ארכיון יומי: 28 ביולי 2018


Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 2-Redacteur: Asher Knafo

Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 29

Redacteur: Asher Knafo

Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d'abord traiter de l'origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l'Afrique du Nord sont tous à l'origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n'a laissé sur place que peu de soldats venus de l'Arabie et de l'Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s'implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu'à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les média tendent à propager de plus en plus l'arabisation officielle, qui souvent s'affronte à un mouvement de renouveau berbériste.

 Je n'utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen. Quand à l'origine des Juifs d'Afrique du Nord, il est impératif d'élucider un mythe assez répandu dans les médias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu'une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l'époque romaine, pour la bonne raison qu'un judaïsme, dans le sens propre du terme, n'existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n'a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israélites ou Judéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Egypte qui ne sont qu'un reflet du culte monolâtrique israélite de l'époque monarchique pré deutéronomiste.

 Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l'an 70 par les Romains, et la perte de l'indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l'attrait qu'avaient les gentils, ou les païens, pour l'antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s'étaient pas convertis.

L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n'existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu'un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l'époque comme d'une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens

 Mais contrairement à l'avis de l'historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s'accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l'étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive. Avec l'avènement de l'Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l'Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d'abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s'islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l'origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée.

Aussi, la thèse défendue par l'historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d'origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l'origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l'évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d'Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israélites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.

 Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l'inexistence d'un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c'est le fait qu'il ne fait que répéter ce qu'avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n'a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d'Israël et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d'évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l'existence d'un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel.

Durant tout le Moyen âge, l'Afrique du Nord et l'Espagne ne formaient qu'un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l'époque voyageaient facilement d'une communauté à l'autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d'Espagne et ceux de l'Afrique du Nord. Cependant, avec l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l'on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grâce à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d'espagnol dans le domaine lexical. Jusqu'au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les sh'elot u-teshubot), certains termes de l'hébreu en espagnol, pour qu'ils soient mieux compris par le lecteur.

Bien avant le protectorat espagnol de 1912, l'Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu'avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraîna, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs.

 Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C'est ainsi que l'on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca. Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l'association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphaël Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno et Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi, Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive

Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l'ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l'accord de compromis » pour l'évacuation des Juifs du Maroc, en août 1961.

מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- חיים זאב הירשברג

  זאגורה וסביבתה.

בבוקר יצאנו לבקר במללאח הקרובים לזאגורה. בזאגורה עצמה אין מה לראות היום. אולי מחר יום ד', יום השוק יהיה יותר מעניין. הנקודה החדשה, יש בה רק משרדי השלטונות הצבאיים, קסרקטין, בתי קצינים והפקידים, תחנת האוטובוס. בראשונה פנינו אל אמזרו, השוכנת בגדה השמאלית של הדרע. זהו כפר ברברי גדול עם "קצור" גבוהים של שלוש – ארבע קומות, מוקף חומות בצורות. המללאח שוכן בקצה הדרומי ובו מאה וארבעים נפש, עניים מרודים. בכל זאת יש להם "צלא" יפה עם תקרה המונחת על קשתות, ובו תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק". משכורתו של המורה 700 דורו לחודש כלומר, שבע-עשרה וחצי לירות ישראליות. כאן למדנו לדעת כיצד מייצרים את המאחייא , יי"ש תמרים או תאנים, בדודים ובכלי זיקוק הפשוטים ביותר. ש' הכין שורה של צילומים והסריט גם את תהליך הייצור. גם כאן ראיתי הרבה עיוורים וחולי גרענת. לפני שנפרדנו ביקשני המורה הצעיר בתלמוד תורה, כשעיניו זולגות דמעות, לרשום את שמו, אברהם בן שלמה חזות, ולהתפלל לשלומו ולשלום יהודי אמזרו בשובי לירושלים. למחרת נפגשתי אתו בשנית, כשהוא בדרך לשוק, והוא הפציר בי כמו ילד קטן, שאראה לו, אם אמנם לא שכחתי לרשום את שמו ואת בקשתו.

בקרבת אמזרו שוכן "קהל אלמנצוריה", מללאח קטן שיש בו ארבע-עשרה משפחות, שהן שבעים וחמש נפש. ניסינו להגיע אליהם, אבל המכונית שקעה בחול שהביאה הסופה, והיינו נאלצים לוותר על הביקור. אך לאנשי מנצוריה נודע על בואנו, והתפשטה ביניהם השמועה, שנתכוונו לרשום אותם לעלייה, וכדי שלא להחמיץ את השעה, הכינו רשימת משפחות מפורטת, בציון הגיל, והביאו אותה למחרת היום לשוק.

משם פנינו לאל- ערוּמיאת, השוכנת צפונה לזאגורה. גם כאן קיבלתי רשימת הנפשות, שבעים וארבע במספר, ה "צלא " הקטן בנוי בסגנון כפרי יפה, הבימה נמצאת בין ארבעה עמודים , שעליהם מקורה התקרה. אין כאן חלונות, רק ארובה ברור כי גם הם שייכים ל "חסידי ליובאוויץ". עם זאת, על אחד הקירות מתנוססת כרזה גדולה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. קרן קיימת לישראל". הילדים בתלמוד תורה נחמדים, אבל כמעט לא היה אפשר להסתכל בפניהם, מחמת הזבובים שעטו עליהם. אנשי ערוּמיאת היו להם דקלי תמרים, ומכרום כבר לברברים.

אותו יום ביקרנו עוד שני מללאח במרחק חמישים קילומטר צפונה לזאגורה, רבאט תּינזוּלין, כפר השוכן ליד הכביש ובו מאה ועשרים יהודים וקצבת אל-מח'זן השכנה שיש בה מאה נפש. זו חבויה מן הדרך בחורשה ליד הנהר, כאן הכרתי את מימון אבטאן, טיפוס של יהודי בעל גוף העשיר הכפרי, בעל שדות וכרמים וכנראה גם מלווה בריבית, כפי שהבינונו מן הרמזים, זו הפעם היחידה שיהודי ביקש ממני תעודת אישור, כי אמנם מארץ ישראל אני. רבים שאלו לכתובתי ושמחו לקבל כרטיס ביקור, מזכרת מאת איש ירושלים (ודאי גם בכוונה שיוכלו לפנות אלי בעת הצורך), אבל שום יהודי לא ביקש שאזהה את עצמי, לעומת זאת לא רצה מימון אבטאן להשיב על שאלתי, מה פרנסתו ומעשיו. אבטאן הוא ראש שתי העדות השכנות ורודה באחיו כמנהג ה "שייכים". אף כי ניכר הוא שאיננו מרוצה ביותר מן הביקור, הזמיננו לביתו, בעל שתי קומות, העושה רושם של אמידות, וכיבדנו כאורחיו. אחרי כן נתרכך קצת ואף הסכים להצטלם, עם בניו, אבל לא עם בנותיו. אחד מבניו סומא הוא בעינו האחת, תוצאה של טיפול ביתי בגרענת. הוא הראה  לש' תכשיטים יפים ויקרים אבל דרש מחירים מופרזים.

שמעתי מהשליחים שלנו, כי בהרבה מללאחים כפריים ה "שייכים" היהודיים העשירים מנעו, מי במתק שפתיים ומי בהסתה, את בני עדתם מלעלות לארץ ישראל, מפחד שמא יישארו לבדם בכפר.

גם הפעם ירד גשם, אבל הוא לא מנענו מלבקר את ה "מערה", שדה הקברות שבו טמונים כמה צדיקים.

למחרת בבוקר יצאנו לראות את השוק השבועי, המתקיים בחאן החדש הגדול.  היו כאן יהודי אמזרו וערומיאת ומנצוריה, אבל רוב הרוכלים והרוכלות, במיוחד בתכשיטי כסף, היו כאן מה"חראטין. ניכר היה שהשוק חלש, רבים נמנעו מלבוא, כנראה בגלל הגשמים והסופות, ואלה שבאו ארזו כבר כעבור שעה את חפציהם ומיהרו להקדים לחזור לבתיהם, קודם שישתנה מזג האוויר אחר הצהרים. בכל זאת היתה לי השהות להסתכל בטיפוסים של הברברים וה'חראטין, כחולי עור, הנקראים כאן גם ה "דרעאווי".

הרבה סיפורים ואגדות נרקמו על תושבי עמק פורה זה של הדרע, שבו נמשכם ה "קצור" וחורשות הדקלים ליד גדות הנהר לאורך מאה וחמישים קילומטר. התושבים המוסלמים מיעוטם בני חורין, ערבים או ברברים טהורי גזע, ורובם בני תערובת של כושים, עבדים ושפחות, שהובאו מסודאן, ואנשים חופשיים.

בני תערובת אלו נקראים  "חראטין", והם מצטיינים בצבע בעל גוון כחול כהה, השונה מצבע הכושים החום כהה. גם שפתותיהם וכפות ידיהם כחולות.גם הסדינים, שהם מתעטפים בהם ורק מרכסים אותם בפריפות כסף, כחולים כהים, ולכן נקראים הם בפי הזרים האנשים הכחולים. הם נחשבים לנחותי דרגה מן ה "אחראר" בני החורין, ומהווים מעין מעמד מיוחד של עבדים למחצה. ה "חראטין" אנשים נוחים ונכנעים. בדרך מברכים הם כל עובר אורח במכונית, בהרימם אל יד ימינם ובהראותם את "החמסה", חמש אצבעות, סימן של מזל. שאלתי גם אנשים שפגשתי ומהם שמעתי הסברים נוספים.

יש דעה , כי ה "חראתין" הם מצאצאי החבשים הנוצרים, שבאו הנה לפני הכיבוש הערבי, ומצאו כאן קהילה יהודית ותיקה, שאיתה חיו בראשונה בשלום. לפי מסורת אחרת באו הנה היהודים לאחר ה "חראתין", וחילקו ביניהם את העמק, שנקרא לפנים, עמק הזיתים, במידה , זרוע בזרוע, ולכן נקרא בוא ואדי דרע, עמק הזרוע. אין להתפלא כי האגדה על ניצחונותיו של יואב, שרדף את הפלשתים עד מרוקו, נדדה והגיעה עד הנה, ואפילו נמצאת כאן כבתובת באותיות מרובעות., המכריזה כי "עד כאן הגיע יואב בן צרויה", והוא ייסד כאן את העיר  "חג'אר סולימאן", אבן שלמה. עובדה היא, כי בימי הגאונים חיו כאן יהודים. הם נרדפו קשות במחצית המאה השתיים-עשרה לספירת הנוצרים, בעלות המייחדים לשלטון. על גורלם לאחר מכן לא נודע ולא כלום. אמנם נתפרסם (על פי כתב יד בלהג הערבי המקומי) סיפור על מלוכה יהודית בעמק זה, ועל מלחמות הסולטאן היהודי עם הנוצרים. זאגורה נקראת אז ג'בלין, כלומר, שני ההרים. זכר לאוכלוסייה נוצרית בסביבה זו רוצים למצוא בשם המקום ערוּמיאת (הנכתב אמנם בעין) כלומר, רומים נוצרים. במקורות שונים נזכרים היהודים שוב החל מהמאה השש-עשרה לספירה. אין כל סיבה להניח, כי אלה היו מתיישבים חדשים. יותר קרובה ההשערה, שהיה כאן יישוב יהודי רצוף, מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.

תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

אף כי לגבי התשתית המשפטית שביסוד התקנה לא יצאנו מגדר השערה, הרי שעצם העובדה שמגורשי קסטיליה נקטו אקטיביזם משפטי אינה מוטלת בספק. אפיון זה מתחדד על רקע השוואה להתנהלותם המשפטית של מגורשי ספרד במקומות הגירה אחרים בעת שניצבו בפני אתגרים דומים. מקובלת הדעה כי הגולים הספרדים בכל מקום שהגיעו אליו ביקשו לשמר את מסורתם הספרדית ונאבקו למענה, ואם נהגה בספרד הנורמה לחייב שכיב מרע לתת גט כדי להימנע מייבום סביר שנמצא אותה גם ביעדי ההגירה האחרים. ואולם לא מצאתי הסתמכות על מסורת ספרדית בעניין זה של מניעת ייבום בשום אחד ממקומות שאליהם היגרו מגורשי ספרד. מצד אחר אם חדשה הייתה התקנה ונבעה מתוצאות הלוואי של הגירוש ובעיקר היפרדות משפחות ואחים וקשיים מרובים בארגון חליצה, הרי בעניין זה דומה היה מצבם של המגורשים שהגיעו לאיטליה, לבלקן ולארץ ישראל למצבם של מגורשי קסטיליה שהגיעו לפאם. אומר בזהירות כי עד כמה שבדיקתי מגעת לא הגיעו אלינו ידיעות על תקנה מעין זו בכל המקומות האחרים זולת פאס, וקרוב לוודאי שלו הייתה קיימת הייתה מוצאת את ביטויה בספרות ההלכתית הענפה ששרדה מתקופה זו שלאחר הגירוש.

הערת המחבר:    קיימת הבחנה בהלכה בין חיוב בגט לבין כפייה בגט. בעוד הכפייה היא ישירה ואפילו בשוט, החיוב נוקט אמצעים עקיפים ברמות שונות. ראה למשל דיון בעניין זה בטור ושו״ע אבן העזר, סימן קנד סעיף כד. עם זאת גם חיוב בגט נחשב לדבר חמור המצריך זהירות רבה, ולפיכך נקיטת אמצעי זה בידי המגורשים היא צעד מרחיק לכת מאוד.

על פני הדברים, יש דמיון רב בין המניעים של תקנת פאם לצמצום הייבום ובין המניעים שהיו לחז״ל ולחכמי ההלכה בדורות המאוחרים יותר בעניין העגונה. אלא שעדיין קיים שוני רב בין אישה נשואה שבעלה נעדר, שהוא המקרה הקלסי של עגונה הנדון בספרות ההלכתית, לבין אישה נשואה שבעלה שוכב על ערש דווי, וקיים חשש שתזדקק לייבום. אשת הנעדר זוכה להתערבות המערכת ההלכתית רק לאחר שהיא נקלעה למצב של עגינות, אך אין המערכת מקדימה תרופה למכה ומונעת מראש מכל אישה להגיע למצב של עגינות. לעומת זאת, בתקנת בפאס זכתה כל יבמה פוטנציאלית להגנה מראש בין שתתעורר לאחר מכן בעיית עגינות ובין שלא תתעורר בעיה שכזו. גם האמצעי המשפטי להבאת מזור לאישה שונה מאוד בשני המקרים. לאישה העגונה מגמישים את דיני הראיות כדי לפתור את בעייתה, ליבמה הדבר נעשה באמצעות חיוב האיש לתת גט. השימוש בדיני הראיות מעוגן בצורה חזקה בדין התלמוד עצמו, וחכמי ההלכה המאוחרים הלכו בעניין זה בדרך כבושה וסלולה. אבל חיוב האיש לתת גט בהיעדר עילה מוצדקת המוכרת לפי הדין הוא מן הדברים שהמערכת ההלכתית נרתעת מהם, ושימוש מועט באמצעי זה נעשה בתקופה מאוחרת כל כך של ההלכה.

מצאנו אמנם שימוש מעין זה גם לגבי עגונה רגילה במנהג שרווח בספרד, ואשר זכה להסכמת הרא״ש, ולפיו חייב האיש בטרם יצא לדרך להפקיד גט עבור אשתו שייכנס לתוקף כעבור שנה, במקרה שלא יחזור כעבור זמן קצוב. אלא שכאן לא מדובר בכפייה ישירה, כי אם בכפייה בדרך של בררה, ואם ירצה האיש, יוכל לוותר על מסעו ולא יאולץ לתת גט. לעומת זאת בתקנת המגורשים בפאס לא הותירו בררה לאיש החולה, והוא חויב לתת גט בלי דרך מילוט כלשהי. אמנם השימוש בתניית הכתובה שעשו הספרדים באימפריה העות׳מאנית מרכך קושי זה במידה רבה. האיש התחייב בכתובה לתת גט לאשתו אם יהיה חולה מסוכן והוא נשבע על כך. מעתה תתערב המערכת המשפטית כדי לאלץ אותו שלא להפר את שבועתו, שהיא עברה דתית חמורה, אך לא כדי להכריחו לתת גט בלי עילה שהדין מכיר בה. אבל תקנת פאס לא הלכה בדרכי עקיפין ולא הקלה על המערכת המשפטית, אלא התערבה במישרין והכריחה את האיש לתת גט כדי שאשתו לא תזדקק כלל לייבום. הנכונות להשתמש בחקיקה בתחום רגיש של חיוב האיש לתת גט מעידה על תרבות משפטית בעלת תעוזה רבה שהייתה למגורשים מארץ קסטיליה.

נוכח עמדה החלטית זו אין זה מפתיע שחכמי מרוקו נקטו כאותם חכמי קסטיליה שסברו שיבם משומד אינו יוצר זיקת ייבום, והאלמנה חופשייה במקרה כזה להינשא ללא חליצה. וכך העיד ר׳ יעקב בי רב ששהה תקופה מסוימת בפאס ואף כיהן בה כרב:

וכבר שאלוני חכמי מצרים על ענין כזה והשבתי להם הלכה למעשה שאחיהם של אלו שנטמעו בין הגוים אינם בני חליצה ויבום. וכן ראיתי אני במערב כמה נשים מאלו נשואות בלא חליצה ויבום וכך העלו כל חכמי קאשטיליא או רובם ויש לי הודאות ממקצתם.

לא כל חכמי קסטיליה נקטו כך. אדרבא, ראשי הרבנים הספרדים בשלוניקי באחד הכינוסים בשנת רע״ד-1514 נמנו וקבעו, כי זיקת הייבום בין משומד ובין האלמנה שרירה וקיימת ומצריכה חליצה. העובדה שחכמי המערב נקטו עמדה מנוגדת לזו שינקטו כעבור עשרים שנים חכמי שאלוניקי מצביעה בבירור לאן נטה לבם.

הערות המחבר:    אתר נוח לחיפוש הם החיבורים בית יוסף לר׳ יוסף קארו וכנסת הגדולה לר׳ חיים בנבנשתי. שני החיבורים הללו מאספים את השו״ת עד לאמצע המאה השבע-עשרה ומתמצתים את עיקריהם תוך שהם מסדרים את הדברים לפי סדר ספר הטורים. הכתובת המתאימה לאיתור מקורות בנושא היא אבן העזר, סימן קמה, אך לא מצאנו שם זכור לחקיקה כלשהי. מצאנו בבית יוסף אע״ז, סימן קט, מקרה שבו הורה ר׳ יעקב בירב לחולה שנטה למות והיו לו אחים משומדים בפורטוגל ואילו אשתו הייתה בדרך רחוקה, לזכות לאשתו גט כדי למנוע ממנה עיגון בשל זיקת הייבום.

[1]    כך למשל גם פסולי עדות מובהקים כשרים להעיד כמו אישה ועבד, וכן מקבלים עדותו של גוי מסיח לפי תומו. גם עדויות נסיבתיות או עדות מפי השמועה קבילה בעניין זה בניגוד גמור לשאר ענייני עריות שהדרישה בהן לראיות כשרות היא קשיחה ביותר. ראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן יז.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר