאלי והיו עושים מלחמה אהל פאם לבאלי עם אהל פאס לג׳דיד. והיו שוללין זא״ז והשיירות שיבואו לפאם אג׳דיד לוקחים אותם אהל פאם לבאלי, וכן להפך. ויש יום שנלחמים ב״פ ועושים שלום יום או יומים וחוזרים עוד ונלהמים, וביני־ביני היהודים שהיו באל״מלאח ספו תמו ברעב, ומרוב המס שהיה מטיל עליהם ס׳ אדרידי עד שהיו גובי המם לוקחים קמח מן הכד שהאשה לשה אותו והיו לוקחים האלג׳לטיטא [שמלת נשים לפי אופנת הספרדים] מעל בשרה והחלוק ג״כ. והיו בורחים היהודים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחיתו. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר ויש שהיו הולכים לפאס לבאלי בענין עד שלא נשארו בפאם כי אם ששים בעלי בתים. וכששמע וראה בעיניו הצר הצורר אדרידי כך קבץ את היהודים כולם ונשבע עליהם שילכו מעירו ולא יניח שום אחד באלמלאח. והיתה כונתו להרע לכשיצאו יחרים את שונאיהם של ישראל. אח״כ הפצירו בו השרים והגדולים על ידי שוחד ומנחות עד שהניחם במקומם ושערי העיר סגורים אין יוצא ואין בא. וחטה שוה ה״ם למוד  ואינו מצוי ונתעכב זה עד שנת התכ״ה (1664/5) ליצי׳.

סיפור התלאות של שנת ת״ו נמסר ב׳כסא מלכים׳ בקיצור נמרץ. אולם המחבר מזכיר מה שאירע אז בתטואן ובקצר [אל־כּבּיר]:

  • בשנת ה׳ תי״א שלח הפוקח של האלזאווייה הנק׳ זאווית איית שחאק הסמוכה לתאדלה, שמו ס' מוחמד לחאז והחריב בתי כנסיות שבפאסע"י גוי אחד שמו סי׳ בובכר בערב יוה״ךּ. וגם החריב בתי כנסיות של תיטוואן ואח״כ הוכה בסנורים ומת ועמד בנו במקומו והערים עד שהרג את המלך. והפוקח הלוך וגדול וצרות רבות בכל סביבות פאם ולקצר ותיטואן מכובד המסים. ונסגרו בתי כנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. וביטלו בפאם לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטוואן עברו שמדות על שלשה יהודים. ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל כמה אלפים מתקאלים. והפוקח הנז׳ האריך ימים במלכותו בזאווייה. ובימיו היו המושלים המורדים בכל הארצות ובפאם אזדיד היה מושל סי׳ מוחמד אדרידי.

ובפאס לבאלי היה מושל ן׳ צאלח ואחד שמו ן׳ סגיר. וכן בכמה מקומות והם ימי מלכות אדילאיין בראבר[הברברים של דילה], הנקראים ארבעין שנא דלפתנא[ארבעים שנות המרידה] והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל

יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

משפת ישמעאל ללשונות אדום

משכילים יהודים בממלכות ההיספניות ידעו לפחות שלוש שפות: עברית, ערבית ואת שפת המקום, וחלקם ידעו אף לטינית. אף השלטונות כיבדו את השפה העברית. פקידי המלך היהודים חתמו בעברית ובלועזית על תעודות כתובות בלועזית, והיהודים הורשו להשתמש בעברית (או בארמית) בתעודותיהם המשפטיות – מלבד הכתובה והגט הכירו השלטונות גם בשטרות מכל הסוגים בשפות אלה. ג׳איימי השני מלך מיורקה הכריז בשנת 1278 שאת כל הצוואות והכתובות שהיהודים והיהודיות״, עושים מכאן ואילך או ירצו לעשות ביניהם, יוכלו לעשותן ולכתבן על ידי סופר יהודי או סופרים יהודים באות עברית ובעדים יהודים בלבד אם רצונם בכך. כן מאשרים אנו ליהודים וליהודיות הנ״ל, לנוכחים ולעתידים, שהצוואות והכתובות הנ״ל שהיהודים והיהודיות הנ״ל יעשו ביניהם באות עברית, כפי שצוין, על ידי סופר יהודי או סופרים יהודים, יהיו שרירות וקיימות מבחינה משפטית כאילו נעשו על ידי נוטר נוצרי רשמי או נוטרים נוצרים רשמיים.

אף בשטרות מכירה לנוצרים נוספה לעתים תמצית בעברית. במקורות נוטריוניים רבים מאוד בלטינית מופיעה תמצית בעברית עם חתימת הצד היהודי והעדים היהודים. בעשרות תעודות כאלה מהארכיון של הקתדרלה של ברצלונה (Archivo Capitular de Barcelona) מופיעה חתימתו של הרשב״א בעברית. השימוש בעברית לצורכי רישום עסקאות היה נפוץ מאוד ברחבי ספרד, וגם מי שידיעתם את השפה העברית הייתה דלה ופגומה לא היססו להשתמש בה בצד הלועזית באותיות עבריות.

ב׳גלות ירושלים אשר בספרד׳, כמנהגן של שאר גלויות ישראל בימי הביניים, דיברו היהודים בלשון ארץ מגוריהם. דיבורם לא היה שונה מזה של שכניהם הנוצרים או המוסלמים, להוציא השימוש פה ושם במילים וביטויים בעברית או בערבית. ככלל דיברו היהודים בשפת הארץ. דבריו של ר׳ דוד קמחי(רד״ק) מבהירים היטב את המצב: ׳ומיום גלו אבותינו בארץ לא להם בין הגוים ההם, וילמדו לשונם וישכחו לשון הקודש עד הרגילו בניהם ובני בניהם עד היום לדבר לשון נכריה ושפה זרה, איש ללשונו בארצותם, לפי מקומות גלותם, בקדר ואדום וכל לאום ולאום׳. השימוש בשפות הרומאניות, בקסטיליאנית ובקטלאנית, ומאוחר יותר בפורטוגלית ובניבים של אראגון, נווארה וגליציה, התרחב יותר ויותר.

עם התקדמות הרקונקיסטה נכבשו שטחים נוספים מידי המוסלמים, ובקרב האוכלוסייה היהודית התפשטה הרומנסה, בעיקר הקסטיליאנית. השפות ההיספניות חדרו עמוק לחיי היום יום של היהודים, והחל מהמאה הארבע עשרה נהגו יהודים לקרוא את המקרא בקסטיליאנית. בקהילות רבות נפוץ המנהג לקרוא לנשים את מגילת אסתר בלועזית. במכתב ששלח ר׳ יצחק ב״ר ששת ברפט(הריב״ש) מיד לאחר בואו לסרגוסה בשנת 1372 או 1373 אל ר׳ נסים גירונדי כתב כי ׳מזה שלשים שנה נוהגים לקרוא לנשים המגילה בלעז וכתובה בלעז׳. הריב״ש התנגד למנהג הנפוץ הזה, ולדבריו ׳בהרבה מקומות בספרד טעו בזה׳. גם אם יתעקש הקהל לדבוק במנהג טעות זה, טען הריב״ש, ׳על כל פנים המנהג שלכם בטעות שהקורא לועז ״האח שתרנים״ לוש פוטרו״ש פיגו״ש דלאש איגוא״ש׳. התנגדות דומה הביע הריב״ש זמן מה לאחר מכן בתשובתו לחסדאי שלמה מטודלה שבנווארה בנושא המגילה הכתובה בלעז. במחזור מקסטיליה מסוף המאה השלוש עשרה כתובות הוראות ליל הסדר בקסטיליאנית־יהודית, אלג׳מיאדו, מן הסתם כדי להבטיח שהציבור היהודי יבין כראוי את מנהגי הסדר. ההגדה לפסח כולה בתרגום קסטיליאני־יהודי נדפסה בגואדהלג׳ארה בשנת .1482

הרבה לפני אמצע המאה הארבע עשרה השתמשו חכמי ספרד בלעזים, כלומר במילים בשפת המקום, כדי להסביר מילים ומושגים בעברית שלא היו נהירים לציבור הרחב. בשו״ת הרשב״א, גדול חכמי קטלוניה, יש מילים ומושגים רבים בקטלאנית, שנועדו להבהיר לקוראיו את דבריו והסבריו בשפה שהייתה שגורה בפיהם. גם הריב״ש, במאה הארבע עשרה, מצא לנכון להשתמש בלעזים בתשובות ששלח ליעדים בחצי האי האיברי.

הלועזית שהייתה שגורה בפיהם של יהודים בממלכות ההיספניות הייתה כבכל ארץ אחרת אף לשפה כתובה ברמות שונות. כבר במאה השלוש עשרה כתבו מלומדים יהודים, בצד העברית והערבית־יהודית, גם בשפות רומאניות, ובמאה הארבע עשרה התחזקה המגמה. שם טוב ארדוטיאל, הידוע בשמו הלועזי סנטו די קריון(el rab don Santob de Carriôn), כתב שירים בקסטיליאנית במחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה. יצחק בער גילה לראשונה שסנטו די קריין, שכתב שירים נפלאים בקסטליאנית, הוא המשורר והפייטן העברי שם טוב ארדוטיאל, שהווידוי שלו נכלל במחזור הספרדי ליום הכיפורים. משלי המוסר שלו(proverbios morales) מפורסמים בספרות הקסטיליאנית הקלסית. הם חוברו לכבוד מלך קסטיליה, ועל כן נכתבו בקסטיליאנית באותיות לועזיות, אך לענייני יש בהם עדות לבקיאותו של המשורר בקסטיליאנית. כאמור יהודה בן אסטרוג בונסניור, שהיה בקי בערבית והיה נוטריון לתעודות בערבית, תרגם לקטלאנית עבור המלך ג׳איימי השני משלים משפות שונות, כולל ערבית, ואלה נכללו בספר משליו ׳ספר הדברים והאמרות של חכמים ופילוסופים׳(Llibre de paraules e dits de savis e filosofs) . אחד מחיבוריו האסטרולוגיים של אברהם אבן עזרא, ספר ׳גזרת הכוכבים׳, תורגם לקטלאנית ונקרא Lo libre.dels juhins de les estelles' משה אסן מסאראגואה, הוא משה נתן מטריגה, כתב שיר על שחמט בקטלאנית. הרב והפילוסוף חסדאי קרשקש קיבל עליו בעקבות גזרות קנ״א(1391) את הנהגת קהילות כתר ארגוניה ופעל לשקמן ולהגן על היהודים מפני החקיקה האנטי־יהודית. על אף קרבתו למלכות הוא לא נרתע מלעמוד בראש מחנה הלוחמים כנגד המתקפה על היהודים שהתעצמה מאוד לאחר הגזרות ובשנים שקדמו לוויכוח טורטוסה(1414-1413) ואחריו. נראה כי פעילותו להגן על בני עמו מן המתקפה הנוצרית בתחומי החקיקה והתעמולה הניעה את קרשקש לכתוב לפחות שני חיבורים ׳בלשון ארצו׳, כדברי מתרגם אחד מספרים אלה, יוסף בן שם טוב. לא ידוע מה היה השם שנתן המחבר לספרו זה, שנכתב בשנת 1397, שש שנים לאחר גזרות 1391, שהמיטו אסון על היהודים בחצי האי האיברי וגרמו למותם רבים מהם ולהמרתם של רבים אחרים, אך הוא מוכר היום בשם ׳ביטול עיקרי הנוצרים׳. באיזו שפה חיבר קרשקש את הספר? מכיוון שהמתרגם חי בקסטיליה, ברור שבמילים ׳לשון ארצו׳ לא התכוון לקסטיליאנית. לטינית לא הייתה שפת ארצו, ועל כן יש לומר שמדובר באראגונית או קטלאנית. נראה כי החיבור נכתב בקטלאנית, אך לא מהסיבה שהעלה בנציון נתניהו, היינו שזו הייתה אז שפת הספרות, אלא מפני שכפי שטען נתניהו, קרשקש כתב את חיבורו עבור האנוסים או הנוצרים החדשים, ואלה חיו בעיקר בקטלוניה, ומכאן הצורך לכתוב בקטלאנית. מכל מקום זו עדות ברורה שמנהיג רוחני כקרשקש היה בקי מספיק בלועזית לכתוב בה את חיבורו.

החיבורים שנכתבו בשפות האיבריות מוכיחים שמשכילים יהודים היו בקיאים בשפות הלועזיות וכן שהיו יוצאי דופן בזמנם באירופה הנוצרית המערבית, שבאותה עת עדיין לא כתבו בה חיבורים בשפות המקום. אמנם אין להשוות את החיבורים האלה, לא בכמות ולא באיכות, ליצירה היהודית הגדולה בכל תחומי היהדות שנכתבה בערבית־יהודית בעולם המוסלמי בכלל ובספרד בפרט. היצירה הספרותית של יהדות ספרד בשלטון הנוצרים הייתה בעברית, והמעט שנכתב בשפות אחרות היה היוצא מן הכלל. ומכל מקום שפת היום יום והשפה בתוך הקהילה הייתה השפה המקומית. בכל אירופה הנוצרית לא היה אזור, להוציא איטליה בתקופה מאוחרת יותר, שהיהודים השתמשו בו באופן כה נרחב בלשון הארץ.

בצד שירים שנכתבו בקסטיליאנית ושזכו למקום מכובד בספרות הקסטיליאנית הקלסית, כשיריו של ארדוטיאל, הוא סנטו די קריון, נתחברו שירים עממיים, אשר ענו על צרכים חברתיים יהודיים, ואלה נכתבו באותיות עבריות.

התפתחות תרבותית־לשונית מרתקת משתקפת בשירים בשתי שפות שהתפתחו בקסטיליה, שירי המוֹשַחַאת (ביחיד: מֻוַשַח), שנכתבו בעברית ושבסופו של כל שיר שובצה בהם כַ׳רְגַ׳ה, טור או טורים אחדים ברומנסה. אמנם ראשיתם של שירים אלה, ששמם העברי שירי אזור, הייתה בתקופה המוסלמית, אך בספרד הנוצרית ביטאה שירה זו את ההתמזגות התרבותית התלת־לשונית בקרב היהודים בממלכות ההיספניות.

בידינו מקורות רבים באלג׳מיאדו, כלומר בשפות האיבריות, הכתובים באותיות עבריות, וכמותם גדלה משנה לשנה. מקורות אלה מעידים על התפתחות יהודית ייחודית ועל קיומם של ניבים יהודיים ברומנסה של ספרד: קסטיליאנית, אראגונית, נווארית, קטלאנית, גליציאנית ופורטוגלית. המקורות באלג׳מיאדו אף משקפים את מעורבותם של יהודי ספרד בחיי הכלל, והחיבורים המעטים הכתובים בלעז מבטאים את השתתפותם ביצירה התרבותית והספרותית של עמי ספרד.

קודש וחול בעלייה לרגל למירון – משה שוקד

דפוסי־התנהגות שונים נתבלטו גם באירועים דתיים אחרים, שנערכו מחוץ לבית־הכנסת. באירועים אלה, כמו העלייה־לרגל למירון המתוארת כאן, שוב גילו הביטונים תכונות של צניעות, פשטות ודבקות במסורת, והפגינו יחס של שוויון בין המשתתפים כולם. לעומתם, ביטאו הסבאגים בהתנהגותם תכונות של שמחה, עליצות ואהבת־חיים, ומילאו את חובותיהם הדתיות באווירה של הידור, שפע ונדיבות.

בטרם נעבור לתיאור העלייה־לרגל למירון, ראוי להעיר שסגנונות־ההתנהגות השונים בתחום הפעילות הדתית השתקפו גם בתחום אחר של התנהגות מסורתית. שעה שבני סבאג עודדו את נשותיהם להשתלב בעשייה הכלכלית, המשיכו בני ביטון במידה רבה לנהוג לפי כללי המוסר המסורתיים, כאשר מנעו מנשותיהם יציאה רצופה לעבודה בחקלאות, על אף שוויתרו בשל כך על יתרונות כלכליים חשובים (ליתר פירוט ראה פרק יד).

השבוע השלישי בחודש אייר תשכ״ו היה גדוש פעילות. בכל אחד מערבי השבוע נערכו בבתי הכפר התכנסויות לתפילה ולסעודה לזכר רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר בעל הנס, שאותו מייחדת המסורת כחכם וצדיק שחי במאה השנייה לספירה והובא לקבורה בטבריה, הוא דמות נערצת. החגיגות הנערכות על קברו בטבריה מדי שנה בשנה בי״ד באייר פותחות סדרת כינוסים ושמחות, המגיעים לשיאם בהילולת רבי שמעון בר יוחאי ביום י״ח באייר, הוא ל״ג בעומר. זכר רשב״י משמש אף הוא מקור השראה ואמונה לחסידיו ופתח־תקווה לסובלים ולנדכאים. חולים ובעלי־מום מאמינים כי על קברו ימצאו מרפא. ילדים מובאים למירון לתספורתם הראשונה, ושערם הגזוז מוטל לתוך לפיד האש שעל גג הקבר. לתוך אותה האש מטילים עולי־הרגל אף חפצים שונים, כגון מטפחות וצעיפים, וכן נרות, כדי להזין את האש שלא תכבה. על מצבת הקבר זורקים הם מטבעות ונרות, הנאספים לאחר־מכן לצורכי צדקה ולתמיכה במוסדות דתיים.

עוד בראשית חודש ניסן פנה אלי לוי ביטון בהצעה, כי ביום ל״ג בעומר ניסע יחד במכוניתי למירון. לוי ביטון התבלט כאחד האיכרים המצליחים ברוממה, בעל טרקטור ואף בעל הכנסה צדדית מעבודת שמירה. היה חבר ועד המושב ומנהיג קבוצת בני ביטון. הישגיו הכלכליים וכוח השפעתו על הביטונים עשאוהו לאחת הדמויות החשובות בכפר. באותה הזדמנות סיפר לי לוי, כי מדי שנה נוהג הוא לעלות למירון. אמנם שנתיים קודם לכן, בל״ג בעומר, שוכנע להישאר בביתו כדי לזרוע מלפפונים. באותו יום כשיצא לעבודה נתרשל, ואחד מחלקי הטרקטור ניזוק. נוסף על כך, התקלקל גם המצבר החשמלי למחרת היום, והפסדו הסתכם ב־700 ל״י. מאז החליט להקפיד לעלות מדי שנה למירון בל״ג בעומר. לוי הציע כי נצא לדרכנו בחצות ליל י״ז באייר, כדי שנגיע למירון עם שחר ונוכל לבלות שם את יום ל״ג בעומר כולו, וכן את ליל י״ח באייר. לקראת יום ההילולה קנה לוי עז, שחט אותה, ואת הבשר המבושל לקחנו עמנו. בחבורתנו היו לוי, אחיו יואש ואמם, בעוד אשתו נשארה בבית לטפל בילדיהם הרכים. תחילה תיכנן לוי לכלול בחבורה גם את אחיו דוד, אבל הלה החליט לבסוף להקדים את נסיעתו ולהגיע למירון כבר בשבת שלפני ל״ג בעומר. בשעה 2 לאחר חצות, ערב ל״ג בעומר, יצאנו לדרכנו עמוסים בשמיכות, מזון, כלי־בישול וכלי־אוכל.

קבוצה מבני סבאג התכוננה גם היא לנסוע בל״ג בעומר למירון. קבוצה זו כללה את עזיז סבאג, בנו הבכור של המנהיג האחרון בקהילת אסאמר, אמו, יורם, בן־דודו מצד אביו יחד עם רעייתו ודודו ודודתו מצד אביו, שהיו גם הורי אשתו. אשת עזיז נשארה ברוממה לטפל בילדיהם. לצורך נסיעה זו שכרו בני סבאג מכונית שיכלה לשאת ציוד רב. שיחת היום במושב היו שתי הקבוצות הללו, שעשו הכנות ממושכות לנסיעה. אך בנוסף עליהם התכוונו גם מתיישבים אחרים לעלות למירון, אם לבדם ואם בחברת קרוביהם ממקומות אחרים בארץ.

בשעה שמונה בבוקר, כשהגענו למרגלות הר מירון, כבר היה שם קהל עצום, חוגג וצבעוני. בשמש הבוקר נתבלט המקום ביופיו, כשהוא טובל בשלל אוהלים צבעוניים. היתה זו ההתכנסות העליזה ביותר שראיתי מעודי בארץ; המקום הקדוש דמה ליריד חוגג. משהחנינו את המכונית, נטלנו את חפצינו ועלינו בעקבות שיירת עולי־הרגל לעבר מקום קברו של רשב״י. אמו של לוי הצטרפה אל יתר הנשים בהשמיעה את קריאות־השמחה הגרוניות המקובלות בקרב יהודי המזרח, ובכך נתנה ביטוי לשמחת החבורה כולה. סביבנו ראינו אנשים המברכים לשלום מכרים ומודעים מכל חלקי הארץ. עולי־הרגל נטו אוהלים, הכינו ארוחות, שחטו בני צאן, רקדו ושרו. לוי הוליך את חבורתנו לראש הגבעה, מעל לחצר הקבר הקדוש. מצאנו פינה שקטה ומבודדת, גדורה בגדר אבנים, מתחת לעץ חרוב, דבר שהקנה לנו תחושת פרטיות. הנחנו את חפצינו והתחלנו בהכנות לארוחת־הבוקר. סבורים היינו שנהיה לבדנו במקום זה, אך עד־מהרה הגיעה קבוצה נוספת של עולי־רגל, שביקשה להתחלק במקום חנייתנו. לוי הכריז כי במירון כולם מתקבלים בסבר פנים יפות, והזמין את הבאים, שהיו אף הם יוצאי מרוקו, להשתתף אתנו בארוחה. בתום הארוחה נשארה אמו של לוי במקום, ואילו אנו פנינו לעבר קבר רשב״י. קנינו נרות ופילסנו לנו דרך בתוך ההמון המצטופף בחצר, לעבר האולם שבו קבור רשב״י. בדומה לעולי־הרגל האחרים הטלנו גם אנו את נרותינו על מצבת רשב״י. לכשיצאנו פנינו לעבר המערות הפזורות בשטח; לפי המסורת, מצאו כאן חכמים מתקופת המשנה מחסה ואף נקברו בהן. בדרך חילק לוי נדבות לקבצנים, שהתגודדו בכניסה לאולם קבר רשב״י ובפתחי המערות. הלכנו לאיטנו, פוגשים ומברכים בדרכנו מודעים וקרובים, מספרים ושומעים על אלה שהגיעו למירון ועל אחרים שלא יגיעו בשנה זו.

הגענו למקום, שבו נטתה קבוצתו של עזיז סבאג את אוהלה. היה זה במרכז האזור ההומה ביותר שליד קבר רשב״י. למראה חניונם של בני סבאג ציין לוי, כי המקום שאנו בחרנו בו טוב יותר, כיוון שהוא מוגן על־ידי הקיר והעץ ולא נסבול מחום השמש הלוהטת בצהריים. הערה זו ביטאה כנראה את הרגשתו של לוי כי עזיז, שנטה את אוהלו במרכז ההילולה במירון, זכה ביתרון של ראווה. בשעת פגישתנו עסקו בני סבאג בהכנות לשחיטתה של עז, אשר הביאו אתם מרוממה. בעיני אנשי רוממה היה לשחיטה במירון ערך דתי גדול יותר מהבאת בשר שהוכן מראש להילולה. את השחיטה עמד לבצע שוחט מוסמך, בן לקבוצת מכלוף, שלפני שנים אחדות העתיק את מקום מגוריו מרוממה לאחד המושבים שליד מירון. לאחר שהייה קצרה בחברת בני סבאג המשכנו בטיולנו, כשאנו חוזרים מפעם לפעם למקום החניה כדי לנוח, לסעוד, או לרוות צמאוננו בתה חם. שוחחנו עם עולי־רגל חדשים שהגיעו למקום, עצרנו כדי להתבונן בחבורות של רוקדים ושרים, ולעתים אף הצטרפנו אליהם. בני רוממה שמחו להיקלע לפגישות חדשות ולהחליף דברים לא רק עם מיודעים ומכרים, אלא אף עם אחרים שלא פגשו בהם מימיהם. בין החוגגים במירון התבלטו שתי קבוצות עיקריות: יוצאי מרוקו וחסידים אשכנזים. אולם החוגגים מצפון־אפריקה מניינם היה עדיף. זקני העדה ניכרו בבגד המרוקאי המסורתי — ג׳לבה — כותונת ארוכה, לבנה או חומה. החרדים האשכנזים, אף־ על־פי שהיו מעטים לערך, מילאו את חצר הקבר ובניינו ונראו כשולטים במקום. הם התבלטו בבגד הקאפוטה ובשטריימל שעל ראשם. אחר הצהריים עמדנו והתבוננו בחצר הקדמית של הקבר, מנקודת־תצפית שמעל לחצר. החצר המתה מקהל שעשה את דרכו אל הקבר, כשעולי־רגל נעצרים בדרכם כדי לברך את מכריהם, לחלק נדבות לקבצנים ולהעלות תרומות לשליחי קרנות הצדקה והמוסדות הדתיים הרבים, שמילאו את המקום ובירכו את התורמים. מרביתם של שליחי־מצווה אלה היו אשכנזים. תוך התבוננות בקהל המתגודד בחצר, הבחין לוי לפתע בעזיז סבאג, שנראה הדור ושמח בבגדים חדשים וכיפת־קטיפה רקומה מעטרת את ראשו. עזיז סובב בקהל כשהוא מברך מיודעים וזרים לשלום, בעיקר מבין האשכנזים הממונים על המקום, מציע להם ללגום מבקבוק הקוניאק שהחזיק בידו, ומחליף עמם נשיקות על הלחי. פניו נראו נוהרים מן האווירה של אחווה ונדיבות ששררה בין העולים־לרגל. מיד זיהינו גם את יורם סבאג ואת אשתו, שהיו גם הם הדורים בלבושם. בדומה לעזיז החזיק גם יורם בקבוק קוניאק בידו, לצדו אשתו אוחזת בכוסות, ומציע לגימות לסובבים אותם. עזיז וחבריו הבחינו בנו ונופפו בידיהם בשמחה לעברנו. המשכנו להשקיף עוד דקות אחדות, ופנינו לחניוננו לסעודת הערב.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר