באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר

באהלי ישמעאל

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מרטין גילברט

תרגום : לבנה זמיר

מבוא

יהודים : זיכרו את חייבר

ב-7 באוגוסט 2003, אַמְרוזִי בִּן נוּרְחַסִין, אחד המחבלים בפיגוע בעיר באלי, נכנם לאולם המשפט בבאלי, אינדונזיה. הוא הגיע לשמיעת גזר דינו, לאחר שנמצא אשם בגרימת מותם של יותר ממאתיים אנשים, איש מהם לא יהודי. אל מול השופטים והמצלמות, כאשר כל תשומת הלב של התקשורת העולמית ממוקדת בו, הוא צעק בערבית: 'יהודים: זכרו את חיייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להבים אתכם.

1,375 שנה לפני התפרצות זו בבית המשפט, הנביא מוחמד, מנהיגה של האמונה האסלאמית החדשה, רשם את אחד מניצחונותיו הצבאיים הראשונים. ניצחונו זה התרחש בשנת 628 נגד שבט יהודי שחי בח'ייבר, נווה מדבר שבחצי האי ערב. על סמך מקורות היסטוריים ערביים, נהרגו באותו קרב כשש מאות עד תשע מאות יהודים. מיעוט יהודי שזוכר היום את התבוסה הזאת, מתייחס אליה כאל היסטוריה רחוקה של העם היהודי. אך עבור חלק מהמוסלמים, הקרב על ח׳ייבר מהדהד גם היום, במשמעות שהכריז עליה אמרוזי בן נורחסין.

התהודה המודרנית של ח'ייבר, באה לעתים קרובות לידי ביטוי בנקיטת עמדות עוינות כלפי מדינת ישראל היהודית. ההיסטוריון גדעון קרסל היה עד ממקור ראשון לכך בסתיו 1989, כאשר קבוצה של בדואים הסבירו לו במהלך ארוחת בוקר ידידותית ורגועה, שישראל תחדל בקרוב להתקיים; זאת משום ש-"זהו רצונו של האל – ושום דבר לא יכול לשנותו', הבדואים גם סיפרו לקרסל, כי קרב ח'ייבר הוא נושא שכיח לשיחות ביניהם, כתוצאה משידורי רדיו במצרים, ירדן וערב הסעודית. במהלך עבודתו בקרב הבדואים, קרסל שמע לעתים קרובות ביטויים זהים לאלו שאמרתי השתמש בהם מאוחר יותר, באולם בית המשפט בבאלי : ח'ייבר-ח'ייבר יאַ יַהוּד, ג'אַיְישְ מוחמד סָא-יַעוּד  (ח'ייבר-ח'ייבר לכם היהודים, צבאו של מוחמד עומד הוא לשוב').

ב-16 באוקטובר 2003, חודשיים לאחר מתן גזר הדין בבאלי, ראש ממשלת מלזיה, מהאתיר מוחמד, הביע משאלה דומה. ראש הממשלה המלזי – שחנך בשנת 1986 'יום נגד היהודים'- אמר במהלך כנס הפסגה האסלאמית העשירית כי ^זלא יתכן מצב ש-1.3 מיליארד מוסלמים יובסו על-ידי כמה מיליוני יהודים… עשרים ושלוש שנות מאבקו של הנביא מוחמד, ידריכו אותנו לבטח כיצד עלינו לפעול^,.

תוך שלוש שנים, ב־25 לינואר 2006, משאלת-לב זו עודדה את הבוחרים הפלסטינים הערביים בגדה המערבית וברצועת עזה, שהעניקו רוב לחמאס – תנועת ההתנגדות האסלאמית. (חמאס זכתה בארבעים וארבעה אחוז מהקולות, לעומת ארבעים ואחד אחוז ליריב הקרוב ביותר, הפת״ח). אמנת תנועת החמאס שהותקנה בשנת 1988, מצפה ליישום ׳הבטחתו של אללה׳ גם אם הדבר עשוי לקחת זמן רב. באמנה זו נכתב: 'הנביא, עליו התפילה והשלום, אמר: "יום הדין לא יגיע עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים (בהרגם את היהודים), כאשר היהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים אז יאמרו, 'הו מוסלמים, הו עבדאללה, יש כאן יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'.

כיצד מפרש העולם המודרני, שֶׁסַע עתיק-יומין זה שבין יהודים למוסלמים? כיצד התפרש הדבר במשך 1,400 השנים שבהן חיו יהודים בארצות רבות תחת שלטון מוסלמי? במאה הי״ב, שש מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, הרב משה בן־מימון (הרמב״ם), הידוע למוסלמים כמוסא אבן מיימון, השיב תשובה משלו לשאלה הזאת. בתארו את מצב היהודים לאחר חמש מאות שנות שלטון מוסלמי, הוא כתב: 'אין אומה אשר עשתה יותר נזק לישראל. אף אחת מהן לא העליבה והשפילה אותנו במידה כזאת. אף אחת לא הצליחה להמעיט בערכנו כמותם. – הרמב"ם, איגרת השמד –  הוא התייחס להשלכות ההתרחבות הצבאית של האסלאם, שהתרחשה במהירות מאז תקופתו של מוחמד במאה השביעית ואילך.

הכיבושים האסלאמיים הפכו את היהודים לנתיניהם של שליטים ערביים ומוסלמים, על שטחי קרקע נרחבים, המשתרעים בין חופי האוקיאנוס האטלנטי במרוקו ועד להרי הינדו כוש באפגניסטן. בהיותם לא-מוסלמים, יהודים אלה הוחזקו במעמד נחות של ד'ימי (בני חסות), אשר למרות שהגן עליהם ואפשר להם לחיות על פי דתם ואמונתם, כפה עליהם השפלות והגבלות מבזות בחיי היומ-יום. אותם תנאים הוטלו גם על הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי. כאשר הכיבוש האסלאמי הגיע ליבשת ההודית, גם ההודים נאלצו לקבל את מעמד הד'ימי.

יחד עם זאת, קיים היבט נוסף לסיפור זה של ביזוי והשפלה. בסוף המאה העשרים, כ-800 שנה לאחר הכרעת הדין המרשיעה של הרמב״ם, ברנרד לואיס, יהודי ולמדן נצחי בנושא יהודים והאסלאם, השקיף על 1,400 שנות חייהם של יהודים תחת שלטון האסלאם. לואיס כתב: 'היהודים מעולם לא חיו ללא אפליה, אך לעתים נדירות בלבד סבלו מרדיפה.' הוא ציין כי מצבם של היהודים תחת שליטים אסלאמיים ׳מעולם לא היה גרוע כפי שהיה בשיאה של הנצרות, אך גם אף פעם לא שפיר כפי שהיה בעולם הנצרות במיטבו׳. לואיס ציין מחד, כי ׳אין שום דבר בהיסטוריה האסלאמית שמקביל לגירוש ספרד והאינקוויזיציה, הפוגרומים ברוסיה, או השואה הנאצית', אך הוא ציין מאידך, כי בהיסטורית היהודים תחת שלטון האסלאם, אין שום השוואה עם האמנציפציה המתקדמת וקבלת האחר שהוענקו ליהודים במערב הדמוקרטי במהלך שלוש מאות השנים האחרונות.

שתי פרספקטיבות אלו על מצבם של היהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי ב- דאר אל-אסלאם (עולם האסלאם), ייבחנו בספר זה מנקודת מבט היסטורית. המוקד יהיה היהודים עצמם: גברים ונשים אשר שאפו להפוך לחלק בלתי נפרד, יצרני ומקובל במדינות שבהן הם חיו, כאשר נאמנותם הוענקה לאותו שלטון מקומי אשר למרבה הצער התהפך לעתים קרובות נגדם. הנרטיב מתחיל עם עליית האסלאם במאה השביעית ונמשך עד לימינו אלה. הוא כולל השפעתה הגורלית של הציונות החל משנת 1897 ואילך, התהוותה של מדינת ישראל בשנת 1948, וההתנסות אותה חוו יהודים בארצות ערב והאסלאם לאחר הקמת המדינה. 850,000 יהודים אלה נאלצו לעזוב את בתיהם ואת ארצם, נהדפים החוצה על-ידי רדיפות ושנאה. הצעת האומות המאוחדות, לחלוקה מדינית עבור יהודים וערבים בפלשתינה-א״י, גרמה לתגובה אלימה של העולם הערבי, שהביאה בעקבותיה אקסודוס יהודי המוני המשתרע על פני כשני עשורים. ההגירה התעצמה עם מלחמת ישראל-ערב בשנים 1948-49, מלחמת העצמאות של ישראל, אשר במהלכה 726,000 ערבים מפלשתינה-א״י הפכו גם הם לפליטים.

אני יהודי אשכנזי, עם שורשי משפחה באימפריה הרוסית של הצארים. מאז ומתמיד ניסיתי לכלול את היסטורית היהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי, כחלק בלתי נפרד מהחיבורים שלי על ההיסטוריה היהודית. באטלס שלי על השואה, מיפיתי את מקום הלידה של כמה אלפי יהודים ילידי הארצות המוסלמיות המשתרעות בין מרוקו לעיראק, אשר בגלל שהותם במערב אירופה ב־1939, נקלעו לחורבן של מלחמת העולם השנייה, גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. בשנת 1976, שרטטתי את סיפורם של יהודי ארצות ערב באטלס מאויר ובו חמש-עשרה מפות תחת הכותרת: 'יהודי ארצות ערב: ההיסטוריה שלהם במפות'. במכתבים שחיברתי בנושא ההיסטוריה היהודית עבור דודתי המאומצת בהודו, שפורסמו תחת הכותרת מכתבים לדודה פור׳: 5000 שנות היסטוריה של העם היהודי ואמונתו, כללתי שבעה מכתבים על היהודים בארצות מוסלמיות.

ספר זה מביא את סיפורם של היהודים, שחיו בזמנים שונים בארבע-עשר מדינות תחת שלטון מוסלמי. ארצות אלו הן אפגניסטן, אלג'יריה, ח'אנות הבוּכַרים במרכז אסיה (כיום אוזבקיסטאן), מצרים, עיראק (לשעבר בבל ולאחר מכן מסופוטמיה, כולל כורדיסטן), איראן (לשעבר פרס), לבנון, לוב (טריפולי וקירנאיקה), מרוקו, טורקיה העותימאנית, פלשתינה (כאשר הייתה תחת שלטון מוסלמי), סוריה, תוניסיה ותימן, כולל עדן.

שלושה היבטים של הסיפור נשזרו בו, והענקתי לכל אחד מההיבטים האלה משקל שווה. היבט ראשון הוא הסיפור ההיסטורי, בתנופתו הכרונולוגית ועל טווח רחב של מדינות, ערים ואישים. השני מורכב מראיות שתועדו ושנשתמרו במשך מאות בשנים: רישומים ארכיוניים של ממשלות ומוסדות. ההיבט השלישי הוא הקול האנושי של אותם האנשים שסיפורם מרכיב את הנרטיב: מלים המובאות כלשונן של משתתפים ושל עדי ראייה, אשר נשתמרו במכתבים, שירים, ספרי זיכרונות, כמו גם עדויות בעל-פה. היסטוריה היא הסיפור הקולקטיבי של רבבות אנשים.

היסטורית היהודים תחת שלטון האסלאם במשך 1,400 שנה, עם הצלחותיה והישגיה, רגעי הכאב והרדיפה, היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של כל אומה ערבית ומוסלמית. היא גם חלק מהנרטיב הרחב יותר של ההיסטוריה היהודית ושל המורשת היהודית. היא סיפורם של קהילות ואנשים שחיו לעתים קרובות תחת לחץ אל מול ההגבלות הקשות. זהו הסיפור של תרומת היהודים לרווחתם של מדינות ערביות ומוסלמיות. זהו גם סיפור של מערכת יחסים משתנה ולעתים בלתי-יציבה בין יהודים למוסלמים, שכללה לסירוגין רגעי פחד ואימה, כמו גם תקווה והזדמנויות עבור מיליונים רבים של יהודים.

על פי המסורת היהודית והמוסלמית כאחת, יהודים וערבים היו צאצאיו של אברהם, אשר בנו הבכור ישמעאל נשלח אל המדבר ובנו הצעיר יצחק נשאר בבית עם אביו. בנו של יצחק, יעקב, הוא זה שקיבל את השם ישראל. ככתוב בספר בראשית, כאשר אברהם נפטר, בניו יצחק וישמעאל קברו אותו יחדיו במערת המכפלה. צאצאיו של ישמעאל מוזכרים בשמם בספר בראשית, בו הם מתוארים כשנים-עשר מושלים. כך גם בנו של יצחק, יעקב, שהיו לו שנים-עשר בנים, הם שנים-עשר שבטי ישראל הנזכרים בשמם בספר בראשית. צאצאיהם של יצחק ושל ישמעאל שחיו לאחר אלף שנה בארצות הנשלטות על-ידי צאצאיו של ישמעאל – באוהלי ישמעאל – היו שֶמִים, בנים לשושלת עתיקה משותפת.

מרטין גילברט

באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-מרטין גילברט-תרגם לבנה זמיר-2013-עמ 24-20
ההדגשות במאמר, הן שלי א.פ