ארכיון יומי: 9 ביולי 2018


מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב' – תולדות משפחת אלנקאוא

מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב'

תולדות משפחת אלנקאוא

סימן תתף

בשנת קנ״א לפ״ק, ברח מספרד מפני תוקף הגזרות, והלך בגולה מעיר לעיר כשתי שנים, ובתמוז קנ״ג בא לעיר הגדולה מראכיש, כמ״ש הוא בעצמו, בספרו ״שער כבוד ה״׳. דף פ״ח ע״ב, וז״ל, (קודם זה היה מדבר על החלומות, וסיים) וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכיש בתמוז משנת רועה אב״ן (קנ״ג) ישראל (לפמ״ה) בקשר ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בביהכ״ג, וילכו הקהל עמי כולם לביהכ״ג, ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה, ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי והלכתי לביהכ״נ ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה ודברתי על לבם דברי נחומים והתפללנו תפלת מנחה ויצאנו מביהכ״נ, ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאד, וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה ג׳, ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזרה הגדולה, אשר לקו מיד ה׳ כפליים מיום גלות ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות, ובשר ויין לזו בא אל פי, ושוש לא ששתי על אשר הסתיר ה׳ פניו מקהילות ספרד, והיו לאכול, ואפ״ה סעדו שם ונמשכו בסעודתן עד לערב, ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי וישנתי לי, וכו', ע״ש מדמיון חלומו. (אשר נעשתה בספרד, בש׳ עד מתי יחרף צר ינא׳׳ץ (קנ״א) אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהיתה מאז גלו שם, ושאני הייתי מתאבל על חורבן הקהילות הגדולות אשר לקו, ע״כ).

שוב מצאנו אותו בעיר הוניין, כעת היא חרבה ושוממה, סמוכה לעיר נימור על חוף הים, במקומה דרים ערביים באהלים כאשר ראיתי, ומשם שאל שאלותיו על המנהגים, ועל למוד ספרי הטבע והפלוסופייא, והריב״ש ז״ל השיבו בכבוד גדול בתוארים רמים ונשגבים, ע״ש בסי׳ ט״ו, שכתב וז״ל, הוני״ן, לר׳ אפרים בן אלנקאוא, י״ץ, האגרת, מהודרת, מקוטרת, מר ולבונה מכל אבקת רוכל, מעולפת כפירים, אמרים מיושרים, ודברים דבורים על אופניהם בדעת ובהשכל, כתפוחי זהב פרויים, מזוקק שבעתיים, במשכיות כסף נבחר, כצמר צחר, מעשה ידי חרש וחושב, דבריו מכלכל, על דבר אמת וענוה צדק מקשיב, הכמים אחור משיב, ודעת יסכל, הובאת אלי ותגע אל פי, ויאורו כוכבי נשפי, ותורני ותאמר לי הנני מנחה שלוחה, למשאת וארוחה, ממנהיג ודבר גזבר ואמרכל, פתח פיך ומעיך תמלא ובטנך תאכל, בצדק כל אמרי פי כי לא לפני חנף יבוא וישכון, ולא יכון לנגד עיני דובר שקרים וארור נוכל, וכאשר צוויתי אכלתי יערה עם דבשה, שתיתי יינה עם חלבה, ואם ארוכה מארץ מדד, ורחבה, למעשה ידיה אכסוף, קראתיה מראש ועד סוף, עד נשלמה ותכל, כי אורו עיני כי טעמתי בה טעם כעיקר, פריה למאכל ועליה לתרופה, ולא ימצא בה עקר ומשכל, ואם באתי לענות על כל דברי האגרת ולערוך מלין, לא אוכל, ונלאיתי כלכל, אכן במה שבא בה לשאול כענין וכו', ע״ש, והנה! סלתם ושמנם של דברים, שהיה בעז חכמתו ודעתו, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ושהיה מנהיג ודבר גזבר ואמרכל, ועל הכל אמר כי לא בחונף דבר, רק בצדק כל אמרי פיו.

מהונין בא לתלמסאן, מסיבה אשר לא נדע, וקבלה בפי ההמון, שבא רכוב על ארי עם רסן מאפעה, וכ״כ הרב מקור ברוך בפ׳ בחוקותי שכן העידו לפניו כמה אנשים כשרים ששמעו מאבותיהם שעיניהם ראו את זה, ע״ש, והביא אלה הדברים הרה״ג כמוהרר״ח בלייח זלה״ה בהקדמתו לס׳ שער כבוד ה׳, והוא מפקפק בהם כאשר יראה מדבריו, ולדעתי נר׳, כי בבואו לעיר עם אורחת יהודים, פגע בהם בדרך ארי ואפעה, כי עד עתה אותה הדרך היא שוממה ומלאה חורי עפר וכיפים משכן חיות ונחשים שרפים, וכ״ש בזמן הקודם, זה ת״ק שנה ויותר, ונצולו מהם, או אנשי האורחה רדפו אחריהם והרגום, ותלו הדבר בזכותיה דמר, ובבואם לעיר הרבו לספר בענין כדרך ההמון, עד שנתגשם הדבר מיום ליום, או אחר מאות שנים, ונכנס בדמיונם, כי בא רכוב על ארי אחוז ברסן אפעה, כי כן יקרה בכמה דברים כאשר הנסיון היומי מוכיח.

ועיין עוד בהקדמת רח״ב ז״ל הנ״ל, שהביא עוד דבר פלאי מקובל בידם מהרה״ג כמוהר״ח קצבי זצ״ל, המחבר ס׳ צרור החיים, שנגלו אלה הרב זיע״א, הרי״ף, והר״י בן מיגש והרמב"ם, זיע״א, בהקיץ, ופירשו לו איזה דברים בספריהם שהיו נראים תמוהים, ור' אברהם אנקאוא ז"ל, חיבר על זה שיר אחד, הדפיסו מס' תפילה שקבץ וקרא בשם כולנו, וע"ז כתב רח"ב ז"ל הנז' שם בהקדמתו שהיה הדבר רק בחלום, ונתחלף באורך הזמן בין חלום להקיץ.

 עוד מקובל ביד הקהל, וכן נמצא בספרי הערביים, כאשר שמעתי מפי זקניהם המלומדים, וכ״כ ערבי אחד עורך דין בעתון צרפתי ״ליקו די אוראן" זה שנתיים, כאשר ספרו לי הרבה יהודים שקראוהו, כי בבוא הרב זיע״א לתלמסאן, היו היהודים דרים בקצה העיר במקום הנקרא בשם אגאדיר, שעדין חומותיו עומדים עד היום, וזקנה מופלגת חופפת עליהם, ולולי הצרפתים שחזקו את בדקיהם, וקשרו אותם בבריחי ברזל מבריחים מן הקצה עד הקצה כבר היו מעי מפלה, ובהיות המקום מחוץ לעיר, היו היהודים הדרים בו משוסים לכל עובר ולגנבים ושודדי לילה, ובבוא הרב לשם וראה אותם בצרה גדולה פרועים לשמצה, נגע צערם אל לבו, וה׳ אנה לידו כי חלתה בתו של המלך שהיתה בית מלכותו בתלמסאן, (וכ״כ הריב״ש סו״ם ס״א) שמו ״מולאי עתמאן״ (וכ״כ בתשו׳ הרשב״ש סי׳ תע״ט) והיה כאבה אנוש ולא נמצאת לה תרופה, ואך הרב זיע״א, הודיע לנגיד הקהל, היה שמו ר׳ אברהם ששפורטש (כ״כ בח״א מהתשב״ץ ענין נ״ח,) שיודיע למלך כי יש יהודי רופא מומחה, והוא ישתדל לרפאתה, וכן היה, הודיע הנגיד לבית המלך את דברי הרב, ויאמר המלך יבוא, ויבוא הרב לפני המלך, וישתדל ברפואתה, ותחי ותקם על רגלה, וישאל המלך להרב לנקוב את שכרו, ואז התחנן לפני המלך ויאמר, את אחי אנכי מבקש, כי הם נטושים בקצה העיר מטרה לכל עובר, ועתה קח את מקומם ותן להם תחתיו מקום באמצע העיר, וימלא המלך שאלתו, ויתן לו המקום שבו דרים היהודים כעת שהוא כולל כל הרחובות שזכרתי לך שבנויים בהם בתי כנסיות.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת/סג'למאסא- מנהגי ט' באב

יא. מנהגי שינה בליל תשעה באב

 בליל תשעה באב ישנים על מזרונים על הארץ.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף יט).

מניחים מתחת לכרית אבן ובצל יבש, ובבוקר משליכים אותם לנהר.

בשאר קהילות מרוקו ידוע רק מנהג הנחת האבן(נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף יט; עטרת אבות, פרק כה, סעיף לב; משולחן אבותינו, שער ג, עט׳ 278 סעיף רט).

האבן – זכר לאבן ששם יעקב אבינו מראשותיו, סמל למקדש שיעקב ניבא את חורבנו, כנרמז מן הפסוק ׳ויקח מאבני המקום׳, שראה את החורבן. הבצל, כנראה, הוא סמל לדמעות על החורבן, ויש הרואים בחריפות הבצל סמל לחיים הקשים.

על פי המנהג המובא בשו״ע ובהגהת הרמ״א או״ח, סימן תקנה, סעיף ב, וראה ׳כלי יקר׳ לבראשית כח, יא.

דעת הכותב.

מפי ר׳ מסעוד מלול ז״ל, ו׳ באב תשס״ח.

הנשים נוהגות לשים מסמר בכדי המים בליל תשעה באב, ולמחרת משכימות ושופכות את המים, שוטפות וממרקות את הכדים ואת הכיורים וממלאות את הכדים במים חדשים.

הטעם לברזל הוא שיש בכוחו לגרש את המשטינים והמקטרגים הפעילים בתקופה קשה זו. כמו כן, ברז״ל הם ראשי תיבות של בלהה, רחל, זלפה, לאה, שזכותן תגן על הקהילה(מפי ר׳ מסעוד מלול ז״ל, ו׳ באב תשס״ח).

כמו כן נוהגים לשים גם מלח, שהגימטרייה שלו שלוש פעמים שם ה׳: ׳ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלך לעולם ועד׳.

יב. סדר יום תשעה באב

בברכות השחר אין אומרים ׳שעשה לי כל צרכי׳.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיב סעיף ט; נתיבות המערב, עט׳ רטז סעיף כ; עטרת אבות, פרק כה, סעיף לג).

אומרים ׳ה׳ מלך׳, ובמקום ׳למנצח בנגינות׳ אומרים ׳על נהרות בבל׳.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיד סעיף יט; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כג), וכן מנהג תוניס ולוב(עלי הדם, עט׳ 635 סעיף יח; עטרת אבות, שם, סעיף לה/א, מקור אבות).

אין אומרים שירת הים אלא את הפסוקים הראשונים: ׳ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים: וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳, ובמקום ׳אז ישיר משה׳ אומרים פרשת ׳האזינו׳

            שלא כדעת הרמ״א, אלא כדעת הטור ובית יוסף סימן תקנט, סעיף ד, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, שם; דברי שלום ואמת א, עט׳ 105; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כג; דברי שלום ואמת ד, עט׳ 25). כן הוא מנהג כל בני ספרד, בגדד, תוניס ולוב, אבל מנהג אשכנז לומר שירת הים כרגיל.

אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין בשחרית, אבל חסידים ואנשי מעשה מתעטפים ומניחים בצנעה בבית, קוראים קריאת שמע ואחר כך חולצים והולכים לבית הכנסת.

כדעת שו״ע או״ח סימן תקנה, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, שם; דברי שלום ואמת א, עט׳ 104 ; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כב; עטרת אבות, שם, סעיף לד).

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיב סעיף יא; נתיבות המערב, עט׳ ריז סעיף כב; עטרת אבות, שם, שם; ברית כהונה, מערכת ת/ סעיף יא, ערך תשעה באב).

גם ביום תשעה באב אין אומרים קדיש ׳תתקבל'

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כא; נתיבות המערב, עט׳ ריט סעיף לב; עטרת אבות, שם, סעיף לט), אבל בילקוט יוסף כתב שנוהגים לאמרו ביום(חלק ה אות כא).

נוהגים להפוך את המעיל הפנימי של ספר התורה כלפי חוץ.

כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיד סעיף יט; נתיבות המערב, עט׳ ריג סעיף ה).

אין מגביהים ספר תורה בתשעה באב.

כמנהג שאר קהילות מרוקו, ושני טעמים לדבר: א. מטעם אבלות. ב. שמא ייפול ספר התורה מחמת חולשת התענית(דברי שלום ואמת ב, עמ' 108).

נוהגים לקרוא גם קינות שנתחברו על ידי חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא; ׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא; ׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא; ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא, בעברית; כנ״ל בנוסח ערבי.

מדלגים בקינות על הבתים האחרונים, שיש בהם ענייני נחמה.

בשאר קהילות מרוקו יש שדילגו(נהגו העם, עט׳ קטו סעיף כב; נתיבות המערב, עט׳ רטו סעיף יג), ויש שלא דילגו(עטרת אבות, שם, סעיף כג; דברי שלום ואמת ב, עט׳ 105; משולחן אבותינו, שער ג, עט' 274 סעיף רל). השוני במנהגים נעוץ במחלוקת הפוסקים המיוצגת על ידי מרן שו׳׳ע והרמ״א: על פי מרן יש לדלג: ׳אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיהו ואם יש ביניהם פסוקי נחמה – צריך לדלגם׳(אורח חיים, סימן תקנד, סעיף א), והוא גם מנהג צפת (מנהגי ארץ ישראל, קס, כא), ועל פי הרמ״א אין לדלג: ׳ונוהגין לומר קצת נחמה אחרי הקינות לפסוק בנחמה׳(שו״ע או״ח, סימן תקנט, סעיף ה). הרמ״א תואם את דעת המנהיג: ׳וצריך לקונן על ירושלים ולסיים בנחמא וכן עמא דבר׳(הלכות תשעה באב, כג). בעקבות הרמ״א פוסקים גם פרי חדש, החיד״א ור׳ עמרם אבורביע ומחייבים לדלג(ראה דברי שלום ואמת ב, עט׳ 105- 107). ישנה גם דעה שלישית: לדלג על סיומי הנחמה בקינות של ליל תשעה באב ולאמרם ביום, וכמנהג תוניס (עלי הדס, עט' 628 סעיף יג), לעומת המנהג בג׳רבא לדלג עליהם ביום ובלילה (ברית כהונה, או״ח, מערכת ת', סעיף י, ערך תשעה באב). ראה פירוט מקורות בדברי שלום ואמת, שם.

נוהגים לקרוא את ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ אחד מקרא ואחד עבראן נוסח פילאלי, שהוא תרגום מדרשי רחב.

גם בשאר קהילות מרוקו קראו בתרגום שלהם המופיע ב׳ארבעה גביעים׳(נתיבות המערב, עט׳ ריט סעיף לא; עטרת אבות, שם, סעיף מד). השווה בר־אשר, לשוננו רנה, סוף עט׳ 231.

אין מסירים את הפרוכת של ההיכל, אלא הופכים אותה.

קוראים בתורה בתיבה כרגיל, ולא מחוצה לה.

מסיימים את התפילה ב׳אשרי יושבי ביתך׳ – ׳ואתה קדוש׳ עד סוף ׳ובא לציון וקוראים מגילת איכה. אין אומרים לא ׳בית יעקב׳ ולא שיר של יום ולא ׳קטורת׳ ולא ׳עלינו לשבח׳.

אחרי התפילה נשארים יחידים לקרוא את ספר איוב.

בבתים נוהגים שאחד קורא קינות בערבית הקרויות ׳קצאת׳: קצת חנה, קצת איוב, קצת עשרת הרוגי מלכות, קצת יוסף הצדיק וקצת ירושלים.

אחר הצהריים הנשים נוהגות לשפוך את המים שבכדים, לסדר את הבית, לנקות, לכבס בגדי ילדים ולהכין את סעודת צאת הצום, לסימן של נחמה בסיום החורבן ובואו של משיח שנולד בתשעה באב.

על ׳תשעה באב אחר חצות היום׳ ראה זימר יצחק (אריק), עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנ״ו, עט׳ 190-174. הרקע למאמרו הוא חוויה בלתי נעימה שחווה בעת שכיהן כרב בית כנסת של יוצאי מערב גרמניה בניו יורק לפני כ־50 שנה, כאשר כמה מן המתפללים שהקפידו לא להסתפר בימי בין המצרים הופיעו בבית הכנסת בשעת מנחה של יום תשעה באב כשהם מגולחים. על תמיהתו השיבו שזהו מנהג מאבותיהם. לסיכום מאמרו הוא מציין שתי מסורות למעמדו של חצות היום של תשעה באב; א. המסורת הבבלית, שלפיה תשעה באב הוא יום שלם של אבלות.

ב. מסורת ארץ ישראל, שלפיה היום מתחלק לשניים: עד חצות היום אבלות מלאה, ולאחר חצות היום בטלים כמה מן האיסורים מן הטעם של האווירה המשיחית השוררת בשעה זו של מנחה.

בתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין.

ברכת ׳שים שלום׳ נאמרת כולה בתפילת ׳שמונה עשרה׳ של מנחה.

אומרים ׳נחם ה׳ את אבלי ציון וירושלים׳ רק במנחה.

נהגו לברך ׳ברכת הלבנה׳ לאחר ערבית לפני טעימה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר