ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.משה עובדיה-מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים

משה עובדיה

מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים

(30.06.1916)

ההוצאה להורג בתלייה של שני יהודים תושבי ירושלים משה מלל הספרדי ויוסף אמוזיג המוגרבי בשער יפו על ידי העות׳מאנים באמצע מלחמת העולם הראשונה (1916), שמורה בזיכרון משפחות מוגרביות כמו משפחת חרוש, אמוזיג ואזולאי זה למעלה מ-87 שנים.

במאמר זה נבדוק את הספרות ואת העדויות שנכתבו או נמסרו על פרשה זאת. יש לציין שבתקופת מלחמת העולם הראשונה (41918-191) האימפריה העות׳מאנית התפוררה לחלוטין. העות׳מאנים היו זקוקים לחיילים, כדי להחזיק את צבאם. חיילים שערקו נתלו, בעיתון ״החרות״ יש סקירה מורחבת על מלחמת העולם הראשונה, בסקירה ניתן לקרוא על תליות רבות של עריקים.

הערות המחבר: ברצוני להודות למר אשר כנפו על רצון הטוב לאפשר לי לפרסם את מאמר בכתב העת ״ברית״ על הערותיו והארותיו. כן ברצוני להקדיש את המאמר לזכרה של סרפין טרוקמן – אמוזיג ז״ל מבנות עדת המערבים בירושלים, שהקדישה את חייה למעשי צדקה וחסד. שלמי תודה גם לאסתר אזולאי, מרגלית עובדיה,סולי שרביט ואהרון אמוזג. על העזרה והעידוד בכתיבת המאמר.

מוגרבים – מערבים. כך מכונים מהמאה ה – 13 ועד ימינו יהודים תושבי ירושלים ממוצא צפון אפריקאי, שהגיעו לארץ – ישראל לפני מאות שנים. העדה המערבית גובשה סופית כעדה נפרדת על – ידי רבי דויד בן שמעון ב- 1854, לאחר התנתקות המערבים מהכולל הספרדי.

״החרות״ – ניתן לעיין בכתבות של עיתון ״החרות״ ממלחמת העולם הראשונה ולראות מאמרים על הוצאות להורג. לתולדות עיתון החרות ראה: גאון דוד משה, חכמי ירושלים, ירושלים תשל״ו, עמ׳ 65 – 68.

לאחר שהתברר לי שתאריך פטירתו של יוסף אמוזיג היה ב-כ״ח סיוון תרע״ו – 29.06.1916 חיפשתי אסמכתא לתלייתו בעיתונות העברית, שפעלה בימי מלחמת העולם הראשונה. מצאתי בעיתון ״החרות״ מכ״ט סיוון תרע״ו ה – 30.6.1916, בעריכתו של חיים בן־עטר את התיאור של תליית יוסף אמוזיג יחד עם יהודי נוסף בשם משה מלל ושני נוצרים ומוסלמי. להלן הכתבה:

"משפט מות״ – ביום החמישי בשעה ארבע בעלות השחר הוצאו לתליה בעירנו חמשה צעירים: שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד, שנאשמו בעוון בריחה מעבודת הצבא. על יד שער יפו העמידו שורת קורות – עץ ובראש כל קורה טבעת – ברזל אחוזה בחבל. לפני התליה באו שני חכמים יהודים ושני כמרים ושיך אחד למען יתוודו ההולכים =למות לפניהם אחרי הוידוי שאלו את פי הנאשמים מה חפצם ואם יש להם מה להגיד. יהודי אחד דרש שיביאו לו מעט מים לשתות, והשני בקש שינכו כספים מאנשים שחייבים לו בשביל אמו האלמנה והשכולה. זה האחרון לא הראה שום סמני פחד ובאומץ לב נגש למקום התליה ובקול נוגה שר ביהודית ספרדית שירה עצובה. –לדינו- הוא דרש שיוציאו את האגד ששמו בעיניו, אך חפצו זה לא נמלא מפני שזה הוא נגד החוק. בשעת התליה נכחו כבוד שר המשטרה ג׳לאל-אלדין ביי, כבוד שר הקומיסריה עזת ביי, פקידי צבא אחדים, שומרים ואנשי צבא מזוינים ואחדים מבאי כח העירייה הסקוטית. אחרי הטכס הדרוש משכו פקידים אחדים את החבלים שנקשרו לצווארי הנאשמים וגופותיהם הועלו ורחפו באוויר. גסיסתם ארכה רגעים אחדים. שני היהודים עלתה נשמתם אל על כששפתותיהם דובבות הפסוק " שמע ישראל"הגופות נשארו תלויות עד שעה תשע אירופית למען ייראו העם וייראו. על יד שער יפו עמד המון עם גדול מתושבי העיר להתבונן אל המחזה המעציב הזה. ואלה הם שמות הנתלים: משה מלל יהודי ספרדי, מי שהיה משרת במלון אמדורסקי ואח"כ עסק גם בעמילות, יוסף אמוזיג, יהודי מרוקני חייט מתושבי ירושלים. הנוצרים: אברהים אנדלפט ומוסא סוס מתושבי ירושלים; המוסלמי אחמד אלוצו מתושבי ירושלים טרם שהורידו את הגופות בא הצלם בליל ראד וצילם את המומתים יחד עם פקידי המשטרה והצבא בראשות שר הקומסרית … בשעה תשע הורידו אותם ממקום התליה והובילום

לקבורה". (החרות, גיליון רלה, 30.6.1916 "ירושלים-משפט מות" עמ' 1 .                                                   

יש לציין,שאין תאור מדויק של העיתונאי לגבי האמירה של יוסף אמוזיג לפני התלייה, מכיוון שבראיון עם אחייניתו אסתר אזולאי (1916) נאמר שהוא ביקש לפני מותו, שבעלים של אחיותיו ישמרו עליהן, כן קיבל את גזרת המלכות על פי אורח החיים היהודי ההלכתי באומרו לפני תלייתו: ״דינא דמלכותא דינא״. בספרו של מרדכי בן־ הלל הכהן "מלחמת העמים", ישנו תיאור של התלייה מכ״ט סיוון תרע׳׳ו ה – 30.6.1916. כן העיתונאי מרדכי ששון כתב על התלייה. במהלך חקירתו התברר לו שסבו היה התליין. להלן תוכן דבריו בעניין:"ומכיוון שידעתי כי סבי היה ז'נדארם בצבא הטורקי, ושמו מרדכי ששון, פניתי לדודי אברהם. ואכן, אברהם לא כיחד, יען כי הוא נוטר טינה ישנה לסבא עליו השלוםואישר בפני:

"אכן, סבא שלך היה התליין של משה מלל ויוסף אמוזיג".

משפחת אמוזיג ששורשיה בעיר פאס-מרוקו הגיעה ב-1895 לירושלים "כדי לחונן את עפרה מטעמים ציונים דתיים". אם המשפחה, חניניה-חנה (? 1943) אמוזיג לקחה את ילדיה, יוסף וזוהרה ־ פנינה לארץ־ישראל, לאחר גרושיה מאלעזר אמוזיג הקבור בפאס (? ־ 9151). בהגיעה לא״י נודע לה על הריונה ואכן נולדה לה בת בשם שרה – סוליקה. יוסף התפרנס מעבודת החייטות, היה לו בית מלאכה גדול בכותלי העיר העתיקה ב׳סוק סבאע׳ין׳ היום זה ׳סוק אל חוצור׳(שוק המחצלות). כשנהרג יוסף, רכושו נלקח על ידי הערבים. מספרים על יוסף, שהיה נגן עוד מעולה. בעת מלחמת העולם הראשונה, יוסף תפר מדים וחליפות לג׳מאל פחה וחייליו. מתוך מחקריו של החוקר שמעון רובינשטיין מיד יצחק בן ־צבי על פרשיות לא ידועות ושנויות במחלוקת ממלחמת העולם הראשונה ולאחריה וכתבתו של העיתונאי מרדכי ששון, ניתן להבחין שיוסף היה חייט בבאר־שבע, מפקדו שלח אותו לירושלים כדי לתפור לו חליפות מהודרות. המפקד הורה לו לא לספר לאף אחד על העניין. כן נתן לו אישור חופשה לשם כך. אסתר אזולאי סיפרה שיוסף הגיע לירושלים, הוא לא יצא מבית המלאכה, רק בצוהרי היום, כדי לאכול קמעא. יוסף נתפס על ־ ידי העות׳מאנים, הוא אמר להם, שהיה לו אישור חופשה, אך הם לא האמינו לו. יוסף ביקש מאמו חנינה להביא את האישור מהבית. האם זכרה, שהיא שמה את האישור באחד מספרי הקודש לדברי אסתר. סרפין(1916 – 2002). בתו של יוסף סברה, שהיא שמה את אישור החופשה במטחנה של פלפל ואילו בת הדודה של סרפין תמר ברס סברה, שחנינה מצאה את האישור בספרייה של אביה חכם מאיר חמו בעיר העתיקה בירושלים.

הערת המחבר: ״חכם מאיר חמו היה תלמיד חכם מוגרבי, שהתגורר ברובע המוסלמי בבית חאלד׳י הנמצא בסמוך לבית הכולל של המערבים. במלחמת העולם הראשונה גורש עם משפחתו למצרים לאחר המלחמה חזר לירושלים. הוא התגורר ברובע היהודי ברחוב שער השמים עד מלחמת השחרור, כאשר העיר העתיקה נכבשה על – ידי הירדנים והיהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחיפזון. מכתב עטו נשארה מגילה.

חכם חמו שהה באותה עת במצרים בשל גרושו מירושלים על ידי העות׳מאנים. לדעתי זה לא משנה איפה היה האישור, אבל עצם קיומו של האישור, ספרות שנכתבה על הנושא והנרטיב, שעבר מדור לדור בין בני משפחת אמוזיג הרחבה ממחיש בוודאות את חפותו של יוסף. לרוע מזלה של אמו, היא איחרה את המועד ולא הספיקה להביא את האישור לשלטונות העות׳מאנים לפני המועד שנקבע לתלייתו. החוקר רובינשטיין יצא נגד פרופסור יוסף נדבה, שטען כי יוסף אמוזיג ומשה מלל, אינם בקטגוריה של הרוגי מלכות ולכן לא היה מגיע להם ששמותיהם יוטבעו בבולים של הרוגי המלכות. רובינשטיין הוכיח, שהם הרוגי המלכות הראשונים במאה העשרים, הוא טען שגזר הדין היה תלוי על צווארם. לכן הם נחשבים להרוגי מלכות כי הם עברו הליך משפטי. מלבד זאת, מרדכי ששון בכתבתו ציין גרסאות של עדויות בעל פה של ירושלמים וותיקים. להלן תוכן דבריו: "לאגדה הירושלמית יש מספר גרסאות כמספר הירושלמים המספרים. בכל אגדה יש גרעין של אמת, אך ההשלמות מהלב כה רבות, עד שהמעשה הופך כמעט מופרך.

אציג שתי גרסאות על אגדת התלוי, אחת ששמעתי מאריה גיני, ואת השנייה קראתי בספר המתיימר לתת אמיתות היסטוריות. וכך סופר לי:

בזמן המלחמה היה בדמשק חייל יהודי, בחור צעיר, חייט במקצועו, שגם שירת כחייט. הבחור היה יפה תואר וחרוץ, כל מכריו אהבוהו, וגם מפקדו האיר לו פנים. יום אחד קרא לו המפקד ואמר לו, דע לך שאני מבסוט מעבודתך ושבע רצון מהתנהגותך, לכן הייתי רוצה לגמול לך. הגד, יש דבר שאוכל לעשות למענך ? ענה לו הבחור, ראה, אמי אלמנה, ואני בנה היחיד. הנה מתקרב חג – חג שלנו, היהודים – ואמי תעשה את החג לבדה, ועל כך אני מצטער. אילו יכולתי לעשות את החג איתה, הייתי גורם לה אושר רב. אמר המפקד,טוב, כמה ימים תצטרך? אמר לו,שלושה. אמר לו,טוב.

הוציא המפקד שטר מעבר לשלושה ימים, ושלח אותו לדרכו. יצא הבחור, נסע ברכבת לירושלים ובא לאמו האלמנה. למראה הבן שמחה האם שמחה גדולה. ישבו השניים ועשו את החג ביחד. הגיע המועד לחזור. יצא הבחור לרכבת כשאמו מלווה אותו. לא הלכו עשרה צעדים, ובאו הפחחים, תפסו אותו ושאלו, מה אתה עושה פה? אמר להם, אני בחופש, ויש לי תעודת מעבר, אמרו לו, איפה שטר המעבר? שם הבחור את היד בכיסו, וראה ששכח את השטר בבית. אמר להם, שכחתי את השטר, הוא בבית, הנה הבית פה, רגע אחד נלך לשם ואתן לכם אותו. אמרו לו, שכחת את השטר בבית, הה? טוב, בוא אתנו. ולקחו אותו. איך שהם תופסים אותו וסוחבים אותו, סובב את ראשו וקרא לאמו, תמצאי את השטר, הוא בבית, שכחתי אותו שם, ותביאי אותו לקישלה, אבל את מוכרחה למצוא את השטר אחרת אני אהיה בצרות גדולות. מיהרה האם לבית והתחילה לחפש. ראו מעשה שטן – דווקא כשצריך את הנייר ומהר, לא מוצאים אותו. חיפשה האם אחרי שטר המעבר, חיפשה וחיפשה, את כל הבית הפכה. המסמך איננו. ככל שהשעות עברו והיא הופכת בבית ומחפשת, הפכה יותר ויותר מבוהלת, וככל שהזמן עובר הפחד גובר, והיא מהפחד בוכה וצועקת, וכולה חיל ורעדה, וככה כל הלילה היא בית לבדה מחפשת ובוכה. כשהגיע הבוקר מצאה את השטר. פרצה בבכי של רווחה, וחשה אל הקישלה לפדות את בנה. הגיעה, נכנסה לקצין ואמרה לו, הנה ככה וככה, הנה שטר המעבר, השיבו לי את בני. לקח הקצין את הנייר, הציץ בו, ואמר לה, טוב. את יכולה לקחת את הגופה שלו. [לדעתי בניכוי ה"חייט" והסיומת של גרוס,זה הסיפור על משה מלל.

גירסה נוספת מצאתי בספרו של יעקב גרוס, "ירושלים תרע'ח 1917/8 – חורבן נס וגאולה״. לפי גרוס, היהודי שנתפס ונתלה לא היה אפילו פאראר, הוא רק עבד במתנה הצבאי בבאר שבע כחייט. מפקדו שלח אותו לירושלים לקנות כמה דברים לצורכי חייטות, אבל לא נתן לו תעודה, והוא נתפס. לא אפשרו לו לפתוח את פיו ולהסביר, ומיד דנו אותו למיתה. למחרת נתלה. כשנודע בלילה לוועד המאוחד כי יצא דינו להיתלות, התאספו כמה מהם וטיכסו עצה איך להצילו, אבל נוכחו כי אין אפשרות.

אמו האלמנה הלכה אל ארמון הפחה להתחנן על בנה יחידה, אך לא נתנו לה לגשת, וגם את מכתבה לא רצו לקבל [ ייתכן שהבן ביקש מכתב מהועד ולא שטר-מעבר. ע' י']. רק אחרי שתלו אותו מסרו לה את גווייתו, שנקברה על הר הזיתים". (עד כאן עדויות נוספות, שציין מרדכי ששון).

בדבר מלל משה אסתר סיפרה, שבאחד מהקונגרסים של הפדרציה הספרדית, היא נפגשה עם אנשים בעלי שם המשפחה מלל, היא שאלה אותם אם יש להם קשר למשה מלל, אך לא היה להם קשר. לעמת זאת היא מצאה את אחד האחיינים של משה מלל, שבא להתחקות אחר העבר של דודו. אסתר נתנה לו את התמונה המצמררת של התלייה. עקיבא אזולאי (1913 – 1984), ששימש בתפקיד נשיא העדה המערבית בירושלים (1978 – 1984), ניסה למצוא עדויות על התלייה. באמתחתו היה ספר באנגלית בו תמונת התלייה. מחבר הספר כתב, שכול הנתלים היו מוסלמים הוא למעשה טעה בזיהוי מחוסר ידע. עקיבא ואשתו התארחו אצל משפחת אל – עלמי, הם ספרו להם על התלייה, ראש משפחת אל – עלמי סבר שהוא רצה לתת את אחד מילדיו לשלטונות, כדי להציל את יוסף מחבל התלייה. לאחר האירוח אל – עלמי נתן להם את התמונה של ההוצאה להורג.

מלבד זאת במוזיאון של המושבה זיכרון יעקב המתאר את היישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ישנו אזכור של התלייה בו מוזכרים השמות של יוסף ומשה. האזכור מלווה בתמונה של אדם תלוי, התמונה מאותה תקופה, אבל היא לא קשורה להוצאה להורג של יוסף ומשה.

תמונתו של יוסף נמצאת בספר שנערך על – ידי סולי שרביט. בספר ישנו אזכור של חלק מהכתוב על המצבה בהר הזיתים:"טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו״

 לתלייה היו השלכות רבות על משפחתו של יוסף. אמו חנינה הייתה בדיכאון עד יום פטירתה בשל האובדן הטראגי של בנה יחידה. היא הייתה לוקחת את נכדתה אסתר לשער יפו, שם גידפה את העות׳מאנים. מקומיים שהכירו אותה ניחמו אותה בערבית: אללה יסעדכּ יאוּם יוּסוּף(אלוקים יעזור לך אם יוסף).

פרטים נוספים על הפרשייה מפיה של אסתר: לטענתה התורכים באו לחפש עריקים אצל המוכתר היהודי של העיר העתיקה מכ׳לוף חזן. הוא פחד על בנו, לכן הוא שלח את החיילים העות׳מאנים למתפרה של יוסף. מרגלית בתה של אסתר טענה שהוא הלשין. לאחר התלייה של יוסף התאבד בנו של מכ׳לוף בבריכת הסולטן. גם אמו של משה מלל התאבדה וסוליקה אחותו של יוסף ניסתה להתאבד במצרים.

יוסף נשאר בזיכרון של בני משפחתו, חלק מבני המשפחה קרויים על שמו ביניהם נכדו הבן של סרפין הנושא את השם יוסף טרוקמן, הבן של אסתר הנושא את השם יוסף אזולאי, אסתר החליטה לקרוא לבנה על שמו, לאחר שבחלומה ראתה את דודה מהלך לבוש ג׳לביה לאורך הרובע הארמני, בנו של אחיינו חנניה חרוש הנושא את השם יוסף חרוש ובנה של אחותו שרה הנושא את השם יוסף חמו.

לקראת סוף כתיבת המאמר הזה, יצרו עמי קשר רפאל שלום אמוזיג ובתו לירון. לירון כתבה במסגרת עבודה סמינריונית באוניברסיטה העברית, עבודה על הפשעים של האימפריה העותומנית. חלק מהעבודה הוקדש לפרשת התלייה של יוסף. היא מצאה התייחסות לא נכונה לאירוע של ההיסטוריון יעקב גרוס. מלבד לירון יצר אתי קשר חובב וחוקר עתיקות בשם עודד ישראלי. הוא ראה את המצבות של חנינה אמו ויוסף.

הוא דיווח לי על שני איזכורים של תליית יוסף ומשה מלל: ב״מדריך כרטא להר הזתים״, עמי 72 שם נאמר שנתלו עמם שלושה ערבים, (למעשה נתלו שני יהודים, שני נוצרים וערבי כנזכר לעיל), וב״ספר המאה״, עמ׳ 75, של מרדכי נאור ישנו אזכור של התלייה, אך שמות הנתלים לא צוינו. לעודד ישראלי חבר בשם אהרון אמוזג החוקר את תולדות משפחת אמוזג. הוא הוציא לאור חוברת על המשפחה ובתוכה הסיפור על יוסף אמוזיג. הוא גם הגיע לקבר של יוסף. משפחת אמוזיג הירושלמית אומרת שהמצבות הוזזו ממקומן. אהרון הוסיף בעניין הזזת המצבות שכנראה בעקבות שליטה ירדנית באזור המזרחי של ירושלים עד 9671 אנשים פגעו בהן. הוא סיפר לי על התרגשותו בשעה, שעמד ליד הקבר ואמר פרקי תהילים לזכר הנתלים. ביום שישי ג׳ אלול התשס״ד 20.08.04 הלכתי לראות את הקבר. דרך אגב כיום יש גישה נוחה להגיע אל הקבר ולא כמו שסרפין, הייתה נוהגת ללכת לקבר מגת – שמנים דרומה עד למצבת יד-אבשלום. הדרך החדשה היא מצד מזרח של חומת הר הבית באזור שער הרחמים ישנה טיילת שנבנתה ע״י החברה לפיתוח ירושלים לפני מספר שנים. מהטיילת יש מדרגות המובילות עד לנחל קדרון. ממנו עולים צפונה עד יד-אבשלום. ממזרח ליד-אבשלום יש עץ אורן גדול. מתחתיו נמצאים הקברים של חנינה ויוסף. לדעתי המצבות נשארו במקומם לאורך כל השנים, למרות שאסתר אזולאי אמרה, שהם היו יותר קרובות לקברו של רבי חיים בן־עטר. הכתוב של המצבות חודש על ידי זוהרה אחותו של יוסף לאחר שפרנס, קבלן המצבות הירושלמי גילה את המצבה.

 

ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.

משה עובדיה

מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים

24/02/19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר