ממזרח וממערב כרך ו-אונ' בר-אילן 1995 – יוסף הלוי-פרעות במראות הספרות

 

החכם בעת הזאת. החטיבה השנייה בקינה(ז-י) מכוונת בעיקר לקהל השומעים, ועמם הדובר: על הכל לשאת הספד וקינה על הנתפסים על הדור; הכל צריכים לשאול, על שום מה נמסרו בני הגבירה בידי בני השפחה (ח, 3), להרג, לבוז ולאימה? מתוכנם של דברים עולה שהכל צריכים לבדוק אחרי מעשיהם מבחינה חברתית, דתית ולאומית, ולשאת קינה ותחינה:

וּלְמִקְרֵיהֶם לִבֵּנוּ נָשִׂמָה // וּבְקוֹל נֶהִי קוֹלֵנוּ נָרִימָה

וּבְתוּגָה וַאֲנִינָה כַּתַנִים נָהִימָה // אֵיכָה עָבַר בָּם חֶרֶב נְקָמָה.

ובא לציון גואל. הבית האחרון מהווה יחידה בפני עצמה. חסר בו הפזמון ״לבי לבי…״ וכולו רצוף תחינות, העוברות מדור לדור בסוג זה של יצירה. בראשונה מתכוון הדובר לעורר רחמי שמים על קהל הנרדפים: אחר כך הוא מתחנן לנקמת שמים על אויבי עמו, וחותם בתפילה לבניין המקדש ועמו גאולת ישראל ויסוד המלוכה.

רחום שור עלבוננו // ומהר נקם מאויבנו

ובנה לנו בית מקדשנו // ועינינו יראו וישמח לבנו.

בדברי תפילה ונחמה אלה יש כדי להפיס במשהו את דעתם של המקוננים על אחרית טובה השמורה להם.

בפרוע פרעות בישראל. בחג השבועות תש״א עשה המון מוסלמי מוסת פרעות ביהודי עיראק (בעיקר בעיר בגדר). בפרעות אלה שכונו ״פרהוד״, דהיינו שוד וביזה, נרצחו באכזריות כמאתיים יהודים (לרבות נעדרים); אלפים נפצעו, רכוש יהודי רב נשדד, בתי כנסת חוללו, והיו גם פגיעות בכבודן של נשים יהודיות. המאורעות פרצו על רקע שנאת ישראל מוסלמית, בימים של זעזועים פוליטיים־שלטוניים, ובעת שהנאצים, יחד עם המופתי הירושלמי, ליבו את אש השנאה ליהודים. פרעות חג השבועות תש״א משמשות ציון דרך חשוב בתולדות יהודי עיראק, והיו גורם מרכזי בהתעוררות הרגש הלאומי־הציוני ובהתארגנות הגנה עצמית. בעקבותיהן נתחברו יצירות ספרותיות לרוב על ידי יוצרים מבני העדה. נצרף לכאן את הפיוטים אשר תבניתם ורוחם כרוח הפרק הזה ״עת ספוד״.

  1. ראה ה׳ והביטה

מיד לאחר ה״פרהוד״ חוברה קינתו של ר׳ שלמה צאלח גבאי, ״אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא, אשר נמצאה ראויה לבוא בילקוט הקינות לט׳ באב שבסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל. אין זה מקרה, שכן קינה זו עשויה מבחינת תבניתה, עולמה הפיוטי והפויאטי במתכונת הקינות שנתחברו בישראל בעקבות מאורעות כגון ה״פרהוד״. הקינה ״אשאג שאגה״ עומדת אף היא בצל השפעתה של הקינה האמורה לט׳ באב ״גרושים מבית תענוגיהם״ (ראה לעיל). רבים הם הצדדים השווים בין שתי הקינות. למשל, מבחינת התבנית לפרטיה השונים, שתיהן עשויות שש מחרוזות, אם כי מחרוזות ״גרושים״ בנות שלושה בתים (דלת וסוגר) כל אחת, להוציא המחרוזת הראשונה, הכוללת שני בתים בלבד, ואילו בכל מחרוזת ב״אשאג שאגה״ חמישה בתים (דלת וסוגר). בכל אחת מן הקינות קיים אקרוסטיכון, ב״גרושים״ — ״גיאת״ (לעיל הערה 11), ואילו ב״אשאג״ האקרוסטיכון ״אבל כבד״ (בראשית נ: יא) נמשך לאורך כל הקינות.

זוג הצלעות ״לבי לבי על חלליהם // מעי מעי על הרוגיהם״, השגור בפיוטי קינות, והלקוח מתפילת ״נחם״, משמש את שתי הקינות כבית החותם את המחרוזת הפותחת, וכפזמון של כל המחרוזות. כינוי הקניין הדבוק של נסתרים ונסתרות: — הם, — הן, בתיבה האחרונה של הסוגר ״הרוגיהם״, נקבע כחרוז מבריח בשתי הקינות (מעין תפארת הסיום). בשל כך ובשל עבותות המשקל אנוס היה מחבר הקינה ״אשאג״ להיזקק לשתי צורות לשוניות לא שכיחות — יפדהם (מחרוזת) , וכן ״תבנה בית מקדשיהם״ (במחרוזת האחרונה), במקום בית מקדשם. אגב, כל צלעית בשתי הקינות בת עשר תנועות, וזה טעם נוסף לצורות הנדירות שלעיל. לאורך כל הקינה — חריזה אחת לכל דלת וסוגר.

אם בפרטי התבנית מקבילות שתי הקינות, הרי מצד נושאי המחרוזות שונות הן. הקינה ״אשאג״ שומרת על התבנית המשולשת, שהיא מסימניה המובהקים של הקינה. ראשיתה של תבנית זו בספרד ומקור השפעתה בשירה הערבית. כקינה בעלת תבנית משולשת, בפתיחה מוצעת הסיבה לקינה, באשר ״יום חג תורתי נהפך לאבל״ (א, 2, לנושא זה מוקדשת המחרוזת הראשונה). לאחר מכן בא גוף הקינה: תיאור החורבן, ההרג, ההרס והשוד לפרטיהם (מחרוזות ב, ג, ד, ה, ו ושתי השורות הראשונות במחרוזת האחרונה). שתי השורות החותמות את הקינה נושאות אופי של תחינה לנחמה ולפיוס, לשבות ישראל לארצו ולבניין מקדשו. בקינה ״גרושים מבית תענוגיהם״ לעומת זאת, חסר החלק השלישי.

רוחה של מגילת ״איכה״ נסוכה על קינתו של ר׳ שלמה צאלח לא רק בשל חלקי פסוקים מן המגילה הפזורים לאורכה, אלא גם מחמת הטעם המרכזי שמאחורי אותה קינה קדומה, המהדהד גם ב״אשאג שאגה״, לאמור: תיאורי הפרעות לפרטיהן באו בעיקר לעורר רחמי שמים ולהמתיק את מידת הדין, וכך להביע את צידוק הדין, כפי שאנו מוצאים באיכה, ״זכור ה׳ מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו״ (ה:א). מכאן יובן מדוע אין המחבר בא בטרוניה עם אלוהי האומה על שלא הושיע את עמו, כמנהג משוררי הדור כפי שנמצא לנכון בהמשך. לכל היותר אנו שומעים ספק שאלה ספק תחינה, ואף זאת כמנהגם של פייטנים:

אתה ה׳ מתי תרחם // בנך בכוךך מתי תנחם

מתי תשלח בן דוד יפדהם // ומתי תבנה בית מקדשיהם.

כשליח ציבור הנאמן לשולחיו הוא דן לכף זכות אף מעמד שמשוררנו הלאומי היה דורש אותו לגנאי ולחרפה: ״ובני ישורון נסו לפניהם // עמם נשיהם וגם טפיהם״. אדרבה: חולשתם של עמך ישראל שבבגדד היא פתח לבקש עליהם רחמים, ואין כאן כל שמץ של חרפה וחרפות בגין התנהגות שכזו.

ממזרח וממערב כרך ו-אונ' בר-אילן 1995 – יוסף הלוי-פרעות במראות הספרות-עמ 169-167

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר