יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

ר׳ אברהם טולדיאנו

מלמד נוסף ומוצלח, היה ר׳ אברהם טולידאנו זצ״ל. הוא היה יפה תואר ובעל הדרת פנים אצילה, זקנו ארוך ויורד על מידותיו.

ר׳ אברהם היה דקדקן עם תלמידיו. לכן הורים לילדים חריגים השתדלו בכל מאודם, וביקשו שבניהם ילמדו אצל מלמד זה, כי הוא ידע לטפל בתלמידים חריגים ובקשיי חינוך, שרעדו מפניו.

המבנה בו לימד ר׳ אברהם נמצא ב־דרב א-סלא זדידה ־ רחוב בית־הכנסת החדש. בית כנסת זה נבנה על ה־סלוקייא ־ מקום בו עבר פעם נהר שזרמו בו מים עכורים. בשנים עברו, רחוב זה היה נקרא דרב א־סללקייא – רחוב הנהר.

מול א-סלא (החדר) של ר׳ אברהם עמדה מזרקת המים או א־סקקאייא ובשנים האחרונות, מבוא זה היה נקרא גם דרב א־סקאייא ־ מבוא המזרקה. ה־סקקאייא שמשה את העגלונים והחמרים שהיו באים לכאן להשקות את בעירם וגם לשטוף את הירקות שמכרו בשוק הירקות – הלא הוא אל-כידדארין הנמצא בשכנות ליד ה-חדר של ר׳ אברהם.

גם הזקנות ״מגרשות השדים״ הזדקקו לסקקאייא ופקדו לילה לילה את המקום הזה שרחש שדים ומזיקים ושפכו בו שמנים, ומנחות.

שער הכניסה של סלאת ר׳ אברהם היה רוב היום נעול כדי שהתלמידים לא יסיחו דעתם מהלימודים וכך נמנע מהם התענוג להסתכל בעוברים ושבים הרבים שהיו באים למזרקת המים (א-סקקאייא) כל יום.

כאמור, ר׳ אברהם נהג בתלמידיו בקפדנות רבה. הם לא ראו אף פעם חיוך על פניו, בגלל הרצינות שבה נהג בלימודים. כמו כל המלמדים, גם ר׳ אברהם נהג להחזיק ביד אל-ערק – זהו גיד שור מיובש דקיק וארוך, שבו הוא הצליף על כפות הרגליים. הוא גם לא נשא פנים בעונש, בין אם התלמיד היה בנם של עשירים או של עניים, ועל כן אף אחד מתלמידיו לא נשא ולא שמר לו טינה עד היום.

ר׳ אברהם היה הראשון במכאנס, שהחדיר את לימודי הקודש לבנות.

מאחר והיתה דרישה רבה ללמוד אצל ר׳ אברהם, נאלץ לקחת לו עוזר, את אחיו ר׳ אליהו. ראה ברית מילה, עמי 37.

שיטת הלימודים במכנאט

שינון האלף־בית בלוח(למביזארא)

הפעוט התקבל ל־חדר בגיל שלוש לערך, וכאן הוא התחיל להכיר את צורת האותיות(לחרוף) ולבטא אותן(יביזארהום). ההורים ציידו את בנם הקטן בלוח עץ קטן (א-לוחא) בגודל של 25X15 ס״מ בערך, ועליו הודבק או הוחזק במסמרים דקים, קלף שנכתבו עליו בכתב אשורי, אותיות האלף־בית, שמאירות עיניים, ועל ידן התנועות (א-נקוט). ללוח העץ הזה, הייתה ידית קטנה עם חור, ודרכו השחילו חוט עבה שניתלה על צוואר בנם הקטן. התלמיד החדש הלך ברחוב, כשהלוח מתנדנד לו על חזהו. גם בהגיעו לביתו, ההורים לא הסירו אותו מעל צווארו, וכך שינן לו הילד היטב את האלף־בית ולמד אותה מהר.

השתלבות התלמיד בקריאה

הצעדים הראשונים של הפעוט ב-חדר(סלא), היו כאמור הכרת אותיות האלף־בית ולימודן בע״פ. אחרי שהילד קלט אותן היטב, הוא עבר לשלב הבא.

אבֶגֱדֶהו

המטרה בעצם הייתה ללמד את הילד להכיר את האותיות ולשלוט בקריאה למען יוכל לקרוא בסידור ולהשתתף בתפילה בציבור. הילד למד את קריאת המלים והיגויין, וה־רבבי צירף אותיות לפי סידרן, ובנה לו מלים ללא משמעות. כך נוצר פסוק שלם, שהילד היה צריך לדקלמו במנגינה מיוחדת:

אַבְגִדְהוּ זֶחֲטָיַ כָדְלְמָם נִן סָעַפָףָ צְץ קִרְשָת (מדהונין בזזית)

זהו גיבוב שלמילים חסרות משמעות, של כל אותיות האלף־בית. אך הילדים הוסיפו לו נופך משלהם, וסיימו את המשפט במילים ערביות.

מהאלף־בית בנה לו המלמד משפט שלם, והתלמידים המתקדמים והגדולים ב״חדר״ הוסיפו לו נופך משלהם, ניקדו אותו והמלה האחרונה קרשת נהפכה למלה ערבית שפירושה לחמניות. כן הוסיפו למלה ״קרשת״ עוד שתי מילים בערבית ״מדהונין בזזית״ (מרוחות בשמן), וכך יצא משפט משעשע שהילדים דיקלמו בפני ה-רבבי.

את־בש

אחרי אבגדהו, עבר הילד לשלב נוסף והוא א״ת-ב״ש. צירוף האות הראשונה לאות האחרונה, השנייה לזו שלפני האחרונה, וכך הלאה.

התנועות

כאשר הילד שלט בכל האותיות של האלף־בית, הוא עבר ללימוד התנועות, וכל עיר ושיטותיה. במכנאס למשל, סימני הניקוד נלמדו בנפרד, בשלב הראשון: סגול, צירה פתח, קמץ וכו': אחר כך עבר התלמיד להברות בודדות: א קמץ = א ב חיריק = בי.

מההכרות, עבר התלמיד לקריאה הגלובאלית של העיצור המנוקד בלי ההגייה הנפרדת של האות ושל התנועה אֶ בֵ גַ דָ….

א-זדייאן(צירוף ההברות)

לאחר שהתלמיד למד את התנועות ואת צירופן לאותיות, הוא נכנס לשלב חדש והוא א-זדייאן או א-זדילאמור, צירוף ההברות למילים. זהו בעצם המשך הלימוד של קריאת אותיות מנוקדות אך ללא הגיית הניקוד. זוהי ההזדמנות לאמן את הילד לקרוא את הברכות ואת הפסוקים, שהוא רגיל לאומרם יום־יום בע״פ כמו שמע ישראל, ברכת נטילת ידיים, מודה אני, תורה צוה לנו, ועוד, פסוקים שהילד למד עוד בביתו בקרב המשפחה, לפני שלמד את האלף־בית.

זעפרני, חינוך, עט׳ 130: פעולה זו נקראת בשמות שונים באזורים שונים, ולכל שם משמעות ברורה: תהני»(איות) אזז־ייאן או זדי שפירושה (עריכה זה לצד זה), מלקא (חיבור), קיאל (היגוי).

אזאככאר

השלב האחרון לפני העלייה לפרשה הוא אזאככאר (זכירה, להיזכר). בשלב זה הילד מתחיל לקרוא מילים קשות וארוכות. הוא פשוט מביט במלה, מצלם אותה בדמיונו ובמחשבתו, וקורא אותה בשטף ללא מאמץ. פעולה זו נקראה גם תכמים (חשיבה) ובמקומות אחרים למחרר (המשוחרר) או טלק (שחרור) .

סאכ׳ר (המתמיד)

במכנאס, התלמיד המחונן והמתמיד בלימודיו, נקרא סאכ'ר (מתמיד-מוצלח) ה ־רבבי היה רגיל לומר להוריו: ״בְנְכּוּם סאכ'ר! שבח לאל״ (בנכם מתמיד־מוצלח שבח לאל). לתלמידים הוא היה אומר: ״כל מי שמתמיד בלימודיו ומעמיק בהם, ״ראה יקבד אסאכ'אר דייאלו מענד שם יתברך״ (המתמיד יקבל את שכרו מאת השם יתברך). למלה ׳סאכ׳ר יש איפוא שני מובנים: מתמיד, סאכ׳ר = מצליח, או א־סאכ׳אר = שכר

הדבר שלא לימדו אותנו היה הדגשת ההטעמה מלעיל או מלרע, וזה מצער מאוד. אפשר עדיין להרגיש זאת אצל יוצאי הערים מכנאס, פאס וצפרו, שאינם מבחינים בין מלעיל למלרע, לא כן אצל יהודי הדרום היודעים לבטא היטב ובהטעמה.

זעפרני, חינוך, עמ׳ 130 הוא קיבל הסבר לא-כל כך מתאים ומשמעותי למלה אסכּאר והסתפק בהשערות שונות שקיבל מאינפורמנטים שונים¡; קהלת צפרו, ח״ג עמ׳ 207, מביא פירוש אחר לגמרי, שבשלב ב׳ הילד לומד להגות את האות עם התנועה, שלב הנקרא אסאקאר (י) סג'יר ולכביר (הקטן והגדול).

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'180-176

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 158 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר