מורשת יהדות מרוקו

כלומר, העצמת מעמדה של האשה באה בעקבות עליית חשיבות תפקידיה המגדריים, אולם היא היתה גם תוצאה של העדרה, היחסי לפחות, של מנהיגות גברית שהנשים באו למלא את חסרונה. גם הדגש על למדנות נחלש בהכרח. המשהדים, שנחשבו ידועים בלמדנותם לפני ההמרה הכפויה, איבדו את כתרם במהירות, ובמצב זה אבד לגברים אחד היתרונות הברורים להנהגה דתית. אדרבה, האשה, במסגרת תפקידה הביתי להנחלת הדת והמסורת, עשויה היתה להגיע לעמדת עדיפות בתחומים מסוימים לפחות. כמה מתפקידי הנשים הצריכו ידע הלכתי של ממש, כמו אפיית המצות או ניקור הבשר, גם אם זהו ידע בעל אופי ״טכני״. ההזדמנות שנקרתה בדרכן של הנשים האנוסות במשהד היתה נדירה: לזכות בשוויון לגברים בעיצוב דמותה של המסורת וביתרון בתחום הנחלתה.

הנשים דאגו לכך בהעמידן דמויות מופת, בהוראה ישירה ובעצבן מערכת ביתית. במלאן את תפקידן המסורתי של חינוך הילדים בגיל הרך הן עיצבו את עולם הילדים בצלם דמותה של הקהילה החשאית, עוד בטרם נתגלה לילדים סוד זהותם המכוסה מעין זרים. הן גידלו את הדור הבא של האנוסים מעריסתו, עיצבו את טעמו וקבעו לו מאכלות מותרים ואסורים, לימדוהו נימוסי שולחן וברכות, קבעו לו את סדר יומו ולימדוהו את יסודות התפילה, והנחילו לו את השבת ואת החגים והמועדים. גם אם לא את הכל שימרו הנשים כדת וכדין, והיו צריכות לשנות מפני הסכנה זמני מועדים ולהחליף מצות בסתם אורז, את יסודות הזהות היהודית המחתרתית כמו גם את הרגלי ההסתתרות וההישמרות ינקו הילדים יחד עם חלב אמם. לא את הכל יכלו להסביר מבלי שהילדים הרכים יסגירו את הסוד – רק מגיל תשע ומעלה סיפקו הנשים את ההסבר למה שוודאי נראה לילדים כהתנהגות משונה לעומת התנהגות חבריהם האחרים. את הבנות לימדו טהרת המשפחה, הדלקת נרות שבת ואת כל הקשור בהכשרת המזון. אמנם השגת הבשר הכשר היתה בתחום אחריותו של הגבר – הוא היה השוחט והוא היה זה שהביא את הבשר – אולם כל יתר דיני הכשר הבשר, ואפילו הניקור, שבדרך כלל אינו תפקיד נשי, היו במסגרת תפקידן של הנשים בהכנת מאכלי הבית. משהוקלו תנאי המחתרת והתאפשרה אפיית מצות, גם זו היתה בתחום אחריותן.

השפעתה של האם בעיצוב דמותו הדתית של בנה עולה למשל מתיאורו של פראג׳וללה נאסרולייוף ליוויאן(1951-1874) בתארו את עצמו כילד בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנלחם את מלחמת הכשרות עם מבוגרים ממנו, כאשר הלימוד הרשמי המועט שקיבל עד אז – שישה חודשים אצל הרב (מולא) – ודאי אינו יכול להסביר זאת. השפעת אמו של פראג׳וללה נאסרולייוף ליוויאן ניבטת אלינו מבעד לשמחה שהביעה כאשר הודיע לה על רצונו להעמיק את ידיעותיו ביהדות. למרות שאבדן תמיכתו הכלכלית היתה משמעותית במצבה הכלכלי הקשה של האם, ולא עוד אלא שהיא היתה צריכה להוסיף לו מה שיחסר לו להשלמת שכר הלימוד, ״חיבקה אותי ונשקה לי ואמרה: ׳לך, בני, למד עברית, ובכל חודש שיחסר לך, אשלים אני שכר הלימוד׳״.

תפקידן של נשות האנוסים במשהד דומה להפליא לתפקיד שייחסו משפחות המתבוללים לנשים היהודיות באירופה בראשית העת החדשה – ואין להתפלא על כך: בשני המקרים על הגברים נכפתה (או נבחרה) התבוללות מהירה יותר ועמוקה יותר מעצם המגע המתמיד יותר עם רשות הרבים. בשני המקרים המיגדר הטיל על האשה למלוך בביתה, ואפשר לה לחמוק מהשפעות החוץ – המחלנוֹת במקרה האירופי, והמאסלמות במקרה המשהדי. יש לשים לב, כי כמו אחיותיהן האירופיות הוטל על הנשים האנוסות במשהד ההיכרות הדתי של הנוער, תפקיד בעל משמעות רבה עוד יותר בקהילה מחתרתית. אלא שלא כמו אחיותיהן הן לא ספגו כל ביקורת על דרך מילוי תפקידן, אלא להפך, יוחסה להן בתוקף תפקיד זה נטילת ההנהגה הביתית מבעליהן, לפחות בתחום הרוחני. במסגרת קהילה שכל ההיגיון בהמשך קיומה הוא השונות הדתית מקהילת הרוב אף במחיר של סכנת נפשות, ניתן לומר כי לנטילת היוזמה בתחום ההנהגה הרוחנית היתה משמעות רבה בקביעת מעמדן הביתי של הנשים. הדברים הגיעו לידי כך שאפילו בבית הרב היתה אשתו קובעת מה מותר ומה אסור בתחום ״הביתי״; היא היתה עשויה להחמיר מעבר לנדרש, לדעתו, מבחינה הלכתית, ומסוגלת להביאו לקריאה שיש בה ספק מן התסכול, ספק מן השעשוע: ״מי כאן הרב, את או אני?״.

מכל מקום, יש לחזור ולהצביע על השניות במעמדן של הנשים: תפקידן היה תפקיד נשי, אלא שבתוקף הנסיבות הוא תפס מקום מרכזי יותר מאשר בחברות מסורתיות רגילות, ועל כן גם חשוב ומרכזי יותר מכפי שהיה בעבר שלפני ההמרה הכפויה. ייתכן שזה היה גם הרקע להנחה שהניחו נוסעים וכותבי הזכרונות בעדה, שהנשים שמרו מצוות יותר מאשר הגברים. שהרי מי שמרה, מה שמרה וכמה שמרו – אלו שאלות שקשה לענות עליהן, בכל תקופת האונס ובמיוחד בעשורים הראשונים שאחרי הכפייה להמרת הדת, לגבי הגברים, קל וחומר לגבי נשים. מעט ההתייחסויות בנות הזמן לנשים ולתפקידן מציינות אותן כנאמנות למסורת במיוחד, אבל פרט למקור אחד שמציין רק נשים וילדים הצמים ביום הכיפורים, הן לא היו שונות באופן מובהק מן הגברים. לגבי כלל הקהילה יש סברות שונות לגבי אחוזי שומרי המסורת בקהילה. ההערכות נעות מנאמנות מלאה, דרך ההערכה שה״נטמעים״ היו סיעה של ממש בתוך הקהילה, ועד להערכה שמשך כשלושה עשורים השתלטה שיבחה של ממש על העדה. עם זאת, יש לציין כי נישואי התערובת היו מועטים ביותר, ורק חמישה או שישה מקרים זכורים, והקהילה התגאתה לציין כי ״לא ידח ממנו נידח״. המבקרים הלא־יהודים שהצליחו לרכוש את אמון הקהילה סברו שבניה לא הפחיתו בקיום מצוות היהדות. למעשה, אחד המבקרים, יהודי מומר ומיסיונר נוצרי, שביקר במשהד לפני ההמרה וגם זמן מה אחריה, ומתח ביקורת על רמת השמירה של היהדות בביקורו הראשון, ציין בנימת פליאה:

״בסתר הם שומרים את הדת היהודית ומלמדים את ילדיהם לא לשכוח את מקרה האונס… עתה הם קנאים ליהדותם בסתר יותר מאי־פעם, אבל מכנים את עצמם, כמו היהודים בספרד, אנוסים [המילה העברית במקור] ׳מי שנאנסו״^,! אכן, אם הקהילה נותרה בשלמותה, והנישואין הפנימיים יוכיחו, עלינו להניח שאפילו בתקופה הקשה ביותר נשמרו מצוות מסוימות על ידי רוב מניינה ובניינה של הקהילה. מבחינת הנשים אפשר להעריך, כי ככל שרמת הזכירה הצטמצמה לתחום השמירה המעשית של מינימום הכרחי, כך גדל חלקן בין השומרים וכך גדלה גם חשיבותן.

ניתן להבין, לפחות באופן חלקי, את העצמת תפקידן הדתי של הנשים בקהילת האנוסים על רקע מעשי. נשים התקשו לצאת מעירן – היציאה ממשהד היתה כרוכה בסכנת נפשות, שכן היא היתה אסורה. לעומת זאת, הגברים יכלו להיאחז במשלח ידם כסוחרים ולצאת את העיר לזמנים ארוכים ולייסד מושבות, לעתים של גברים בלבד, מחוץ לעיר. העובדה שהיה קשה יותר להתחקות על מעשיהן של הנשים בביתן, ומפגשיהן עם חברת הרוב הקנאית היו מועטים יותר, הגנה עליהן גם מפני הצורך בהעמדת פנים וחייהן היו חצויים פחות. החלוקה הידועה, המיגדרית, שהושיבה את האשה בבית, המקום היחיד לשמירת האמונה, ושמירת תפקידה המיגדרי בגידול הילדים, נושאי האמונה בדור הבא, עשתה את הנשים לשומרות הגחלת בפועל.

עם זאת, אי־אפשר להתעלם מכך שמרכזיותן של הנשים נבעה גם מחלוקת כוחות מחודשת בקהילה כתוצאה מן ההמרה הכפויה. הריק שנוצר בעזיבת חלק מן הקהילה המקורית, ואיתה לפחות חלק מן המנהיגות הדתית, לערים אחרות ולארצות אחרות, והפיחות בגורם הלמדנות בקביעת מעמדו של אדם בקהילה, ומנגד העלאת חשיבותה של הנאמנות הדתית, לפחות באופן חלקי, עמדה ומעמד, אפשרה לנשים להשתמש בתפקידיהן המגדריים המצמצמים ומגבילים כמנוף להעצמת מעמדן.