מורשת יהדות מרוקו

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

—————-

שאלה מקדימה.

בטרם אתחיל בסיפור האמיתי והנוקב הזה ברצוני לפנות אליך בשאלת הבהרה. אתה מתאר אותם כבחורים חסרי ניסיון קרבי, נערים ממש אפשר לומר, שהלכו והלכו, מבלי שהיו מודעים די הצורך לעומקה של המטרה. כידוע כול אדם זקוק ליעד, למוקד, למשמעות, הנותנים טעם לחייו, כפי שאומרים ההוגים. אתה מספר לי שהם צעדו, כשצל המוות מלווה אותם עם כול פסיעה. אני חושב שאדם מת שלוש פעמים: כשמושג המוות חודר לתודעתו לראשונה, וזה קורה פחות או יותר בתום תקופת הילדות; פעם שנייה במות אמו, והשלישית במותו הוא. אבל כול עוד נשמה באפו הוא מתמרן את ימיו, את עתידו, את תכלית חייו. המטרה לא תמיד ברורה. יעד לא נהיר משול למצב בו אדם חי בחלל ריק, ממתין יום־יום לסופו, אותו הוא אינו יכול לחשב, על אף בקשתו לבוראו, כנוסח מחבר ספר ׳תהילים׳: ׳הודיעני ה׳ קצי ומידת ימיי, מה היא אדעה, מה חדל אני׳. אתה אומר שבכך שאין אדם יודע את קצו יש משום נחמה, משום שאחרת הוא יחיה במתח ובמצוקה כול חייו. תאריך פטירתו יהיה תלוי מעל לראשו כחרב דמוקלס, וזהו מתכון בטוח לשיגעון. אבל אתה מעיר שבכול מקרה אנחנו חיים על זמן שאול, שקצו, לעיתים לפני זמנו, נתון לא רק בידי האל ובגחמותיהם של איתני הטבע, אלא בעיקר בידי האדם, ולעיתים ביצר השנאה והרוע המניעים אותו. אלה מתבטאים במלוא עוצמתם בשטפי זעם ושנאה, במלחמות ובפעולות טרור, פרטיות, מאורגנות ושלטוניות.

אתה מדגיש בפניי כי כאן מדובר בצעירים אפופי אידיאל ואהבה, שיצר השנאה טרם השחית אותם. שבוהק הנעורים עדיין זוהר בלחייהם, כמו קרן שמש המפזזת בעלי כותרת ורודים. גיל שבו המוות לא אמור להראות את פניו עדיין. אומרים גם שאדם מת כשהזיכרון נגמר. כשהאדם נמחה מזיכרון אחרון יקיריו. אבל יש המתעקשים על אותו זיכרון החקוק באבן, במצבת-שיש בוהקת. בזה יש משהו מהזיכרון הנצחי, לדעתם.

אתה שואל אותי, רטורית, מדוע זמן רב לאחר הסתלקותו של אדם, בעיקר אם הוא בחזקת נעלם, מוסיפים יקיריו לחפש מקום לבכות עליו. הם מוסיפים לכלוא את הכאב והזעם על אותו מלאך בשחור שעקר אותו מחברתה החמימה של משפחתו והשבית את שמחתם לתמיד. ממש כמו אותו עיט, החוטף בציפורניו השלופות כחרב, טלה רך מלב העדר החם, הצפוף והמוגן, לקול פעייתה קורעת הלב של אמו.

אתה תוהה, למשל, מה אנשים מחפשים בכותל עתיק, שריד ממקדש שחרב, כדי לבכות עליו. או ציון של קדוש להשתטח לפניו בדמעות שליש, כדי לבטל גזרה או לשנות מצב. מצבות של נהי או כותל של דמעות, אתה מוסיף מליצות. אבל אתה בכול זאת מבחין בהבדל. במקרים, בהם אין אפילו לוח-שיש חקוק, סימן לשם, לכינוי או קשר לחיים, למי שכבר הלך ואיננו. מצב בו נותרות רק התהייה והתעלומה.

יש המתקשים להבין, משום מה, שיש בציון, במצבה חקוקה, מעין המשכיות המתיימרת לגעת בכנפי הנצח. לא, אני לא מתכוון רק לחזון העצמות היבשות של הנביא, אלא למשהו ארצי, מוחשי יותר. שהנה היקיר שוכב במקום נתון. אפשר לבקרו, לדבר איתו, לעדכן אותו בקורות המשפחה: מי נולד ומי בגר, מי נישא ומי חלה. אפשר גם, בעיקר ביום הולדתו של ההולך, להניח זר פרחים על מקום מנוחתו האחרון. לבטא אהבה מתמשכת רווית געגועים, שלעולם לא תמצא נחת במפגש חוזר עם יקיר שרחק. חזקי האמונה, אלה שאהבתם עזה, ישתלו מסביב גם ערוגות של פרחי גרניום בגוונים מרהיבים, כול מה שאמור להעצים את היופי ולשכך את הכאב. הציניקנים שבהם, דקה לפני לכתם מביקורם במקום מנוחתו, יאמרו לו: ׳להתראות, אנחנו עוד ניפגש׳.

אתה, ששרדת את המלחמות כולן, מספר לי על רבים שמקום קבורתם לא נודע. אתה, שמחזיק מעצמך כפליט שואה בר־מזל, מזכיר לי שישה מיליון קדושים וטהורים שעלו בעשן לשמים. קדושים, כך אתה מכנה אותם ובצדק, בהדגשה מלווה באנחה. אלה, אתה מציין בהגבהת קול שיש עימה מחאה, לא רק שלא זכו ששמם ייחקק על לוח־שיש קר, אלא אפילו לא אירע שהאפר שלהם ידחס לתוך צנצנת פורצלן חתומה, כדי שיונח על שידה מגולפת פיתוחים של עלי גפן ושרפים, ויעמוד שם לאות ולזיכרון דומם עד קץ הימים. אתה מניף אצבע זקורה לשמיים נקיים ואומר שלקורבנות האלה אין מקום לבכות עליו.

אתה עושה אתנחתא בדברים, מסיב פניך ממני ומוחה דמעה, כמו מתבייש באיזה סדק שנבקע בחומת קשיחותך, עמידתך האיתנה. תכונות אותן רכשת במלחמותיך ובמסע חייך רצוף הסבל.

א.

הם משתרכים אחריה בלילות של עלטה עד שמפציע שחר של יום ארגמני בהיר. בבוקר אפוף ענני מלחמה מאיימים, היא מסיעה אותם מכפר הרא״ה, דרך יער חולדה עד לכפר בית ג׳יז. משם היא אמורה להוביל אותם במסע רגלי דרך שער הגיא עד לקיבוץ מעלה החמישה. הם צועדים וצועדים, נושמים את האוויר שצינן הלילה ובלבם תחושה של שחרור, בפרט אלה מהם שבילו שנה שלמה מאחורי גדרות התיל של מחנות המעצר בקפריסין. שם הם התרוצצו עם קיבות מצומקות ומעל לראשיהם צופות עיניהם הבוחנות של זקיפים במגדלי שמירה, שהמיתו בהם את רוח החרות. עכשיו, בהליכה החופשייה הזו, בארץ שייכת, הם כמו מאריקים את כול הבעיות והמצוקות דרך הרגליים, היישר לאדמה התחוחה. כמו פורקים נטל מעיק המקנה להם הרגשה של ריחוף, של ניתוק ממסת הגוף.

נשיאת הרגליים הזו מגבירה אצל אחד יעקב ממן את הדופק, מאיצה בו את קצב הלב. כבר בפסיעות הראשונות הוא בוחן את השמים ומקנא בציפורים. חושב על חיקוי מעשה האל. כמו יש בה בחבטת הרגל הזו שלו כדי ליצוק בו איזו נסיקה, ליצור איזה דחיפת זינוק כלפי מעלה, כשלפתע הוא מצמח כנפיים ומתרחק מהאדמה הבוערת. הוא רוצה להיות במקומם של בעלי הכנף ולחוש לרגע את האימה העמומה הזו, של הינתקות מהקרקע, הבאה בקוצר נשימה. הציפורים. הוא חש כיצור נחות מהם, כי הן חופשיות יותר ומשקיפות עליו מלמעלה. הן נודדות בלהקות מקצה העולם עד קצהו. אבל לפחות הוא לא לבד. יעקב ממן צועד עכשיו בסך, במבנה סדור. גם הוא משתייך ללהקה שאותה מובילה אישה. הוא צריך להישמע להוראות. הוא אינו מכיר את הדרך. הוא בארץ חדשה, לא ידועה, כמו רבים מחבריו החדשים.

הם צועדים ומותחים את נעוריהם לעבר עתיד לא בטוח. הולכים יום ולילה. אור וחושך מתהפכים בעיניהם, אבל הבוקר המפציע של קו הסיום אינו נראה באופק. הם פוסעים בנופים לא מוכרים, מאזינים לקולות היום ולרחשי הלילה של עולמות שונים מאלה שידעו. בלבם מקננת תחושה של התפעמות מהולה בחרדה מפני הבלתי נודע. כשהם מדברים זה מדחיק אצלם את החששות אבל כשנופלת הדממה המחשבות מדברות. הם חשים את ראשיתה של שייכות אבל עדיין אינם מחוברים לזהות השלמה. יעקב ממן חושש יותר מכול ממשהו העלול לבזוז את עתודות הזמן שלו, אותן ארז בתיבות של מסע. הוא חושב על ארגז החול בו עיצב וכייר ארמונות של חול; על תיבת האוצרות בה טמן את כול המשאלות, ותיבת הנגינה של זיכרונות העבר וחוויות העתיד: אהבה, אישה, בית, עבודה, ילדים. מחזוריות עליה גדל בתוך משפחתו הענפה; נעימות של שבת, שבת אחים; ובביתו הוא:

קולה של רעיה אהובה, צהלות השמחה המתפרצות בעולמם הנקי של ילדיו.

אבל עכשיו הוא מונה בעיניו את חבריו למסע. טור ארוך של מאה וחמישים צעירים הלומי הפתעה, שרובם מתכוננים לטבילת האש הראשונה שלהם. אותו רגע היו מחשבותיהם נודדות למחוזות אחרים. אלה הבאים בטבילת אש ראשונה של מגע אהבה או, להבדיל, של היתקלות עם פניו המקפיאות של המלאך עוטה השחורים, אי שם, במחנות המוות של אירופה העשנה. עתה שוררת מסביבם איזו שלווה מדומה, כזו האופפת בתים דוממים אדומי רעפים, של היישובים החלוצים, ושל הכפרים הערביים; אלה הנטושים ואלה הנאחזים עדיין בקרקע, מתוך אשליה על סיומה הקרוב של המלחמה והסתמכות על טוב לבו של האויב המנצח. הבתים מנקדים בדלילות את המישורים של פרוזדור ירושלים, הנמתחים אל ההרים שמנגד. בתים בודדים, מנומנמים, שמשיחות שמש אחרונות מטילות על חזיתותיהם קווים הזויים, מרוסקים.

עכשיו פושטת עונת הביניים שבין אביב לקיץ. בערבים מלטף את הפנים אוויר ההרים הצלול כמי מעיין, המנשב מהרי ירושלים. חודש מאי. זה שהמשורר היינריך היינה כינה ׳מאי היפהפה׳. אבל עכשיו הוא מתחיל להינתק מן האביב ונושק יותר לקיץ החם של העמקים. ההליכה המאומצת והממושכת לשה על פני הצועדים עיסה של אבק וזיעה, הצורבת בעיניים. המבטים הזויים, השפתיים סדוקות מצמא, היד מגששת לעבר המימייה החצי ריקה והמחשבות מקובעות על משמעת המים. אותם אנשי גיוס חוץ לארץ, או בכינוים המקוצר ׳גח״ל׳, עדיין חולמים על ארץ עיינות ותהומות, כפי שהובטח בספר הקודש של משנת ילדותם. המפקדים שלהם, אלה שכבר מושרשים היטב באדמה הזו, נראים להם כמי שאינם שותים. מין קקטוסים קשוחים כאלה העמידים בפני פגעי הזמן ומזג האוויר. עכשיו לומדים המגויסים החדשים, שהישראלים האלה מכונים ׳צברים׳, מאותה סיבה ממש. כאלה שקורצו מחומר דוקרני, המתגרה בשמש, כמו מבקשים לבחון את כוח הסבל שלהם עד קצה גבול היכולת. כול הצועדים נושאים את עיניהם לגלגל השמש המתעמם, ההולך ונוטה ממצב של זנית לגלישה מערבה לקראת שקיעה. רוח קרירה מבקיעה ממערב ומתחילה לנוע לאיטה מעל השדות הפתוחים. כשהחברה קרבים אל שער-הגיא כבר פושט ליל ירח חלמוני מהפנט, המוסיף לשיכרון ההפתעה ולהליכה שלהם אל הלא נודע.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 10

שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו

שירת יהודי מרוקו כוללת אלפי פיוטים, בקשות, קינות, תוכחות, מליצות ושירים לימודיים בעברית וכן מאות שירים בערבית יהודית. כמעט כל היצירה הזאת, ובמיוחד זו הכתובה עברית, עוסקת באופן אובססיבי כמעט בשלושה מוקדים עיקריים: מוראות הגלות הנמשכת, כמיהה ותפילה לגאולה הקרובה, והתכונות הדתיות של החגים והמועדים היהודיים. המעיין בקורפוס עצום זה, ובעיקר באותו חלק שזכה והופיע בדפוס, עשוי לקבל את הרושם, כאילו לגבי משוררי יהדות מרוקו חדלו הקהילות שבהן הם ישבו לחיות חיים היסטוריים עצמאיים משלהן מאז חורבן הבית ואבדן העצמאות הלאומית. בהסתמך על חלק זה מן השירה אפשר באמת לטעות ולחשוב, שקהילות אלה לא הושפעו כלל מאילוצי התהפוכות המדיניות והחברתיות שעברו על הסביבה המוסלמית שבה ישבו, ושלא חלו בהן תהליכים פנימיים משתנים, אלא הן קפאו על שמריהן מאות בשנים. ואכן, לכאורה, מועטים הם השירים הידועים העוסקים במישרין באילוצים חיצוניים ובתהליכים פנימיים אלה. האם כך הדבר גם באותו חלק נכבד משירת יהודי מרוקו שעדיין מחכה להיגאל?

לאחר עיון ביצירתם של משוררים יהודים רבים במרוקו – ובעיקר תוך סקירה שיטתית של מאות כתבי־היד שבספריות הציבוריות והפרטיות שמקורם במרוקו או בצפון־אפריקה – מתברר שאין התמונה חדה כל כך. במסגרת מחקריי על שירת יהודי מרוקו התגלו לי עד כה יותר ממאה שירים, בעברית או בערבית יהודית, המתייחסים במישרין לאירועים היסטוריים או חברתיים שונים שנגעו לכלל הקהילוה במרוקו או לאחת מהן, בתקופות שונות מאז המאה ה־12 ועד לימינו, כולל אירועים שהתרחשו בזמן האחרון ממש.

כפי שניתן היה לצפות, רוב השירים האלה מתארים או מבכים מרה מאורעות טרגיים שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שונות במרוקו או מחוץ לה. אחרים דווקא מביעים את הרגשת ההקלה והרווחה שחשו בני הקהילה שעה שהתחולל ה״נס״ ובאה הישועה סמוך לזמן שבו עמד לקרות האסון שאיים על חיי הקהילה. השירים מן הסוג השני צורתם כשל פיוטים, בעוד שהראשונים נכנסים לתחום ה״קינה״. בערבית יהודית זוכות יצירות אלה לשמות קצה או קצידה, בלא כל הבחנה בין מאורע טרגי ומאורע משמח. מטרתי כאן להציג בקצרה את עשרות השירים ה״אירועיים״ האלה ולפרסם בראשונה שני שירים שנכתבו בקהילת מכנאס, האחד בתחילת שנות התשעים של המאה ה־18 והאחר כשבעים שנה לאחר מכן.

על חורבן רוב הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ובספרד המוסלמית בידי המוואחידין, במחצית המאה ה־12, נשתמרה במרוקו קינתו של ר׳ אברהם אבן עזרא בלבד. קינה זאת – ״אהה על ספרד ירד״ ־ נמצאה בגירסאות שונות בקהילות רבות במרוקו ומחוץ לה, והיא מזכירה קהילות רבות שנחרבו באותן גזרות שמד: מכנאס, פאס, אגמאת שליד מראכש, דרעא וסג׳למסא. היא מצויה בעיקר בכתבי־יד של קינות לתשעה באב ששימשו באזור הנקרא כיום תאפילאלת. כמו כן מספרות מסורות שונות על קורותיהן של קהילות רבות בעמק הדרעא מלפני הכיבוש המוסלמי ועד להכחדתן בידי המוראביטין, אך לא נשתמרו שירים על כך מאותה תקופה.

מגירוש ספרד ופורטוגל שרדו, לעומת זאת, קינות רבות שנתחברו בידי משוררים מבין המגורשים, שהתיישבו במרוקו או באלג׳יריה. כך מתייחס שמעיה קוסון בקינות רבות לתלאות הקשות ולהשפלה שהיו מנת חלקם של המגורשים ולהשמדת הקהילות היהודיות והתרבות היהודית בספרד ובפורטוגל. קינות אלה, המופיעות גם הן בקובצי קינות לתשעה באב, כוללות יצירות אלה: (א) ״יום מאורי יום מאורי חשך בגירוש קאסטילייא״; (ב) ״מר לי מר כי חזות קשה הוגד לי״ (ג) ״נפלה עטרת כתר ראשנו״. גם קינתו של מאיר די וידאש ״אבינו, הגמול הזה קוינו? אללי!״, המגוללת את צעקתו ותרעומתו של המשורר על גודלו של עונש הגירוש ועל סבלם המיוחד והבלתי מובן של הילדים, התינוקות, הנערות והנשים של המגורשים, נפוצה מאוד באותם כתבי־יד. ליד טקסטים אלה מוצאים גם את קינתו של משורר החותם בשם אברהם, ״גולת ספרד, בכל לבבכם ברכו נא שם אלהיכם״, וכן שתי קינות נוספות בלא סימן ברור המתייחסות גם הן לגירוש:

״שמעתי שמעך יראתי, אמרתי ה׳ הנני״ ו״אליכם עדה נאמנה, אשאל מכם מענה״.

ברם המאורעות המסעירים שהשאירו את הרישום העמוק ביותר בשירתם של יוצרים עבריים ילידי מרוקו היו הפרעות האכזריות שערך המלך מולאי יזיד בשנים 1792-1790 (תק״ן־תקנ״ב), במיוחד בקהילות היהודיות העירוניות בצפונה ובדרומה של מרוקו. מלבד קינותיהם של ר׳ דוד בן אהרן חסין ושל ר׳ יעקב אלמאליח, שנתגלו ונתפרסמו עוד בסוף המאה שעברה, נמצאות קינות רבות נוספות בכתבי־יד שונים, משל משוררים שחוו על בשרם את זוועות האימים של הימים ההם. קינתו של ר׳ מרדכי בן מסאס [=משאש] ״ארים את קולי בבכיה״, אשר תובא בהמשך, מתארת את התלאות שעברו על יהודי מכנאס ומזכירה את קהילת תיטואן שסבלה גם היא רבות. בקינתו ״אקונן במהרה ואקדש צום ועצרה״ אין דוד בן מנחם מציין שמות של קהילות, אך הוא מתאר את זדונו ואת התעללויותיו של המלך, שהיה כנראה בלתי שפוי ופגע גם באוכלוסייה המוסלמית. לאחר מותו הפתאומי של ״הצורר״ בשנת 1792 חיבר ר׳ יהודה אלבאז מצפרו פיוט שבו אין הוא מסתיר את שמחתו לאיד ואת שמחתן של כל הקהילות על הסתלקותו של המלךהמזיד, וכך עשה גם ר׳ יהודה בן עטאר מפאס; הלה אף רשם כרוניקה מפורטת למדי בשם ״זכרון לבני ישראל״ על אשר אירע בעיר זו ובערים אחרות.

אולם עם כל רישומם העז של מאורעות אימים אלה בשירים שהוזכרו קינות או פיוטים אלה הם אך בודדים בתוך יצירתם הענפה ־ בחריזה ובפרוזה – של אותם מחברים, אשר היו עדים לזוועות. לעומת זאת אותה טרגדיה (ועמה זוועות נוספות שקדמו לה בעשר שנים) תופסת מקום מרכזי בשירתו של ר׳ שלמה בן יששכר חלואה, שעבר גם הוא במכנאס אותו גיהינום, ואשר יצירתו השירית – מן החשובות והמעניינות שנכתבו אי פעם בצפון־אפריקה ־ עדיין מחכה להיגאל מתוך כתבי־היד הרבים שבהם היא מצויה. חלק גדול מן הדיוואן שלו מורכב למעשה מאותן קינות רבות – למעלה מעשר – שבהן הוא מבכה מרה את אשר עבר על יהודי מכנאס ״עת נכנסה בלשת״ לעיר, ועל יהודי פאם, אשר גורשו מבתיהם ומתיהם הוצאו מקבריהם, כולל עצמות הרבנים והמכובדים של הקהילה. לצד אירועים מסעירים ומייאשים אלה, שאותם מתאר המשורר בהרחבה ובהתרגשות רבה תוך ציון תאריכים מדויקים בתוך הטקסט השירי, הקדיש שלמה חלואה שירים רבים נוספים לתיאור ולשחזור הזוועות שעברו עליו ועל כל הקהילה של מכנאס בזמן הבצורת והרעב של השנים תקל״ט-תקמ״א (1779/81), תוך הדגשת סבלם קורע הלב של הילדים והתינוקות, אותם ״עוללים בפיהם לחם שאלו – פורש אין להם״.

שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית

עמוד 40