האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012

פיצול ושגשוג: הממלכות הזעירות

שני הח׳ליפים האחרונים היו שונים זה מזה תכלית שינוי. חכם השני, כמו אביו, היה פוליטיקאי מנוסה ושליט שחונך לשלטון, משכיל אמיתי ואוהב ספר. עם מותו בשנת 976 עברה הממלכה החזקה ביותר באירופה לידי הישאם השני, נער בן שתים־עשרה שגדל להיות מנהיג צללים בלבד. כוח השלטון האמיתי היה נתון בידיו של הווזיר הראשי, אל־מנסור הידוע, שהנוצרים זוכרים אותו בתור אלמנסור המטיל אימה, שיצא למסעי שוד על ממלכות הנוצרים והיה בוזז את פעמוני כנסיותיהם בתור סמל להשפלתם. אל־מנסור היה מביא דוגמאות עפר ממערכותיו הצבאיות הרבות וציווה לטמון אותן בקברו אחרי מותו. כשמולאה צוואתו בשנת 1002 נקברה איתו גם הח׳ליפות כולה, אף על פי שהוא עצמו לא היה יכול לדעת זאת.

שבע שנים לאחר מכן מת בנו ויורשו של אל־מנסור בנסיבות מסתוריות, ובכך החלה תקופה ארוכה של תוהו ובוהו ומלחמות אזרחים. התברר שהח׳ליפות אינה מוסד יציב שכל נתיניו נאמנים לו, אלא פסיפס של קבוצות מרוכזות בעצמן ומעמדות עילית של גורמים אתניים, שהדבק שחיבר ביניהם היה עוצמתו האישית וכישרון שלטונו של הח׳ליף. ערבים, ברברים ו״סלאבים״ (מוסלמים בני אירופה) פתחו בעימות קטלני על ירושת הממלכה, שכולם יחד חברו להרוס. בתוך עשרים ושתיים שנה הוכתרו והודחו תשעה ח׳ליפים, ושלושה מהם שלטו יותר מפעם אחת. בינתיים נבזזה קורדובה, אזורי הכפר הידלדלו, בני אדם איבדו את פרנסתם ואת ביטחונם ובכל מקום נעשו מעשי זוועה: סיפור עצוב, שמזכיר לנו שהפוליטיקה וההיסטוריה הפוליטית חשובות יותר בקביעת היבטים אחרים של חיי האדם ממה שההיסטוריוגרפיה כיום מוכנה להודות.

הח׳ליפות, שהייתה מתה זה כבר, בוטלה רשמית ב־1031. אל־אנדלוס התפצלה לממלכות זעירות ששלטו בהן סיעות אתניות יריבות (ערבים אנדלוסים בסוויליה, ברברים בגרנדה, סלאבים בוולנסיה ואלמריה וכיוצא בזה). המדינות המוסלמיות הנפרדות איבדו את ההגמוניה האסטרטגית שלהן בחצי האי ועכשיו נאלצו להעלות מס לאחת הממלכות הנוצריות – היפוך תפקידים שציין את ראשית הרקונקיסטה, התהליך האטי של התפשטות שלטון הנצרות כלפי דרום, שהיה עתיד להימשך עוד כמאתיים שנה.

עם התפוררות הח׳ליפות התגבש סטטוס קוו חדש. הסדר החדש שקם בחצי האי אפשר לתרבות האנדלוסית, שעדיין לא נס לחה, להביא לידי ביטוי את כוחות היצירה שלה בתנאים החדשים שנוצרו. התברר שפיצול פוליטי ומידה של אלימות מורגלת, אקראית אבל מרוסנת – כמו באיטליה במאה החמש־עשרה – עולים בקנה אחד עם התאוששות הכלכלה ותסיסה מחודשת ופריחה בתחומי התרבות.

נושא התואר ח׳ליף נחשב לשליחו של הנביא, ולח׳ליפות הישנה אכן נודעה משמעות דתית, ששכנה תמיד מתחת לתרבותה הארצית. לשליטי המדינות הקיקיוניות לא הייתה שום יומרה דתית שכזאת וכל שאיפותיהם התמצו בעושר ובתהילה. רובם היו אנשי העולם הזה, ״שזיקתם הדתית לאסלאם שטחית… ועיקר עניינם נתון לשירה, לספרות ולאמנות בכללותה.״ התפוררות השלטון המרכזי עודדה את שגשוג האמנויות, מפני שהשליטים הקיקיוניים הרבים ניסו לחקות את פאר בית אומיה בחצרותיהם שלהם, וגם הגבירים היהודים הלכו בדרכם.

פסגה מתונה

המאה האחת־עשרה נחשבת בעיני רבים לשיאו הראשון של תור הזהב היהודי, אבל הדבר הזה נכון רק בתחום התרבות. התמונה בתחום הכלכלה אחידה פחות. קרקעותיהם ומסחרם של יהודים רבים נפגעו קשה בגלל המלחמות, ולראשונה הסתמנה הגירה ניכרת של יהודים אל ארצות הנוצרים שבצפון. מצד אחר היו השליטים הקיקיוניים נוחים יותר מח׳ליפי בית אומיה לקבל יהודים במשרות בכירות. שבעים שנה לפני כן לא יכול חסדאי אבן שפרוט להתמנות רשמית לשר האוצר בח׳ליפות קורדובה, ועתה היה היהודי אסמעיל אבן נע׳רילה – שהיהודים קראו לו שמואל הנגיד – הווזיר הגדול בממלכת גרנדה, ועוד יהודים שימשו במשרות רמות במקומות אחרים. יותר מבבל מקום אחר לפני העת החדשה נשפטו בני אדם בספרד של הימים ההם לפי תועלתם, לפעמים אפילו לפי כישוריהם, ולא לפי מוצאם ודתם דווקא. הסובלנות, אף על פי שלא נחשבה צו מוסרי, הייתה הנחת יסוד תועלתנית והלך רוח נפוץ וטבעי, ואולי זו הסיבה שהיא פעלה(פחות או יותר).

הממלכות הקיקיוניות תרמו רבות לתרבות הערבית, ועוד יותר מזה לתרבות היהודית. העברית הייתה לשפה השלטת בשירה היהודית; עלתה קרנם של לימודי התלמוד, ובה־בעת ניכרה התפתחות של ממש בפילוסופיה בקרב יהודי ספרד. שירים בעברית נכתבו בכל מקום, ובתוך כך הומצאו ביטויים, ניבים, נגזרות והטיות חדשים ורבים מספור, מקצתם מבריקים וגאוניים ומקצתם עציים במקצת (מפני שהיו חיקוי מכני של צורות ערביות). נושא מפתיע שעורר רגשות עזים היה הדקדוק העברי. דומה שהתחום היובשני הזה הועמד על בסיס שיטתי(בידי יהודה חַיוּג׳ ובייחוד יונה אִבּן גִ׳נאח); ויחד עם ההתקדמות בחקר הסמנטיקה העברית סייע הדבר למפרשי המקרא לבחון מחדש את הטקסטים המקראיים ולהתפלמס על נושא מכריע בחשיבותו – פירוש דברי האל. בשל כך גדלה חשיבותו של חקר הלשון בקרב היהודים כמו בקרב הערבים, ובכמה מובנים הטרימה את עבודתם של ההומניסטים האירופים במאה השש־עשרה. כשפרסם אבן ג׳נאח את ספריו עבי הכרס על הדקדוק העברי(הוא התבסס על חיוג׳, אבל גם מתח עליו ביקורת חריפה) הייתה המחלוקת עזה כל כך עד ששמואל הנגיד עצמו, היהודי הבכיר ביותר באותה מאה, ראה צורך להתערב בה. על הכף היו מוטלות סוגיות כבדות משקל כגון שורשים שילשיים יוצאים מן הכלל – לא סוגיה מסעירה כשהיא לעצמה, אבל חשובה לפירוש המקרא – וגם עתידם ושמם הטוב של המלומדים.

שמואל הנגיד החזיק במשרה הרמה ביותר מכל יהודי ספרד לדורותיהם, אבל היה גם מלומד בעל שם בדורו ואחד המשוררים העבריים החשובים ביותר בכל הדורות. בתור הווזיר הראשי של גרנדה היה מעמדו גבוה משל חסדאי אבן שפרוט, על כל פנים מבחינה רשמית, אבל בפועל הייתה סמכותו מוגבלת ומקומית הרבה יותר, מפני ששירת רק את מדינת גרנדה הקטנה, השקועה בתככים ובפוליטיקה מקומית. איש בעל יכולות מפליאות היה, אבל כישרונו החשוב ביותר היה יכולתו לעשות שימוש פוליטי הולם בכישוריו האחרים, כלומר לנצל אותם בתור מנופי כוח.

רשימת הקשרים, התככים והמלחמות האינסופיות שבהם היה שמואל הנגיד מעורב ארוכה מכדי לפרטה. פורה לא פחות היה מפעלו הספרותי: שלושה ספרי שירים, שרבים מהם עדיין מרתקים את הקורא בן ימינו, מילון מונחים מקראיים, חיבורים על דקדוק עברי וסוגיות תלמודיות (הוא היה גם הרב הראשי של יהודי גרנדה ותלמידו של רבי חנוך בן משה). יצירתו הנועזת ביותר היא ניתוח פולמוסי של הסתירות בקוראן, שעליו הגיב המלומד המוסלמי אבן חזם בחשיפת הסתירות בתנ״ך. ביסודו של דבר צדקו שניהם, ושניהם גם יחד – בלי כוונה תחילה – העמידו את הבסיס לביקורת הקנונית של המקרא והקוראן. מה שמייחד את הפולמוס הזה הוא עצם קיומו: לא זו בלבד שיהודי עומד בראש מדינה מוסלמית, אלא הוא אף מותח ביקורת גלויה על דתה – תופעה יוצאת דופן בסובלנותה אפילו לאותה תקופה. (השוו, לדוגמה, את התגובות החריפות של האסלאמיסטים בימינו על כל ביקורת קלה שבקלות על הקוראן.) לגל האסלאמי שעתיד היה לשטוף את ספרד במהרה היו כמה קובלנות ממשיות להזין בהן את קנאותו.

היסטוריונים יהודים הוקסמו מאישיותו המרתקת של שמואל הנגיד וראו בו את התגלמות תור הזהב של יהודי ספרד. אבל רום מעלתו הפוליטי היה בסופו של דבר מקרה יוצא דופן שהתבסס על אישיותו שלו ושל אחרים, והוא הסתיים בכי רע. אחרי מותו מונה בנו יהוסף לווזיר ולרב, אבל מאחר שלא ניחן בכישורי אביו נפל יהוסף קורבן לאויביו. הוא ניסה להימלט מן הארמון בבושת פנים, מחופש לאפריקאי שחור, אבל התגלה ונטבח במקום. אחרי מותו פרצו בשכונות היהודיות של גרנדה פרעות רצחניות, שניזונו גם מן השנאה כלפי שמואל הנגיד ובנו. האסון שבו מסתיימת הפרשה מאלף לא פחות מגדולתו לשעבר של שמואל הנגיד. רק אם נתבונן בשני הקצוות גם יחד, ובאופיים האישי, נוכל להבין את חשיבותה של פרשת שמואל הנגיד בימים ההפכפכים ההם, כל כמה שהיו תור זהב.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-עמ' 46-42

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר