ארכיון יומי: 27 ביולי 2018


אוצר המנהגים והמוסורת לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

מבוא כללי לתולדות ההלכה והמנהג בישראל א. השתלשלות התורה שבעל פה

  1. התורה ניתנה למשה מהר סיני, וממנו נמסרה ליהושע, הוא העבירה לזקנים ואלה העבירוה לנביאים עד לאנשי כנסת הגדולה(אבות א, א) [תקופת בבל, מדי ופרם].
  2. בימי בית המקדש השני(בתקופה היוונית) פעלו חמישה זוגות של חכמים שעמדו בראש הסנהדרין בארץ ישראל, הראשון – נשיא והשני – אב בית הדין: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, הלל ושמאי, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, שמעיה ואבטליון(אבות א, ד-יב).
  3. התורה שבעל פה בצורתה הראשונית – המשנה – נשנתה על ידי התנאים, הם חכמי המשנה שפעלו במשך חמישה דורות, וביניהם: רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא,

רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי ועוד [התקופה הרומאית]. היא נערכה סופית על ידי ר׳ יהודה הנשיא, בערך בשנת 200 למניינם.

המשנה כוללת שישה סדרים [=ש״ס] וסימנם: זמ״ן־נק״ט [= זרעים(ברכות ומצוות התלויות בארץ), מועד (שבת וחגים), נשים (משפחה ואישות), נזיקין(ממונות), קדשים(קרבנות ומקדש), טהרות(טומאה וטהרה)].

  1. האמוראים פירשו את המשנה בתלמוד הכפול: התלמוד הירושלמי שנערך בטבריה על ידי ר׳ יוחנן בשנת 400 למניינם, והתלמוד הבבלי שנערך בבבל על ידי רבינא ורב אשי בשנת 500.
  2. תקופת הגאונים נמשכה כ־500 שנה (1038-589), ופעלו בה ראשי ישיבות סורא ופומפדיתא שבבבל. הם השיבו לשאלות בהלכה לכל תפוצות ישראל, וביניהם: רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון ורב האי גאון, חותמה של התקופה.
  3. כאן מתחילה תקופת הספרות ההלכתית, אנשי ההלכה, ראשונים ואחרונים.

א. עמודי ההוראה הראשונים הם: 1. הרי״ף (רבי יצחק אלפסי, מרוקו, 1013- 1103), שסיכם את הלכות התלמוד על פי סדר המסכתות בחיבורו ׳תלמוד קטן׳. 2. הרמב׳׳ם, המכונה ׳הנשר הגדול/ הוא רבי משה בן מימון (ספרד,

מרוקו, מצרים, 1204-1135), שחיבר את ספרו הגדול ׳משנה תורה׳(׳הי״ד החזקה׳) הכולל 14 חלקים על פי נושאים. 3. הרא׳׳ש (ר׳ אשר בר יחיאל),

שנולד באשכנז והיה תלמידו של מהר״ט מרוטנבורג, עבר לטולידו, בירת קסטיליה שבספרד, ב־1302, בהמלצת הרשב״א, ושם הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה. 4. ר׳ יעקב בן הרא׳׳ש (גרמניה, ספרד, 1343-1269), ׳בעל

הטורים, הקרוי על שם חיבורו ׳ארבעה טורים,: א. אורח חיים – חיי יום יום,

שבת וחגים; ב. יורה דעה – דיני כשרות; ג. אבן העזר – דיני משפחה ואישות;

ד. חושן משפט – דיני ממונות.

ב. האחרונים שהעמידו את ההלכה בצורתה הסופית הם: 1. רבי יוסף קארו (ספרד, תורכיה, ארץ ישראל, 1575-1488). המפורסם בחיבוריו: ׳בית יוסף, – ביאור על ארבעת הטורים; ׳כסף משנה, – פירוש על ׳משנה תורה, לרמב״ם,

רשלחן ערוך, – קיצור ה׳בית יוסף, המחולק לסימנים ולסעיפים. 2. ד משה איסרליש (הרמ״א) (פולין, 1572-1520), שחיבר את ה׳מפה׳ – הגהות על ה׳שלחן ערוך, שנדפסו בתוכו, אך רק במקום שמנהג בני אשכנז שונה ממנהג בני ספרד.

ב. המנהג – גדרו ומקור סמכותו

על המנהג, גדרו וסמכותו הקדיש החוקר דניאל שפרבר בחיבורו בן שמונת הכרכים דיון רב ומגוון, ובכרך ח נכללת ביבליוגרפיה מקיפה ביותר על הנושא.2 להלן חלק מדבריו ומדברי אחרים.

תוקפו של דין תורה נשען על הקבלה מסיני. כיוצא בזה, דיני חכמים נשענים על הצו ׳לא תסור,. אולם מה גדרו של מנהג, ומה מקור סמכותו?

על פי מקורות שונים גדרו של מנהג וכניסתו לתוקף מחייב מצריך כמה תנאים: עליו להיות מנהג ותיק, שכיח ותדיר, שהתפשט בכל העיר כמנהג של רבים ולא של יחידים, אינו שנוי במחלוקת ואין עליו ערעור. למעמדו של מנהג ולהתקבלותו ידועים כמה ביטויים מן התלמוד, כמו ׳פוק חזי מאי עמא דבר,, ׳הכל כמנהג המדינה, וכן ׳מנהג אבותיהם בידיהם,.

מה מקור סמכותו של מנהג? על כך יש כמה תשובות. רב שרירא גאון שואל: ׳מנלן דמנהגא מילתא היא?, ומשיב: דכתיב ׳אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, (תורה תמימה, דב, יט, יד).

הרשב״א, בהתירו את המנהג שנהגו להזכיר לציבור את אמירת ׳יעלה ויביא, בין קדיש לתפילת מעריב, מסכם וכותב: ׳ופוק חזי מאי עמא דבר וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר, (שו״ת הרשב״א, סימן רצג). הרא״ש כותב דברים דומים: ׳הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כך (שו״ת הרא״ש, כלל בה). גם מהר״י קולון כתב: ׳דאין יתכן מנהג קבוע שיפול בו הטעות לעשות מגד כל חכמי הדור׳(שורש נד). בסגנון דומה כותב גם הבית יוסף בנושא היתר שימוש בקדרות חדשות ביום טוב: ׳וכן המנהג פשוט היום ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר׳(טור או״ח, סימן תקב). כיוצא בזה כותב מהרש״ם בהתירו מקווה המחומם בגוף חימום פנימי לרחוץ במים חמים בשבת: ׳סוף דבר, כן נהגו כל עמא דבר בפני גדולי ישראל׳(שו״ת מהרש׳׳ם, חלק ג, סימן קט). גם המגן אברהם הביא בשם מהרא׳׳ש ש׳אמרינן מנהג עוקר הלכה, דודאי כך קיבלו אבותינו איש מפי איש׳(או״ח סימן תרץ, סעיף כא). הרי אפוא שתוקפו של מנהג נובע מהתפשטותו בעם בלי שיצא עליו ערעור של חכמים בדורו.

הערת המחבר: על מקור תוקף המנהג ראה ד׳ שפרבר, מנהגי ישראל, כרך א, ירושלים תש״ן, פרק א, עמ׳ כ-כג (להלן: מנהגי ישראל); על כוחו וסמכותו של המנהג ראה שם, פרק ב, עמ׳ כד-ל. ביבליוגרפיה נבחרת על מנהגים ראה שם, כרך א, מבוא והערות שם, וכן בכרך ב, פרק א, עט׳ א-טז, ׳מהות המנהג ותקפו', ונספח שם, עמ׳ יז-כב. על פשרה במנהג ראה שם, פרק ב, עט׳ כג-סז ונספח שם.

המשפט העברי בקהילות מרוקו- ספר התקנות-משה עמאר

שוב מצאתי בסי׳ קמ״ז טא״ה שהביא שם מוהרי״ק ז״ל, דברי רוב הפוסקים שהחמירו בענין הנז׳, והמחוור שבכולן, דלא איתמר זה אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפי׳ בכל שאר תנאים שנזכרו על פה, או נכתבו בשטר השליחות, אפי׳ קודם כתיבת הגט לא פסל, והוי גט כשר להתקיים התנאי, ולא לעיכובא איתמר. ואעפ״י שיש פוסק שהחמיר בזה אפי׳ בדיעבד, כבר נדחו דבריו לשם עיין עליהם. ולדעת המקילים הוי גט כשר, אפילו היבא דכתב התנאי בתוך הגט לאחר התורף, חוץ מתנאי הפוסל ע״פ, כגון חוץ, ואלא, דהוי דומיא דחוץ, דאפי׳ על פה הוא פסול וכ״ש אם כתבו בגט, דאפי׳ כתבו אחר התורף, וחזר ומחקו לא מהני להכשירו. ויש מי שהכשיר גם בתנאי חוץ, ואלא, אפילו כתבו בתוך הגט אחר התורף, ולא מחקו, כל שנתקיים התנאי הגט כשר. וכ״ש היכא דנכתב התנאי אחורי הגט, או בשטר השליחות. אלא שנדחו דברי המכשיר בזה. משום דהוי שיור בגט כשיתנהו בלשון חוץ ואלא, אליבא דעמודי ההוראה. אמנם בשאר תנאים, אסיקנא דכשר בדיעבד, אפי׳ היכא דכתבו בתוך הגט אחר התורף, וכ״ש אחריו, ואפי׳ יהיו כתובים בשטר השליחות קודם כתיבת הגט, וכ״ש היכא דהתנה אותם ע״פ קודם כתיבת הגט, דלא מיפסל בהכי בדיעבד, וכמו שפסק מוהרי״ק ז״ל בשם הר״ן ז״ל בסי׳ הנז׳. ולפי זה לא היה לנו לפסול גט זה שכתב ר׳ הלל, מחמת זכרון התנאי הנכתב בשטר השליחות, קודם כתיבת הגט, ולא נשאר בו רק בטולו הא', שהוא בטל מדאוריי', מטעם האמור בו, שחתם בו העד שלא כמצות הבעל, כי אם במצות ר' הלל שלוחו.

עוד ראיתי ונתון אל לבי, אופן התנאי הכתוב בשטר השליחות, והנה איננו כפול כתנאי בני גוב״ר לא בתחילת השטר, ולא בסופו. ובכן י״ל שנעקר התנאי ההוא מעיקרו, וכמאן דליתיה דמי. הואיל ולא נכתב התנאי כתיקונו והגט גט, אעפ״י שלא יתקיים התנאי. כדמוכח מדברי הרא"ש ז״ל שהביא טא״ה בסוף! סי׳ קמ״ז, ונמצא שאין כאן תנאי קודם כתיבת הגט כלל, ואם כן יהיה גט כשר, אפילו לדעת המחמירים. לולא הביטול הנמצא בו, מחמת חתי׳ העד שחתמו שלא במצות הבעל הנזכר. ועם היות שהרי״ף והרמב״ם ז״ל כתבו דלא בעינן כפל בתנאי דהוי' מעכשיו, וקי״ל דהאומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי, דוקא היכא דאיכא בתנאי לישנא דמעכשיו מפורש, אמנם היכא דאיתיה בכח ע”מ, ולאו בפירוש איתמר כנדון דידן, כולי עלמא מודו דבעינן כפול, ואם לא נכפל כמאן דליתיה דמי, והגט כשר אפי׳ לא יתקיים התנאי ההוא, כדמוכח מדברי הרא״ש ז״ל, לולא בטולו של הגט הזה מחמת חתימת העד כדאמרן, וכ״ש לדעת חכמי אשכנז וצרפת שנהגו לכפול התנאי, אפילו היכא דאיתיה כמעכשיו מפורש, וכ״ש היכא דליתיה אלא בכח ע"מ כנ״ד, דלדידהו לא הוי תנאי זה תנאי כלל דליתיה כפול, וכמאן דליתיה דמי וק״ל. נאם יעקב עכ״ל.

ע״ב. והוסיך עוד וז״ל ויש תקון לגט הזה להצילה מעיגונא, אם לא נמצא הבעל לכתוב לה גט אחר כשר והוא כשיחזור השליח לכתוב גט אחר לשמה כדת וכהלכה, מכח שטר השליחות הנז׳, ימסרנו לה בעדי מסירה לבד, בלא עדי חתימה, ובהא סגי לה להתירה לעלמא, ואין לומר בנדון זה כבר עשו עדים שליחותן, ולא יוכל עוד לחדש לה גט אחר השליח הנז', אלא יכול הוא לחדש לה גט אחר מכה שליחותו הראשון הנז' כדמוכח בסי׳ קכ״ב טא״ה. גם אין לפסול גט כזה מטעם שלא קבע זמן לאיסורא על ר׳ מסעוד, דלא איתמר זמן לאיסור, כי אם לכתחילה. אבל בדיעבד, אם לא קבע זמן שרי. כדמוכח בסוף סי׳ קמ״ג מטור אבן העזר.

סיון שס״ג

ע״ג. בהיות שהחכמים השלמים מהם נוחי נפש ז״ל, ומהם חיים עדנה אל יחסר המזג, ראו שכמה אנשים עברו תורות, חלפו חוק, אחר שהם ממשכנים בית דירתם המיוחדת להם לדירה, ונשבעים בה׳ אלהי ישראל שלא משכנו ולא ימשכנו, ולא חשו לדברת שבועת אלהים, וחוזרים וממשכנים הבית לאחרים, ולא שמו אלהים לנגד עינם, ודברים שאין אש ומים מכלה אותם, שבועת שוא מכלה אותם, ובהיות שבעל הבית דר בביתו, לכן לא ישמע הקול אם כבר ממושכנת ותחתיה תעמוד הבהרת, לכן בראות החכמים השלמים, מצורף לעון שבועת שוא, הפסד ממון יתומים ואלמנות, והרבה מבעלי בתים שנותנים המעות שלהם על הקרקעות, ונראה להם שהוא בטוח. עם היות שמקדמת דנא בימים שעברו, היה דר בעל הבית בביתו המיוחדת לו לדירתו, והיה מתחייב בשכירות איש נכרי ומן הדין מותר. עכ״ז בראות החכמים השלמים קצתם נ״נ זלה״ה, וקצת בחיים, מחיה חיים יתן להם חיים ארוכים טובים ומתוקנים, שיש בדבר קצת הערמת רבית, מצורף לזה ההפסד הגדול אשר זכרנו, ועון שבועת שוא למעלה מכולם, לכן תקנו תקנה הגונה ונאה וישרה, שכל איש אשר ימשכן ביתו המיוחדת לו לדירתו, לא ידור בביתו אף אם יתחייב בשכירות איש זר, ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לסיון המאושר שנת ועלו מושיעים בה״ר ציו״ן לפ״ק, ותנתן דת בכל סופרי העיר הזאת באלמלאח יע״א, להבין ולהשכיל ממוצא דבר לעשות על ספר חקה ההסכמה הזאת וקיים עכ״ל. וחתומים כמהר״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, וכמהר״ר שאול סרירו ז״ל.

אב שס״ג.

La symbiose judeo-ibadite -Pessah Shinar

Reste à considérer une différence de degré entre Ibàdites et Juifs du Mzab, ainsi que trois rites particuliers à ces derniers. La différence touche à leur attitude à l'égard des cimetières et des morts. L'atta­chement des Juifs à leurs ancêtres, considérés comme une sorte de corporation céleste d'êtres semi-mythiques, était, certes, empreint d'une profonde révérence mêlée de crainte superstitieuse; mais cela n'est en rien comparable à la place extraordinaire qu'occupent les morts chez les Mzabites. Dans leurs immenses nécropoles où tout Mzabite tient à être enterré, se réunissent périodiquement des clans en­tiers autour de leurs clercs pour commémorer leur ancêtre éponyme ou leurs cheikhs, prendre des repas communiels et distribuer des  aliments (marüf); là, se rencontrent les délégations des sept qsür pour délibérer sur les problèmes intéressant l’ensemble du Mzab; c’est à cet endroit aussi que se tiennent des assises judiciaires et que les propriétaires s’acquittent de leur contribution annuelle, la tnüba. Naguère, au marché de Ghardaïa, le conseil municipal laïque avait la coutume, lors de ses délibérations, de siéger sur des pierres pro­venant de tombeaux, pour associer à ces délibérations le conseil des Mânes invisibles.

Nous avons un témoignage authentique sur cet état d’esprit dans une lettre adressée probablement par le Conseil des Douze au Chef d’annexe de Ghardaïa, en réponse aux admonestations dudit fonc­tionnaire au caïd qui avait omis de prendre les mesures qui s’impo­saient lors d’une épidémie de typhus: “A Monsieur le Commandant Supérieur… Sachez que le médecin ne doit pas voir ni morts ni ma­lades mzabites; vous avez fait là une chose mauvaise. Et vous n’avez pas à prendre des Mzabites comme soldats. Vous n’avez pas à changer les lois de nos ancêtres… Vous dites ô Français, que vos aïeux sont morts, que vous ne communiquez plus avec eux. Nous, Musulmans, disons que, alors même que leur chair et os sont décomposés dans la terre, nos ancêtres vivent et veillent sur leurs enfants. (ils) sont comme un lion dans la forêt… il mange quiconque veut le faire périr … Nos ancêtres vous disent : le gouvernement qui prendra un seul Mzabite comme soldat périra”.

Paradoxalement, l’aspect désolant des cimetières mzabites, parse­més de poteries crevées ou écornées, semble suggérer une attitude peu respectueuse envers les morts. Cette impression d’abandon n’est qu’ap­parente: la pratique des inscriptions funéraires étant bannie par les Ibàdites, les vases mutilés de façons diverses servent de repères aux familles pour reconnaître l’emplacement des tombes. Mais pourquoi l’usage de vaisselles? Serait-il une survivance d’un mobilier funéraire, comme en présentent beaucoup de sépultures primitives — et d’une croyance en la continuation des besoins terrestres du défunt dans sa tombe? De toutes façons, sur ce point encore, les Mzabites diffèrent des Juifs dont les tombes portent des inscriptions hébraïques indiquant nom et âge du défunt, date de décès, mots d’éloge funèbre, et par­fois aussi, des graffiti représentant une bouteille et un verre. Seules les tombes dépourvues d’inscriptions sont garnies, à l’instar des tom­bes mzabites, de poteries mutilées — une bouteille (de vin) désignant un homme et un bol (de café) désignant une femme. Autre diffé­rence: les cimetières mzabites se distinguent de ceux des Juifs par nombre de constructions: qubba-s de forme carrée, conique et pyra­midale, autels, stèles et oratoires. Chez les Juifs il existe un rite qui leur est propre: lors des obsèques d’hommes on jette sur le par­cours du cortège funèbre un mélange de poudre d’or ou d’argent avec “du sol de la Palestine”.

On notera, enfin, trois autres rites pratiqués par les Juifs de Ghardaïa, auxquels les Ibàdites, paraît-il, sont également restés étrangers. L’un s’appelle Kittab et désigne les cérémonies marquant l’entrée de l’enfant juif à l’école religieuse à l’âge de cinq ans; un rite pré­liminaire s’appelant le “petit Kittab" a lieu à l’âge de quatre ans.

Selon Huguet (ibid.), cette cérémonie avait lieu à l’âge de 3 ans de l’enfant. Cette divergence pourrait peut-être s’expliquer par le fait qu’il y a un décalage de 60 ans entre les textes cités. Pour une description du kittàb v. Briggs, pp. 28-31

 Chez les Mzabites on célèbre la fin des études coraniques, khatmet al-Qur'an et cette fête ne dure qu’un jour. L’autre rite particulier aux Juifs consiste en l’aspersion mutuelle, lors du premier jour de la fête de Shavuot, la Pentecôte juive, pratiquée par des groupes de jeunes gens appartenant aux deux soff de la Communauté. Cette coutume se retrouve aussi au Maroc, où elle était pratiquée, vers la même époque et de la même façon, par les Musulmans adultes et enfants, de certaines villes (Fès, Meknès, Rabat-Salé, Mazagan) et par certains tribus berbères (Ait Sadden, Ait Yüsi, Ait Warâïn). Westermarck pense qu’il s’agit là d’un vieux rite purificatoire berbère qui fut plus tard interprété comme un charme de pluie. Le nom arabe de la Pentecôte, ‘ansara, étant souvent représenté aux Maroc comme le nom d’une femme juive, pourrait indiquer une origine juive de ce rite berbère qui est d’ailleurs condamné par les toiba du pays. Une telle hypothèse s’accorde avec l’explication fournie par le Dr. Huguet selon lequel cette coutume commémorerait le miracle de Moïse faisant jaillir l’eau du rocher.

 A noter la racine commune du mot ‘ansara avec l’héb­reu 'asàrâ, assemblée de fête. A l’époque de losephus Flavius et du Tal- mud, ce dernier mot désignait la pentecôte, Shavuot, Cf. M. Jastrow, A Dictionary of the Targumim etc. (1926), p. 1103.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר