ארכיון יומי: 20 ביולי 2018


דפים מיומן-ג'ו גולן-דיפלומט נון קונפורמיסט

באוקטובר 1914 הצטרפה טורקיה למלחמה לצד גרמניה. בבת אחת בוטלו זכויותיהם של הנתינים הרוסים בפלסטינה, ופג תוקפם של ההסכמים שנקראו ״קפיטולציות״. רבים עזבו אז את הארץ כדי שלא להישאר בארץ אויב ללא הגנה קונסולרית.

יוסף לויצקי התעקש להישאר. לשם כך היה מוכן אפילו לוותר על אזרחותו הרוסית. אבל שירותי הביטחון העותמנים ראו בו ״אישיות בלתי רצויה״. חשדו בו שהוא מצדד בבעלות־הברית, והוציאו נגדו צו גירוש בלתי הפיך. הוא נאלץ לעזוב, מחשש שייעצר. תיק לויצקי הכיל מכתבים מאשר גינצברג בלונדון, ואלה שימשו ראיה־כביכול לקשריו עם האויב…

סבתא לויצקי עמדה על כך שיוסף לא ייצא לגלות לבדו. בריאותו הייתה רופפת. צילה ברגינסקי, ״ברגינסקיה״, חברתו לחיים, לא יכלה לעזוב בלי שיימצא לה מחליף בעבודתה. היא הייתה הרופאה היחידה בגדרה ובאזור כולו. בלית ברירה התלוותה בתיה אל אחיה הגולה. שישה שבועות אחרי שטורקיה נכנסה למלחמה, עזבו יוסף ובתיה את יפו והפליגו לאלכסנדריה על סיפון אונייה איטלקית ישנה. חלפו כמה שבועות נוספים, ויעקב (יאשה) גולדין, אבי, עזב גם הוא את פלסטינה, על סיפון אותה אונייה, גם הוא בדרכו לאלכסנדריה.

המסלול של בני משפחת גולדין מתחיל בלובלין, בגבול רוסיה־פולין. גם הסיפור הזה אופייני לתולדות משפחה יהודית באותה תקופה. על פי התמונות והסיפורים היה אבא גולדין, סבי, בצעירותו גבה־קומה, דק ונאה. כך דיברו דודותי על אביהן. הגולדינים לא היו חלק מן הבורגנות המבוססת של לובלין. המשפחה עסקה ביערנות, בשטחים שהיו בבעלות אצילים מקומיים. למשפחת גולדין הייתה מנסרה משלה, וגם תנור לייבוש העצים.

באותה תקופה, בלובלין כמו במקומות אחרים, היו מתחתנים בשידוכים. דודה מניה, הצעירה מבין אחיותיו של אבי, מספרת: ״באחת השבתות, ביציאה מבית הכנסת, ניגש השמש אל אברהם, אביו של אבא, ומסר לו שהרב מבקש לדבר איתו. מנחם מנדל ענטין, מנכבדי הקהילה, היה רוצה להשיא את בתו שרה, והוא מבקש לדעת אם אבא הצעיר מעוניין״.

שרה לבית ענטין הייתה כנראה אישה יפה בצעירותה. אני זוכר אותה היטב – אלגנטית, קרת מבט, מרוחקת. החתונה התקיימה, ובגדול. מנחם מנדל שיכן את הזוג הצעיר בבית מוקף גן, בגבול הגטו. הוא שילב את חתנו בעסקיו – עסקים משגשגים ליבוא סחורות. שבעה ילדים נולדו לשרה ואבא. אנה הבכורה, אחריה יאשה אבי, ואחריו שלוש אחיות ועוד שני אחים.

במפנה המאה התרחבו עסקיו של מנחם מנדל. הוא פתח דוכן למכירת סחורותיו בארמוביר שבקווקז והטיל על אבא את ניהול העסק הזה. ארמוביר חשובה בסיפור הזה. בעיר הזאת, הבנויה על שלוחה הררית, היה בית ספר תיכון נודע, שצעירי משפחות עשירות היו באים ללמוד בו. סבא הצליח להכניס את יאשה לבית הספר הזה. מעט יהודים נתקבלו לשם. החיים בפנימייה התאימו לו היטב, למרות המשמעת הקפדנית. התלמידים נהגו לצאת למסעות בהרים, היו רוכבים על סוסים ועוסקים בספורט. הם למדו אנגלית וצרפתית וקיבלו חינוך פתוח לעולם החיצון.

יאשה נהג לספר על החיים בבית הספר התיכון הזה ועל שהותו בקווקז. זאת הייתה לו תקופה מאושרת. בארמוביר נחסכו ממנו החיים בגטו. לו נשאר בלובלין, היו שנות ילדותו עוברות עליו בין כותלי ה״חיידר״ המסורתי.

ב־1910 עבר יאשה, עם כל בני כיתתו, למכינה לאקדמיה הצבאית הקיסרית, בית הספר היוקרתי להכשרת תלמידים־קצינים בצבאות הצאר. כאן השיגה אותו הבשורה המרה שאביו מת מהתקף לב. הוא סיים את שנת הלימודים וחזר ללובלין, לחדר שהתגורר בו בילדותו, בקומה העליונה של הבית הגדול. יאשה היה צריך להכיר מחדש את אחיו ואחיותיו. מנחם מנדל ענטין הציע לו להשתלב בעסקיו, אך אמו שרה לא רצתה לשמוע על כך. בעלה המנוח השאיר אחריו צוואה וכסף. משאלתו הייתה שילדיו ירכשו השכלה, כדי שחייהם יהיו נבונים יותר. אנה למדה פילוסופיה; יאשה צריך ללמוד רפואה. זאת הייתה בקשתו של אביו. איש לא חשב לשאול אותו אם הוא רוצה להיות רופא…

ליאשה היו קשרי ידידות אמיצים עם אביו. כשליאשה היה יום חופשה, היו האב והבן מבלים שעות בשיחה, בטיול מכפר לכפר בנוף הקווקזי היפהפה. מות האב השפיע עליו עמוקות. אנה אחותו הייתה קרובה אליו. יחד קראו שוב ושוב את צוואת אביהם. אנה עודדה את יאשה לעזוב את רוסיה וללמוד בארץ אחרת. זמן קצר אחרי שהגיע ללובלין, נרשם יאשה לבית הספר לרפואה בלוזאן.

באוקטובר 1911 עשה יאשה את צעדיו הראשונים כסטודנט למדעי היסוד (פיסיקה, כימיה, ביולוגיה). על גדות אגם לימן גילה התלמיד־לשעבר באקדמיה הצבאית הצארית את החיים נטולי האילוצים, את החופש להיות מי שהוא. אלה היו שנים מאושרות, שבמהלכן השתתף בכמה חוגים פוליטיים. כך נעשה יאשה – שלא שמע דבר על הציונות בארמוביר או בלובלין – לציוני פעיל.

הוויכוחים בין ציונים ללא־ציונים היו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה. כולם הסכימו שיש לעזוב את אירופה הישנה, ארץ שכל כך הרבה זיכרונות מרים קשורים בה. פלסטינה הייתה אפשרות אחת מני רבות. הרוב נטה לארצות הברית, קנדה וארגנטינה. בעיניו של יאשה, כל זה היה בבחינת תגלית.

בינואר 1913, כמעט בהרף עין, עזב יאשה את לחאן ואת לימודיו, ונסע לפלסטינה. האם הייתה זו גחמה של רגע, האם נחל איזו אכזבה שדחפה אותו, או שמא – כפי שהוא עצמו אמר – הייתה כאן הגשמה פשוטה של האידיאל הציוני? כך או כך, עזיבת לחאן הייתה עתידה לשנות את מהלך חייו.

פברואר 1913 הגיע יאשה ליפו, ומיד נסע לתל עדשים והצטרף שם לגדוד העבודה. חבר מלוזאן היה זה שכיוון אותו אל הקבוצה הזאת. אנשי הגדוד עבדו בסלילת הכביש לעמק הירדן, בתוואי עתיק ששימש את השיירות בימי קדם. חברי הגדוד קיבלו את יאשה  בחמימות, ומרגע שהגיע, הייתה לו הרגשת שייכות. הוא חשב שעשה את הדבר הנכון כשבא לפלסטינה.

מהר מאוד למד שאין כל קשר בין אידיאל שמתווכחים עליו על גדות אגם לימן השליו לבין המציאות הקשה של מימושו בשטח. חברי הגדוד היו אקדמאים, רופאים, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת קייב, שני מהנדסים וכמה מורים. בין היותר צעירים היו בנים למשפחות בורגניות מן המרכזים היהודיים הגדולים ברוסיה. העבודה בגדוד כללה הוצאת סלעים מהמחצבות, סיתותם לקוביות פחות או יותר סימטריות ולבסוף – נשיאתן אל מצע האבנים שכבר הוצבו בתוואי הנסלל, ושיקוען שם. וכל זה נעשה בידיים. הדרך שנסללה כך התקדמה בכמה מטרים מדי יום. לרשות הגדוד לא עמדו לא פטישי אוויר ולא מכבשים.

עם שחר היו גברים ונשים מכל הגילים יוצאים בשירה לסלול את הכביש לטבריה, נתיב הניצחון המוביל למימוש החלום הציוני. לפנות ערב היו חוזרים למאהל שלהם, מותשים מחום ועייפות. בערב היה מתקיים שיעור עברית לכולם. אחרי ארוחת הערב היו מתאספים לדיון פוליטי ולשירה בציבור – השירים היו מילים עבריות ללחנים בהשראה רוסית. הרגע המענג היה המקלחת שבאה אחרי יום שלם בשמש.

יאשה מיעט לספר באוזנינו על תל עדשים, תקופה שמן הסתם לא מצאה חן בעיניו במיוחד. כשסיפר בכל זאת על טיולים, היו אלה דווקא אלה שעשה בשעתו בקווקז, כשהיה מסייר עם אביו במשעולים ההרריים הצרים שם.

הקשר המרוקני. שמואל שגב.

הקשר המרוקני.

שמואל שגב,

מומחה לבעיות המזרח התיכון, שימש בעבר כסופר "מעריב" בוושינגטון ובפריז, לימד ״הפוליטיקה של המזרח התיכון" במשך עשר שנים באוניברסיטת "הופסטרה״ בלונג איילנד, ניו יורק. בין 11 ספריו נמנים: "סדין אדום״ על מלחמת ששת הימים; "בודד בדמשק״- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן הי״ד; "המשולש האיראני״ על יחסי ישראל־איראן בתקופת השאח הפרסי. ארבעה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.

הקדמה – שמואל שגב

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל היא אחת האיפופיאות ( יצירה פיוטית גדולה המתארת עלילות גבורה ומאורעות, אפוס ) המופלאות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. למרבה הצער, לא זכתה איפופיאה זו עדיין למלוא החשיפה המחקרית והספרותית שלה היא ראויה. פרטים רבים הקשורים בעלייתם של יהודי מרוקו לישראל היו חסויים במשך תקופה ארוכה. רק בשנים האחרונות, ובזכותם של אישים רבים, ובעיקר הודות למאמציהם של שר החוץ לשעבר דוד לוי וחבר הכנסת לשעבר שמואל טולידאנו, הוסר מעטה הסודיות מעל מבצעי העלייה השונים. אך עדיים קיים איפול על רבים מההקשרים המדיניים והביטחוניים שהתפתחו מאז עם מרוקו. אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל מונעים עדיין את חשיפתם המלאה של קשרים אלה. הגילויים הנחשפים לראשונה בספר זה, הם אך מעט ממה שהותר לפרסום על אותם קשרים שישראל קשרה עם מרוקו בארבעים השנים האחרונות.

חסן השני, מלכה השני של מרוקו, ציין בהזדמנויות שונות כי היהודים באו לארצו עוד לפני האסלאם. ואכן, שורשיה של יהדות מרוקו נעוצים בתנ"ך והיא התפתחה בצל התרבות הפניקית, הביזנטית והמוסלמית. במשך אלפיים שנות גלות הייתה יהדות מרוקו חלק מנופה התרבותי, המדיני והכלכלי של מדינה זו. למרות 300 שנות ניוון, בצל שלטונם של סולטאנים עריצים, היא שבה ופרחה בחיק התרבות הצרפתית. חרף בידודה הגיאוגרפי שימרה יהדות מרוקו את דתה ואת תרבותה היהודית, וכל המאמצים לבולל אותה בין עמי הארץ נכשלו. כמיהתה לציון הייתה עזה ואמונתה בביאת המשיח הייתה תמה ועמוקה. מבחינה מוסדית היה ארגונם הציוני של יהודי מרוקו חלש והשתתפותם בקונגרסים הציוניים השונים הייתה מזערית.  אך קשריהם עם ארץ ישראל מעולם לא נותקו ועליותיהם לארץ הקודש קדמו לתנועת ה "בילויים" ולכל גלי העלייה שבאו בעקבותיה. על כן לא ייפלא כי בהישמע קול השופר, שבישר את חידוש הקוממיות היהודית בארץ ישראל, טולטלו יהודי מרוקו ברוח עזה שעקרה אותם מנופי ילדותם. הם נטלו את מקל נדודיהם בידיהם ושבו לירושלים, העיר שבה נחרב פעמיים בית מקדשם ושאליה נשאו עיניהם בתחינה כל השנים. כמי שספגו את אמונתם היהודית ואת כמיהתם לציון מהתפילות והפיוטים, שחוברו על ידי חכמי מרוקו בכל הדורות, הקריאה "לשנה הבאה בירושלים" לא הייתה לדידם בבחינת סיסמה ריקה. זו הייתה קריאה מלאת ערגה וכיסופים, שאותה הם מימשו מיד עם קום מדינת ישראל.

לצורך כתיבת ספר זה הסתייעתי בעדויותיהם של אנשים רבים. חלקם נחשפים כאן לראשונה, אחרים נותרו עלומים. לכולם, ובעיקר לאלה שנשארו עלומים, נתונה תודתי העמוקה על האמון הרב שנתנו בי.

שמואל שגב

הרצליה, נובמבר 2007

מבוא – אפרים הלוי

מערכת הקשרים והיחסים שבין ישראל ומרוקו היא נושא שהצית את הדמיון של רבים וטובים בישראל ומחוצה לה במשך רוב שנות קיומה של ישראל. מדי פעם פרצו אירועים דרמטיים לכותרות והדהימו את הציבור בראשוניותם ובמקוריותם. ביקורו המפתיע של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל בשנת 1977 הסיר את המסווה מעל מרכזיותה של מרוקו בעשיית השלום שבין ישראל ושכנותיה הערביות. התברר כי את המהלך הזה רקחו ישראלים ומצרים על אדמת מרוקו במשך תקופה מאוד ארוכה וכי את ראשית מלאכת המשא והמתן ביצע לא אחר מראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, אלוף במילואים יצחק (חקה) חופי. מדוע היתה זו דווקא מרוקו שמילאה תפקיד כה מרכזי בפרשייה היסטורית זו? ומדוע הוסתר תפקיד המפתח שמילא חופי, ולא אחר, בפרק חשוב זה בתולדות עיצוב יכולת עשיית השלום של ישראל עד לפרסומו של ספר זה של שמואל שגב?

הקורא בדפי הספר נחשף למלך חסן השני, אישיות יוצאת דופן שהילכה על במת ההיסטוריה כארבעים שנה. הוא מתגלה שוב ושוב כדמות מפתח במאמץ לעצב מערכת יחסים של אחווה ורעות בין יהודים ומוסלמים לא רק במזרח התיכון כי אם ברחבי תבל כולה.

מה היה סוד הקשר הנדיר והמיוחד הזה בין מדינת ישראל היהודית הצעירה והמודרנית לבין מלכות מרוקו השוכנת מרחק אלפי קילומטרים מישראל בפינה הצפון־מערבית של יבשת אפריקה לחופי מערב הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי? למה נמשכו ראשי המוסד בזה אחר זה לקשר ייחודי עם המלך ומה חיפש ומצא המלך בקרבתו אליהם?

האם וכיצד נשתרבבה מסכת העלייה החשאית של רבבות יהודי מרוקו לישראל בתמונה הכללית של הדרמה המרוקנית־ישראלית? איך אפשר להסביר את הסתירה, לכאורה, שבין מערכת הקשרים המדינית לבין המחזה הממושך של עלייה בלתי חוקית שגם גבתה קורבנות אדם כאשר טבעה הספינה ״אגוז״ בים התיכון ועל סיפונה עשרות עולים וביניהם קצין מוסד אחד?

לראשונה מתפרסם ספר החושף שלל נתונים, סיפורים ופרשיות הרואים כאן אור לראשונה. המכלול לא היה זר לי במשך ארבעים שנות שירותי במוסד, ולמרות זאת מצאתי בספר פרקי היסטוריה שבהם לא שותפתי ועליהם לא ידעתי עד לימים אלה.

הספר פורש לפני הקורא חמש עלילות שונות שהתרחשו לאורך יותר מחמישים שנה ואשר להן היו שותפים ״שחקנים״ רבים.

העלילה האחת היא זו של יהדות מרוקו, זו שהועלתה בהמוניה לישראל, בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. בני עדה זו ימצאו בספר גם עדויות מהימנות המתעדות את התלאות הקשות שרבים מהם חוו וגם הערכה עמוקה לדרך שבה נהגו חרף הקשיים העצומים בהם נדרשו לעמוד. בצד סיפור המעשה מגולל המחבר את התפקידים החשובים שמילאו דמויות מפתח במנהיגות הקהילה ביצירת חלק מהאמצעים ששימשו את שרי ישראל בנסותם לבנות ערוצי קשר עם בית המלוכה.

העלילה השנייה הנפרשת בפרטי פרטים בספר היא זו של המוסד והמשרתים בו שסיכנו את חייהם הן כדי להרים מבצע הצלה של רבבות לאורך שנים בתנאי שטח קשים והן כדי לאפשר לקהילה הנותרת להגן על עצמה עד כמה שרק ניתן. זה סיפורם של בודדים, של קציני מודיעין נועזים ויצירתיים, שיצאו בשליחות הצלה ואשר התמידו בה חרף תקלות וקשיים שהמחבר מגולל לפעמים בפרטי פרטים. אך בד בבד ובצד סיפורי היחיד, זהו אפס קצהו של סיפור המוסד כזרוע ממלכתית שביצעה משימות שאף שירות מודיעין בעולם לא התנסה בהן בתולדות ה״מקצוע״ הזה. חלק מהעושים במלאכה היו קציני שטח שהמשיכו דרכם בארגון ומילאו ברבות הימים תפקידים בכירים מאוד בפיקוד ובמטה. אחרים היו אנשים שבאו מתוך רצון לשרת ולתרום לעניין העלייה בלבד ולאחר מכן חזרו לחיים אזרחיים ועשו חיל בהמשך דרכם בחיים.

שפע החומר, השמות, התפקידים וסיפורי המעשה הוא בבחינת כמות ההופכת לאיכות, והוא ממחיש את ההיקף העצום של מבצע זה שהתבצע בו בזמן שהמוסד נדרש לעמוד בכל המשימות המורכבות של שירות מודיעין החייב להשיג את המידע החיוני הדרוש לישראל שנים מעטות אחרי מלחמת העצמאות, שהסתיימה במצב בו כל שכנותיה ממשיכות שלא להכיר בה ועדיין שואפות ופועלות להשמידה.

לקורא מזומנת הזדמנות נדירה להציץ אל תוך העשייה המבצעית של המוסד, להתוודע לשיטות הפעולה ולסוגי המצבים והבחנים בהם נדרש הלוחם הבודד לעמוד בתנאי סביבה בלתי ידידותיים, ולפרקים עוינים ממש. לא פעם נתבע היחיד לגלות כושר אלתור, אומץ לב ותושייה באורח מיידי־ספונטני כאשר לרוב אין הזמן או הנסיבות מאפשרים להתייעץ ולקבל הדרכה או הנחיה מדרג פיקודי. שגב מספר את סיפוריו, את סיפוריהם של מפקדים וקציני המודיעין בשטח, ואגב כך לומד הקורא על ייחודיותו של שירות המודיעין של ארצו המוביל מבצעי הצלה רבי היקף במשך שנים תוך שהוא מעמיד את משאבי האנוש, את הידע, את המקצוענות ואת האמצעים הטכניים והטכנולוגיים לרשות פעילות שבמהותה אינה מודיעינית כלל.

העלילה השלישית היא של המוסד שכונן מערכת יחסים יוצאת דופן עם מדינה מוסלמית חברה בליגה הערבית, שכלפי חוץ היתה שותפת מלאה לא רק למדיניות המכוונת להשמדת ישראל אלא גם השתתפה בפועל במאמץ זה. הסיפור המופיע בספר מתאר את הדרך שבה חתר המוסד לאורך שנים ליצור מסד חזק ואמין של אינטרסים אסטרטגיים משותפים בין ישראל למרוקו. מטבע הדברים המחבר נדרש לגלות טפח ולכסות טפחיים, אך ככל שהקורא יתקרב לסיום הקריאה הוא יוכל להסתכל ברצף המעשים ולהיווכח בתמונה המגוונת של נושאים ועניינים שחברו יחדיו להפוך קשר זה לערכי מאין כמוהו לשני השותפים. לא היתה זו יד המקרה שראשי מוסד בזה אחר זה ראו במשימות מאין אלה כלים מרכזיים בביצור עצמאותה של מדינת ישראל. הקורא את סיפורו של האלוף במילואים יצחק חופי בכל הנוגע למרוקו, יתרשם מרציפות הטיפול שהעניק לפרק זה בפעילותו שהקיפה את כל שמונה שנות שירותו כראש המוסד. קודמיו והבאים אחריו הוסיפו כהנה וכהנה יוזמות ומהלכים שטרם נגלו ואשר משרתים את ענייניה החיוניים ביותר של המדינה עד עצם הימים האלה.

ערך נוסף, שלא יסולא בפז, נודע לקשר זה מנקודת ראותה של ישראל. בשלושים שנות קיומה הראשונות היתה ישראל בודדה ומבודדת בלב האגן המזרחי של המזרח התיכון. לא היתה לה נגישות ישירה ורחבה ליריביה למעט פגישות תקופתיות של קצינים משני הצדדים בוועדות שביתת הנשק וכמובן דרך איסוף מודיעין בדרכים ידועות. הצוהר שנפתח לפני ישראל במרוקו אפשר לה לחוש את העולם המוסלמי באורח בלתי אמצעי, להבין את היריבים בשלל היבטים שחלקם מסופרים ורובם מרומזים, ולנצל את המידע רב־הערך כדי לחזק את ישראל הן במישור המדיני והן בתחום האסטרטגי הגבוה ביותר. הקשר למרוקו הרחיב את אופקיה המדיניים של ישראל בראשית שנותיה של המדינה ושימש במובן מסוים ״בית ספר״ לסוג ייחודי של דיפלומטיה שלה נדרשה ישראל באותם ימים. העלילה המרוקנית הפכה נדבך חשוב בפיתוח תפישת העולם האסטרטגית של ישראל. כשם שהיא למדה להעריך נכונה את חשיבותם של קשרים מסוג זה לתועלתה שלה, כן נוכחה לדעת עד כמה יש לה, לישראל, שפע נכסים ויכולות שבאמצעותם תוכל לשרת אינטרסים של מדינות קרובות ואף רחוקות ממנה. מנהיג מדיני גאה ורב־ניסיון כמלך חסן ה־II לא היה מקרב את ישראל אליו ובוודאי לא את ראשי המוסד לדורותיהם אילולא היה משוכנע שבעשותו כן ובנטלו על עצמו סיכונים לא מבוטלים בשל כך, הוא תורם תרומה רבת ערך לקיום ארצו ולביטחון עמו.

העלילה הרביעית המתוארת בספר היא זו של הדיפלומטיה הישראלית הרשמית שפעלה במשך מספר שנים ואשר הצליחה בסוף לתקוע יתד ברבאט, בירת מרוקו, ולהקים שם נציגות רשמית. הדמות המרכזית, הגם שאיננה יחידה, בפרשייה זו היא זו של שמעון פרס, הן כאשר כיהן בתפקיד רשמי של ראש ממשלה או שר חוץ והן כאשר פעל כמנהיג האופוזיציה בכנסת. מאמצים אלה ידעו הצלחות וגם פה ושם כישלונות, והתמונה העולה מן הכתוב היא מהימנה מאוד והוגנת. סיפור מרוקו נותן לקורא הזדמנות נדירה להבין למה נזקקת ישראל לערוצים דיפלומטיים מקבילים – של משרדי הממשלה הגלויים ובראשם משרד החוץ מחד גיסא ולזרוע החשאית של המוסד מאידך גיסא. שיטות הפעולה השונות, סוגי הטיעון השונים וגם מבני האישיות השונים של העושים במלאכה מספקים הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של המדינאות של ישראל ביובל הראשון לקיומה. העלילה החמישית היא זו ששייכת כולה למרוקו, למלכה, חסן ה־II, ולדרך ההתנהלות של מדינה זו כלפי העולם בכלל וכלפי מדינת ישראל בפרט. לפנינו ״חקר מקרה״(case study) שמאפשר לנו להבין כיצד מתנהלת לה מדינה מוסלמית כלפי ישראל ואיזה ערך יש לייחס למערכת הקשרים של ישראל עם העולם הערבי־מוסלמי בכללו. אי אפשר לגזור גזרה שווה על מרוקו כמו על כל ארץ אחרת. מקרה מרוקו הוא ללא ספק ייחודי, אך האמת היא כי כל ארץ אחרת היא ״מקרה ייחודי״ ואם ניתנת לנו הזדמנות להציץ בחלון אחד וללמוד ממראה עינינו, חזקה עלינו כי נשפר את יכולתנו להבין את שנראה ברבות הימים כאשר יתאפשר לנו להסתכל פנימה דרך חלונות נוספים.

שמואל שגב הוא דמות מוכרת בעולם העיתונאות זה שנים. קצין מודיעין בעברו הרחוק, מראשוני הכתבים לעניינים ערביים ונציג ״מעריב״ בצרפת שעה שפריז היתה תחנת מעבר חשובה בנתיב המרוקני. הוא הכיר אישית חלק מהנפשות הפועלות ונשם את אווירת העשייה ממקור ראשון באחדות מתקופות הפעילות.

כמי שהכיר מקרוב חלק מהדברים וחלק גדול מהעושים במלאכה אני חייב להודות כי היטיב לתאר אירועים ומצבים. ניכר כי המחבר הזדהה מאוד עם נושאי כתיבתו, אך הזדהות זו לא מנעה ממנו לתת ביטוי לביקורת כאשר מצא זאת לנכון.

והערה אישית אחרונה – בשעתו פנה אלי מחבר הספר וביקש לראיין אותי לקראת כתיבתו. השבתי פניו ריקם. כאשר הסכמתי להיענות להצעת הוצאת הספרים ״מטר״ לערוך את הסדרה ״ענייני דיומא״, נמסר לי כתב היד כמשימה ראשונה. אני שמח שנזדמנה לי האפשרות להביא ספר זה לעיון הציבור. כל יוצא מרוקו ימצא בו מקור גאווה לעברו ולדרך עליית משפחתו, וכל ישראלי ימצא כאן עלילה המחברת אותו לפרק רווי דרמה והישגים של ישראל המעלה את תפוצותיה בחשאי והמעצבת מדיניות שלום אותנטית בתעוזה, במקוריות ובהצלחה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר