מורשת יהדות מרוקו

היא הולכת זקופה לפניהם. בפניה החיוורות ניצת בוהק המאיר את עורה הצח. שערה האדמוני, שהיה מסורק לרוב לשני מפלים בצורת ׳קארה׳, עטוי הפעם בכיסוי ראש מבד כותנה בצבע חאקי. המטפחת אוספת את שערותיה מתחת למעטה הדק בחינניות כובשת. כובע הפלדה שמוט על כתפה, בהתייחסות מזלזלת של השוואה בין הבשר לברזל. היא משדרת עדנה הנתונה בקליפה של קשיחות ושל עמידות איתנה. בחורה שנולדה בחיק הטבע של נהלל וגדלה באווירה המשפחתית החמימה של כפר יהושע. יש בה שילוב של אהבת הטבע ויופיו, עם קליפת הנוקשות של מלחמת ההגנה הזו, שהיא נוטלת בה הלק חשוב. מה שמתבקש מכול אלה הוא, שהיא בוודאי משתייכת לאותם טורפי האומצות העסיסיות. אבל לא. היא צמחונית.

בשעה שהיא דואגת לחמם לחיילים את שימורי הבשר והדגים היא עצמה מצטיידת בפת שחורה, ירק ופירות יבשים. צמחונית. הכינוי הזה נדבק בה. לא דרך לגלוג, אלא משום ההערצה של החברים, בגלל אהבתה לטבע ולבעלי החיים, דרך דבקותה בערכי המוסר כלפי האדם והחי כאחת. לכן היא קופצת משמחה כול פעם שהיא נתקלת בחומט מחליק על אבן שליטשו המים, או בלטאה בוהה על סלע. מצחקקת בהתפעמות למראה צבי מפוחד החוצה את דרכה, או כשאוזנה קולטת ציפור צייצנית הדואה מעל לראשה במשקי כנף חפוזות. הנעורים ניצתים בוורוד בהיר על לחייה. היא מתמודדת ומצליחה בתפקיד של גברים. היא האישה הראשונה המתמנה לתפקיד של מפקדת מחלקה של אותן פלוגות-מחץ, שיהוו תוך זמן קצר, בהכרזה רשמית, את הבסיס האיתן לצבא הסדיר. היא מפקדת מחלקה בגדוד ׳הפורצים׳ של חטיבת ׳הראל׳.

החברה היו מבחינים בה לפעמים, בהפסקות שבין האימונים, ההדרכה והמסע, כשהיא שעונה על עץ וקוראת ספרי שירה, לירית בעיקרה. לפעמים את היינה, או את פרחי־הרוע של בודלר, ולרוב את רחל. שיר אהוב עליה במיוחד הוא שירה של רחל ׳אורי׳. לפעמים מבחינים בה ממלמלת אותו לעצמה: ׳בן לו היה לי, שחור תלתלים ונבון…אורי אקרא לו. היא אוהבת ילדים. אבל עכשיו מלחמה, ובשעת צחצוח חרבות מוקפאים הילדים ברחמה של אישה לוחמת. היא אוהבת לקרוא הרבה בתנ׳׳ך, ממנו יונקת את הזכות להיאחזות באדמה הזו ומתוכו שואבת את הכוח למלחמה עליה. היא מתרפקת בעיקר על שיר-השירים, במין ערגה לאיזשהו אהוב בלתי נתפס. מכריה, חבריה וחברותיה מעידים עליה שהיא רגשנית. כול כך כואבת את חבריה הנופלים, אבל לבכות היא מרשה לעצמה רק בחוג המשפחה. היא אדם סגור לרוב, שאינו נותן לאיש לחדור לעולמו הפנימי. היא, גילה בן־עקיבא, לשעבר דרוקר, שאימצה לה את השם המחייב כול כך של התנא הגדול.

גדודי חטיבת הראל צועדים. הראל, שיצחק רבין הוא הראשון לעמוד בראשה. הראל של הישראלים הותיקים ושל מגויסי חוץ לארץ מצפון אפריקה, המכונים ׳המחלקה הצרפתית׳, או דרך חיבה עוקצנית ה׳שווארצע-חייעס׳. לפליטי השואה מאירופה, המהווים את הרוב כאן, מדביקים את השם ׳הפרטיזנים'. שתי הקבוצות, הצרפתים והפרטיזנים, שוחררו לא מזמן ממחנות המעצר בקפריסין. צעירים שרובם לא הכירו שימוש בנשק ובקושי השליכו אבן בחייהם. ביניהם צעירים שמשפחותיהם הובלו ככבשים לטבח ועכשיו הם לומדים לאחוז בנשק ולהילחם על חייהם ועל חיי התושבים כאן. זה המקום שנזכר בחלומותיהם ובדפי תלמודם ועכשיו הם הגיעו אליו אחרי שנות סבל ומסעות של בריחה. הנה עכשיו יש להם מטרה, יעוד. אבל הם רואים בו מצב זמני שאינו יכול לדחוק לגמרי את העתיד הפרטי שלהם. את החלום הפשוט של מקצוע, בית, אישה וילדים. חיים שנלקחו מיקיריהם והם, השרידים, נאחזים בהם עכשיו בשיניהם. וכאן מתחולל לעיתים המאבק בין היעד ׳האישי׳ למטרה ׳הכללית׳, או במילה גבוהה יותר: ׳הלאומית׳. חיי היומיום הפשוטים נוכח אידיאלים גבוהים שבסופו של דבר עלולים להשליך על חייו של כול אחד ואחת מהם. אלה שבחרו להילחם במקום זה בו זכו לחופש, בו ילחמו ועל אדמתו הם יבנו את ביתם.

גילה מובילה אותם בתוואי בו תיפרץ מאוחר יותר ׳דרך־בורמה׳, הנתיב החלופי למעבר השיירות לירושלים. הם יהיו הראשונים לחנוך תוואי זה. זו אמורה להיות השיירה המחודשת הראשונה לירושלים, לאחר ניתוקה המוחלט של העיר מזה מספר חודשים. הם חומקים בין הסלעים, מגיעים לשער הגיא ונתקלים במחסומים, שהם רצף של משטחי בטון משובצי לבנות-אבן, שמעליהם הונחו גושי סלע. מכשולים שיצקו הערבים למניעת מעבר השיירות היהודיות לירושלים הנצורה. הצועדים אומדים את דרכי הפריצה וחושבים על מסלולי עיזים שיהפכו לדרך החלופית, דרך־בורמה. עייפים ורצוצים הם נחים בצדי התעלות של הכביש ובסמוך לחאן על שם הקדוש המוסלמי עלי, לא רחוק ממבנה תחנת המשטרה הבריטית שננטשה. גילה מתרוצצת בין פיקודיה, מכנסת אותם ופוקדת אותם. בליבה מתפללת שאיש לא יחסר גם מכאן ולהבא.

״ממש אימא, אפילו שאנחנו כמעט בגיל שלה״ אומר יעקב ממן מהצרפתים.

״אין בה בדיוק רוך אימהי אבל יש בה חום ואחווה, דאגה, מסירות ואכפתיות בכול מה שהיא עושה״ מפטיר אחד המפקדים, המכיר את גילה היטב. יעקב, המפרגן לה בכול הזדמנות, מסתייג בכחכוחי גרון.

״יש לה ניסיון קרבי?״ מתעניין פרוספר אוחיון, חברו של יעקב.

״לא כול כך״ משיב הוותיק ״היא מ״ממית מוסמכת, אבל הייתה מודאגת מכך שמינו אותה למפקדת מחלקה בלי שיהיה לה ניסיון קרבי. זו הייתה הרגשה של רבים מאנשי הפלמ״ח, גם ותיקים, שהצטרפו ללוחמים. היא קיבלה לבסוף את הצעתו של יוספ׳לה, מפקד גדוד, והצטרפה לפני כשבועיים לחוליית משקיפים שיצאה לצפות בקרב על גבעת הראדאר. כך היא ביקשה ללמוד במהלך הקרב את כוחו של האויב הירדני ואת שיטות הלחימה שלו ולהבחין בשגיאותיו. היא יצאה עם היחידה של גלינקה, בן הכפר שלה, כפר יהושע, אבל לצערנו זה היה קרב קשה וחסר סיכוי, שהסתיים בפצועים והרוגים רבים. בקרב זה נפצעה גם אביבה, חברתה של גילה מתקופת גיוסן לפלמ״ח ועוד מהימים שלפני כן. גילה לא רק שלא נתקפה ייאוש אלא ספגה אומץ מרוח הגבורה של אביבה כאישה. עבור גילה זה היה ניסיון כואב, אבל בנחישותה היא אף פעם לא מוותרת…״. הוותיק מהסס לרגע כמו מתחבט אם להרעיף עוד שבחים. כמו מקמץ בסיפורי גבורה הראויים בעיניו לגברים. מחכך את סנטרו בידו ומוסיף:

״בתקופת המאבק בבריטים השתתפה גילה בפיצוץ רכבת וצוינה לשבח על אומץ ליבה״. החבר׳ה מרותקים. לאחר כול משפט הם מגניבים מבטים סקרניים לכיוונה של גילה, השעונה על גזעו של עץ אורן ומבטה בשמים. הוותיק אומר שיש גם חיילים בודדים שמזלזלים בה. שלמה איטח, המכונה סלומון, אומר שזו סתם קינאה של אגו גברי. שהם לא רגילים שאישה תפקד עליהם. יעקב אומר שמגיעים לה הרבה קומפלימנטים. הוותיק מעיר שהמילה בעברית היא ׳מחמאות׳.

״מעניין על מה היא מסתכלת שם למעלה״ תוהה פרוספר.

״היא מחפשת פתרונות בשמים״ מחווה סלומון, חבר ילדות של יעקב, איתו עשה את כול הדרך ממרוקו, דרך אלג׳יר, המחנות בקפריסין ועד הנה. צבירת חוויות משותפות היא זו שעושה את החברות. כמו לבנים של בניין. בהקמת שלב אחר שלב. בניין שאף פעם אינו נופל. כך עד שהריחוק או המוות קוטעים את החברות בעולם הזה. עכשיו הם משתופפים בתחושה של קירבה, של שותפות למשימה ולחוויה, שיתווספו למה שנצבר עד כה. זה מקרין חמימות. יוצר איזו אכפתיות הדדית. לפעמים אפילו סתם בהגנבת מבט. כמו רוצה כול אחד לוודא שחברו נמצא עדיין לצדו, שפניו טובים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 13

נתיבות

המערב

מנהגי פורים

א-נהגו חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום ז׳ באדר (יום פטירת משה רבינו ע״ה) . ומכל מקום לא נהגו לומר עננו, ואין קוראים בתורה, ויש שאין אומרים תחנון

ב-נהגו בשבת זכור לומר את הפיוט ״מי כמוך ואין כמוך׳ בנשמת כל חי, לפני ״מציל עני מחזק ממנו״, ויש שנהגו לאומרו אחרי העמידה:

ג-יש נהגו לאכול פולים במוצאי ״תענית אסתר״:

ד-נהגו בשעת קריאת המגילה הקורא עומד עם שני סומכים, וכל הקהל יושבים אפילו בשעת הברכה:

ה-נהגו בקריאת המגילה, שהקהל קוראים בקול רם עוד שלושה פסוקים, בנוסף על ארבע פסוקי הגאולה המקובלים, ואלו הם: ויפקד המלך פקידים ובו׳, כי אם החרש תחרישי וכו׳, וכל מעשה תוקפו וכו׳:

ו-נהגו לומר בשמיעת מרדכי ואסתר ״ברוך מרדכי״, ״ברוכה אסתר״. ובשמיעת המן וזרש, ״ארור המן״, ״ארורה זרש״:

ז-יש נהגו בפסוק (פרק ח׳ פסוק י״א) להשמיד להרוג וכו׳ לכפול ״להרוג ולהרוג״, וכן נהגו בפסוק ״ואיש לא עמד בפניהם״, שכופלים ואומרים ״בפניהם לפניהם״:

א-כן הביא בספר נהגו העם (תעניות), וראה בזה בספר מים חיים (ח״א סימן רפ״ה), ומג״א (או״ח סימן תקפ״ו ס״ק כ״ח), ובספר מועד לכל חי !סימן ל״א סק״ז):

ב-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נו״ב !עמוד רל״ט), וכן מצוין בסידורים ישנים, ויש נהגו לאומרו אחרי העמידה וכמובא בבית מנוחה, ובספר נהגו העם (פורים):

ג-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קנ״ז), וראה בספר כלבו(סימן מ״ה), והוא זכר לאסתר שאכלה זרעונים בבית אחשורוש, וכמבוא במגילה (י״ב), וראה בזה גם באוצר טעמי המנהגים (עמוד שמ״ב):

ד-כן מנהגנו וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד שפ״ח), וראה בזה בספר מעדני דניאל (סימן תרצ״ב סק״ב):

ה-כן המנהג פשוט, והטעם כי גם פסוקים אלו הם חשובים מאד בגאולת פורים:

ו-כן המנהג פשוט, וראה באוצרות הפוסקים (פורים), שהביא בשם פרחי שושנים, שהחמיר בדבר משום הפסק:

ז-כן יש נהגו, וראה בזה בילקוט״י(מועדים הל׳ מקרא מגילה סעיף ל״ז) ובמקורותיו שם, וכ״ז משום שיש בזה שתי נוסחאות, ואומרים שניהם לצאת יד״ח לכולי עלמא:

ח-נהגו בפורים שחל במוצאי שבת, אומרים ויהי נועם עד ״ואראהו בישועתי״, ועושים הבדלה, ואחרי כן קריאת המגילה:

ט-נהגו רבים להקיץ את הבנות בעלות השחר ביום פורים, ומסרקין אותן:

י. נהגו בפרשת ויבוא עמלק, הציבור קוראים פסוק אחרון, והחזן חוזר עליו:

יא. נהגו בשחרית של פורים, לדלג על בית יעקב ושירו של יום, ואומרים את המזמור של החג בלבד:

יב. נהגו לקרוא את המגילה לנשים, ואין מברכים תחלה וסוף, ויש שנהגו שנשים שומעות מגילה בלילה בלבד:

יג. נהגו ללבוש בגדי שבת בפורים, ואין עושים מלאכה:

יד. נהגו לאכול אחרי תפלת שחרית מאכל הנקרא ״ברכויכס״, ויש נהגו להכין ״תרנגול הודו״ מבושל לפורים:

טו.     נהגו להכין לביבות ממולאים בבשר ושקדים, לכבוד פורים:

טז.     נהגו להכין חלות וכעכים בדמות סולמות וציפורים לכבוד פורים:

ח-כן המנהג והביאו בנהגו העם (פורים) בשם מהר״ש אבן תאן ו״ל, ודלא כמובא ברמ״א (.סימן תרצ״ג) עיי״ש:

ט-כן המנהג, והביאו בנהגו העם (שם) ושקבלה בידם שבאותה שעה הסתרקה אסתר המלכה, וע״כ הוא עת רצון ומזל לכל בנות ישראל, וכבר כתב הרשב״א (ח״א סימן ט׳) שמנהג זקנות יש לו יסוד, ואולי יסודו ממה דאיתא ביומא (כ״ט) שאסתר נמשלה לאיילת השחר עיי״ש:

י-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (פורים), והוא מעין פשרה, בין דברי השו״ע (סימן תרצ״ג ס״ד) להרמ״א עיי״ש, וראה בזה גם בספר מים חיים (סימן ד״ש):

יא. כן המנהג, וראה במנהגי ראש חודש ומשם בארה:

יב. כן כתב בספר נהגו העם (פורים), וראה בספר מים חיים (או״ח סימן ש׳), ובברית כהונה (מער׳ פורים), ובשו״ת יביע אומר (ח״א סימן מ״ד), וראה בנתיבי עם (סימן תרפ״ט):

יג- המנהג ומקורו ברמ״א (סימן תרצ״ה ס״ב) וכה״ח שם, והוא זכר למה שנאמר ותלבש אסתר מלכות, ומרדכי יצא בלבוש מלכות, וענין המלאכה, נהגו שלא לעבוד בפורים, וכמבואר בקיצור שו״ע לרר״ב טולידאנו(סימן תקכ״ז ס״א), והיה שגור בפי הבריות לומר ״כספי איכה (ת״ב), ומי כמוכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״:

יד-כן ביא בספר נוהג בחכמה (.עמוד כ״ז), וענין התרנגול מבושל כן נאמר לי מפי השמועה, וכן ראיתי מ ־בא בספר אוצרות המגרב (.פורים) עיי״ש בטעם הענין:

טו-כן הביא בספר נו״ב (שם) וראה מעין זה בספר אוצר טעמי המנהגים (,עמוד שמ״ב)

 טז- כן הביא בספר נהגו העם (.חנוכה), והטעם משום שהיתה עליה לישראל בפורים, וענין הצפורים עדה״כ (ישעיה ל״א) כצפרים עפות כן יגן ה׳ צבאות על ירושלים, וראה עוד שם:

יז. נהגו ליתן דמי פורים לילדים:

יח. נהגו לקרוא לבן הנולד בפורים ״מרדכי״, ולבת ״אסתר״:

יט. נהגו באבלות בפורים כנהוג בשבת:

כ. נהגו שהאבל שולח מנות לאחרים, ואחרים אינם שולחים לו מנות, והדברים אמורים בי״ב חודש על אב ואם, ושלושים יום על יתר הקרובים:

כא. נהגו לתת מעות פורים לכל מי שפושט יד, ואפילו לגוים:

יז. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קכ״ח), והטעם משום שע״י תינוקות של בית רבן תלמידי מרדכי נצלו ישראל, וכמבואר במדרש פורים, והם מגן וצנה בכל הדורות, וכמו שדרשו דורשי רשומות ולשון רכה תשבר גרם, תשב״ר גר״ם ר״ת תנוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלים:

יח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד י״ב), והוא עדה״ב ודבר בעתו מה טוב, וראה במנהגי חנוכה בזה:

יט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד י״ב), ובספר ויאמר יצחק (פורים אות ג׳), ובספר קרית חנה דוד (חנוכה פרק ח׳), וראה בזה בברכ״י(סימן תרצ״ו), ובשו״ת עמק יהושע (או״ח סימן י״ח):

כ. כן המנהג וכמבואר בשו״ע (סימן תרצ״ו) ובעמק יהושע (או״ח סימן י״ח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו הל׳ פורים (סימן תקכ״ז סי״ד):

כא. כן הביא בספר נהגו העם (פורים), וכמבואר בשו״ע (סימן תרצ״ד ס״ג) עיי״ש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-הרב אליהו ביטון-מנהגי פורים

עמוד98