Meknes-Portrait d'une communaute juive Marocaine-Joseph Toledano
UN STATUT D'INFERIORITE
Mais le retour de la sécurité et de la prospérité et le quasi monopole sur le commerce international et la promotion à la Cour de conseillers écoutés, n'impliquaient pas la disparition, ni même l'atténuation du statut d'infériorité et des humiliations inséparables dans la tradition marocaine de la condition de dhimmis. Même si on en élimine l'exagération à dessein, le témoignage du Français Mouette, reste suffisamment éloquent sur ce point :
" Les Juifs sont en grand nombre en Barbarie et on les y respecte pas plus que dans les autres contrées, au contraire s'il y a des ordures à jeter, ils sont les premiers à cette tâche. Ils doivent travailler pour le roi quand ils sont réquisitionnés, en contrepartie seulement de leur nourriture. Ils doivent subir sans réagir coups et insultes même si c'est un enfant de six ans qui les lapide. En passant devant une mosquée, ils doivent se déchausser quelle que soit la saison et ils n'osent pas les remettre même dans les villes impériales comme Fès et Marrakech de crainte de flagellation et de prison dont ils ne seront délivrés que moyennant versement d'une grosse amende. Ils n'ont d'autres métiers que le commerce et l'artisanat. Il y a parmi eux un grand nombre de riches, mais leur statut n'est pas différent de celui des plus simples d'entre eux. Ils sont en correspondance avec les Juifs d'Europe qui leur envoient des armes et des munitions (pour leur commerce) avec l'accord des consuls…"
Monarque absolu, gouvernant seul ne s'entourant que de collaborateurs dévoués à sa personnes, excluant ainsi les élites traditionnelles de Fès qui le détestaient autant qu'il les abhorrait, il avait largement fait appel à des conseilers juifs, mais quelle que fut leur véritable influence – et elle fut loin d'être négligeable, nous le verrons, ils n'eurent jamais droit à un titre officiel, les postes d'autorité incompatibles avec leur condition de dhimmi. Sur le plan de la masse, nous pouvons de nouveau nous reporter au témoignage des Rédempteurs de la Merci :
" Les Juifs sont habillés de noir, de brun et de violet et il leur est défendu de porter un habit blanc…Il n'est pas permis aux Juifs de se servir de monture (cheval) quand ils vont en ville. Il n'y a qu'Abraham Meimoran, (Maim- tan) Juif du Roi qui ait ce privilège et encore n'ose -t -il s'en servir de crainte d'être maltraité faute d'être reconnu. Quand ils sont en campagne, ils peuvent se servir de mules ou de mulets, mais il leur est défendu d'avoir des chevaux. A notre second voyage à Mequinez en 1708, un marchand français qui venait avec nous, montait une cavale changée avec celle d'un Juif qui était aussi de compagnie. Deux Maures voyant ce Juif monté sur la cavale, viennent à lui en furie et l'auraient mis en pièces si on ne les avait empêchés, disant pour leur raison qu'un chien de Juif ne méritait pas de monter à cheval… "
La nécessité de distinguer les Juifs de la masse des fidèles musulmans devait même s'enrichir d'une curieuse et durable discrimination. Après la reprise aux Espagnols des ports de la Mamora en 1681, de Larache en 1689, et celui de Tanger (1684) aux Anglais, le sultan ordonna l'abandon des babouches peintes en noir en signe de deuil de l'occupation de ces villes par les chrétiens, et le retour aux babouches jaunes traditionnelles.- sauf pour les Juifs, condamnés à continuer à peindre obligatoirement en noir leurs babouches ! Philosophes, les rabbins de Meknès se convainquirent aisément que ces babouches, ils les portaient noires volontairement – en signe de deuil pour la destruction du Temple de Jérusalem ! Le scrupuleux respect des règles de la dhimma, s'il interdisait de donner des titres officiels aux conseillers juifs du sultan, n'en diminuait pas pour autant leur rôle effectif dans la conduite des affaires commerciales et diplomatiques du pays.
L'AUTONOMIE RELIGIEUSE
Autre incommensurable dimension de la dhimma, la plus précieuse aux yeux d'une communauté très profondément attachée à la tradition de ses ancêtres, la liberté de culte et le respect de l'autonomie religieuse, la non -intervention dans les affaires intérieures de la communauté tant qu'il n'y avait pas de risque d'atteinte à la sécurité publique – comme nous l'avons vu au moment de la crise messianique. Liberté essentielle, même si assortie d'un statut d'infériorité, d'humiliation, car non -intériorisé.
Dans le mellah, le Juif vit sans être inquiété ou harcelé, selon ses lois et ses coutumes, sans être confronté comme dans l'Espagne chrétienne à une propagande visant à le convertir et le contraignant à défendre sa foi dans des disputations publiques. Ce qui explique l'absence de toute littérature apologétique, les rabbins marocains dispensés du devoir de défense et illustration de la religion juive, ne se préoccupant que de son application interne sans se soucier d'affrontement théologique avec la médina.
Le respect des convictions religieuses s'étendait même aux rares chrétiens habitant l’empire, recevant l'assistance de leurs prêtres. Les prisonniers employés aux travaux forcés en étaient dispensés quatre jours par an à l'occasion des fêtes de Noël, Pacques, la Nativité de Saint Jean Baptiste et de la Vierge. Alors que la vente de boissons alcooliques aux musulmans était strictement prohibée, l’empereur avait exceptionnellement autorisé les Juifs de Meknès à leur vendre la mahya – et c'est peut -être l'origine de cette spécialité industrielle de la communauté de Meknès jusqu'à nos jours . "Il ordonna aux Juifs "de fournir le suffisant pour la fabrication hebdomadaire de l'eau de vie qui les réconfortait.
Musulman très pieux, pratiquant scrupuleusement tous les commandements de sa religion dont nombre sont identiques à ceux de la foi juive, comme le révèle ce curieux épisode rapporté par les frères de la Merci venus négocier la libération des esclaves de leur nation : "Avant notre arrivée on avait trouvé en creusant la terre à Salé deux grandes statues vêtues à la romaine. Elles furent portées à Méquinez et le Roy du Maroc qui ne voulait pas permettre au consul de France, le sieur De Périllé de les racheter, les donna à son Juif Abraham Meimoran qui les condamna à être enfermées entre quatre murs parce que les statues et les figures d'hommes et d'animaux sont également en horreur chez les Juifs et les Mahométans…"
יוסף טולדנו- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי
רצף תקריות זה, חסר תקדים מאז כינון הפרוטקטורט, עורר דאגה רבה בקהילה היהודית, כפי שכתב הירחון היהודי החדש 'לוניון מרוקן״ – L'Union Marocaine. העיתון נוסד בתחילת 1933 בידי אלי נטף, מורה יהודי תוניסאי , ששם לו למטרה להוות משקל נגד לנטייה הציונית של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ -illustre L'Avenir -. הוא צידד בטמיעה בתרבות הצרפתית, וקרא ליהודי מרוקו לקשור את גורלם לצרפת בדומה ליהדות אלג'יריה ותוניסיה. נראה שדאגתו העיקרית הייתה סכנת הידרדרות במצב הביטחוני, העלולה לסכן את השלום הצרפתי.
״בטווח של ימים אחדים, תחילה בקזבלנקה ואחר כך ברבאט, נראה היה כי תגרות חסרות חשיבות ומריבות סתמיות בין הנציגים הפחות ראויים של שתי האוכלוסיות, ערערו את יחסי האמון המצוינים ששררו עד כה בין שני היסודות הילידים של הארץ – היסוד המוסלמי והיסוד היהודי. ההפגנות ההמוניות שתקריות אלה כמעט חוללו, והתנכלויות האספסוף, שדוכאו במהירות הראויה, מושכות את תשומת לבנו, ובהכרח מביאות אותנו להסיק את המסקנות המתחייבות: תקריות השבועות האחרונים, החסרות חשיבות ומשמעות כשלעצמן, מעידות על קיומו של מצב רוח שהיה רדום עד כה, שאין להתעלם ממנו או לזלזל בו״.
שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי החרדים לשמירת הסדר התייחסו ברצינות לאיום. הם חששו כי תקריות מעין אלה יגלשו לתסיסה רחבה יותר, ויחזקו את התנועה הלאומנית שהייתה עדיין בראשית דרכה. ברבאט התריעה על כך המחלקה לענייני הילידים: ״התקריות האחרונות מוכיחות כי הניגוד המסורתי בין מוסלמים ויהודים עומד להתחדד. התקריות הרבות מהוות סכנה אמתית לסדר הציבורי, ועל כן חיוני לשים להן קץ במהרה״.
התקריות התפשטו גם לאזור הפרוטקטורט הספרדי. באל קסאר אל כביר הן לבשו גם פן דתי מדאיג. ביוני 1933 ארגנו מוסלמים הפגנה לפני בית הספר ההיספנו-עברי כדי למחות נגד הצגת המופע ״סול הגיבורה״, לרגל מסיבת סוף השנה. לדעתם הייתה במופע פגיעה חמורה באסלאם. המחזה מעלה על נס את חייה של הקדושה לאלה סוליקה חטשואל, אשר בשנת 1833 העדיפה למות ולא להמיר את דתה. נכבדים מוסלמים דרשו מהפאשה לאסור את הצגת המחזה. לבסוף, למרות הבטחות ההגנה הנחרצות של השלטונות הספרדיים, החליט ועד הקהילה היהודית לא להעלות את ההצגה מחשש למהומות. למרות זאת לא נמנעה התקפה על הרובע היהודי, כפי שדיווח קונסול צרפת בעיר טיטואן: ״קבוצות ילדים מצוידים באלות פשטו במשך שעתיים על המללאח ועל הרחובות הסמוכים. הם השתלחו ביהודים ותקפו אותם, יידו אבנים על בית ספר כי״ח (כל ישראל חברים, אליאנס) ופצעו את המנהל ואת בנו״.
העיתון ׳לאבניר אילוסטרה״ לא שכח לציין את ״התנהגותה המופתית של האוכלוסייה הספרדית ושל השלטונות, וגם את התרעומת שהביעו הגורמים הנאורים באוכלוסייה המוסלמית. גורמים אלה הסתייגו ממובילי המהומות, אשר ניכר היה כי שולהבו על ידי פעילים גרמניים המובילים בגלוי תעמולה המעודדת את הפרת הסדר הציבורי באזור הספרדי״.
יומיים לאחר מכן, ב-1 ביולי בטנג׳יר, פצע שמואל ישראל, יהודי צעיר בעל חנות משקאות, את בנו של נכבד מוסלמי שהיה לקוח קבוע בחנותו. האיש היה שיכור כלוט, אך מיד התפשטה השמועה על רציחתו כביכול. מהומות פרצו, ונפצעו כ-30 איש. המשטרה הבינלאומית התערבה, הפרידה בין הצדדים הנצים וביצעה מעצרים. 18 צעירים יהודים נידונו למאסר של 8 עד 30 ימים; שמואל ישראל נידון לשישה חודשי מאסר.
כעבור שבוע התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה הפן־אסלאמית. ימים ספורים קודם לכן נצבעו סיסמאות על קירות העיר: ״תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!״ אולם למרבה המזל, למרות מספר התנכלויות, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.
בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי(Judería), והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לצאן מרעיתו להימנע מכל תקרית ״בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים״.
בספטמבר 1933, אל מול המצב הנפיץ והמתח הגואה, הקדימו ויצאו נכבדי העיר המוסלמים בקריאה נרגשת שהופצה ברבים, למען סולידריות והבנה הדדית בין שתי הקהילות. את בני ארצם היהודים הזהירו מפני תוצאות התעמולה הציונית המתבדלת, מבלי לנקוט בשמה:
״ידוע לנו היטב שתקריות שלושת הימים האחרונים, שאירעו בין מוסלמים ובני ארצנו היהודים אינן לרוחכם, ואתם גיניתם אותן באופן ברור. לכן אין אנו חוששים שהם יישנו, אבל אנו מבקשים להאיר את תשומת לבכם לעניין שאולי חמק מעיני רבים מכם. העניין הוא התעמולה המזיקה שמנהלים בחוגים מסוימים אנשי מדון, המבקשים ללבות את השנאה וליצור סכסוכים, כדי שיוכלו לנצל את המצב.
יהודים! אל תאמינו אף לא לרגע אחד כי יש בתקריות ביניכם ובין המוסלמים כדי לקדם את ענייניכם ולשפר את מצבכם. שמעו נא את אזהרותינו, ודעו לכם כי התועמלנים המסוכנים שאנו מדברים עליהם אינם מבקשים אלא להשתמש בכם לענייניהם, תוך כדי ליבוי היצרים וחבלה ביחסיכם המצוינים עם המוסלמים. אסור שהאומה המרוקאית, כאומה מוסלמית, תהיה מושא של חוסר כבוד או זלזול כלשהו. וראוי שתימנעו, כפי שהיה בעבר, מכל דבר העלול לפגוע ברגשותיה ובכבוד ההדדי בין הגזעים. מוסלמים! מקדמת דנא נודעו בברור השכנות הטובה שלכם וסובלנותכם, ולא ייתכן שתיפגע מידת הכנסת האורחים שלכם, אשר במשך מאות בשנים העניקה מקלט בטוח בארצנו לכל כך הרבה אורחים. היהודים חיו אתכם כמו אחים, הם קיבלו ללא תנאי את סמכותכם ואת סמכות בתי הדין שלכם. הם מוכנים לדבוק בעתיד בהתנהגות שהם סיגלו לעצמם עד היום ולהפגין כבוד שהאסלאם ואמונותיו זכאים לו. על כן אנו מבקשים לחזור ולהדגיש את טיב הקשרים עתיקי היומין בין שני הגזעים, קשרים שבעיני משקיפים זרים מציבים אותנו כמופת לחירות ולשוויון.
יהודים! אנא אל תשכחו את מאות השנים שבהן חייתם בתוך העם המרוקאי, בעל הסובלנות הנדיבה. התמידו בהתנהגותכם כלפי שכיניכם, סרבו להפוך מקור לסכסוכים, גרשו מקרבכם את אלה שמסיטים אתכם לרע ומבקשים להניא אתכם מלחיות עם אחיכם המוסלמים בשכנות של אחווה ורווחה שנתקדשה במשך מאות בשנים!״
נדרש זמן לחזרה לשגרה הן במרוקו הצרפתית והן במרוקו הספרדית. בינתיים הגיעו הדי התקריות למשתתפי הקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בפראג בספטמבר 1933. נציג מרוקו, העורך הראשי של עיתון ״לאבניר אילוסטרה״ יונתן טורש, התקומם נגד התיאור המבהיל של התקריות בפי מר אבישר נציג ארץ ישראל בקונגרס, שהציגן כ״פוגרום דמים״. טורש לעומתו מיעט בחומרת המאורעות ומחה ש״אין לדבר על פרעות כאשר מדובר למעשה במספר קטן של תקריות שוליות; אין לחטוא נגד צרפת הליברלית, המקפידה להגן על יהודי מרוקו״.
תולדות משפחת אלנקאוא-רבי יוסף משאש
מתוך אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש חלק ב'
תולדות משפחת אלנקאוא
סימן תתף
ניסן. לפאריז.
למעלת הרב החוקר, כמה״ר פייבוש הלוי, ישצ״ו, שלום.
מכתבו הגלוי הגיעני, תודה רבה על אמריו כי נעמו, והרי המשך המשפחות.
אלנקאוא. המשפחה היקרה הזאת, היא עתיקה, בטוליטולא שבספרד, ויצאו ממנה אדירי התורה והחכמה, כמה קהילות, ובס׳ ״שער כבוד ה׳״, להרב הקדוש כמוהר״ר אפרים אלנקאוא זיע״א, שהוציא לאור מר ניהו רבה, כמוהר״ר חיים בלייח זצ״ל, שם בהקדמתו דף 15 ע״א, הביא מ״ש החכם החוקר הגדול צונץ ז״ל, על המשפחה. הזאת נעמ״י, וז״ל, מדברי המצבות הנמצאות בטוליטולא, נלמוד תולדות משפחו׳ יקרות, ומהם ״אלנקאוא״ אשר כלם נפלאו בעיר הזאת בגדולתן ובחכמתן ובחבתם לעמם ישראל, במצבן הרע או הטוב, ומהן יצאו הרבה אנשי שם, אנשי אלנקאוא היותר קדמונים, שנזכרו בספרים, המה יהודה ושמואל שנהרגו בהיכל מלך טוליטולא קרוב לשנת 1200, היא ש׳ ד״א תתק״ם, על דבר שקר שהלשינו עליהם, בני שמואל היו ג׳ אברהם, יוסף, שלמה. מתו במעט שנים זה מזה, כי אברהם נהרג בחיי אביו, ושני אחיו הנשארים מתו במגפה, והאחרון לא הניח אחריו אלא בת אחת. אפרים בן אברהם, מת זקן ושבע ימים ומכובד מאד, כי ישב על כסא אביו קודם גויעתו, א״כ לפי המצבה יוצא לנו שאביו מת קודם, ואביו ע״פ הכתב אינו אלא אברהם ההוא הנהרג, א״כ אברהם אביו הנהרג נפטר ש׳ 1314, ה״א ק״א ובנו אפרים 1355 ה״א קט״ו, שמואל בן יוסף מת זקן 1345 ה״א ק״ה, או 1344 ה״א ק״ד, ישראל בן יוסף אלנקאוא הקדוש בעל מנורת המאור הנזכר בס׳ ר׳ זכות וברבנים אחרים, נשרף בטוליטולא עם ר׳ יהודה בן אשר עם ס״ת, ור׳ יהודה מת כידוע בקיץ שנת 1391, ה״א קל״א, והרב ישראל אולי הוא אחיו של שמואל בן יוסף, בנו אפרים אשר ברח מספרד, בא ״להונין״ ומשם היה כותב להריב״ש, שני בנים נולדו לו ישראל ויהודה ולראשון כתב ספרו שער כבוד ה׳, על דברים רבים מהחכמה האלהית, אשר לא הגיע לנו עד זמננו הוא ופירושים אחרים, הרב הזה גווע ש׳ 1442 ה״א ר״ב מתוך גדולה בעיר תלמסאן, יבנו יהודה שכן במוסתגאנים, ובוהראן, ובתלמסאן, ויש לו שו״ת עם הר׳׳ש דוראן, והיה חמיו של בנו של הר״ש דוראן, והוא ר׳ צמח דוראן, ובנו של ישראל ה״ה ר׳ אפרים היה בתלמסאן בש׳ 1468, ה״א רס״א, ושלח כתבים להרב צמח הנז' יראת ה׳ וענוה הן היו המידות של אנשי המשפחה הזאת, יוסף היה איש עניו שאינו מתגאה על אחרים, ועיניו,מלאות ענוה, אפרים צנוע צדיק עניו, טוב לפני אלהיו ולפני אחיו, ידיו טהורות עיניו לארץ שפלות, בדודים אחרים שבחו עוד יראת ה׳ על הבן אפרים, ועל אברהם בן שמואל נכתב, זה המנוח פה, רב פעלים והכבוד, נפלא במדותיו הישרות, והיה מליץ טוב ומושיע לעמו לפני מלכים וגדולים, ובביהמ״ד שבנה היו העניים מוצאים מפלט ועזר, ורבים אחרים ממשפחת אלנקאוא, הבאים בדורות האחרונות האלה נודעו לנו, ורובם חיו בארץ המזרחית, ר׳ יוסף בן אברהם אלנקאוא היה בש׳ 1520 ה״א ש״פ, בעיר שאלוניקי, 1522 ה״א שפ״ב היה בקוסטאנטינופל. ור׳ יעקב אלנקאוא בש׳ 1600 ה״א ת״ס, מ״מ, בנה ביהמ״ד בקונסטאנטינופל, ר׳ יו״ט אלנקאוא בעל שו״ת שביתת יו״ט, ר׳ יצחק אלנקאוא היה בש׳ 1563, או 1568, ה״א תכ״ח, תלמידהר״י מטראני, הר׳ אפרים בעיר סופיא 1675 ה״א תע״ד, ר׳ משה אלנקאוא, שחיבר סדר צונץ, שהביא הרב הנ״ל, בהקדמתו הנ״ל, ע״ש, עוד הביא הרב הנ״ל, שם משם ם׳ מקור ברוך פ׳ בחוקותי, שבשנת התקמ״ו מ״מ דרש באלג׳יר על הר׳ אהרן אלנקאוא, ומזרעו הוא הר׳ דוד נ״ע, ובנו החכם כהה״ר יוסף ישצ״ו, הוא חיבר ספר שומע יוסף, רמזים על ק״ש.
ובספר שבט יהודה דפוס וארשא תרמ״ג, דף 24 כתב סיבת הרג יהודה ושאול הנ״ל ושהמלך היה אלפונסו הגדול, ובשנה ד׳ למלכו היתה עלילת הדם בעיר איסיגא, וקמו ההמון הפרוע על היהודים להשמיד וכו׳, והלכו ג׳ יהודים לדבר אל המלך, והם דון אברהם בנבנשתי, ודון יוסף הנשיא, והר״ר שמואל בן שושן, ואמר המשנה שיביאו היהודי לייסרו, ואמרו השלוחים הנ״ל אל המלך, הם יודעים שאם יתייסר היהודי יודה על מה שלא עשה, כי יבחר מות מחיים של יסורים קשים, אמר להם המלך שלא יפחדו מזה, כי הוא כבר נשבע שלא יקבל הודאה מיהודי ע״י יסורין, ממה שאירע לו בתחילת מלכותו, כי נגנבו לו שתי כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים נקראים, יהודה אנקווה, ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר כי היהודים גנבום, והכה אותם ביסורים והודו שגנבום, ותלה אותם, ואחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד מעבדיו, ואז ידע כי היהודים בחרו מות מהיסורים, ומפני זה עמד עד שהוציא משפט היהודים לאור בעלילת הדם, ע״ש.
גם בם׳ אוצי״ש אות א׳ אלגקאוא, הביא ענין זה בקצרה, ודבר עוד על ר׳ ישראל בן יוסף שנהרג עם ר״י בן אשר בש׳ 1391, וחיבר ס׳ מנורת המאור, מוסר השכל, נחלק לשערים, וכל שער לפרקים נדפס בש׳ 1578, קצור ממנו נדפס, בשם מנורת זהב כלה, וכולל חמשה פרקים, א' פ׳ המצוות בעשרה שערים, ב׳ פרק גדול בנים, ג׳ פ׳ משא ומתן, ד׳ פ׳ הדינים והדיינים, ה׳, פ׳ דרך ארץ, ור׳ יו״ט אלנקוה, חיבר שו״ת על ד׳ טורים וחמשי׳ לגפ״ת וקצת דרושים, נדפס בשאלוניקי 1788.
עוד מהמשפחה היקרה הזאת, הרב ר׳ משה ז״ל, נתיישב בעיר סאלי במארוקו, והוליד בן חכם ר׳ מרדכי ז״ל, והוא הוליד ג׳ בנים, החכם ר׳ עמרם, והרה״ג כמוהר״ר אברהם זצ״ל, המחבר ס׳ כרם חמד שו״ת ב״ח, וס׳ זבחים שלמים, ועוד הרבה ספרים, הוא בא לערי אלג׳ירי, והיה בתלמסאן שלש שנים, והיה רב בעיר מעסכר, ונתבש״מ זה קרוב לחמשים שנה, ואחיו הרה״ג כמוהר״ר מסעוד זצ״ל, ר׳ עמרם הנז׳ הוליד ג׳ בנים, החכם ר׳ מרדכי זצ״ל, והחכם ר׳ יעקב זצ״ל, והרה״ג כמוהר״ר מסעוד זצ״ל, ור׳ אברהם הנז׳, הוליד ג׳ בנים, ר׳ מרדכי, וישראל, ואליהו, ר׳ מסעוד לא הניח זרע, ר׳ מרדכי בן רבי עמרם הנז׳ הוליד הרה״ג כמוהר״ר רפאל ישצ״ו, המפורסם לראב״ד הגדול של כל ערי מארוקו, הוא הוליד בן הרה״ג כמוהר״ר מיכאל יששכר ישצ״ו, ורי״ע אחי ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד ד׳ בנים הרה״ג כמוה״ר אליהו זצ״ל, ויצחק, ומסעוד, ועמרם, ר׳ אליהו הוליד ג׳ בנים חכמים, ר׳ יצחק, ור׳ אפרים״ ור׳ אברהם, הרה״ג ר׳ מסעוד בן ר׳ עמרם הוליד החכם ר׳ עמרם, ור׳ יוסף, והוא הוליד ר׳ מרדכי, ויוחנן, כל זה כתוב בהקדמת ספר קרני ראם שו״ת להרה״ג כמוהר״ר רפאל הנ״ל ישצ״ו, נדפס ירושלים תר״ע לפ״ק, ועוד חיבר ם׳ פעמוני זהב, ום׳ תועפות, שניהם תשובות, על ד׳ חלקי הש״ע, ועוד לו בכתובים, כמ״ש בהקדמות, ועתה אודיע כבודו מהנוגע להרה״ק כמוהר״ר אפרים זיע״א, הקבור פה תלמסאן.