אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

אם כן מאבקיה העיקריים של החונטה התנהלו על השליטה במקורות המימון הקהילתיים, ובראשם מס הטבחות. עם ייסודה מינתה החונטה את משה נחמיאס לגובה מס  (tacsador)  מן האטליזים הכשרים בעיר, יזמה רפורמות בתחום זה, וקבעה קנסות לאטליזים שלא יעמדו בתקנות החדשות. החונטה קבעה כי מתוך 22.25 אוקיות )שם נפוץ למטבע מרוקני באותה תקופה( הניתנות לבעל האטליז עבור כל ראש בקר, תינתן אוקיה אחת לשיח' אליהוד   0.75 אוקיה לגובה, 0.25 לשומר מתחם השחיטה, ועוד 5 בלנקיוס (שערכם שבזמן כתיבת הפרוטוקול היה 3.14 אוקיות( יינתנו לה עצמה. שאיפת החונטה להשתלט על הפיקוח על מס הטבחות ולהתאימו לצרכיה, פתחה פתח למחלוקות רבות עם השוחטים ובעלי האטליזים בעיר, במיוחד בעתות מחסור בבשר, אולם החונטה הצליחה בסופו של דבר לכפות מונופול על שיטת גביית המס.

מלבד הפיקוח על מס הטבחות ותיעולו לטובתה וכראות עיניה, מהלך שחברי החונטה ראו בו סמל להגמוניה שלהם בקהילה, חתרה החונטה לפקח על החברות הסוציאליות הפרטיות שהלכו והתרבו בעיר. חברות אלו היו אחראיות

לגבייה מאורגנת של הצדקה, והחונטה ביקשה לקבוע תקנה שלפיה על כל חברה להציג לפניה את הכנסותיה והוצאותיה השנתיות. נחישותה של החונטה למגר כל תחרות פוליטית באה לידי ביטוי למשל בתגובתה על הניסיון של שלמה אבוזאגלו להקים חברה בשם 'חברת חסד ואמת', יזמה שעשויה הייתה להתפרש כקריאת תיגר על ההגמוניה של 'חברת גמילות חסדים', שפעלה בפיקוחה של החונטה. לאחר משא ומתן עם שמונה נציגים של החברה החדשה, שהיו מנכבדי קהילה, הושג הסכם שהכפיף חברה זו לפיקוחה ולהחלטותיה של החונטה. תיאורה של מחלוקת זו בספר הפרוטוקולים מלמד כי בקרב חברי החונטה התגבש שיח ששיקף את מודעותם לכוחם הפוליטי המכריע ואת תחושתם שהם מנהיגיה הראויים הבלעדיים של הקהילה, ואלה הוזנו מן הסתם על ידי השיח הציבורי על כשירותם לתפקיד.

מעיון ברישומי הפרוטוקולים לאחר שהתקבל ההסכם בעניין 'חברת חסד ואמת' עולה ביטוי נוסף למרות הטוטלית שביקשה לה החונטה. החל מ– 21 באוגוסט 1863 נעדר שמו של חבר החונטה יודה אצייאג מרשימת הנוכחים

בכינוסיה, רשימה שהובאה בראש כל פרוטוקול. רק בפרוטוקול שנכתב ב– 6 בספטמבר נחשפה הסיבה לכך. נשיא החונטה הודיע לחבריה כי אצייאג הקים חברה פרטית מבלי לקבל את אישורה של החונטה, בניגוד מוחלט לתקנותיה. היה זה אחד המקרים המתועדים הספורים שבהם החונטה כולה יצאה נגד אחד מחבריה שרצה לעסוק בפעילות ציבורית שלא במסגרתה. מקרה זה פתח מאבק ארוך בין אצייאג, מן הנכבדים החזקים בטנג'יר, ובין מוסד החונטה שבו היה חבר. המאבק הסתיים לאחר חצי שנה בכניעתו המוחלטת של אצייאג; חברתו הוכפפה לפיקוח החונטה, והוא חזר להשתתף בכינוסיה. סופה של הסוגיה אינו מותיר ספק באשר להגמוניה של החונטה, לפחות בתודעתם של חבריה או באופן שבו ביקשו להציג את הסיפור כלפי חוץ בספרם.

דומה כי החונטה פעלה לא רק מתוך חתירה אינטרסנטית לאבסולוטיזם פוליטי, אלא גם ממניע שהיה קשור לתפיסת חבריה את תפקידם המסורתי בקהילה. כבר עם ייסודה החליטו חברי החונטה לחלק את נטל ניהול הקהילה

שווה בשווה בין עשרת חבריה, שנבחרו בזכות מעמדם הכלכלי וכישוריהם. הם הטילו שני גורלות, אחד לבחירת נשיא ואחד לבחירת סגנו, והחליטו כי לאחר כשנה יוחלפו ממלאי תפקידים אלה. עקרון הגורל, כלשון ספר הפרוטוקולים, בחלוקת נטל ניהול צורכי הציבור חוזר ונזכר לאורך הספר. במסגרת חלוקת הנטל בין חברי החונטה, אשר כאמור בשגרת יומם העמוסה שירתו את הקונסולים האירופים ועסקו במסחר, נבחרו לאורך השנים גם מזכירים חדשים, ולעתים לא היה המזכיר מחברי החונטה אלא הובא מבחוץ. החונטה אף גייסה צוות פקידים ועובדים שסייעו לה בניהול שוטף של הקהילה וגביית המס ובניהול פעילותה שלה, כמו למשל הרץ/השליח         (mensajero)   והלבלר .(escribano)

כמובן קשה לטעון כי חלוקת הנטל נעדרה שיקולים פוליטיים, אך לכל הפחות בשיח שבספר הפרוטוקולים ראתה והציגה החונטה את עצמה כמסגרת פטרונית הפועלת למען צדק חברתי. בהתאם לכך היא התערבה תדיר בענייני

צדק ומוסר חברתי. למשל היא דחתה את בקשתו הרשמית של נכבד מקומי בשם חביב טולידאנו לאשר לו לאסוף תרומות לחתונתה של בת עניים וטענה כי עוד חמש יתומות בקהילה מחכות לתרומות למטרה זו, וכי לא ניתן לאשר

איסוף תרומות לאחת על חשבון האחרות. במקרה אחר נרתמה החונטה לעשיית צדק בתוך המשפחה. אדם בשם ברוך טולידאנו התאונן לפני החונטה כי הוא נתון במצוקה כלכלית מבישה, וכי אחיו ואביו, שהם שוחטים בקהילה, אינם מסייעים לו ואינם חסים עליו. חברי החונטה 'גזרו', כלשון הפרוטוקול, כי יש להעביר לו חלק מן ההכנסות של אביו השוחט ואף פנו לגורמים הרלוונטיים שיטפלו בכך. בשיח של חברי החונטה ניכרת תפיסתם העצמית כנושאי דגל הסדר החברתי שיש להחיל על כלל הקהילה.

זאת ועוד, בשיח על חובת חברי החונטה כלפי הקהילה באה לידי ביטוי התפיסה שהחונטה כמסגרת פוליטית עומדת מעל חבריה כפרטים. בתקנון שנקבע עם ייסוד החונטה, צפו חבריה את האפשרות שלא כולם ירצו או יוכלו לבוא לכינוסים, ועל כן נקבע כי החונטה תוכל להתכנס בנוכחות שבעה חברים אך לא פחות מחמישה. ואכן ברוב כינוסי החונטה נכחו כשישה חברים. כדי למנוע אי הבנות באשר למועדי הכינוסים נקבע כי יתקיימו דרך קבע בראש חודש, אך לא פעם שכחו חלק מהחברים את דבר קיומו של כינוס, או לפחות כך תועדה טענתם בספר הפרוטוקולים. בפרוטוקולים לא תועדו הערות בנושא, ורק צוין כי דיונים נדחו לכינוס הבא מפאת מיעוט הנוכחים, בזו הלשון: ']מאחר[ שלא היו נוכחים מספר מספק ]של חברים[ לקיום חונטה, נדחה העניין לכינוס הבא'. מבין השורות עולה כי שררה מתיחות סביב נושא זה, אך בשלוש השנים הראשונות לקיומה של החונטה לא היה לכך ביטוי מפורש בפרוטוקולים.

בשנת 1864 מתחו מספר חברי חונטה ביקורת על היעדרות חברים מן הכינוסים. 'אנו יודעים כי רבים בקהילתנו מתלוננים )ובצדק( על הזנחתנו את צורכי הציבור', נכתב בפרוטוקול. על כן החליטו חברי החונטה להחמיר את

חוקיה הפנימיים ובין היתר הטילו קנס של 5 דוקטים בעלי ערך גבוה  duros fuertes על חבר שייעדר מן הכינוסים ללא סיבה יותר מפעם אחת. חברי החונטה כולם חתמו על תקנון חדש זה, כפי שעולה מעיון בתחתית הפרוטוקול, לרבות אלו שהרבו להיעדר עד אז, כפי שעולה מפרוטוקולים הקודמים.

בשיח שהבנו חברי החונטה נתפסה חברותם במסגרת זו כמטפחת ומאדירה את מעמדם האישי, אך גם דורשת מהם לפעול לטובת הקהילה. חברי החונטה ביקשו לארגן את המעמד החברתי של עילית נכבדי העיר במסגרת מסודרת

בעלת חוקים ברורים שתטיל על כל חבריה האוליגרכים אחריות שווה להלכה ולמעשה במלאכת הנהגת הקהילה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860